ב"ה
מצות תוכחה – השפעה או תוכחה
השפעה או תוכחה, האם ישנה סתירה בין שני מושגים אלו. שאלה זו אמורה גם לגבי יחיד וגם לגבי ציבור.
למנהיג של קהילה ואפילו נבחר ציבור הדבר יותר מעשי מאשר לגבי אדם פרטי.
רבני קהילות ואנשי ציבור שומרי תורה מתלבטים לעיתים קרובות בשאלות כאלו, מהן שאלות השייכות לדיני תוכחה, מהן שאלות הנוגעות לגדרי לפני עור ומסייע ולפעמים אף בשיקולים של העדפת איסור אחד מפני איסור אחר, כשאין ביכולתם למנוע את כל האיסורים. למשל, שאלת מתן כשרות לבתי מלון שמחללים שבת.
ברמב"ן על התורה (דברים כ"ז, כ"ו) על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" הביא את דברי הירושלמי בסוטה: "אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד שמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור", ובהמשך כתב: "ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה".
מאירי סנהדרין מ"ג ע"ב כתב:
"דיני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים הם לפשפש תמיד ולחקור על מעשה בני עירם ואין להם התנצלות כשיעשו הראוי על הנגלה הבא לידם אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכולתם וכל שמתרשלים בכך הרי הכל נענשים בנסתריהם של חוטאים, שכל ישראל נעשו ערבים זה לזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל כמו שהתבאר בסוטה".
(מדברי המאירי שם נראה שזה גדר ערבות על נסתרות)
וע' דברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע ר"ה, "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתו מאומתנו שימרה" וענין מצות תוכחה למנוע ממנו שיעבור עבירה. ואם כן יש לשאול האם צריך הרואה את חברו לבוש כלאיים לקרוע ממנו, או שעדיף כיום למצא הזדמנות אחרת להוכיחו באופן יותר מתקבל על דעתו ולותר עכשיו על מעשים קשים. האם יש חיוב לפעול לפי גדרי מצות תוכחה או שיש לבחור את הדרך המועילה.
ובכל זאת, גדרי תוכחה לרבים שונים מאשר ליחיד: ראה שו"ע סימן תר"ח שליחיד השיעור עד שיכנו, ובציבור יאמר רק פעם אחת.
יש שאלות שאמנם התשובה עליהם ברורה לאור המציאות כיום, אף שקשה למצא עליהם תשובות מפורשות בהלכה ובפוסקים. לדוגמה: תוכחת רב לבנו הגדול. על פי ההלכה הפשוטה הרי הוא מחוייב להוכיח עד שיכהו ויאמר לו איני שומע, כמבואר ברמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ז', ולא מצאנו שיש גדר אחר לגבי בנו. אמנם ברור שכיום זו אינה הדרך ובאופן כזה האב ירחיק עוד יותר את בנו שאינו הולך בדרכי התורה והמצוות. שאלות דומות לרוב ישנם גם בעניני ציבור. האם ניתן למצוא את הגדרים ההלכתיים שבהם צריך לפעול כיום בציבור שברובו אינו שומר תורה? שאלות אלו הן בין לגבי אדם פרטי הנתקל בשאלה זו, בין לגבי רב שמתפקידו להנהיג את הקהילה ובין לגבי שאלות ציבוריות כלליות של אפשרות לכפיה בצורת חקיקה או מניעה של תעודת כשרות בתנאים מסויימים וכדומה.
"הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (רמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה ו'). כמו כן חייב להפרישו ולמונעו מאיסור, כגון הרואה את חבירו לבוש בגד של כלאיים של תורה אפילו היה מהלך בשוק קופץ וקורעו מיד (רמב"ם הלכות כלאיים פרק י' הלכה כ"ט). לרוב האחרונים דין זה נאמר גם אם הלובש כלאיים הוא מזיד, עיין ב"ח יו"ד סי' ש"ג (מלבד הדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א שכתב בדעת הש"ך שאין חיוב להפריש מאיסור לעושה מזיד)
האם החובה היא לקרוע ממנו דוקא, ואיני רשאי לשקול האם לזמן יותר מאוחר הדבר אמנם יועיל. או שאני רשאי לנהוג באופן שנראה מתאים לאותו מקרה, ואם יש יותר תועלת לדחות את המעשה ולהוכיח אותו בשעת רצון והדבר יועיל למונעו מאיסור בכלל ואולי גם יעורר בו הרהורי תשובה בכלל, האם הדבר ניתן לשיקול הדעת?
