ב"ה
קבלת רב ופוסק
הספיקות: האם צריך שיהיה לאדם רב אחד בלבד שאותו הוא שואל? כשאין לו רב איך נוהג? כמי שרוצה? האם צריך לשמוע לרבו כשרבו פוסק נגד רוב רבנים וכיו"ב?
(הערה על פסיקה עצמית, ע' אגרות חזון איש ח"א סי' לא בנושא זה ראוי לציין את דברי חזון איש (אגרות א,לא) הכותב שרוב הטעויות בהלכה אינם טעויות בגופה של הלכה אלא טעויות בראית המציאות: "…ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים. ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקן". לדעת החזון איש מרובים המכשולים בהוראת הלכה התלויים בראית המציאות, מאשר הטעויות בהלכה עצמה, לכן כתב החזון איש "ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום ונתנה לחכמים שבכל דור לחקות (לחקור?) לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה)".
התועלת כשיש לו רב:
ע' שבת קל"ג במקומו של ר"א וכו' וע' שם בגמ' שלא מת אדם קודם זמנו ואדרבה חייב לעשות כמוהו ע' כתובות ו' ע"א וברש"י, ועוד מקומות. (ויש לדון האם רק בתלמיד מובהק, ולחילופין כששאל בפועל ולא בפסק ידוע של רבו). וכתב החזון איש שביעית כג שכשיש לו רב עושה כמוהו גם נגד רוב וגם לקולא.
ונראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקו לא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו, והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר.
ויש להוסיף: שהרב יכול לפסוק גם בניגוד לרוב ולקולא בדאוריתא, וכמ"ש חזון איש, וזה כשהרב מכריע מדעתו וראיותיו. אבל כשהרב מסופק יש לו ללכת אחר כללי הפסיקה המבוארים ביו"ד ובחו"מ סימן כה, מתי הולכים אחר רוב, אחר הגדול, ומתי בדרבנן לקולא. ומי שאין לו רב הרי הוא משועבד לכללי הפסיקה, וזה לא אפשרי. לכן אם הולך אחר רבו אין לו ספיקות. וודאי בענינים של מחשבה והשקפה שיכול ללכת אחר רבו.
ב. כשאין לו רב האם יכול לפסוק לעצמו, ואיך לפסוק. ע' משנה נגעים פ"ב. ובר"ש שם חילק בין אתחזק איסורא ולא אתחזק איסורא, וכן כתב הט"ז ביו"ד יח ס"ק ט'. והרבה אחרונים, ומכללם בשו"ת יביע אומר פסק כמ"ש הגר"א בשנות אליהו על נגעים שם שרק בדברים שתלוים במאמר פה: נגעים נדרים ובכורות, אינו יכול לפסוק לעצמו, ולהלן נדון בזה בשעור נפרד.
האם קבלת פוסק מסויים מועילה או שצריך להיות רבו ממש. הרי לכאורה כל הקבלה מועילה משום שהוא רבו וחייב בכבודו. האם יתכן לקבל פסקים של רב שלא למד אצלו ואינו מרא דאתרא שיתכן שדינו כרבו מובהק?
ע' שו"ת הרשב"א סימן רנ"ג (בחלקה השני של התשובה):
"…אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי דרבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו. כתרבא דאיתרא דבא"י שכלם נוהגין בו התר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב.
על המסקנות העולות בדברי הרשב"א חלק בשו"ת מהר"י בן לב ח"א סימן עה: "…וכתב הרשב"א בתשובת שאלה סימן רנ"ג שאם יש מנהג בעיר לפסוק על פי הרמב"ם ז"ל יעשו כמנהגם דנהרא נהרא ופשטיא והביא ראיה לדבריו מחלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא ובמקומו של רבי אלעזר היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות איזמל ולא מיחו בידם החכמים ובפרק כל הבשר ]חולין קטז[ אמרו לוי איקלע לבי רב יוסף אתיוה לקמיה רישא דטוסא בחלבא ולא אמר להו ולא מידי כי אתא לקמיה אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דרבי יהודה בן בתירא הוא ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק על פי פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר, ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת אבל בדיני האיסור והמותר וגיטין וקידושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן תקנה בזאת דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם הם גדולים בחכמה ובמנין דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרי' בבל וכל פרוואה נהוג כרב נהרדעא וכל פרוואה נהוג כשמואל וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה".
