בעינן לא תתגודדו
האם יש בעיה בעיר ובמקום שנוהגים מנהגים שונים? אשכנזים וספרדים, חרדים ולא חרדים וכו' וכו'. יש מחלקות ששורשם בפסיקה הלכתית, ובמחלוקות הפוסקים. ויש חילוקי מנהגים ששורשם במנהג ולא בהלכה, כגון נוסחאות התפילה. האם יש לא תתגודדו אם ציבור ספרדי רוצה להקים מנין בנוסח שלו? האם במקום כמו שעלבים שיש המחמירים בט"ו אדר להחשיבו כעיירות מסופקות ולקרא מגילה, האם יש בזה משום לא תתגודדו?
גמ' יבמות יג ע"ב – יד ע"א:
תנן התם מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר לא פחות ולא יותר. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן איקרי כאן (דברים יד) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. האי לא תתגודדו מיבעי ליה לגופיה דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת אם כן לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו שמע מינה להכי הוא דאתא. ואימא כוליה להכי הוא דאתא אם כן לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו שמע מינה תרתי. אמר ליה עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אמר ליה אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן (אסתר ט) לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא. והתם לאו איסורא הויא והתנן הלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמר ליה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה. והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים מי סברת עשו בית שמאי כדבריהם לא עשו בית שמאי כדבריהם. ורבי יוחנן אמר עשו ועשו…
…ומאן דאמר עשו קרינן כאן (דברים יד) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה. אמר ליה רבא והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בית דין בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה.
היכן תשובה לר"ל על שאלתו מקריאת מגילה שקוראים לבני הכפרים ביום הכניסה בעיר והרי זה כמו בית דין אחד בעיר אחת? ע' רא"ש כאן ביבמות פ"א סימן ט' שכתב שני תירוצים: א. שמקומות מקומות שאני ועוד יש לומר שמגילה היא כשני בתי דינים בעיר אחת.
רא"ש אות ט:
גמ' ומקשינן אהא דתנן ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין ותו אהא דתנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר ובחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות [דף יד ע"א] ואסקה רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וכ"ש שתי בתי דינין בשתי עיירות ובמגילה אע"פ שקורין לבני העיר בארבעה עשר ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורים כב"ש ופלג מורים כבית הלל לא קרינן ביה לא תתגודדו כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותם הלכך לא מיחזי כב' תורות ואע"פ שריש לקיש הקשה לר' יוחנן במגילה רבי יוחנן לא חשש להשיבו משום דלא חשיב ליה כשתי תורות מטעמא דפרישית ואמר לו עד כאן לא שנית מקום שנהגו מההיא היה לך להקשות כי מההיא דמגילה לא קשה מידי ועי"ל דמגילה הוי כשתי בתי דינין בעיר אחת שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים דאמר בירושלמי (בפ"ב דמגילה ה"ג) דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות:
ויש לדון, האם איסור זה הוא האיסור לבעלי הוראה שלא להורות באופן שיהיה לא תתגודדו, או שהאיסור גם על היחיד שלא יעשה שונה מהציבור משום לא תתגודדו? לכאורה לא מצאנו שזה רק דין לבית דין.
בטעם האיסור כתב רש"י בד"ה לא תעשו אגודות אגודות:
דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו.
לרש"י הטעם הוא משום שלא יהיו נראין שתי תורות. וכ"כ בסוכה מ"ד ע"א.
אולם הרמב"ם בפרק יב הלכות עכו"ם הלכה יד כתב:
ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות: שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות.
הרי שהרמב"ם כתב טעם שונה למצוה זו: משום שהדבר גורם למחלוקות גדולות. וזה חולק על רש"י, ויתכן שיש גם נפ"מ מחילוק זה, וע' להלן.
המפרשים הקשו על הרמב"ם שהרמב"ם פסק שיש איסור בשני בתי דינים בעיר אחת והרי זו כדעת אביי בגמ' שמתיר רק בשתי עירות, אבל בעיר אחת אסור לגמרי. וזה שלא כדעת רבא בגמ' שאוסר בבית דין אחד בעיר אחת אבל בשני בתי דינים מותר. וע' כסף משנה שם בתירוצו ובדברי הרד"ך שהביא.
מחלוקת זו הביא החינוך במצוה תס"ז אחר שהביא את דברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שם:
וכתב הרמב"ם ז"ל [פי"ב מעבודה זרה הי"ד] כי עוד דרשו זכרונם לברכה בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג אחד וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת, ולשון לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שתהיו חלוקין אלו על אלו. ממורי ישמרו אל למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירין אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינין חלוקין והן שוין בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו, והביאו ראיה ממעשה דמסכת חולין שאמרו שם נפקי שיפורי דרב ואסרי, ונפקי שיפורי דשמואל ושרו.
