ב"ה
הוראה אחר הוראה
האם מותר למי ששאל רב לשאול רב אחר את אותה שאלה ? האם מותר לרב אחר לענות על שאלה שנשאלה לרב אחר ? האם יש נפ"מ אם מחמיר או מתיר, ומה כשחושב שהראשון טעה בדבר משנה ? האם צריך לשאול את כל השאלות מרב אחד ?
גמ' ע"ז ע"א:
"תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה."
נדה כ' ע"ב:
איבעיא להו כזה טיהר איש פלוני חכם מהו תא שמע נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו שאני התם דליתיה לקמה. תא שמע דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו' ואמרינן טמויי הוה מטמי לה כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה הדר דכי לה אלמא מהימנא לה רב יצחק בר יהודה אגמריה סמך.
ע' תוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה היכי שתי' זה לא נשאר למסקנא אלא "אגמריה הוא דסמיך". ואינו רשאי להתיר הוא רק מסברא ולא מקבלה. וכן כתבו בנדה. אבל בחולין סיימו שהפשט הוא שמשום גמריה האמין לדבריה. וצריך את התירוץ שמעיקרא וכו' וע' תוס' חולין שם שהביאו בשם רש"י שם לא כמ"ש ברש"י אצלינו, אלא לאחר התירוץ שאגמריה סמיך, הדר ביה ממה שאמר קודם שמעיקרא וכו'
חולין דף מד,ב
"ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא. והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר שאני הכא דרב לא אסר מיסר."
לכאורה הגמ' בע"ז מחד ובחולין ונדה מאידך דנות על דברים שונים: בגמ' בעבודה זרה האיסור הוא לשואל אבל בנדה ובחולין מובאת בריתא שעל החכם אסור לענות שוב על אותה שאלה. וע' עין משפט במסכת עבודה זרה שציין לגמרות הנוספות, ולכאורה אין זו אותה גמ'.
אבל ע' תוס' בע"ז ששאל: "וכי לא ישאל לכל החכמים…" וכו', ותרצו התוס' שאינו אסור אלא אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר, אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרינן בפרק כל היד "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וכו'". ולפי התוס' עולה ששתי הגמרות הן אחת: יש איסור על החכם להתיר מה שחברו אסר וזה מקור הדין שאסור גם לשואל שלא להכשיל את החכם שמא יתיר הוא מה שחברו אסר.
אבל עיין רמב"ן חולין מ"ד שחולק על התוס' וסובר שאין רשות לשאול לאחר עיי"ש:
והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא וכו' הוא הדין דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לכחם וטימא לא ישראל חכם וטהר וכן בעובדא דיתלתא דאיתא במסכת נדה דאוי דמא לרבה וטימא להדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטימא וכו' אלא משום דדילמא אינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ובהמשך דוחה הרמב"ן את דברי התוס' שאם אומר פלוני אסר לי מותר לשאול.
אבל דברי התוס' הובאו ברמ"א סימן רמ"ב סעיף לא שכתב הרמ"א שהשני לא יוכל להתיר משקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יוכללהתיר. ולכן כתב "ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הוראה הראשון לאסור".
שני טעמים נאמרו בראשונים לדין זה: רש"י בנדה ד"ה מעיקרא טמויי מטמי לה כתב שהטעם הוא משום כבוד. שיטת הראב"ד, הובאה בר"ן ע"ז שם: שויא חתיכה דאיסורא. וע' בר"ן בסופו אחר שהקשה על הראב"ד וכתב את טעמו שהוא משום כבודו של ראשון: "אלא שאין בי כח לחלוק על אבות העולם".