אבל בתשובת אבקת רוכל סימן לב מפורש שאפשר לקבל רב גם אם אינו רבם. כן כתב לגבי הרמב"ם שבקהילות ארץ ישראל קבלוהו לרבם: "ילמדנו רבינו קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל בקולותיו ובחומרותיו דור אחר דור מהו לכוף אותם לנהוג כהר"י וזולתם מהאחרונים המביאים הסברות או דילמא הזהרו מנהג אבותיכם ואם רבו במלכיות רבים מהו." "תשובה מי הוא זה אשר ערב אל לבו לגשת לכוף קהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כשום א' מן הפוסקים ראשונים ואחרונים והא דאמרינן בפ"ק דעירובין תני לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה כדברי ב"ה עושה מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך אלא אי כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון. והלא דברים ק"ו ומה אם ב"ש דאין הלכה כמותם אמרו אי כב"ש כקוליהון וכחומריהן הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקי' וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו למה יכפוהו לזוז ממנו ומה גם אם נהגו אבותיה' ואבות אבותיהם שאין לבניהם לנטות ימין ושמאל מהרמב"ם ז"ל ואפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם. וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת וקי"ל כרבא דהיכא דאיכ' שתי דיינים בעיר אחת אלו נוהגי' לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו כדאית' פ"ק דיבמות וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מוהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובותיו והנ"ל כתבתי הצעיר יוסף קארו"
אלא שיש לשאול מה טעם יכולים הציבור לקבל על עצמם פוסק מסויים (וכאן בקיבוץ שעלבים קבלו על עצמם בעניני ארץ ישראל את פסיקת החזון איש)? בשו"ת ריב"ש סימן ק"ה משמע שזה גדר של תקנת קהל. "אבל לאותם שיש להם לדון ע"פ הרמב"ם ז"ל, מפני הסכמת הקהל, מה יעשו בזה? גם אני כשבאתי בעיר בלנסיא"ה, וראיתי שדנין ע"פ הר"ם ז"ל, מכח הסכמתם, וראיתי מנהג הסופרים לכתוב סתם: אגב ד"א קרקע, אמרתי, אין קנין זה מועיל לפי הסכמתם".
קבלת יחיד. אם זה גדר של תקנת קהל, יש לדון האם יחיד יוכל לקבל על עצמו פוסק אחד מסויים? לכאורה הדבר תלוי בסוגיה בע"ז ז' בדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר. וע' בר"ן שם על הרי"ף האם הטעם הוא משום כבודו או משום שויא אנפשיה. נפ"מ ליחיד: שויא שייך. אבל כבודו לא שייך כשאינו רבו. אבל זו טעות: משום ש"שויא" הכוונה שם שהחכם עשה את החתיכה איסור ולא שהשואל שויה לחכם כרבו.
אבל יש להוכיח שלא מועילה קבלה של יחיד: חולין דף מג/ב "אמר מר בריה דרבינא מותבינא תיובתא כלפי סנאיה דרבא לעולם הלכתא כדברי ב"ה והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה מקולי בית שמאי ומקולי ב"ה רשע מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כקוליהן וכחומריהן הא גופא קשיא אמרת לעולם הלכה כדברי ב"ה והדר תני והרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה לא קשיא כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול ואי בעית אימא אף לאחר בת קול ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול"
ובחדושי הרשב"א על מסכת חולין דף מד/א כתב: "והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה, וכן נמי משמע במסכת עירובין פ"ק )ז' א'( גבי מבוי עקום דאמרי' התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי וכחומרי דמר עביד או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא כעין מחלוקת ב"ש וב"ה בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא )ד(ילפי' ברפ"ק דע"ז )ז' א'( היה א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה א' מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל".
ומוכח שיחיד עדיין חייב בכללי הפסיקה ולא יכול לקבוע לעצמו רב מסויים. פתרון החזון איש הנ"ל לזה: כשזה רבו, או עשה לרבו. (וע' דברי נחמיה, וע' תשב"ץ).
ואם כן מוכח שמי שאין לו רב ולא בר פסיקה לעצמו במה שמותר, הרי לא מעילה לו קבלה ומשועבד לכללי הפסיקה. ולא יכול להחליט בכל דבר מה לעשות. (ולרמ"א חו"מ סימן ב' צריך לנהוג בדרבנן ע" רוב אא"כ שעת הדחק והפס"מ).
וע' תוס' ע"ז שם שאין צורך לשאול רק רב אחד. שהרי הקשה על הגמ' "לא ישאל לחכם ויתיר" מדוע שלא ישאל לחכם נוסף?, ותירצו שמותר אם מודיע לשני שכבר שאל את הראשון. הרי מוכח שיתכן לשאול שנים אותה שאלה, בתנאים מסויימים.
כשיחיד חושב שנוהג באופן מסויים לא משום שהורו לו אלא משום שחשב שכך הלכה, הרי זה נכנס להלכות נדרים ביו"ד סימן ר"ד. וע' חכמת שלמה שם שבהכ"ג לא מועילה התרה כלל. ו' חכמת אדם הלכות פסח קכז.
לכן "עשה לך רב והסתלק מן הספק" הרי אם עושה לו רב פותר הרבה בעיות בהלכה.
להקדמה: דברי החינוך מצוה תצו על החובה לשמוע לחכמים.