ב"ה
בגדר מרא דאתרא
א. איסור הוראה במקמו של מרא דאתרא:
האיסור להורות במקומו של הרב: מצאנו בגמרא שרב לא רצה להורות במקומו של שמואל, וכן שמואל לא רצה להורות במקומו של רב.
בעירובין דף צ"ד ע"א לגבי כותל שבין שני חצרות שנפל התיר שמואל לטלטל את הגלימא ולפרוס אותה, ואומרת הגמרא "אהדרינו רב לאפיה", ושואלת הגמרא "ורב אי ס"ל דאסור לימא ליה, אתריה דשמואל הוי וכן בפסחים ל' "אמר רב קדירות בפסח ישברו" ואמר שמואל "להנהו דמזבני כנדי (פרש"י קדרות לאחר הפסח) אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרישנא לכו כר"ש, ולדרוש להו דהא שמואל כר' שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוה".
בשבת קנ"ו ע"א מובא: "כתיב אפנקסיה דלוי אמרית קדם רבי ומנו רבינו הקדוש על דהוו גבלין שתיתא ולית דשמיע ליה ולית חילא בידיה למיסר מדרבי יוסי בר' יהודה" ופרש"י שהנך איניש היו נוהגים כר' בר יהודה, וא"כ רבי לא היה יכול לאסור במקום שלא נוהגים כמותו. וכן בשבת י"ט ע"ב ובעוד מקומות בש"ס. בקהילות יעקב ברכות סימן ג' כתב שראב"ע סיפר ביציאת מצרים כל הלילה אע"פ שלדידיה המצוה רק עד חצות, משום דאתריה דר"ע הוי. נפסק בשו"ע יו"ד רמ"ה סעיף כ"ב ברמ"א: "אין לו להורות איסור והיתר או לדרוש לנהוג שררא באתריה דחבריה", ובשאילת יעב"ץ בסוף תשובה ה' באות י"א כתב שאפילו רבו של המרא דאתרא אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו.
טעם האיסור האיסור מצאנו ברש"י חולין דף נ"ג ע"ב בנדון "ההוא שרקפתא דספק דרוסות" שרב לא רצה להורות במקומו של שמואל וכתב רש"י בד"ה אתריה דשמואל הוה: "ולאו אורח ארעא לאורויי קמיה באתריה בדבר שהן שוין בו. אבל אי הוי פליגי בה לא הוי משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, כך שמעתי. ולי נראה דה"ג אלא אתרא דשמואל הווה ומהכא לא תפשוט דהדר ביה רב דלאו אורח ארעא למישרי באתריה מלתא דאיהו אסר" וכו'. שני פרושי רש"י אלו הובאו גם בשלטי הגבורים על רי"ף בע"ז ז' ע"א (א' ע"א באלפס) באות ג'.
המחלוקת היא בפשט בגמ' שם: האם כשהגמ' אומרת "אתרא דשמואל הוי" האם עכשיו אתי שפיר גם אם רב לא הדר ביה או שעדיין צריך לומר שהדר ביה משום שאם לא היה צריך להתיר. שני הפירושים נחלקו האם הדין שאין לאחר להורות במקומו הוא רק במקום שחולק עליו או גם בדבר ששוין. אבל לשני הפירושים אין זה משום איסור החולק על רבו אלא משום ש"לאו אורח ארעא" להורות במקומו של מרא דאתרא.
יתר על כן כתב בתשובת היעבץ שם, בסוף התשובה, (ד"ה ובמאי דכתיבנא) "…והשאלות הבאות במקום החכם אפילו לא ידע מהן ולא באו לפניו הרי כולן כאילו חלה עליהן הוראתו, מאחר שהן ברשותו והוא רגיל לפסוק כך אין חכם העובר בעיר רשאי להורות בה היפך חכם העיר". וכן להלן בסיכום דבריו באות י"א כתב "…כמי שחלה הוראתו כיון שרגיל לפסוק כן". אמנם היעבץ כתב את דבריו לגבי האיסור להורות במקומו, אבל כיון שדן על חלות הוראה, כלול בזה גם חיוב על בני מקומו לנהוג כפסקיו, ודבריו נכונים גם בענין זה.
וע' תחומין ט' עמ' 195מהרב טנדלר שכתב שסמכותו של מרד"א היא מכח שבעת טובי העיר או מקום שנהגו, וע' להלן.
ב. האם האיסור הוא הוראה במקומו של הרב או שיש חובה לציבור לנהוג רק כפסקי המרא דאתרא?
מדברי רש"י בחולין הנ"ל לא מוכח שיש חיוב על הציבור לנהוג דוקא כפסקי מרא דאתרא אלא שאין למורה הוראה אחר להורות לאחרים במקומו.
לגבי מנהגים וסייגים שמתקן המרא דאתרא כתב בתשובת הרד"ך בית י"ב: "אותם מנהגות קבועות ע"פ חכם חשוב שבעיר שמנהג לבני עירו אסור בדבר אחד לעשות סייג ובני עירו חייבים לנהוג כן מתקנת חכמים מפני כבודו וגם כי הוא מחמיר יותר מהראוי". וכעין זה כתב הר"ן בתשובה סימן מ"ח: "שבני מקום אחד חייבים לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חלוקים עליו כדאמרינן במקומו של ר' אליעזר וכו'", ומשמע שהר"ן כולל לא רק סייגים שהרב מתקן אלא גם פסקים, שהרי הביא דוגמא ממקומו של ר' אליעזר שהכינו מכשירי מילה בשבת.
הר"ן והרד"ך הוכיחו שעל הציבור לנהוג דווקא כפסקי המרא דאתרא מגמ' חולין י"ח ע"ב "כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל", ומשמע שכל זמן שהיה בבל לא אכל, אף שלדעתו הדבר מותר. אלא שהרד"ך הוסיף על ראיה זו: "ואע"פ שאין ראיה לדבר שבני עירו חייבים לנהוג כמנהגו מכל מקום זכר לדבר…" היינו שלדעתו אין מר' זירא ראיה גמורה שבני המקום חייבים לנהוג דווקא כפסקיו.
ג. האם גדרו של מרא דאתרא הוא כרבו מובהק?
בערוך השלחן יו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ט כתב "ועוד מדורות הקדמונים שכל עיר בוחרת לה רב מובהק להורות ולדון ונחשב כרב מובהק לכל העיר והסביבה ואין רשות לאחר אפילו הגיע להוראה להורות ולדון במקום הזה". לפ"ז גדר ההוראה במקומו של מרא דאתרא דומה לאיסור לחלוק על רבו ואף חמור ממנו: שהרי מותר לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות שהדין עימו וכמבואר ברמ"א יו"ד רמ"ב סעיף ג' מה שאין כן אם רוצה לחלוק על פסק מרא דאתרא. סיוע לדברי ערוך השלחן יש מדברי מהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח ד"ה אשה, לגבי הסיבה בפני רבו. אחרי שדן שם אם תלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה היינו ברבו מובהק דוקא, כתב המהר"ל: "אך בודאי אם סועד אצל רב שהוא מנהיג בעיר, כיון שכל העיר נוהג על פיו, זה נקרא רבו אף על גב שהוא לא למד בפניו כיון שהוא רב בני העיר והוא ג"כ בעיר".