כתב השלטי גיבורים בע"ז א' ע"ב באלפס, בשלטי הגבורים אות ג' שנפ"מ בין הטעמים אם ניתן להתיר את החתיכה כשהראשון הוא מודה לשני שטעה. לטעם של שויא, הרי יצא שם איסור ואין להתיר. ולטעם כבוד הרי הראשון מסכים. נפ"מ נוספת כתב בשלטי הגבורים אם השני יכול לאסור מה שהתיר הראשון. אם הטעם הוא משום כבוד, אין השני יכול להתיר. אבל אם הטעם הוא משום שויא חתיכה דאיסורא, השני יוכל להתיר שהרי הראשון לא גרם לשום חלות.
וכטעם שויא חתיכה דאיסורא כתב שם הרא"ש ע"ז פ"א סימן ג':
"ת"ר נשאר לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישא לחכם ויתיר תימה למה לא ישאל לחכם אחר אולי טעה הראשון ומחזירהו השני ופר"י דה"ק לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראתו דכון דכבר אסרו הראשון ושויא חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו. אבל יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לחכם פלוני ואסרו לי מה נראה לך בזה ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו ואם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו. ואם חלוק עליו בשקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתוך המשנה או מדברי אמורא. יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא". והא דאמר לקמן בפרק אין מעמידין (דף מ א) ובפרק ר"י (דף נז ב) נפקי שפורי דרב ושרי ושפורי דמר ואסר. התם מיירי בדבר שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש. או היו דברי המתיר תחילה. ומיהו בירושלמי אמר חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור וצריך לאוקומי שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו עליו. וכגון שלא טעה בדבר משנה. ולפי זה לא מיתוקם הא דנפקא שיפורי אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש
נפ"מ נוספות כתב המאירי על מסכת עבודה זרה דף ז' ע"א:
"הנשאל לחכם וטמא או אסר לא ישאל לחכם אחר כדי לטהר או להתיר ואם עשה כן חכמי גדולי הרבנים פי' שהיא טהורה ומותרת אם האחרון גדול ממנו שלא נאסר אלא מפני כבודו של ראשון אבל בדיעבד מ"מ טהורה ומותר ולשטה זו אני נמשך לומר שמותר לכתחלה במחילת הראשון על כבודו וכל שכן אם הראשון בעצמו חוזר ומתיר אבל גדולי המפרשים פי' שאין בכאן טהרה והתר חל עוד על חתכה זו הואיל ונאסרה מפי חכם והרי נעשית על ידי ראשון חתכה של איסור ויראה לדעת זה שאף הוא עצמו אינו רשאי להתירה אחר שאסרה וכך היא רמוזה ביבמות פרק האשה רבה צ"ב א' שאמרו שם תדע דלאו הוראה היא דאלו הורו בית דין להתרא והדר חזו טעמא לאיסורא קא אסרי אי הדר אמרי להתירא מי שמעינן להו ומ"מ אף הם מודים שלא נאמר אלא בחתכה זו בעצמה אבל בחתכה אחרת כיוצא באותו איסור לא חל עליה שם איסור עד שלא יהא אחר רשאי להתיר ומ"מ הדברים נראים כדעה ראשון וזו שביבמות דוקא בשחזרו והתירו מטעם ראשון בעצמו והרי כבר נשאו ונתנו עליו עד שגמרו בו לאיסור ומה ראו עוד להחזיר טעם ראשון לישנו אבל כל שנראה להם טעם לסתירת טעם האיסור או נתגלה להם טעם אחר להתיר שומעין להם וכבר כתבנו ענין זה בראשון של הוריות במה דברים אמורים בדבר שהוא תלוי בשקול הדעת אבל אם טעה הראשון בדבר שבמשנה או בתלמוד לאמוראים הולכין אחר אחרון אף להתיר והוא שאמרו בבכורות כ"ה ב' מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירו ואף בסנהדרין אמרו על זו דאלו הויא פרה בעינה הדרא וכן אני אומר בזמן הזה אם טעה בדברי הגאונים מאותם המומחים לסמוך עליהם אא"כ חולק עליהם בראיה או בטעמא דמסתבר או בסעד שאר גאונים או רבנים:
אם כן יש מחלוקת הראשונים בגמ' שם אם הטעם הוא משום כבודו או משום שויא חתיכה דאיסורא. הנפ"מ:
.1 האם ניתן לאסור אחר שהתיר או רק לא להתיר אחר שהראשון אסר
.2 כשהראשון מודה לשני שטעה.
