משנה נגעים פרק ב' משנה ה':
כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר, אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר, חוץ מנדרי עצמו. רבי יהודה אומר, אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. כל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכורות עצמו.
ובתוספתא שם יש תוספת: "ורואה הוא קדשיו ומעשרותיו של עצמו ונשאל הוא על הטהרות ועל הטומאות של עצמו".
ולכאורה משמע שכל הדברים האחרים אדם נאמן לפסוק לעצמו. ורק בדברים אלו לא נאמן. ויש לברר האם ניתן ללמוד ממשנה זו שדברים אחרים מותר, או שהמשנה היא רק דוגמא לדברים שמותר?
ובגמרא חולין מד ע"ב:
אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו
אבל רש"י שם פירש:
זה הרואה טרפה לעצמו – כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה.
הרואה טרפה לעצמו – ודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר.
היינו מדובר בפסיקה לאיסור.
ור"ן על רי"ף ט' ע"ב כתב:
ואחרים פירשו איזהו ת"ח זה הרואה טרפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל כך שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו טרפה וכדי לסמוך על עצמו ואינו צריך להוראת אחרים ומש"ה קאמר דעליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל ר"ל שהיגיעה שיגע לו בתורה גרמה לו שאינו מפסיד ממון על הספק:
של"ה (מסכת שבועות נר מצוה מז):
וכן הוא הדין בכל הוראות ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא, אבל אם אין מקום להחמיר, רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואילו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא, ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה. ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פרק קמא (ח, א) א"ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי כל ירא ה', ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן, איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא גם כן ירא שמים, אם כן מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה. וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעולם הזה שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעולם הבא שעסק בתורה, וק"ל.
ובגמ' נדה כ' ע"ב:
ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר מעיקרא טמויי הוה מטמי לה כיון דאמר ליה דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה דכי לה. ומי מהימני אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו.
וכן כתבו התוס' בנדה כ' ע"ב ד"ה "כל יומא" והוכיחו ממשנה נגעים הנ"ל:
משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר"נ לעיל (דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני.
וכן פסק הש"ך ביו"ד סימן קפ"ח ס"ק ז:
וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטהר כן פירש"י ומביאו הב"ח מיהו משמע דאם אומרת דם זה או כתב זה טיהר לי החכם נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר וכן משמע לעיל סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה, כתבו התוספות ס"פ כל היד דיכול לראות דמי אשתו ומביאו מהרש"ל בהגהותיו וכ"כ האגודה שם.
אבל הטעם שאינו נאמן, משמע בסוגיה בבכורות ל"א ע"א שזה משום חשד:
תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו. אמר מר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו במאי עסקינן אילימא בחד מי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו ומעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה ונשאל על טהרותיו דהא חזא ליה בימי טומאתו.
א. משמע בגמ' "ומי חשידי" שהטעם הוא משום חשד. ולכן כתב הר"ש משאנץ שגם לגבי נדרים שאסור לבעל להתיר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים, אבל יחד עם שנים נוספים לא חושדים, כפי שאומרת הגמרא שבתלתא לא חשידי.
ב. משמע שרק בקדשים נאמן משום דאי בעי מתשיל ובטהרות שחזי ליה בימי טומאתו. ומשמע שבדברים אחרים שאין לומר כן אינו נאמן.
וע' ר"ש משאנץ במשנה נגעים הנ"ל שהרגיש בגמ' זו וכתב שאינו נאמן במקום שאתחזק איסורא:
ותניא התם ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו ומפרש התם טעמא קדשיו משו' דאי בעי מיתשיל עלייהו מעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכולי' עדרי' ונשאל על טהרותיו דהא חזו ליה בימי טומאתו ותימא תרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהא נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר אטו מי לא מהימן ובהדיא אמרי' בעירובין בריש הדר (דף סג א) דצורבא מרבנן חזי לנפשי' דהא אשכחן בסוף פרק ב' דנדה (דף כ ב) דילתא אייתאי דמה לקמיה דרבה בר בר חנה ולא היתה מראה לר"נ בעלה אע"פ שהיה בקי בדמים כדקאמר התם (יט ב) אדום כדם הקזה לא משום דאסור אלא כדי שלא תתגנה עליו: ועוד תניא בתוספתא [פ"א] נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן אם שער לבן קדם לבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו ושמא יש לחלק בין היכא דאיתחזיק איסורא להיכא דלא איתחזיק איסורא כדאשכחן בריש האשה רבה (דף פח א) דמחלק גבי עד אחד נאמן באיסורין דצורבא מרבנן חזי לנפשיה היכא דלא איתחזיק איסורא אבל היכא דאיתחזיק איסורא לא:
וכ"פ ט"ז יו"ד סימן יח ס"ק טו[1] על מה שכתב הרמ"א שם שבקצת מקומות נהגו שאין אדם שוחט ובודק לעצמו אלא אותן הממונים מן הקהל הם בודקים את הטריפות.