לגבי רבו מובהק נפסק בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף י"ב "אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו" (ועיין פתחי תשובה שם שתמה על חוות יאיר שהתיר לת"ח להורות הוראות באיסור והיתר בביתו). אלא שאפילו לרבו מובהק כתב הרא"ש מסכת עירובין פרק ו סימן ב "ואפלו ביעתא בכותחא ומגילת תענית בכהאי גונא איירי. ולא נקטינהו אלא לאשמועינן דאפלו בהני שהתלמיד יודע בודאי שאינו טועה אסור להורות. אבל בהוראה שהשואל יודע דהוראה פשוטה היא כגון נותן טעם לפגם או איסור שנתערב בהיתר לבטלו בששים וכיוצא באלו דכשמתירין לו אינו דומה לו דבר חידוש שכבר שמע שהוראה זו פשוטה לכל ישראל שרי." וכן נפסק בשו"ע סימן רמ"ב סעיף ח' "לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר." ובסעיף ט כתב המחבר: "יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו."
נראה שהמרא דאתרא לא נחשב כרב מובהק לגבי דבר זה, ובדבר שאין דעתו של מרא דאתרא ידועה יכול לפסוק לבני ביתו. ומסברא יש לומר שאם אינו נמצא בעירו אין חיוב לשאול דוקא את המרא דאתרא אלא יכול לשאול מורה הוראה אחר ובלבד שלא יהיה באתריה. דומני שלא מצאנו איסור לשאול רב ממקום אחר כשהשואל בא אליו, מלבד אם השואל הוא גם תלמיד מובהק של המרא דאתרא שצריך לנהוג כמותו. וכן לא מצאנו שדינו של מרא דאתרא כרב מובהק לגבי דין קריעה המבואר בשו"ע יו"ד סימן ש"מ.
רמז לחילוק שבין רבו ממש ובין מרא דאתרא נמצא ברש"י בכתובות ו' ע"א על דברי הגמרא "בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר, בנהרדעא אמרי רב אסר ושמואל שרי אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן" פרש רש"י: בד"ה "אלו מקילין לעצמן" "דבי רב שצריכין לעשות כדברי רבן אומרים שרבם התיר. ונהרדעא העושין כשמואל רבן אומרים שמואל התיר". ובחידושי החתם סופר שם העיר על לשון רש"י: "נזהר בלשונו דבי רב שהם תלמידים שצריכים על כורחם לעשות כחומרא דרבם ואסור להם לסמוך על הוראת אחר אם לא שיגדלו ויכריעו מדעת עצמם דלא כוותיה דבכהאי גוונא הלכה כבתראי. אבל זולת זה צריכין לעשות כהוראתו (ע' מ"ש היעב"ץ בתשובה סימן ה'), משא"כ נהרדעא שלא היו תלמידיו הלומדים לפניו ממש אלא אתריה ואם יבא לשם מורה אחר יכולים ומחוייבים לשנות כדעת השופט אשר יהיה בימים ההם ע"כ לא כתב רש"י שצריכים לעשות כוותיה אלא העושין (אמנם מה שכתב החת"ס לגבי רב חדש, האם יכול לשנות את הוראות הרב הקודם לקולא או לחומרא, עיין מה שכתב בזה הפרי חדש באו"ח סימן תצ"ו אותיות י-י"א, וכן בחקרי לב או"ח סימן צ"ה ולא כאן המקום לברר סוגיא זו).
ד. הליכה אחר פסקי מרא דאתרא כשפוסק בניגוד לרוב הפוסקים:
מצאנו בש"ס שבני מקומו של הרב הולכים אחרי פסקיו אפילו בדאורייתא ולקולא, שהרי במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת, ובמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב כמבואר בשבת דף ק"ל ע"א. ומשמע שם ששפיר עבדי: "א"ר יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר"א והיו מתים בזמנן, ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה". וכתב החזון איש (שביעית סי' כ"ג): "והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר". (ועיין בתשובת גינת ורדים חלק אה"ע כלל ב' סימן ט'. ועיין בחקרי לב יו"ד סימן פ"א הדן בשאלת עצם הוראה של מורה כשרבים חולקים עליו).
אמנם בשו"ת המהרח"ש (קונטרס עיגונא סימן ג' דף צ"ז ע"א בדפוס שלוניקי תי"א) רצה לומר שזה רק בזמן הש"ס, עיין שם שהביא את תשובת הרשב"א (ח"א אלף ק"צ) שנשאל האם במקומות שנהגו להכשיר בגט חתם סופר ועד, האם יש לאסור ולהחמיר. וכתב הרשב"א: "אף על פי שרבינו יצחק הזקן ז"ל אוסר ואנו כך דעתינו נוטה, מכל מקום כבר נהגו שם על פי הרב אלפסי ז"ל ומקומו של הרב הוא וכל מי שנוהג על פיו שם אפשר כי אפילו בבאים שם היה מותר. וה"נ במקומו של ר' יוסי היו אוכלין בשר עוף בחלב ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לעשות אזמל ולא חשו להם חכמים לפי שנהגו על פי רבם. ומכל מקום טוב הוא להזהירם שלא יהיו נוהגים כן מכאן ולהבא". ושאל מהרח"ש, והרי במקומו של ר' אליעזר לא מצאנו מי שהזהירם שלא לנהוג ותרץ שיש לחלק בין זמן חכמי התלמוד דרב חילם ואין לזוז ממה שנהגו, לבין הזמן שלאחר התלמוד, שעליו כתב הרשב"א שטוב להזהירם שלא ינהגו כן מכאן ולהבא. מהרח"ש שם חזר בו וכתב שאזהרת הרשב"א אמורה רק לגבי חתם סופר ועד, וכן הרשב"א עצמו בתשובה רנ"ג מדמה למעשה להא דמקומו של ר' אליעזר ור"י הגלילי שעושים כדעם רבם. וכן נקטו פוסקים אחרים שהוכיחו לזמננו מגמרא זו.
דעת המהר"י בן לב (ח"א כלל י"ב שאלה ע"ה) שאכן בזה"ז אין גדר מרא דאתרא לענין לסמוך עליו נגד הרוב: "דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדגאמרינן בבל וכל פרוואה נהוג כרב נהרדעא וכל פרוואה נהוג כשמואל וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם אבל בזמנים האלו כל דברים אלו הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות על זה". לדעת מהר"י בן לב גדרו של מרא דאתרא הוא של רבו משום שהוא מלמדם תורה, ורק למי שממש מלמדם יש דין רבו. לכן בזמנינו שהרב אינו מלמדם אינם יכולים לפסוק כמותו לקולא בשל תורה. אבל דומה שדברים אלו לגבי קבלת רב בעיר, הם דעת יחיד. וכבר כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן רנ"ג שציבור יכול לקבל על עצמו לנהוג כחכם אחד, וכן באבקת רוכל סימן ל"ב כתב על הרמב"ם שבקהילות ארץ ישראל קבלוהו עליהם לרבן ונוהגים כמותו בקולותיו ובחומרותיו. וכן בעוד פוסקים ראשונים ואחרונים, ומשמע שא"צ שיהיה רבם שמלמדם ממש. דברי המהר"י בן לב הנ"ל הובאו גם בפר"ח או"ח בקונטרס מנהגי איסור סימן תצ"ו, ונראה מדבריו שם שמקבל את דבריו בציבור המקבל על עצמו פסקים של רב שאינו רבם ממש. וראה תשובת עולת שמואל (קונפורטו) חו"מ סימן ב' שכתב שגם למהריב"ל יכולים לקחת רב למורה הוראה לפי מה שיבין בדרכי הפוסקים ואין צריך לשאול פי רבנים אחרים של שאר עיירות.