.3 בהוראה שאין בה חתיכה, אלא שאלה של הלכה בהלכות שבת ומותר ואסור.
.4 האם גם בית דין שפסק, יכול בית דין אחר "גבוה" או "עליון" להורות אחרת.
.5 כשהשני גדול מן הראשון.
.6 כשהראשון מוחל על כבודו.
.7 נפ"מ בדיעבד
אבל הרא"ש בע"ז הביא ירושלמי שגם חכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור: "מיהו בירושלמי אמר חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור" וכתב הרא"ש שצריך לומר שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו עליו". ואם כן זה ההבדל בין הירושלמי לבין הבבלי.
אבל התוס' בע"ז ז' ע"א פרשו את הירושלמי אחרת. ששם זה בתמיה ולא כן תני, הינו שלא כתוב כך שחכם שהתיר אין חברו רשאי לאסור.
דברי הרא"ש הובאו ברמ"א סימן יו"ד סימן רמ"ב סעיף לא. אבל הש"ך בס"ק נט העיר שהרמ"א לא שם לב שהתוס' חולקים וסוברים שדוקא להתיר אינו יכול אבל לאסור יכול אף שכבר חלה הוראה. ומשמע בהמשך דברי הש"ך שזה תלוי אם הטעם הוא משום כבודו של חכם או משם שויא. וכתב הש"ך "וכן נראה מהראב"ד והרשב"א והר"ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חברו". (ודברים אלו לא ברורים: שהרי הרא"ש עצמו הרי סובר שהטעם הוא משום ששויא, ומכל מקום סובר שאינו יכול לאסור כשחלה הוראה. ואם כן גם הראשונים הסוברים שהטעם משום שויא אין הכרח שסוברים כתוס' שיכול לאסור בכל מקרה. ולכן אין לקבל את מה שהעיר הש"ך על הרמ"א "לא שת ליבו". והרי אין סתירה גם מתוס' עצמם לסברת הרא"ש.)
ולהלכה, לפי מה שכתבנו, הרמ"א פוסק כרא"ש, שבחלה הוראה אין לשני לאסור מה שהראשון התיר. והש"ך כתב שדעת התוס' שמותר לאסור מה שאחר התיר אף שם חלה הוראה. וכתב הש"ך שטעם התוס' הוא משום ששויא חתיכה ולכן יכול לאסור מה שאחר התיר. והבין הש"ך שהרמ"א פסק כטעם של כבודו של חכם ולכן אין לאסור מה שאחר התיר. אבל זה צ"ע שהרי הרמ"א פסק כרא"ש ורא"ש כטעם של שויתיה חתיכה דאיסורא. הרי שגם לרא"ש אין לאסור כשחלה הוראה. ואם כן אין זו מחלוקת בין התוס' לבין הרא"ש.
אלא שסברא זו, שמשום כבוד אסור לאסור מה שאחר התיר, לכאורה נדחית מגמ' ברכות ס"ג: מהמעשה של חנינא בן אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים בחוץ לארץ ושגרו שתי ת"ח וכו' ומספרת הגמ' שם: "התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים" וכו'. ושואלת הגמ' שם: "בשלמא הוא מטהר והם מטמאין לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוי והא תניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר קסברי כי היכי דלא נגררו בתריה". אם כן הרי זו גמ' מפורשת שלחומרא מותר לשני להתיר ואין זה סותר את הכלל של חכם שאסר. ואם כן ע"כ שלכ"ע יוכל השני להחמיר.