וחכמת אדם כלל קט סעיף ו'
הבעל יכול לראות דמי אשתו (סימן קפ"ח בש"ך ס"ק ז') ונראה לי דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אין הבעל יכול להורות דומיא דשחיטה לעיל כלל א' סימן י'. [ג]:
ובבינת אדם שם אות ג'.
לפי מה שכתב הר"ש הבאתי דבריו בשער איסור והיתר סימן ב' דבאיתחזק איסורא אסור להורות לעצמו וכתב שם הט"ז דהוא הדין בהוראת שחיטה אסור ואם כן אף על גב דמותר לראות דמי אשתו היינו משום דלא איתחזק איסורא דאף על גב דהיא טמאה מכל מקום אינה בחזקת רואה תמיד כמו שכתבו תוספות בגיטין דף ב' אבל אם אירע הוראה בטבילה דאיתחזק איסורא שהרי בודאי היא טמאה וטבילה היא דומיא דשחיטה ממש אם כן אסור להורות:
וז"ל התוספות בגיטין ב' ע"ב ד"ה עד אחד נאמן באיסורים:
עד אחד נאמן באיסורין – פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך והכי אמר בהאשה רבה (יבמות דף פח.) ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן אע"ג דלא שייך רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים שישחטו לה כבידה דמי וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול.
אבל ב"שנות אליהו" לגר"א למשניות נגעים שם כתב שרק שלשה דברים אלו שתלויים במאמר פה אסור לפסוק אבל בשאר הדברים מותר. אלא שצ"ב מה פירוש שתלוי במאמר פה, והרי לכאורה בכורות זה דיני ממונות ולא דין באמירה של חכם שגורמת חלות. אבל יש להוכיח כגר"א מתוספתא שהביא הר"ש משאנץ שם:
אבל התוס' פשוט להם שנאמן בכל דבר בכורות לא ע"א ד"ה דהא חזו ליה בימי טומאתו:
תימא ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה". וכן בתוס' נדה שהובא לעיל.
ואם כן לחלק גדול מן הפוסקים מותר להורות לעצמו רק במקום שלא אתחזק איסורא: הר"ש על המשניות, הט"ז החכמת אדם. ולדעות אחרות הבדל בין אתחזק ללא אתחזק, ע' טהרת הבית עמ' שכב. ועיין בשו"ת בית שערים שהביא ביו"ד סימן מד:
ומעתה בנ"ד כיון דמשום נוטל שכר מכשרות ליכא רק משום דמורה לעצמו בדבר דאיתחזק איסורא א"כ לכל חבל נביאים שהבאתי שחולקין על הר"ש וטו"ז שפיר מותר להורות אפילו באיתחזק איסורא וכן הורה זקן בתשובת מהרי"א וכן מעשים בכל יום שת"ח מורה לעצמו אפילו באיתחזק איסורא
ואם כן יש לישב את הגמ' בבכורות, מדוע לא נאמן בקדשים ובטהרות רק משום הטעם הנ"ל
ומצאנו שני הסברים בשו"ת אור זרוע סימן צג, מדוע שונה דין קדשים וטהרות שבהם צריך דוקא את הטעמים של הגמ' בבכורות: א. מביא בשו"ת אור זרוע בשם המהר"ם:
וז"ל מורינו רבינו מאיר מה שאומ' התו' דמשמע טעמא דחזי ליה בימי טומאתו הא לאו הכי לא מהימן אפילו יחיד מומחה דומיא משל עצמו דבכור מוקמינא ביחיד מומחה. ופ' הדר (ס"ג א') אמר דצורבא מרבנן חזי לנפשיה. ועוד דמעשים בכל יום דתלמיד חכם חזי לנפשיה כל מיני איסורא שבעולם. ופ"ב דנגעים פי' רבינו שמשון זצ"ל דכל היכא דלא איתחזיק איסורא חזי לנפשיה לאפוקי כל הני דהכא דאיתחזק ולאו בידיה. ועל כן אני אומר לפי זה היכי דנשחט עוף או בהמה בבית