סברא זו של מהרב"ל לחלק בין זמן הש"ס לזמננו כתב מהרשד"ם בתשובה (חו"מ סימן א') לגבי השאלה אם מי שלא הגיע לגיל ארבעים יכול לקבוע עצמו להוראה: "ולענין אם יש לחלק בין זמננו זה לזמן התלמוד נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הגדרים נאמרו בזמן התלמוד שהיו כל הדינים יוצאים על פי הסברא והכל על פה, ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקרא דיין באמת. אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כי אם הספר ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעיין ובעל סברא יודע ומבין פשיטא שיכול להורות לא מיבעי בשוין אלא אפילו במקום שיש גדול ממנו".
וראה בסוף תשובת חתם סופר ח"ב יו"ד סימן ר"ל והובא בקיצור בפתחי תשובה סימן רמ"ה אות יא, על דברי הרמ"א שרב היושב ומלמד בעיר יכול רב אחר לבא ללמד, (אבל לא להורות) ומשמע שיכול לקבל שכר חופות. אבל רב אכסנאי בעיר אינו יכול לקפח את הראשון ולעשות חופות. וכתב החתם סופר שכיום שהרב הוא פועל, וחלק משכרו הוא שכר חופות, ודאי שאין אחר יכול לבא ולעשות חופות. (ונפ"מ כיום בחופות שעושים רבנים אחרים במקומו של הרב. וצ"ע אם עושים בחינם האם נחשב שמקפחים את שכרו. או אולי נאמר שכיון שאינם מצהירים על הכנסות אלו, אין אלו הכנסות ששיכים לתנאי קבלתו ושכרו).
ה. מקור סמכותו של המרא דאתרא: תשובת הרשב"א משמע שזה משום כבודו של החכם: בתשובת הרשב"א שהוזכרה לעיל, וכן בתשובת הר"ן ועוד פוסקים משמע שהקבלה שבני העיר מקבלים על עצמם מועילה משום שבני העיר עושים אותו לרבם. אלא שהרשב"א חילק וכתב שאם הקבלה היא של פוסקים כשאינם לפנינו הרי "אין אלו כרבם ממש" ולכן אם יש שם חכם וראוי להוראה יכול לאסור מה שמתירים. משא"כ במקום רבם "אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם". אם כן החיוב ללכת אחד פסקי מרא דאתרא הוא משום כבודו. ובשו"ת הרד"ך, (בית י"ב) משמע שהחיוב לנהוג כמרא דאתרא הוא תקנת חכמים משום כבודו: "אותם מנהגות קבועות ע"פ חכם חשוב שבעיר שמנהג לבני עירו אסור בדבר אחד לעשות סייג ובני עירו חייבים לנהוג כן מתקנת חכמים מפני כבודו וגם כי הוא מחמיר יותר מהראוי". וכן בשו"ת הר"ן (סימן ס"ב) משמע לגבי קבלת פסקי הרמב"ם שזו היתה תקנת קהל, וכן בשו"ת הריב"ש (סימן ק"ה) כתב: "אבל לאותם שיש להם לדון ע"פ הרמב"ם ז"ל מפני הסכמת הקהל". (וגדר תקנת הקהל חמורה, כפי שכתב החכמת אדם בכלל ק"ב ס"א: "כמו שמחוייב לקיים תקנת חכמים שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ותנאים ואמוראים כך מחוייבים לקיים כל תקנות הקהל" ונראה שמקור דברים אלו בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ג, עיין בבאור הגר"א).
אם כן לדעתם מקור סמכותו של מרא דאתרא הוא או משום הקבלה שהציבור מקבל על עצמו כרבו, או משום גדרי תקנת קהל.
דעת מהר"י בן לב שהוזכר לעיל שאין כיום גדר זה היא דעת יחיד אבל פשטות הפוסקים משמע שציבור יכול לקבל על עצמו רב והקבלה מועילה לנהוג כפסקיו. כן כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן רנ"ג "כל מקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים כמקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חיבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם". וכן מתשובת אבקת רוכל (סימן ל"ב) משמע שחולק על מהר"י בן לב, וכתב על קבלת הרמב"ם "וקבלו עליהן לרבן" ומשמע מדבריהם שתתכן קבלה של רב אף אם הוא אינו הרב שלמדם תורה. ותשובת משפטי שמואל (קונפורטו, חו"מ סימן ב') כתב שגם למהריב"ל יכולים לקחת רב מורה הוראה לפי מה שיבין בדברי הפוסקים ואי"צ לשאול פי רבנים אחרים של שאר עיירות. וכן מסתבר שדברי מהר"י בן לב אמורים רק לגבי השאלה האם אפשר לסמוך עליו להקל בשל תורה אבל ודאי שהציבור צריך לקבל על עצמו רב להוראה.
ו. האם הרב הוא מחייב את כל הציבור?
כפי שנתברר, סמכותו של מרא דאתרא תלויה למעשה בציבור שקיבל אותו לרבם. וכן כתב הרב ישראלי במאמרו "לבירור סמכותה ההלכותית של הרבנות הראשית לישראל" (עמוד הימיני סימן ו'), לאחר שהאריך בגדרי דין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, כתב: "והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבא"י בתור רבותיהם. וגם הרבנים המקומיים אינם מתקבלים אלא באישור של הרבנות הראשית. נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבא"י תוקף של מרא דאתרא, כי גם רבני המקום אינם פועלים אלא בשליחותם". בסוף התשובה חילק בין אלו שלא קבלו עליהם את הרבנות הראשית, ואין להם חשש של לא תתגודדו כיון שאלו שני בתי דינים בעיר אחת, ובין אלו שקבלו עליהם את הרבנות ורואים בהם את רבותיהם שודאי היא בגדר מרא דאתרא שלהם.
מאידך, כשיש כמה קהילות בעיר אחת המנהג שיש רב לכל קהילה. וכן כתב הרד"ך בתשובה (בית י"א חדר א') שכל קהילה וקהילה נדונה כעיר כפני עצמה. דבריו הובאו גם בתשובת מהרשד"ם (חו"מ סימן א'), וכן מהר"י אדרבי בשו"ת דברי ריבות סימן קס"ב, ועיין בספר "דיני ממונות" ח"ב עמוד קצ"ח שמנה הרבה פוסקים שכתבו כן).
ז. האם יש חיוב לנהוג כפסקי רבו.