האם ניתן להקל לבעלי תשובה בתחילת דרכם ולהתיר להם איסורים מסויימים כדי שיכלו להתחיל בשמירת תורה ומצות? לדוגמא: לעיתים קרובות אחד מבני זוג מתחיל לחזור בתשובה וקיימת בעיה חמורה לגבי חיי המשפחה כשבן הזוג השני אינו מוכן לשמור על טהרת המשפחה. אם נאמר לבעל התשובה לפרוש מחיי משפחה יתכן שיעזוב לגמרי את תהליך החזרה בתשובה, אבל אם נתיר לו איסורי תורה לזמן, יש סיכוי שהוא ישמור וגם בן או בת הזוג ישמרו תורה בשלב יותר מאוחר. מאידך, הרי מקובל בבתי דין לנסות ולעשות שלום בית בין בני זוג המבקשים להתגרש, גם אם ידוע שלא ישמרו על טהרת המשפחה ולא חוששים לאיסורים הנגרמים.
בנדון זה יש הבדל בין אם ההנחה שאח"כ ישמור את הכל, ע' שבת ל"א: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה". והיינו אם יודע שעתיד לקבל יכול להקל מעליו בנתיים. (ע' מהרש"א שם).
דוגמה חריפה לבעיה זו של שיקולי הפרט מול שיקולי הכלל נמצאת במחלוקת האחרונים לגבי פסק הרמ"א ביו"ד סימן של"ד סעיף ג': "ומנדין למי שהוא חייב נדוי אפילו אם יש לחוש שעל יד כך יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך", ובט"ז שם חולק על פסק זה. אבל דעת הש"ך שם ב"נקודות הכסף" ": כיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דא"כ בטלה דין מישראל". עיין תחומין ז' עמ' 134בפרק "כשהתוכחה גורמת מכשול, ועיין מהרי"ץ חיות ח"ב במנחת קנאות בהערה עמוד תתרכ"א. ועיין חוות יאיר תשובה קמ"א, ובפחד יצחק ערך גילוי עריות דף ס' עמוד א'–1 ובחתם סופר כתב שהש"ך דחה דברי הט"ז "כלאחר יד". נראה שמחלוקתם היא בהתייחסות למקרה פרטי, האם יש לכלול השיקולים את ההבט הרחב יותר של שמירת התורה בישראל, לעומת המקרה הפרטי, גם אם תוצאות שיקול זה יהיו חמורות בנדון שלפנינו.
לפעמים השאלה היא של שיקולים לטווח קצר לעומת שיקולים לטווח יותר ארוך, דוגמה לדבר: לפני מספר שנים התקיימו הפגנות חריפות נגד חילול שבת בעיר פתח תקוה, מובן שהפגנות בשבת היו כרוכות בחילול שדבת ע"י המשטרה, עיתונאים, סקרנים ועוד. האם רשאים להפגין כשיש בדבר עצמו חילול שבת, גם אם המחשבה היא שהדבר יביא בסופו ליותר שמירת שבת במקומות נוספים שירתעו מלחלל שבת? כמובן יש הבדל בין חובת אדם פרטי לדאוג לקיום התורה ע"י חבירו, האם ההיבט הציבורי הכללי הוא גורם בהלכה?
כמו כן ישנן גישות שונות בציבור לגבי לגבי מידת החובה של הציבור הדתי לחוקק חוקים הכופים את שמירת הדת, או שיש להתעלם מדברים משום השיקול היותר כללי של היחס לדת ישראל. האם ניתן למצוא את הגדרים ההלכתיים השייכים לשאלות אלו? להלן נדון בנושאים אלו.