שויא חתיכה דאיסורא: ע' ר"ן על רי"ף שם, וע' ריטב"א. וע' ריטב"א שהוכיח מגמ' יבמות (ע' כ'), שאם הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא והדר חזו טעמא לאיסורא כי הדרי ואמרי להיתירא לא משגחינן להו (וכתב הראב"ד שכיון שהורו בחתיכה זו, אין היא יכולה לבא לידי היתר.) ואם כן לטעם זה גם החכם עצמו לא יכול לחזור בו ולהתיר.
מושג חלה הוראה שנמצא ברא"ש ובשו"ע: ברא"ש לגבי הא דאם התירו אין רשאי אחר לאסור, בפשט הירושלמי, והדברים הובאו ברמ"א.
על פי מה שכתבנו לעיל, ודברי הש"ך בס"ק נט עולה שיש מחלוקת ראשונים האם כשחלה הוראה ניתן לאחר לאסור מה שהראשון התיר. והמחלוקת היא האם שייך מושג חלות הוראה בהיתר.
דברי הרמ"א "וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שיקול הדעת". פירוש המושג "חלה הוראה" ע' ט"ז ס"ק יח שם שנעשה מעשה. ובנקודות הכסף חלק עליו וכתב שהפירוש הוא שההורה נתפשטה.
מה שכתב הרמ"א בסוף לגבי חתיכה אחרת, (דהיינו, אין תקדים בהלכה): משום שלא שייך מושג חלה הוראה אלא על חפץ ולא חלה הוראה שלא על חפץ.
ומכאן שלגבי פסק בהלכות שבת שלא שייך מושג חלה הוראה.
דבר נוסף כתב בשו"ת אגרות משה חיו"ד ד' סימן לח אות ב' שאם חכם פוסק כפי מה שראה בספרו של אדם גדול, כשלא היה נכתב שם טעם להוראתו אין זה הוראה כלל ויכול חכם אחר שסובר איפכא בטעם שנכון לדעתו להורות אפכא אף להקל"
ובעמוד הימיני סימן ו' אות ח' הבין לגמרי אחרת את המושג של חלות הוראה: הפירוש הוא שעושה אותו כרבו. וע' הוכחתו. ולדבריו כמובן שמושג חלה הוראה שייכת רק לגבי השואל, אבל פשטות הדברים היא שהמושג שייך לגבי החפץ. וע' א"ת ערך הוראה, הערה לדבריו הרי זה מקביל ל"שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא".
אבל הנצי"ב כתב שזו טעות גדולה, בשו"ת משיב דבר חלק ב סימן ט:
"…והוסיף עוד טעם עפ"י דעת הראשונים ז"ל בטעם הדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משום דשויא חתיכה דאיסורא, והובא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב ס"ק נ"ח), וטעה אותו צעיר והבין דדוקא השואל לחכם ואסרו, ושויא השואל על עצמו חד"א שהרי הוא סומך עליו, משא"כ אם חכם אסר בלי שאלה אינו כן, וטעות גדול הוא, אלא הפי' דשויא החכם בהוראתו חד"א"
ע' יביע אומר ח"ז חו"מ ג' ד"ה ד
מקורות נוספים: ריב"ש שע"ט, מהרי"ק שורש קע"א. משכנות יעקב יו"ד סי' ס"א. שדי חמד ח"ג עמוד .52צמח צדק (ליובביץ) יו"ד קצ"ז. תורת חכם, הרב ידיד הלוי, (ירושלים תרע"א). האם שייך בזמן הזה: מחלוקת רד"ך ובנימין זאב, ע' ישכיל עבדי אה"ע ס"א ה-ו, ובחלק חו"מ ב' סימן א' אות ט"ו. עמוד הימני סימן ו', (הרב ישראלי זצ"ל). שו"ת משיב דבר לנצי"ב ח"ב סי' ט'. ספר השנה בר אילן תשמ"א עמודים 170ואילך. זכור זאת ליעקב עמודים רע-רפ. טהרת הבית (הרב עובדיה יוסף) בהערות עמודים שכג-שעד.
השלמות: במקום שכבר נהג כמתירים, זו שאלה של הלכות נדרים, ע' שעור ב