במספר מקומות בש"ס מצאנו שתלמיד נוהג כפסקי רבו: בגמרא כתובות (דף ה' ע"א) שהובאה לעיל: "בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר, בנהרדעא אמרי רב אסר ושמואל שרי, אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן". פירש רש"י: "דבי רב שצריכין לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושין כשמואל רבן ומרים שמואל התיר". וכן במסכת שבת דף קכ"ח ע"א לגבי טלטול בשר מליח בשבת, אומרת הגמרא: "רב הונא אמר מותר לטלטלו, והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה?". וכן בחולין קי"א ע"ב: "רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסרא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך. מר אמר ליה לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א"ל לחבריה יתהמא עבד רבך הכי". וכן בשבת י"ב ע"ב: "שבקיה כרבי ס"ל, וכן שם נ"ג ע"א.
מגמרות אלו מבואר שתלמיד צריך לנהוג למעשה כפסקי רבו. יתר על כן: מצאנו הקפדה לעשות כדברי רבו בדיוק, גם כשלהלכה אין הדבר הכרחי. בפסחים קי"ד ע"ב: "רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפק מפומיה דרב הונא" (וכן בסוכה ל"ב ע"ב "היכי דמי עבות וכו' הואיל ונפק מפומיה דרב) בטעם הדבר משמע בתשובות הרשב"א סימן רנ"ג שהובא לעיל שהוא משום כבוד רבו: "דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו לקלו בכבוד רבם". אמנם ברמב"ם ובשו"ע לא מצאנו חיוב לעשות כפסקי רבו דוקא ולא כרב אחר, אלא רק את דיני המורה הלכה בפני רבו. ולדין המורה הלכה בפני רבו ישנם גדרים וכן אופנים שבהם מותר להורות. כגון בדבר המפורש בדברי הפוסקים (עיין שו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיפים ח-ט). אלא שדברים אלו אמורים ברבו מובהק דוקא.
דברים אלו אינם אמורים כששאל רב בענין הנדון, אלא בצורך לנהוג כרבו בדברים שדעת רבו ידועה. אם שאל רב והורה לו, האם מותר לו לשאול אחר, הרי זה שייך לסוגית "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר" הנמצאת להלכה בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף ל"א ברמ"א. אמנם מצאנו גם הרבה מקומות שתלמיד שהגיע להוראה יכול לחלוק על רבו וכפי שכתב בתרומת הדשן, פסקים סימן רל"ח, ואפילו על רבו מובהק. תשובה זו הובאה ברמ"א (יו"ד סימן רמ"ב סעיף ג'): "אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עימו".
בשאילת יעב"ץ (תשובה ה'), בתשובה ארוכה שדנה בענינים אלו, כתב שכל זה בתלמיד חבר "שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו והתלמוד מלא מזה". אבל תלמיד שלא שימש כל צרכו ועדיין צריך לגמרא וסברא דרבו, אסור לו לסמוך על עצמו ולהורות הלכה למעשה נגד דעת רבו. לדעת היעב"ץ דבר זה חמור ממורה הלכה בפני רבו, שהמורה הלכה בפני רבו אינו סותר את סברי רבו אלא שאינו חושש להמתין עד שיפסוק את הדין. אבל זה סותר את דבריו וחולק עליו, שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד והוא אעפ"כ עומד בדעתו, מחוייב בתלמיד לשמוע בריו בין להקל ובין להחמיר ולעשות כדבריו אפילו בשל תורה. וכתב היעב"ץ שם "ואסור לו להרהר אחר רבו אפילו להחמיר על עצמו חוששני לו מזקן ממרא". מקורו הוא מירושלמי (עבודה זרה פרק ב' הלכה ח', מובא ברי"ף בע"ז פ"ב) לגבי היתר שמן של עובדי כוכבים: "אמר ליה שמואל לרב אכול מישחא וואי לא כתבינא עלך זקן ממרא ואטרח עליה ואכל" (וכתב ע"ז היעב"ץ: "ואל תבהל להשיב…"). ועוד ביעב"ץ שם: "ואם הוא תלמיד גמור לא הותר לו כלל לחלוק על רבו ולסתור פסקו אפילו איננו או מת ואין אומרים בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויפתח בדורו וכו' דאדרבא אין משיבין את הארי לאחר מותו ואפילו לא היה רבו כלל אם היה רב גדול ומומחה לרבים". (ועדיין צריך בירור, שהרי מצאנו שמותר לתלמיד לומר את דעתו באיסור והיתר שלא כדעת רבו, בדבר שנחלקו בו אחרים, ואפילו בתלמיד שצריך לסברא דרבו כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן י"ח ס"ק י"ב, שהרי הוא ורבו נמנים כשנים כמ"ש הרמ"א שם)
דוגמא מענינת ליחס שבין הרב לתלמיד מצאנו ברא"ש במסכת תענית (פרק ד' סימן ל"ב). לגבי איסור דברים שבצנעא בט' בבאב שחל בשבת מביא הרא"ש את דברי מהר"ם מרוטנבורג: "ורבינו מאיר ז"ל כתב בההלכות אבילות שלו, כתב ה"ר יצחק מוינא דתשעה באב שחל להיות בשבת אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המיטה… הדבר יצא מי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו, כדאי הוא בית אלוהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה… מיהו נכון להחמיר כדברי מורי, אפילו הוא מיקל ואני מחמיר היה לנו לעשולת כדבריו וכ"ש שהוא מחמיר ואני מיקל, עכ"ל רבינו מאיר ז"ל" אעפ"כ הרא"ש עצמו כתב: "ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר". וכן בקיצור פסקי הרא"ש מובא שהרא"ש מתיר. הרי שאף שמהר"ם מרוטנבורג לא רצה לפסוק נגד רבו בעל "אור זרוע", הרא"ש עצמו הביא דברים אלו ופסק נגד רבו מהר"ם. אמנם יש לומר שהרא"ש צירף את העובדה שכן עמא דבר, אבל מצאנו עוד מקומות שבהם פסק שלא כדעת מהר"ם מרוטנבורג וכפי שכתב תרומת הדשן הנ"ל. לעומת זה הטור הולך תמיד בשיטת אביו הרא"ש ולכן הרא"ש והטור נחשבים להלכה כחד משום דלעולם רבינו יעקב אזיל בשיטת הרא"ש (עיין בב"י חו"מ סימן ע"ז ד"ה לענין הלכה, וכן בב"ש אה"ע סימן נ"ג ס"ק י"ד).
לעומת האמור לעיל לגבי פסקים, לגבי גזירות כתב תרומת הדשן (פסקים סימן רנ"ב), שאם התלמידים אינם יכולים לעמוד בגזירת רבם אין צריכים לנהוג כן: "בפ"ק דשבת אמר, שמאי והלל גזור ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מנייהו ואין ר"ל דהא דלא קבלו מנייהו דשמאי והלל שלא כדין עשו שלא קבלו דהא כה"ג אמרינן שפ"ק דחולין לר"מ ור"ג ובית דינו גזרו על הכותיים ולא קבלו וכו' משום דלא היו יכולים לעמוד בה בימיהם כ"ש גזירת הרב לתלמיד בכה"ג דא"צ לקבל".