כתב הרשב"א בתשובה ח"ה סימן רל"ח "על הנהגת המדינה ויסור העוברים":
דע כי לשון רכה תשבר גרם ולעולם כל מישר ומישר ופנה דרך לפני העם להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה ואין נוטלין כל החבלה ביחד וכבר ידעת מ"ש גדולה עבירה לשמה… והעלמת עין מן העובר לעיתים מצוה והכל לפי צורך השעה.[1]
האם ניתן להקל ליחיד באיסור דרבנן כדי שלא יוכל לבא לידי איסור תורה? להלן אכן נראה כמה דוגמאות לכך.
במקום שהדבר שנוי במחלוקת ויש מקום לסמוך על דעת יחיד, יש מקום להקל משיקולים אלו כמו שעת הדחק. בתשובות "שרידי אש" ח"ב סימן ח' דן הרב וינברג בענינה של תנועת הנער "ישורון" בצרפת שהיא משתפת בנים ובנות ביחד וכן נהגו שהבנים והבנות שרים יחד זמירות של סעודת שבת, האם אפשר להמשיך בזה. למעשה הורה הרב וינברג שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהוו להם גדולי אשכנז שכוונתם היתה לשם שמים וע"י כך הצילו כמה נפשות מסכנת טמיעה והתבוללות. בתשובה מביא מה שסיפר ר"י סלנטר שראה את הגאון ר"ע הילדסהיימר מרצה שיעורם בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירים ובתולות. ואמר ר"י סלנטר: "אם יבא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו. וכן הדין. מכל מקום הלואי שיהיה חלקי בג"ע עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר".
ודבר נוסף על ר"י סלנטר עצמו: בספר "תנועת המוסר" לרב דב כ"ץ ח"א (עמוד 164) שמביא את גישת ר' ישראל סלנטר למקרה כזה, כשהגיע ר"י סלנטר לממל בגרמניה, שם היה מצב היהדות מאד ירוד באותה תקופה, וסוחרי העיר שרוב עסקיהם היו קשורים עם הנמל היו טוענים ופורקים את סחורותיהם בשבת כבימי החול. כשבא בפעם הראשונה לבית הכנסת בו התפללו הסוחרים, על מנת לדרוש על דבר השבת, שאל אם אין שם יהודים ליטאים. כשאמרו לו שישנם כאלה לא דרש כלום וחזר כלעומת שבא. בשבת השני בא שוב, וכשנודע שאין יהודים ליטאים, התחיל בדרשתו. אחרי שהסביר להם את ערך השבת לפי סגנונם ורוחם בא לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת, מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים קבלו דעתו וקבלו עליהם לא לכתוב. לאחר אילו שבתות דרש שוב ר"י באתו בית כנסת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת, מוכרחים, אך טעינה בשבת בודאי שאינה הכרחית". הסוחרים הסכימו גם לזה. כעבור זמן הופיע שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע צעד אחד צעד עד שעורר שם מהפיכה גמורה. החידוש שבמעשה ר' ישראל סלנטר אינו ההליכה צעד אחר צעד, אלא במה שאמר להם בפירוש להמשיך בחלק ממעשה האיסור, מתוך מחשבה שלאורך זמן יוכל להשפיע גם על כך. (סיפור נוסף מעין זה, ראה בתנועת המוסר ח"א עמ 229, והובא בספר של פר' לב, מערכי לב עמ' רח, בנספח יא לפרק חמישי).
ולשאלתנו העיקרית: האם ישנה סתירה בין השפעה לתוכחה?
רמב"ם, הלכות דעות פרק ו' הלכה ו':
הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך.
וכן מלשונו של הרמב"ם בספר המצות מצוה ר"ה:
שציוונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה.
היינו: עיקר המצוה היא למונעו מחטא. (ועיי"ש מה שכתב "שלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה").
משמע שמצות תוכחה היא "להחזירו למוטב", וזו המטרה שצריכה להדריך למעשה. אלא שלפי זה אם לא יוכל להועיל, גם אין מצוה להוכיח, וזה חידוש לומר כן בדעת הרמב"ם.