ת"ח ומסופקים אם הוא רוב אם לאו דלא מצי חזי לנפשיה. דהא איתחזק איסורא ולאו בידו עתה לגמור השחיטה דהא כבר שהה הרבה ואיכא שהייה. וכן כל כיוצא בזה ואין העולם נוהגים בו /שמא צ"ל: כן/. אמנם נ"ל דבכל איסורא שבתורה צורבא מרבנן חזי לנפשיה דלא חשיד לאכול דבר האסור. ואפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם (חולין ה' ב') בדבר מאכל דמכוער יותר מדאי שגופו יהנה מן האיסור. כ"ש דלא חשידי להתיר דבר דאסור במזיד ולאכול. ודוקא בכור חשידי כהנים כדתנן לקמן פרק כל פסולי המוקדשין (ל"ה א' ב'). ומסקינן בגמ' דלא חילקו בין חבר לעם הארץ. דכמו עם הארץ חשיד לגרום לו מום חבר נמי לא מהימן דלא פלוג. והיינו טעמא דאפילו אם מטיל בו מום ואוכלו נהי דעבר בלאו דכל מום לא יהיה בו מ"מ אינו אוכל דבר האסור מדאורייתא דמדאורייתא משרא שרי. ועוד התם חשידי טפי משום טורח מרובה ויציאה מרובה שיצטרך לטרוח ולהוציא עליו ימים רבים על הספק דשמא לא יהא בעל מום לעולם. וגם בשביל תקלה חשידי להטיל בו מום ואינו רשאי להמיתו או לכונסו לכיפה כמו שפי' התוס' לעיל וצריך ע"כ להתעסק בו. וכן במעשר בהמה צריך להתעסק עד שיפיל בו מום הוי לן למימר דחשיד' כמו בבכור. אי לאו טעמא דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה. ועל טהרותיו נמי הוי לן למחשדיה כיון דמדאורייתא מישרא שרי אפילו איסורא דרבנן ליכא אלא פרישו' בעלמא שקיבל עליו. חיישינן דילמא מיקל בהו אי לאו טעמא דחזו ליה בימי טומאתו. ותדע דמשום הכי אחמור בהו רבנן יותר מבנדה שהיא בכרת מדאורייתא. דאמר פ"ק דנדה כל לבעלה לא בעיא בדיקה ולטהרות בעיא בדיקה. ועוד חומרי טובא ואין לי לפר'. אבל בכל איסורים כיון דאינו מפסיד כי אם האיסור לא חשידי לאכול האיסור וקל להבין. עכ"ל מורי רבינו מאיר זצ"ל.
וטעם נוסף כתב ר"ח או"ז מעצמו:
מ"מ נראה דחכם נאמן להורות לעצמו דהא אשכחן פ"ק דנדה (ה' ב') בר"ג שהורה לעצמו. מעשה בשפחה של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה וגפה חבית של יין ובעי לאוקמי התם חד בקודש וחד בתרומה. אלמא שום חכם לא חשיד להתיר את האסור. וגבי בכור יש לחוש דמי שהוא חכם גדול ופקיע במומי כרב ויתיר במום שיהא נראה לעולם מום עובר והוא מום קבוע. ומטעם זה לא התיר ר' לרב להתיר בכורות. וכן בקדשיו ומעשרותיו ובטהרות כמו כן יחשדוהו שאינו אוכל חולין בטהרה. וגם בנגעים יש טעם בזה. אבל להתיר את האסור לא חשיד וגם האחרים הרואים לא יחשדוהו שרוב טעמי איסור והיתר ידועים לרוב חכמים ותלמידיהם. ורבינו שמשון זצ"ל כתב ספ"ב דנגעים וז"ל ועוד תניא בתוספתא נאמן הכהן לומר נגע זה פשה ונגע זה לא פשה אם בהרת קדמה לשער לבן אם שער לבן קדמה לבהרת ונאמן הוא על נגעי עצמו. ושמא יש לחלק בין היכא דלא איתחזק איסורא להיכא דאיתחזק עכ"ל. ומה שכתב מורינו ורבינו מאיר זצ"ל דבכור לא חילקו בין חכם לעם הארץ איני מבין. והלא ישראל לא חשידי ומה צריך בקדשיו ומעשרותיו טעמא דאיבעי מיתשל. צורינו יאיר עינינו בתורתו.