א"כ לגבי פסקים תלמיד מובהק צריך לעשות כדברי רבו אלא אם כן הוא עצמו הגיע להוראה וחולק על רבו, כפי שבארנו לעיל.
ח. גדול הדור:
כאמור לעיל, מדברים אלו ניתן להוכיח רק לגבי רבו מובהק, אך מצאנו בכמה מקומות בהלכה שגם גדול הדור נכלל בגדר זה (ובשעור על פסיקת הלכה הבאנו רמ"א חו"מ כא שהולכים אחר רוב, ואם לא אחר הגדול, ואם שוים בדרבנן לקולא. הרי שיש גדר של גדול):
בשו"ע יו"ד סימן רמ"ד סעיף י' נפסק: "אם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק", וכתב הרמ"א: "מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה". בתשובות תרומת הדשן (סימן קל"ח) שהיא מקור הדברים כתב "וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור דחשוב לכל מילי כרבו ואפילו לא למד כלום מלפניו. מקורו בתוספות ברכות (ל"א ע"ב ד"ה מורה הלכה), לגבי שמואל שהורה הלכה בפני עלי "מורה הלכה בפני רבך את – ואף ע"פ שלא למד עדיין בפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו." אלא שכאן יש תוספת שבא ללמוד לפניו.
תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קלח שאלה: בעל הבית הסועד בלילי פסחים אצל ת"ח מופלג בדורו בעי הסיבה הואיל ולא למד כלום לפניו או לאו? תשובה: יראה דלא בעי הסיבה, וכן מצאתי בפרשת סדר אלהי הרוחות הר' שמואל מפליי"ז. וכתב הטעם דהא דתלמיד פטור בהסיבה לפני רבו משום דמורא רבך כמורא שמים, כדאיתא פ' אע"פ /צ"ל ערבי פסחים מס' פסחים קח ע"א/, ופרשב"ם שם דילפינן לה מאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, א"כ כל ת"ח בכלל. וכן מצאתי בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' /ב"ק מא ע"ב תד"ה לרבות/ דתלמיד חכם מופלג בכלל זה, אפילו לא למד כלום לפניו דהא מחוייב במורא דאת ה' אלהיך תירא, ואית לו תורת רבו לעניין דרש דהא קרא את ה' אלהיך תירא. וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור, דחשיב לכל מילי כרבו אפי' לא למד כלום מלפניו, והכי אמרינן פ' אין עומדין במס' ברכות /דף לא ע"ב/ דהא קאמר עלי הכהן לשמואל הנביא אתה מורה הלכה בפני רבך, ומקשו שם התוס' והא לא למד כלום לפניו, ומתרצין דגדול הדור היה, וגם בא ללמוד לפניו. נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי', הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו.
וכן נפסק בשו"ע או"ח סימן תע"ב סעיף ה' לגבי דין הסיבת תלמיד לפני רבו: "ותלמיד חכם מופלג בדורו אע"פ שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו וא"צ הסיבה". וכן לענין הפסקה בין הפרקים וקריאת שמע, בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו, עיין במ"א שם (ס"ק ב' בשם תרומת הדשן וכן במשנה ברורה ס"ק ז'): "דת"ח מופלג שבדורו הוה בכלל מורא".
אם כן, האם כולם מחוייבים לפסוק ולנהוג כמותו? דבר זה שייך לדברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן כ"ה ס"ב: "ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם שני החולקים הן שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום". א"כ כשאין רבים חולקים עליו הרי הולכים אחר הגדול, א"כ האם גדול הדור נחשב לרבו לענין זה? כתב החזון איש בשביעית סימן כ"ג: ונראה דהא דאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו. אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל. ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצוות. דין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו הלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו. והנה רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה ואפילו החולקים עליו הם רבים כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה". מכל מקום גם לדברי החזון איש צריך שיהיה רבו או מרא דאתרא כדי שיוכל ללכת אחריו אף להקיל בדאוריתא ואף נגד הרוב, כפי שמשמע ממקורו של החזון איש. וכן יש להדגיש שדברי החזון איש הם בתלמיד שסומך על רבו בדברים שדעת רבו ידועה, אבל השואל רב, פשוט שנוהג כמותו במה ששאל אף אם אינו רבו ממש. דבר זה שייך לסוגית חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר.
ט. האם מועילה קבלה של רב מסויים כשאינו רבו?
כפי שבררנו לעיל, הרי אדם יכול ללכת אחר רבו גם כשרבו פוסק בדאורייתא ובניגוד לרוב הפוסקים, כפי שכתב החזון איש. בתשובת הרשב"א סימן רנ"ג משמע שאפשר לקבל פסקים של ידועים של פוסק מסויים, בלא לשאול אותו, ולנהוג למעשה כמוהו. אלא שהרשב"א עוסק שם בציבור: "כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם". (וכן בקיבוץ שעלבים נוהגים בעניני שמיטה כחזון איש, ולא בכל פסקיו בענינים אחרים. עיין מ"ש הרב זלמן קורן בספר "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בהערה עמוד .)242
לגבי יחיד, האם יכול לקבל על עצמו פסקים יש להביא ראיה מחולין (מ"ג ע"ב): "לעולם הלכתא כדברי בית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה". ובגמרא שם מבואר שהיינו קודם בת קול, אבל לאחר בת קול הלכה כבית הלל. וכתב הרשב"א שם: "והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא איתמר הילכתא כחד מיניהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה. וכן נמי משמע במסכת עירובין וכו' דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגולת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא אמרינן בריש פרק קמא דעבודה זרה היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המקל".
מוכח מדברי הרשב"א שיחיד שבא לנהוג לעצמו אינו יכול לקבל על עצמו פסקים של דעה אחת אלא צריך לנהוג כפי כללי הפסיקה המבוארים שם בע"ז (וברמ"א חו"מ סימן כ"ה סעיף ב' ובהנהגת או"ה בש"ך רמ"ב ובפוסקים). ורק במילתא שיש חומרא וקולא לכל אחד יכול לעשות כפי שרוצה.
מאידך כשאדם שואל, משמע בראשונים שאינו חייב לשאול תמיד את אותו הרב, כן משמע מתוספות בע"ז (דף ז' ע"א ד"ה "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר"): "וא"ת וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עם זה אולי ישיבוהו מדבריו. וי"ל דאינו אסור אלא לשאול אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר". וכן כתב הרמ"א ביו"ד רמ"ב סעיף ל"א: "ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור". אם כן הרי אפילו באותה שאלה יכול לשאול רב אחר בתנאים מסוימים. אם כן ודאי ניתן לשאול שאלה אחרת רב אחר. ורק כשאינו שואל אלא נוהג בסתם כפסקי רב אחד אינו יכול לנהוג כפסקי אחר בענין אחר וכפי שכתבנו לעיל.
י. האם מי שהגיע להוראה יכול לפסוק לעצמו?