ובפשטות נראה שהדבר אכן תלוי בשאלה זו: האם יש חיוב להוכיח מי שברור שלא ישמע. ובדבר זה נחלקו הראשונים. ראה סמ"ג מצוה י"א, והדעה הראשונה היא דעת היראים. את דברי הסמ"ג אלו הביא המשנה ברורה בסימן תר"ח בביאור הלכה. ושם ציין גם דעות של תוס' שבת.
אלא שהמשנה ברורה בסימן תר"ח הבין שדעת הרמ"א שחייב להוכיח פעם אחת גם אם לא ישמע. ונראה להוכיח מדברי הגר"א שלא כן: עיי"ש ברמ"א.
ראה את לשון הר"ן ביבמות שם. סוף פרק הבא על יבמתו, כ"א ע"ב באלפס.
וכתב הגר"א שם: "מאחד שיודע וכו' הוא תרוץ ראשון שלר"ן ששם לא הוכיחם כלל ואולי ישמעו והתירוץ השני דמשום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיחם פ"א וכתירוץ ראשון כתבו תוספות בשבת שם".
ולשון התוספות בשבת נ"ה ע"א ד"ה ואע"ג: "ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו'" הרי ששיטת התוספות היא שאין להוכיח למזיד. וכן הבין את דברי התוספות המשנה בבאור הלכה סי' תר"ח שכתב שם בשם הגר"א שדברי התוספות הם כשיטת הסמ"ג.
אמנם יש להבין את דברי הגר"א, מדוע התירוץ ראשון של הנימוקי יוסף סובר כתוספות ? אלא שהגר"א הבין בדעת הנימוקי יוסף שלטעם שיש להוכיח פעם אחת משום שאולי ישמעו, אם אמנם יודע בברור שלא ישמעו א"צ להוכיח אפילו פעם אחת. ודברי הנימוקי יוסף אמורים כשמניח מן הסתם שלא ישמעו. אבל לטעם של פתחון פה צריך בכל מצב להוכיח לפחות פעם אחת. להבנת הגר"א מדברי הרמ"א משמע שעיקר טעמו הוא כתרוץ ראשון של הנימוקי יוסף, שהרי כתב שלא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו, ואילו לתרוץ שני של הנימוקי יוסף הרמ"א היה צריך לומר שלא ירבה בתוכחות מאחר שכבר אין להם פתחון פה (וכן הבין בדברי הגר"א והרמ"א בספר דמשק אליעזר).
אם כן לדעת הגר"א גם הרמ"א פסק שאין להוכיח כשלא ישמעו, ושלא כדברי המשנה ברורה שהבין שלא כן את דברי הרמ"א. (ובדעת התוס' עצמם בשבת, שם משמע המדובר הוא על שוגג ולא על מזיד. משום שעל מזיד חייב להוכיח. כפי שכתבו מגמ' שבת. ובזה שונה דעת הסמ"ג שסובר שגם על מזיד אינו חייב להוכיח כשלא ישמעו. אבל הרמ"א מיירי במזיד, כפי משמעות סדר הדברים ברמ"א, וכנראה הגר"א שהביא את התוס' בשבת לא חילק בין שוגג למזיד, אבל זה אינו נכון שהרי בשעת החורבן הם היו מזידין).
ואם כן יש כמה ראשונים הסוברים שאין להוכיח מי שלא ישמע: הסמ"ג, תוס' בשבת, לפי הגר"א נראה שגם רמ"א פסק כן. ולנו נראה שגם זו כוונת הרמב"ם שהמצוה היא להחזירו למוטב.
ובהקשר זה יש להבין את הדין של "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". וכתב בשו"ע שבדבר המפורש חייב להוכיח, וכן במזיד חייב להוכיח. (וברמב"ם לא הביא החילוק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש: ברמב"ם בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ז', לא כתב חילוק אלא כתב: "נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידם שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה" משמע בדעת הרמב"ם שאין לחלק בין סוגי האיסורים השונים ובין דבר המפורש בתורה לדבר שלא מפורש בתורה, אלא הדבר תלוי לפי הענין).