ויש לדון כאן על דבר נוסף: כל הנ"ל הוא שאלה לגבי בעית נאמנות וחשד כשאדם פוסק לעצמו. אבל כשזה במקום רבו הרי השאלה היא של הוראה במקום רבו, מה גדר רבו ומה גדר הוראה.
בדברים אלו שנינו בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף יב:
אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו, לא יורה להם במקום רבו. (ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות, אא"כ הגיע להוראה). (טור בשם הרמב"ם).
אלא שגדר הוראה הוא רק בדבר שאינו פשוט, כמבואר בסעיפים ז-ט:
מה דינו של המרא דאתרא לגבי רבו? בערוך השלחן יו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ט כתב
ועוד מדורות הקדמונים שכל עיר בוחרת לה רב מובהק להורות ולדון ונחשב כרב מובהק לכל העיר והסביבה ואין רשות לאחר אפילו הגיע להוראה להורות ולדון במקום הזה.
לפ"ז גדר ההוראה במקומו של מרא דאתרא דומה לאיסור לחלוק על רבו ואף חמור ממנו: שהרי מותר לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות שהדין עימו וכמבואר ברמ"א יו"ד רמ"ב סעיף ג' מה שאין כן אם רוצה לחלוק על פסק מרא דאתרא. סיוע לדברי ערוך השלחן יש מדברי מהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח ד"ה אשה, לגבי הסיבה בפני רבו. אחרי שדן שם אם תלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה היינו ברבו מובהק דוקא, כתב המהר"ל:
אך בודאי אם סועד אצל רב שהוא מנהיג בעיר, כיון שכל העיר נוהג על פיו, זה נקרא רבו אף על גב שהוא לא למד בפניו כיון שהוא רב בני העיר והוא ג"כ בעיר.
לגבי רבו מובהק נפסק בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף י"ב "אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו" (ועיין פתחי תשובה שם). נראה שהמרא דאתרא לא נחשב כרב מובהק לגבי דבר זה, ובדבר שאין דעתו של מרא דאתרא ידועה יכול לפסוק לבני ביתו. ומסברא יש לומר שאם אינו נמצא בעירו אין חיוב לשאול דוקא את המרא דאתרא אלא יכול לשאול מורה הוראה אחר ובלבד שלא יהיה באתריה. דומני שלא מצאנו איסור לשאול רב ממקום אחר כשהשואל בא אליו, מלבד אם השואל הוא גם תלמיד מובהק של המרא דאתרא שצריך לנהוג כמותו. וכן לא מצאנו שדינו של מרא דאתרא כרב מובהק לגבי דין קריעה המבואר בשו"ע יו"ד סימן ש"מ. אלא שכל זה תלוי גם מהי הוראה, וע' שו"ע יו"ד סימן רמ"ב:
סעיף ז: "לא מקרי הוראה אלא בשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, יד כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו".
סעיף ח "לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר".
סעיף ט "יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו".
אמנם בתשובת חוות יאיר סימן כא כתב שמותר להורות לעצמו אפילו במקום רבו בשאר איסור והיתר (מלבד המבואר במשנה בנגעים) כמו ההיא דערובין שצורבא מרבנן חזי לנפשיה. ובפתחי תשובה ביו"ד הקשה עליו מהלכה מפורשת שהובאה בשו"ע מהרא"ש בעירובין שאין לת"ח להורות הלכה במקום רבו אפילו בתוך ביתו.
מכל מקום, בדברים שמותר להורות בפני רבו ובדברים שיכול להורות גם כשהוא שתוי ודאי שמותר להורות בתוך ביתו.
אלא שיש להוסיף מה שכתב שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה פרק ב' סעיף א:
כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ונקרא בור ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד ולפיכך אינו רשאי להתאחר מללמוד הטעמים עד שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות.