במשנה מסכת נגעים פרק ב' משנה ה' שנינו: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" וכתב הר"ש משאנץ שיש לחלק בין אם אתחזק איסורא שאסור להורות לעצמו ובין מקום שלא אתחזק שיכול להורות לעצמו. וכן הכריע הט"ז ביו"ד סימן י"ח ס"ק ט"ו. אבל הגר"א שם כתב: "כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלשה אלו נגעים ונדרים ובכורות שתלוין במאמר פה. נגעים שיאמר הכהן טמא או טהור, נדרים שיאמר החכם מותר ולבכורות שיאמר היחיד מומחה או שלשה הדיוטות כשר". עיין באריכות בשאלה זו ביביע אומר (חלק ו' יו"ד סימן י"ח), ומסקנתו להלכה שתלמיד חכם רשאי להורות בין להקל בין להחמיר גם בדין דם של הפסק בטהרה, וכן בספק בטבילה של אשתו, אע"פ שהוחזק איסור. כל זה שלא במקום רבו המובהק, אבל במקום רבו פסק הרא"ש (חולין פרק ה' סימן ב' והובא להלכה בשו"ע יו"ד רמ"ב סעיף י"ב): "אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה במקום רבו". וגם בענין זה תהיה חומרא אם נחשיב את מרא דאתרא לרבו מובהק כדעת ערוך השלחן שהבאנו לעיל, שרי יהיה אסור לת"ח להורות לבני ביתו אלא בדברים הפשוטים כבעתא בכותחא.
יב. כשחושב שרבו טועה:
בגמרא עירובין (ס"ז ע"ב) מובא מעשה: "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי, א"ל אביי והא שלא ערבינן, א"ל נסמוך אשיתוף, א"ל הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן, בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה וברבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא" כלל זה הובא ברמ"א יו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ב: "הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ וקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה". אלא שקצת צ"ע מדוע הובא לגבי הרואה את רבו שרוצה לעשות מעשה, והרי ממקור הדין נראה שהמדובר בהוראה של חכם שהרואה חושב שטועה, ואין הבדל בין המקרים. על ידי זה מובנת גמרא בביצה ל"ו ע"ב: "בי רחייא דאביי דלוף, אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפורייך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. אדהכי נפל בי רחיא דאביי. אמר תיתי לי דעברי אדמר." כלומר, אביי אמר "תיתי לי דעברי אדמר" משום שהרי אמר לו רב יוסף שבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ולכן נגרם לו שהתקלקלו לו הרחיים. כיוצא בזה הויכוח שבין בני בתירה לר' יוחנן בר"ה כ"ט ע"ב: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע, אמרו לו נדון, אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה". (עיין "יום תרועה" שם שהקשה מדוע אמר שאין משיבין לאחר מעשה והרי עבדינן עובדא והדר מותבינן). כמובן שכלל זה אמור לתלמיד אבל אם המורה הסתפק אין להקל בדין דרבנן משום הספק וכן כתב הרדב"ז (תשובה אלף צג): "והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן תלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן ואם בדרבנן עבדינן ובתר מתבינן". אמנם צ"ע מעירובין (ס"ה ע"ב) "אמר להם ר"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן" וצריך לומר ששם היה חסרן בידיעת המציאות ולא בהלכה, ועיין בתשובת דברי מלכיאל המובאת להלן. וכן צ"ע בתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה ק"נ בענין חיטים שנאכלו מקצתן על ידי עכברים, שכתב שם הרמב"ן "וכל שכן במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא וה"ל לכל היותר ספק דרבנן ובדרבנן בכיוצא בזה עושין מעשה ואח"כ שואלים" (ראה תשובת תורת חסד או"ח סימן ל"א אות ה').
אבל בתשובות דברי מלכיאל אה"ע ע"ו כתב שבאמת מצאנו בש"ס כמה פעמים שהקשו אף קודם המעשה ואף בדרבנן, וכן הקשה מה הסברא שלא להקשות אם נראה לו שטועה. וכתב שם שהמדובר הוא כשההוראה בפני רבים ואם החכם צריך לחזור בו ברבים הרי זה בזיון ומשום כבוד הבריות עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ועל מנת כן תקנו חז"ל את תקנותיהם. מכל מקום כתב בשאילת יעבץ, (תשובה ה' בסיכום התשובה אות ה') שכשהטעות ברורה "קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא ומותבינן ליה ברישא ולא חיישינן לכיסופא".
כל זה בדרבנן, אבל בדאורייתא ברור שקודם מותבינן תיובתא. והרי אפילו לגבי בית דין הגדול שעליו נאמר לא תסור אומרת הגמרא בהוריות ב' ע"ב שאם נודע לתלמיד הראוי להוראה שבי"ד טעו, אם עשה על פיהם חייב חטאת ואינו פטור משום מפני שתלה בבי"ד. ואומרת הגמרא שם שהחטאת באה על שוגג משום ש"טעה במצוה לשמוע דברי חכמים". וכתב שם תוספות הרא"ש בשם הירושלמי: "כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת"ל ללכת ימין ושמאל את שיאמרו לך על ימיל ימין ועל שמאל שמאל". ובאר סוגיא זו הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש ראשון וכתב שאם מי שראוי להוראה וחושב שבי"ד הגדול טועה, אינו רשאי להתיר לעצמו דבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו. וצריך לבא לפני בי"ד הגדול ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו. ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם. וברור שגם בכל החושב שרבו טועה בדאורייתא קודם מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה.
מקורות:
שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רל נכבדות המדובר אודות דברי רמ"א בי"ד סי' רמ"ה ובש"ך שם סקי"ד וט"ו יע"ש מלתי כבר אמורה כי עין רואה בגוף דברי מהרי"א ומהרי"ו יראה כי אין אלו נאמרים אלא בימיהם שלא קבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו שהיה דר שם וממילא היה לו פרס הקצוב מחופות וקידושין וכדומה אע"ג כי דין תורה הוא שת"ח הממונה פרנס על הציבור בני עירו עושין לו מלאכתו ומחוייבים ליתן לו פרנסתו מ"מ כיון שלא שכרוהו כפועל אלא שבחא דאתיא ממילא א"כ אם יבוא לשם אחר וינהיג גם הוא רבנות מי ימחה בידו אבל בזה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ממקומו ובא לכאן וקוצבים לו שכירתו כמו שמשכירים פועל ואלי' הוא נושא נפשו ונפשו' ביתו ובתוך אותו הקצבה הוא שכרו מחופות וקידושין וגטין וכדומה א"כ פשוט שהבא בגבולו לא טוב עושה בעמיו וגרע מיורד לאומנות חברו שהאומנות הוא הפקר אלא שזה בא ויושב בצידו אבל הכא כבר זכה זה הרב בכל רווחא דעבידי דאתי בגבולו ואסור ממש לשום אדם לפקוח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ודבר זה פשוט מאוד ואין ראוי להאריך ומ"ש מהרי"א על שכר זה אנו בושים כמו שהעתיק הש"ך היינו כנ"ל שהיה הרב יושב בעירו ולא רצה ליתן קידושין וגיטין עד ששלמו לו כך וכך ובודאי ע"ז אנו בושים כי הוא מחויב לעשות בחנם והם מצווים לעשות לו מלאכתו ואפי' אם הם עוברים עליו הדרך ואינם עושים מלאכתו מ"מ הוא לא יעבור ארחות צדיקים ליטול פרס מעשיית מצוה ומלמוד תורה והלכות גיטין וקידושין וכדומה ע"כ כתב על פרס זה אנו בושים אבל לאחר ששכרוהו הקהל כפועל והביאוהו ממקומו לכאן והראו לו מקום לפרנסתו מגטין וקידושין א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים אבל הוא אינו נוטל פרס מקידושין וגיטין כלל אלא שזה הוא שכרו על עיקור ישיבתו בכאן והראו לו מקום לגבות מבעלי חתנו' וכדומה ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכל המקפחו גוזל וחומס לפע"ד וזה פשוט בעיני והיה זה שלום כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת.