ונראה שהרמב"ם לשיטתו שאין להוכיח למי שלא ישמע, עפמ"ש, ולכן אין הבדל בין דאוריתא לבין דרבנן.
מכל מקום, נראה ששאלה זו של השפעה ותוכחה, האם הם שנידברים או דבר אחד, תלוי בדעות הראשונים בשאלה זו.
שאלה חמורה יותר היא כשיש בעיה של פסקים הלכתים שאינם מגדר ההלכה:
ידועים דברי בעל העקידה בפרשת וירא שער כ' (הובא ביביע אומר ח"ד חיו"ד סי' ז') שאין להתיר איסור קדשות כדי שלא יבואו לאיסור אשת איש, משום שאם יעברו על איסור אשת איש הרי זה חטאת יחיד, משא"כ אם הקהל יתירו הרי זה חטאת הקהל.
(שאלות מעין אלו לבעלי תשובה)
מאידך מצאנו כמה פוסקים שמתירים דברים כאלו. ראשון למתירים בנדון כזה הוא הרמב"ם בתשובות "פאר הדור" סימן קל"ב. הרמב"ם נשאל, האם בי"ד חייבים לכוף אדם להוציא מביתו שפחה גויה שהוא מתייחד איתה והישר בעיניו יעשה.וכתב הרמב"ם: "ודאי מדין תורה צריך לגרשה משם, ואפילו בגיותה, כי לא דברה תורה אלא כנגד היצר, וכאשר אמרו באיסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו כתלי דחזירי, ולא זו הדרך. ולכן מחוייבין בית דין אחר שמועה זו אשר לא טובה שישתדלו בכל עז ותעצומות לגרש האמה הזאת או שישחררנה וישאנה. ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו בדברים כאלו שישחררנה וישאנה, ופסקנו כן מפני תקנת השבים , ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויכול לישאנה והאל במרומיו יכפר עונינו כאשר דבר לנו ואסירה כל בדיליך." הרי שאף שזו משנה מפורשת לאיסור יבמות (כ"ד ע"ב): "הנטען על השפחה ונשתחררה או על העובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס, ואם כנס אין מוציאין מידו". וכן פסק הרמב"ם במשנה תורה הלכות גירושין פ"י הלכה י"ד, בכל זאת התיר הרמב"ם איסור זה.
על תשובה זו סמכו אחרונים להתיר לגייר נכרית שנשאה בערכאות ליהודי, כשרצונה להנשא לו כדת משה וישראל לאחר שתתגייר. על דברי הרמב"ם אלו סמך הגאון רח"ע גרודזינסקי בשו"ת אחיעזר חלק ג' תשובה כ"ו להתיר לגייר במקרה כזה, כדי לפתור את בעית הנטען על הנכרית. וכתב שם: "ומצאתי יסוד לזה מתשובת הרמב"ם וכו' עכ"פ הרי מפורש בדעת הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה ומוטב שיאכל בשר תמותות, ודברי הרמב"ם יסוד גדול."
ובתשובת "דברי חיים" (צאנז) ח"ב אה"ע סימן ל"ו אף שכנראה לא ראה את תשובת הרמב"ם הנ"ל, כתב בנדון כזה: "אך לפי מה שמבואר בהשאלה שמגזם לה מאד בכמה ענינים ובאיסורים חמורים, י"ל דבכה"ג כדי דלא ליתי לידי עברות חמורות מתירין לו איסור קל וכבר דברו בזה גדולי האחרונים בספר ב"ז ובספר בעי חיי והרבה נטו להתירא והגם שכנה"ג מחמיר בספרו הנ"ל עכ"פ באיסור כזה דבדיעבד לא יוציא וכנ"ל דלא מחינן בידו אך ח"ו להתיר זה בפשוט רק אחרי הסכמת הרבנים דבמדינתכם מסביב והי' שלום".