ולכאורה הטעם של מחלוקת מסתבר יותר אם האיסור הוא רק באותו בית דין, כדעת רבא, אבל אם כאביי שהאיסור הוא בשני בתי דינים דעה זו מתאימה יותר לשיטת רש"י שלא תעשה התורה כשתי תורות. אלא שלפי זה קשה יותר על הרמב"ם, שהרי הרמב"ם פסק הטעם של מחלוקת ועם זה פסק כאביי שהאיסור הוא בבית דין אחד בלבד.
במנהגים:
ולכאורה יש עוד נפ"מ אם הטעם הוא משום מחלוקת או שהטעם הוא משום שלא תהיה התורה כשתי תורות: מה הדין במנהג, האם יש לא תתגודדו או לא? אם הטעם הוא משום מחלוקת, הרי ודאי ששייך גם במנהגים, אבל אם הטעם הוא משום שלא תהיה התורה כשתי תורות, הרי במנהגים יש לומר שאין חשש של שתי תורות משום שהכל יודעים שזה משום מנהג.
אלא שמפשט הגמרא ביבמות משמע שאין לא תתגודדו במנהגים: "אמינא לך אנא איסורא… ואת אמרת לי מנהגא…" אבל כתב המגן אברהם בסימן תצג סק"ו:
וא"כ למדנו מזה דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרי' בי' לא תתגודדו ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכ' אין בו משום ל"ת וא"כ גבי תספורת נמי י"ל הרואה או' שאין רצונו לספר עצמו מיהו י"ל דלהמסקנ' בכל דבר שייך ל"ת בב"ד א' בעיר א'
וכ"מ בפסחים ריש דף י"ד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בע"פ לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל
וקשה מה בכך אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו ל"ת וכ"מ ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד וכתב הרא"ש ובמגילה אע"פ שקורין לבני העיר בי"ד ומקדימין לבני הכפרים והוי כמו ב"ד אח' בעיר א' פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה לא קרינן ביה ל"ת כיון דלא עבדי הכי משום פלוגתא אלא שהמקום גורם ואם היה בן מקום זה הולך למקום אחר היה עושה כמותו לא מיחזי כב' תורות ועי"ל דמגילה הוי כב' ב"ד בעיר א' שבני הכרכים לא היו קוראים לבני הכפרים אלא בני הכפרים קוראין לעצמן בכרכים עכ"ל, וברמזים כתוב וז"ל ודבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפי' נתקבצו בני ב' המקומות במקום א' ועשה כל א' כמנהג מקומו ל"ל בה עכ"ל, נ"ל דס"ל אפי' הם ב"ד א' כתי' הראשון שכתב הרא"ש:
ופשטות לשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק יב הלכה יד שיש לא תתגודדו:
ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
וכן הבין בלשון הרמב"ם הרד"ך המובא בכסף משנה ובמשיב דבר לנצי"ב. אבל יתכן שאין כוונת הרמב"ם למנהגים, אלא להנהיג לפי הפסק שלהם, וגם המ"א שכתב שיש לא תתגודדו במנהגים, לא הביא את הרמב"ם בזה, ונראה שלא ברור לו שאכן כוונת הרמב"ם היא על מנהגים.
וראה שו"ת הרמב"ם סימן רסב ד"ה התשובה מה, מפורש שבמנהגים יש משום לא תתגודדו:
וזאת העמידה בקדושת היוצר הוא מנהג בורים בלא ספק, וזאת הישיבה, שהנהיג בה זה החכם, הוא הראוי. אבל עמידת זה החכם, הסומך על מנהג ארצו, היא טעות גמורה, לפי שאפילו בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כל שכן במה שאין תלוי בו איסור בשום פנים ועבר בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
אבל דעת המאירי בגמ' שם שאין לא תתגודדו במנהגים:
זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' אף על פי שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת כמו שהתבאר במקומו רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות במה דברים אמורים כשאין בעיר אלא בית דין אחד ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אף על פי שהן בעיר אחת ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו אין כאן אגדות אגדות שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים על הדרך שביארנו במקומו שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג והלילה ר"ל שמחרתו ערב פסח מותר בכל מקום.
הרי שהמאירי כותב שאין לא תתגודדו במנהגים ואכן הוא סובר שטעם לא תתגודדו הוא משום שתי תורות. וכתב שמשום כך בשני בתי דינים אין איסור, משום שאין כאן אגודות אגודות משום שאי אפשר לעולם שיסכימו כולם על דעת אחת. אלא שאולי המאירי מדבר על שני בתי דינים בעיר אחת שאין לא תתגודדו לא באיסור ולא במהגים.
אבל רש"י שם כתב "אמינא לך איסורא… את אמרת מנהגא" כתב:
ואת אמרת לי מנהגא דהתם לכ"ע שרי מיהו באתרא דאחמור לא ישנה מפני המחלוקת.
ויש לומר שרש"י לשיטתו שהטעם הוא משום שתי תורות, לכן מנהג ודאי לא שייך ללא תתגודו. אבל לרמב"ם שהטעם הוא משום מחלוקת, אין הבדל בין דבר שהוא מעיקר הדין או דבר שהוא משום מנהג.