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ה הנלקט מהאמור בקצרה, והנלקט ע"ג נפה וכברה, הוא זה. (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו, רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו, וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו, דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא, מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף, משום דררא דממונא, שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור, וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר ומותבינן תיובתא, ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג, ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא, משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא… (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו, שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר, שהוא אינו סותר דעת רבו כלל, רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו, וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו, שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד, והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם, או לא חש להשיב, אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר, לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו, חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו, אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו, שם רשאי להורות כפי סברתו, אבל לא במקומו של רבו דהיינו בפניו ממש, משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא, אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר, ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו, כמי שחלה הוראתו דמי, כיון שרגיל לפסוק כן, ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו, ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים, וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז'.
ע' עוד בספר המחלוקות בהלכה ח"ב מעמ' 753שאסף מובאות בענין סמכות המרא
במראה הבזק חלק ז' על מחוייבותו של מרא אתרא חדש לפסקיו של קודמו.
נספח:
במראה הבזק / חלק ז / כד
כד. מחויבות של מרא דאתרא חדש לפסקיו של קודמו
כד. מחויבות של מרא דאתרא חדש לפסקיו של קודמו
קליפורניה, ארה"ב (California, USA) – תמוז תשס"ז
שאלה:
ב"ה קיבלתי מינוי כרב קהילה. הרב הקודם יעזוב רק בעוד כחצי שנה. זהו מצב של שני רבנים בחפיפה לחצי שנה, כאשר ברור מבחינת ההסכם עם הקהילה שהרב העוזב הוא ה"מרא דאתרא" לכל דבר עד שיעזוב. זה מעורר אצלי שתי שאלות, בייחוד לאור אופן התנהלותו של הרב בזמן האחרון:
א. מה מידת מחויבותו של רב בקהילה לפסקיו של הרב הקודם לו בתפקיד? הרמ"א 1 פסק ש"חכם שאסר, אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה – יוכל להתיר". השאלה שלי היא, מה נכנס לגדר "חכם שאסר"? האם כל מדיניות או הנהגה נכנס תחת כלל זה?
ב. באופן שאני רואה את הדברים כרגע, המצב הבריא ביותר לקהילה יהיה שנכריז על השנה הבאה כשנת "סטאטוס קוו"; קרי, הרב המכהן ודאי שיכריע בכל מה שקשור להוראת שעה, אולם הוא לא יפסוק בדברים הקשורים לעתיד הקהילה ויחדש פסקים, כיוון שהוא כבר בדרכו החוצה. השאלה שלי היא: האם יש בסיס הלכתי לדרישה כזו? כלומר, האם יש מקום לומר שכיוון שיש כאן תקופה של חילופי גברי, אין לו סמכות לפסוק בעניינים שנוגעים לתקופת הכהונה שלי ללא הסכמתי, ואני מבחינתי מעוניין לדחות את העניינים הללו לתקופה שאחרי עזיבתו, וממילא – לא נעסוק בדברים מעין אלו כלל. הרמ"א 2 פסק שמי שהוחזק לרב בעיר אין להורידו מגדולתו, אף-על-פי שבא לשם אחר גדול ממנו. לכאורה, זה מלמד על כך שאין הוא תלוי בי, ולמעשה הוא יכול לפסוק כאוות נפשו. האומנם?
אני הייתי מעדיף להגיע עם הרב המכהן לפשרה בדרכי שלום, אבל לצערי הרב, בזמן האחרון הוא "מנפנף" בפסקי הלכה משונים שהוא רוצה להטיל על הקהילה, ומכריז בריש גלי שאני אהיה מחויב להם, עד כדי כך שהוא אמר לי שאין הוא מוחל על כבודו, ואסור לי לשנות אף פסק שלו וכו'. לכן ברצוני לברר את הדברים על-פי ההלכה.
תשובה :
חכם שטימא, אין חברו רשאי לטהר 3: אולם יש להבחין בין כמה מצבים:
א. במקרה שנשאלה שאלה על חתיכה מסוימת (של אוכל) – הדין מורכב, ולא נדון על כך במסגרת זו, מאחר שאין זה נוגע כל-כך הלכה למעשה במקרה שלכם 4.
ב. במקרה של הוראה כללית, החכם השני רשאי לאסור ולהתיר מה שחברו התיר ואסר לפניו 5; אולם לא יעשה כן החכם השני אלא אם נשאל לדעתו 6.
ג. במקרה שהחכם הראשון אסר דבר מסוים מטעם גזרה ותקנה – אין החכם השני יכול להתיר, ובלבד שהחכם הראשון גזר מתוך יישוב הדעת, ושגזרתו נתקבלה בציבור 7. במקרה של שינוי נסיבות, רשאי החכם השני להפר את גזרתו של החכם הראשון, בתנאי שהוא גדול ממנו 8.
ד. במקרה שהחכם הראשון אסר דבר מסוים מטעם חינוך, ולא מטעם גזרה או תקנה – החכם הבא אחריו יכול לפסוק אחרת, לפי שיקוליו החינוכיים 9.
ה. לאור האמור, אין צורך להכריז על "סטטוס קוו" בקהילה, אולם מן הראוי ששני הרבנים יגבשו יחד מדיניות על מנת למנוע מצב שבו "תיעשה תורה כשתי תורות", והאמת והשלום אהבו.
ו. הדברים הנ"ל אינם אלא פריסת העקרונות ההלכתיים. בכל שאלה שתתעורר הלכה למעשה בשנה הבאה, אם תפנה אלינו את השאלה – נדון בה לגופה.
1 יו"ד סי' רמב סע' לא.
2 יו"ד סי' רמה סע' כב.
3 חולין מד ע"ב ועוד.
4 פרטי הדינים הללו נתבארו באריכות בשו"ע (חו"מ סי' כה).
5וכך פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמ'ב סע' לא): "חכם שאסר – אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה (רבנו ירוחם בשם י"א), או שטעה בדבר משנה – יוכל להתיר (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב). ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו (סברת הר"ן). ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם), ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור (רבנו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו – אין לשני לאסור מכח שקול הדעת (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר – פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. (מהרי"ק שורש קעב (קעא) וחדושי רשב"א וע"פ)".