בתשובת "יביע אומר" חלק ו' יו"ד תשובה ג' נשאל הרב עובדיה יוסף משוחט שבא אליו אדם שאינו שומר תורה לשחוט עוף, והרגיש השוחט שיש שבר בגף סמוך לחיבור לגוף שלפי הדין יש להטריפו. אבל אם יסרב לשחוט את העוף, ישחטנו בעל העוף עצמו בסכין מטבח פגומה, האם רשאי השוחט לשוחטו להצילו מאיסור נבילה. והאם חייב להודיעו שהוא טרף אף שיודע בבירור שלא ישמע לו ולא ימנע מלאוכלו.
בתשובה שם הביא את שו"ת הר צבי לרב פראנק שנשאל כיוצא בזה בשוחט לקיבוץ אוכלי טריפות האם חייב לבדוק. בתשובה הסכים עם התירו של הרב פראנק, והוסף בסוגריים: "וכן הורתי פה ת"א להתיר שחיטה בלי בדיקת הריאה להציל ממכשול שיבואו לשחוט אותה בסכין פגומה שלהם".
באותה תשובה הביא את תשובת הנצי"ב הנ"ל, וכתב שבנדון הכשרות וההשגחה בבתי המלון צריך להמשיך את הכשרות וההשגחה משום שאם נסלקה עלול בעל המלון להכניס שם נבילות וטריפות ורבים מהמבקרים לא יעלו על דעתם שהמלון אינו כשר. ובכה"ג כדי להציל רבים מעון, לכ"ע אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. בזה חלק על הרב ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן נ"ה שכתב שיש להסיר את ההשגחה מצד הרבנות מבית המלון.
דיון כיוצא בזה מצאנו לגבי גזירת חכמים שלא לישא מעוברת חבירו או מינקת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חדש (יבמות מ"ב ע"א). מצאנו בדבר זה מחלוקת האם יש להתיר איסור זה במקרה שהיא מופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה. בשו"ת ב"י אה"ע בתשובה הנמצאת אחרי דיני כתובות סימן א', דן האם יש להתיר איסור קל כדי שלא יעברו על איסור חמור, כתב: "עלה בידינו דהוראת המורה שהורה להתיר מזנה מינקת לכנסה הוראה לקלקולא היא וראוי לכל חכמי לב אשר נגע ה' בליבם לגעור בו עד שיקבל עלי ושלא להורות עוד היתר בדבר כזה". המתיר הוא מהר"י מינץ בתשובה סימן ה', וכתב שם שאף שהיתר זה הוא דבר חדש, שעת הדחק שאני. מחלוקת זו הובאה בשו"ע אה"ע סימן י"ג סעיף י"א שם פסק המחבר לאיסור והרמ"א פסק כדברי מהר"י מינץ. על דברי מהר"י מינץ אלו סמך הט"ז ביו"ד סימן של"ד ס"ק ז' שלא לנדות מי שיצא לתרבות רעה על ידי הנידוי.