ובספר טהרת הבית לרב עובדיה יוסף ח"א עמ' שכ סימן ו' בדין מראות דמים אות ד':
תלמיד חכם שהגיע להוראה, רשאי להורות לאשתו בהלכות נדה אף להקל הן במראות הדמים ובדיני כתמים, והן בספק שיפול בדיני הפסק בטהרה ובדיקות והן בעניני חציצה וטבילה וכיוצא בזה ואף על פי שהוחזק איסור. ורשאי להורות גם בדבר שאינו מפורש בפוסקים והוא צריך לדמות מילתא למילתא בכל זה רשאי לדון ולהורות, כי לא נחשד להקל לעצמו בדבר שיש בו ספק איסור שלא על פי ההלכה. והוא הדין שרשאי להורות לעצמו אף להקל בכל דיני איור והיתר אף על פי שהוא נוגע בדבר.
מראי מקומות: רש"י סוטה כב ע"א ד"ה ולא שמש ת"ח וד"ה שמורין הלכה מתוך משנתן. ב"מ ל"ג ע"ב רש"י ד"ה ועמי פשעם וד"ה ששגגת תלמוד. ברכות ה' ע"א ד"ה זה גמרא. וראה מהרש"א סוטה שם בחדא"ג ד"ה ירא את ה'. יד מלאכי כללי השו"ע אות א'. משנת חכמים סימן שמ"ה וסימן שס"ז. שו"ע הרב הלכות שחיטה סא קו"א ח'.
מראי מקומות נוספים: מהר"ם שיק יו"ד סימן לח, קפז. חקרי לב חיו"ד א' עמו' ערב ע"ד יביע אומר ח"ו יו"ד סימן יח לטהרת הבית ח"א עמ' כ"א ובהערות עד עמ' שכ"ג. שו"ע הרב הלכות ת"ת פ"ב ה"א (יש איסור להורות אפיל לעצמו מתוך הלכות פסוקות כשאינו מבין את טעמי ההלכה) לחם משמלה ס"ס קצ"ט
וע' של"ה שבועות שכתב, פרק נר מצוה (מז)
תכלית הלימוד ללמוד וללמד לשמור ולעשות כו'. אתם בני יצ"ו, אם בא לידכם איזה הוראה ותזכו להיות מורי הוראה, תהיו יראי הוראה, שלא תכשילו חס ושלום לרבים. וקודם שתורו הוראה, יהיה הדין ברור כשמש בלבבכם. ובכל נדנוד ספק ספיקא, תראו קודם בספר איך הדין ברור. ואם יש איזה פקפוק, אל תתביישו לדבר מזה עם לומדים… וכן הוא הדין בכל הוראות ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא, אבל אם אין מקום להחמיר, רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואילו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא, ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה.
ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פרק קמא (ח, א) א"ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי כל ירא ה', ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע"כ. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן, איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא גם כן ירא שמים, אם כן מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה. וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעולם הזה שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעולם הבא שעסק בתורה, וק"ל:
להוסיף:
חזון איש (אגרות א,לא) הכותב שרוב הטעויות בהלכה אינם טעויות בגופה של הלכה אלא טעויות בראית המציאות:
…ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים. ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקן. ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום ונתנה לחכמים שבכל דור לחקות (לחקור?) לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה)".
חזון איש על עשה לך רב החזון איש שביעית כג שכשיש לו רב עושה כמוהו גם נגד רוב וגם לקולא.
נראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו, והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר.
וז"ל ט"ז יורה דעה סימן יח ס"ק טו
ולכן נהגו כו'. משמע אבל מדינא שוחט ובודק לעצמו וקשה ממתני' (פ"ב דנגעים) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו וכבר הקשה שם הר"ש מהרבה דברים שמצינו דצורבא מדרבנן חזי לנפשיה ומסיק שם דדוקא היכא דאתחזק איסורא לא חזי לנפשיה ואם כן ה"נ בשלמא בדיקה שפיר דנשחטה הותרה אלא שחיטה להוי איסור מדינא דבחייה בחזקת איסור עומדת ונראה דלא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין כו' אבל אם אירע לו הוראה לא יורה ועיין מ"ש סי' שי"ב: ↑