מקור הדין של חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר הוא בגמרא (עבודה זרה ז ע"א, חולין מד ע"ב, נידה כ ע"ב, ברכות סג ע"ב). בראשונים מצאנו שני טעמים מרכזיים לדין: א. דהחכם הראשון שוויה לחתיכה דאיסורא, ואין חברו רשאי ויכול להתיר. ב. משום כבודו של החכם הראשון. ועיין ב"עיניים למשפט השלם" (ברכות סג ע"ב), שדן באריכות בהצגת השיטות השונות ובנפקא מינות ביניהן. כל האמור הוא בהוראה אחת, אך כבר כתבו הרשב"א והמהרי"ק (המצוינים ברמ"א) דלא שייך דין זה בהוראה אחרת.
והנה הרשב"א (חידושין לחולין מד ע"ב), שפסק שכל הדין של "חכם שאסר" לא נאמר אלא באותה חתיכה, היינו לפי מה שנראה שטעם הדין הוא משום שעל-ידי הוראת החכם האוסר שוויה לאותה חתיכה לאיסור, ואין הוראה זו שייכת לאותה חתיכה אלא לחתיכה אחרת. ואולם מדברי הרמ"א משמע שטעם הדין הוא משום כבודו של החכם הראשון. כך העלה ב"עיניים למשפט השלם" (הנ"ל) וכן משמע מדברי ה"חתם סופר" (ז סי' כו). ואם כן יש לשאול מדוע צמצם הרמ"א את הדין לאותה הוראה בלבד? וז"ל המהרי"ק (שורש קעא), שהוא מקור לדברי הרמ"א: "ועוד, דאפילו היו יורדין לאסור ולפסוק, הלא דבר פשוט למביניהם הוא דמה שאמרו ז"ל 'חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר' דהני מילי בהך עובדא גופא, אבל בעובדא אחרינ' מי הוא שיטעה לומר שלא יוכל להתיר? אם כן, כשיטעה חכם אחד בשקול דעתו ישאר טעות זה לדורות, כיון שלא יהא שום חכם רשאי להתיר. ועוד שהרי מלאים כל הפוסקים לאלפים ולרבבות שרבינו שלמה שהאיר עיני כל ישראל, ועל פי חכמתו ותורתו העולם עומד, אפילו הכי בהרבה דברים אוסר ורבינו תם בן בתו התיר משקול דעתו, ואם היה לי זמן ופנאי הייתי כותב לו כמה וכמה וכן בשאר הפוסקים אשר לא יספר מרוב, וחי נפשי כי נלאיתי להאריך באלו השבושים. אמנם יראתי פן יטעו התלמידים הרואין את דבריו". ומבואר, שטעם הדין הוא שלא ייתכן שחכם יאסור דבר והוראתו תחייב לעולמים. וטעם זה שייך אף לפי הטעם של כבוד. וכן עיינו בגר"א על הרמ"א הנ"ל, שציין לדברי הגמרא בעירובין (מא ע"א): "ותניא: לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל, כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו? יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל. ולא היה אדם שערער בדבר כלום. בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל, בדורו של רבי יוסי – עבוד כרבי יוסי". שוב מבואר שכל חכם בדורו יפסוק הלכה כראות עיניו. על כן מה שנאמר בש"ס, "חכם שטימא וכו'", היינו דווקא באותה הוראה עצמה, אבל לא בהוראה אחרת.
ועיינו עוד בשו"ת "חתם סופר" (ז סי' כו), שדן שם בהשמטת הרמב"ם את הדין של חכם וכו', והוא ביאר שהרמב"ם סבר כמו שכתב בהלכות ממרים (פרק א הל' ה), "'בין בזמן אחד בין בזה אחר זה' – אינו רוצה לומר דפליגי בחתיכה ידועה בזה אחר זה אלא, פליגי אדין והלכה", ע"ש בדבריו, והוא מתאים להנ"ל [זה דלא כשו"ת "דברי יוסף" (סי' י), שרצה לומר שהרמב"ם חלק על דין זה וסבר שאין כלל דין של "חכם שאסרו כו'"].
6 כך פסק שו"ת "שיבת ציון" (סי' כה): "ואפי' לפי מה שהביא הרמ"א שם בשם מהרי"ק, דדוקא באותה הוראה עצמה אין חבירו רשאי להתיר אבל במעשה אחר יכול להורות מה שנראה אליו, זה הוא אם נשאל החכם השני עליו, אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר", וכעין עובדא דמהרי"ק (שם שורש קעא): "שהיה נשאל על דין זה, אבל להיות קופץ מאליו להתיר חוץ למקומו מה שאסר חכם אחר – לא שמענו". דבריו הובאו ב"פתחי תשובה" (יו"ד רמב ס"ק כא בקיצור). ואולם יש לעיין אם דבר זה שייך ברב קהילה המכהן עתה, שתפקידו להורות לקהילה, שכן משמע מהביטוי "חוץ למקומו" בדברי ה"שיבת ציון" שהקפידא היא מצד דרך ארץ, שמתערב "על ריב לא לו ", וזה לא שייך ברב קהילה המכהן עתה במקומו של הראשון. אך לכתחילה ודאי ראוי לנהוג כן, כדי שלא להיראות כתוקף את דברי קודמיו; אלא שעליו לשנות מדברי קודמו רק מתוך אילוץ שאלת השואל והחיוב לענות לו כפי הנראה בעיני הדיין.
7 ז"ל הש"ך (שו"ע יו"ד סי' רמב ס"ק ס): "אבל במעשה אחר כו' – ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג – אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר, כ"כ מהרש"ל (חידושים על חולין פ"ג סי' ח) שם לדעת המרדכי". ועיין בשו"ת "חתם סופר" (ב סי' יג), שחלק על הבנת המהרש"ל בדברי המרדכי, אך הסכים שלא נאמר הדין של חכם שאסר וכו' אלא אם נחלקו בדין, אבל במקרה שהחכם הראשון אסר מצד גזרה ותקנה – אין חברו רשאי להתיר כלל. וע"ש בגוף התשובה, דמיירי במקום שתקנתו וגזרתו של החכם הראשון נתפשטה ונתקבלה בציבור. וכן עיין בשו"ת "דברי יוסף" (סי' י), שכתב שהחכם הראשון הגוזר צריך לגזור ולתקן ביישוב הדעת גדול, כדי לפסוק דבר שהציבור יכול לעמוד בו, ואם לא כן אין גזרתו חלה כלל.
8 בשו"ת "חתם סופר" (ב סי' יג) מבואר שבלא שינוי נסיבות, החכם הגוזר אינו יכול לחזור בו מהוראתו שפשטה בציבור, ואפילו גדול הימנו אינו יכול לבטל הוראתו. מאידך גיסא, אם נשתנו הנסיבות, החכם האוסר או חכם הגדול ממנו יכולים לבטל את הוראת הראשון.
9 לא מצינו בתשובות הנ"ל אלא גזרה ותקנה באותו איסור (בתשובת ה"חתם סופר" מיירי בהעמדת שני בודקים על השחיטה מחשש לסמוך על נאמנות של בודק אחד), אבל ברב קהילה הפועל כמחנך – נראה שכל מחנך ושיקוליו החינוכיים, ואין שייך לדבר בזה על "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", שאין כאן חתיכה דאיסורא או כבוד החכם הראשון, שהרי כולם מבינים שאין כאן שאלת הלכה אלא שאלת חינוך.