לסיום יש להביא דברי הרדב"ז בתשובה ח"א תשובה קפז: "שאלת ממני דעתי באלו הפריצים העוברי עבירות ביד רמה ובשאט נפש וכשבאים ליסר אותם אומרים שימירו האם נייסר אותם ולא נחוש או לא. תשובה, כל ימי אני מצטער על זה כי על כן תפוג תורה ואין כח לכוף את הרשעים ועל זה אני מתפלל בכל יום שלא תארע תקלה על ידי אבל מ"מ אגיד לך דעתי בזה. לכאורה היה נראה לומר להניח אותם לעבור על קצת מצוות שלא יעברו על כל גופי תורה… הא ודאי ליתא שהרי כולנו ערבים זה לזה וקרא כתיב ואם העלם יעלימו וגו'. ותו שאם באנו לחוש לזה תתבטל תורה לגמרי כיון שיתפרסם הדבר שבשביל חששא זו אנו מעלימים עינינו מהרשעים בני עולה יוסיפו לחטוא וירבה הגזל והחמס והניאוף וכיוצא בזה ולא תתקיים התורה אלא בשרידים וכן מצינו בכל דור ודור שמיסרים את הרשעים ולא חששו לחששה זו… ואע"ג שכתבתי כל זה להלכה מ"מ יש למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה לפי שאין כל האנשים שוין ולא כל העבירות שוות. הא כיצד, אדם שהוא רגיל בעבירות ובוטח בעצמו בטענתו אין חוששין לו ויהיה מה שיהיה ונעמיד התורה . ואם אינו רגיל וקרוב הדבר שישמע ממשיכין אותו בדברים עד שישוב מעט מעט ואין ממהרין להענישו מפני התקלה וכן כל כיוצא בזה, והכל לפי ראות עיני הדיין המנהיג ובלבד שיהיו כל מעשיו לשום שמים". דיון על הט"ז והש"ך האם מותר לנדות מי שיצא לתרבות רעה: ע' חתם סופר יו"ד שכב, וע' חו"מ סי
נספח, עוד על פסיקה שלא כהלכה, ע' נודע ביהודה מה"ת אה"ע כז:
…אין עלינו לעיין בתקנת הזונות ולא הייתי מזדקק להתיר אבל כיון שיש כאן חשש שיוקח הולד שיולד לה לעבודת הצבא ויהיה מגודל אצלם ולא יהיה בעדת ישראל אמרתי כיון שעכ"פ אין כאן איסור תורה שהרי בדיעבד לא תצא ואין כאן רק משום מעלה עשו ביוחסין שרינן ליה איסורא זוטא ולא גרע ממי שהגידו לו שרוצים לאנוס בתו להמיר שמותר לו לילך בשבת כמבואר בא"ח סוף סי' ש"ו ואפי' להרשב"א שאומר שם כמבואר בב"י שם היינו דלא אמרינן שיעשה חבר איסור זוטא כי אם כשפשע קצת, עי' בב"י שם, וכאן קרוב לודאי שפשע המשודך. ואמנם לפי שתמיד אני מחפש להנצל מכל חשש ספק איסור תורה בכל מה דאפשר לכן לדעתי כשיכנסנה לחופה וקידושין יקדשנה בתנאי אם לא נבעלה לפסול. +/שערי ציון/ עיין בתשובות שערי דעה מהדו"ק (סי' קע"ב) להגאון האמתי ר' חיים יהודא שליט"א סאסניצער מסמארגאן מ"ש בזה יעויי"ש.+ ומעתה אם לא נבעלה לפסול לה ה"ה מותרת לו ואם נבעלה לפסול לה א"כ בטלו הקידושין ויש לנו תנא דמסייע להנצל מאיסור תורה הרמב"ם בפ' י"ז מא"ב הל' ב' ובאיסורי כהונה הסכים עמו המגיד משנה שם ומשום איסור קדשה שאסור להרמב"ם ג"כ ליכא שכל זה בבא עליה בלא קידושין ונישואין לגמרי אבל בקידושין ונישואין על תנאי אינו אסור אפי' להרמב"ם.
ע' ר"ן נדרים כ' ע"א:
וכתבו בתוס' חכמי הצרפתי' ז"ל מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו ובא לישאל לפני הרב ונזקק לו לאלתר והתירו ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר וטענת הרב היתה דאע"ג דנדרא דאורייתא הוה ואפילו לרבנן צריך שינהוג איסור אפ"ה כיון שאם אתה מעכבו באיסורו אתה מכשילו שהרי נדר בדבר שא"א לו לעמוד עליו ועוד שאם לא יהנה מפירות שבעולם יסור כחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקק לו מיד אך החמיר עליו כיון שעבר על נדרו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח.
[1] וע' תשובת ריב"ש סימן טו:
אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה; ומימינו לא ראינו מי שמיחה בזה. וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת ע"ה לת"ח. ולזה, אם היו ב"ד נזקקין לדקדק ע"פ שורת הדין בענייני הזווגים לכפותם, היו צריכין לכפות את כלם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלת כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בעניני הזווגין, שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים, ואין בנשואין ההם לא משום ערוה, ולא משום אסור קדושה.