ומכך לכאורה גם נפ"מ למה ששאלנו בהתחלה: האם זה דין על מורה הוראה או שזה דין כל כל יחיד. אם לא תתגודדו שייך במנהג לכאורה זה דין על יחיד גם כן.
והרמ"א באו"ח סימן תצ"ג סעיף ג' כב לגבי תספורת בימי הספירה:
ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכ"ש שאין לנהוג היתר בשתיהן.
ומשמע שגם במנהג יש לא תתגודו. וע' מגן אברהם שם שכתב שפשט הגמ' הוא שאין לא תתגודדו במנהגים. אבל כתב שלמסקנת הגמ' אין צריך את התירוץ אנא אמינא איסורא ואת אמרת מנהגא. ולכן גם במנהג יש לא תתגודדו.
וע' פשט הנצי"ב במשיב דבר סימן יז או ד' שהבין את הרמב"ם אחרת, שרק במנהגים הגמ' מדברת. ושני בתי דיינים פרושם, בית דין אחד שנחלק לשנים בגלל המחלוקת. בזה הלכה שיש בו לא תתגודדו. אבל בדבר הלכה אם נחלקו שני בתי דינים לא שייך לא תתגודדו. ואם כן הרמב"ם אסר בשני בתי דינים רק במנהג, ולא בדברים שהן מן הדין שבזה הלכה כרבא. ורבא אמר שני בתי דינים היינו אם נחלקו וחלק מחמירים, הרי זה כשני בתי דינים. וז"ל הנציב:
אבל הרמב"ם (בהלכות ע"ז פי"ב) כתב וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהא שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג מנהג זה וזה נוהג מנהג זה שזה גורם מחלוקת גדולה שנא' לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל, והנה כבר הוו טובא על מה שפסק דשני ב"ד ג"כ אסור ואתי לכאורה כאביי ולא כרבא ועיין כ"מ ולח"מ ושו"ת אהלי תם (סי' קס"ח וק"ע) וס' פאת השולחן (סי' ג') אבל אין אחד שמקשה על הא שהרמב"ם מפרש האזהרה על מנהג ומשום מחלוקת וכ"ז נגד סוגיית בבלי וירושלמי. אלא נראה שבאמת הרמב"ם פסק כרבא ורק מפרש הא דרבא באופן אחר, דלפי הפי' הפשוט אינו מובן מהו ב"ד אחד ושני בתי דינין הרי אחר שפלג ב"ד מורין כב"ש והפלג השני מורין כב"ה ממילא הרי הם שני בתי דינין, ותו, היאך לא מיקרי אגודות אגודות בעיר אחת בשביל שהם שני ב"ד והא הם שתי אגודות, להכי מפרש הרמב"ם דכוונת הגמ' כך אם המה ב"ד אחד פי' ששניהם מורין הלכה כב"ה אלא שזה רוצה להנהיג חומרא כב"ש וזה רוצה להנהיג כב"ה לפי הדין, נמצא דפליגי רק במנהג, איך להנהיג ואסור משום לא תעשון אגודות, אבל אם זה פוסק כב"ש וזה כב"ה והוויין שני ב"ד לא שייך למחלוקת ואין בזה משום ל"ת, ומובן דה"ה אם שני ב"ד נחלקו במנהג היינו דשניהם מודים דהלכה כחד רק ב"ד אחד רוצה לנהוג לחומרא שלא עפ"י דין אסור ולישנא דהגמ' מורין ל"ד מורין אלא רוצים להורות להנהיג לחומרא כב"ש אבל בעיקר הדין מודים שהלכה כב"ה זהו דעת הרמב"ם דהיכא דנחלקו במנהג איך להנהיג רק לחומרא ובעיקר הדין לא פליגי אז אף בשני ב"ד אסור ונתיישב הכל.
לדעת הנצי"ב ודאי שיש לא תתגודדו בדבר שחלק מן הציבור עושה משום חומרא. וכן דעת המגן אברהם שבמנהג יש חשש של לא תתגודדו. וכתב בעינים למשפט יבמות שם, שאמנם היש"ש והק"נ לא ס"ל כמ"א אך מסתימת הפוסקים משמע כמג"א.
וכתב בחכמת אדם שער משפטי הארץ פרק יא סעיף כה:
ובענין סדר התפילות דבני האשכנזים מתפללים בנוסח אחר וכן בפיוטים אף דלכתחילה וודאי ראוי שגם האשכנזים יתפללו בנוסח של הספרדים משום בל תתגודדו אע"ג שאינו אלא מנהג ואין בו שו איסור דהא י"א דאף בזה שייך בל תתגודדו ומ"מ לא כייפינן להם.
וע"ע פשט החכמת אדם בסוף משפטי הארץ בבינת אדם אות ז' (בינת אדם אחרון בספר). ושם כתב שלא כמגן אברהם הסובר שמעיקר הדין טוען שיש לא תתגודדו גם במנהגים. ופסק שם שבדברים שהם מעיקר הדין, כמו מיעוך הסירכות, שבא"י הולכים אחר פסק השו"ע שאסור למעך ובני האשכנזים נוהגים אחר רמ"א, בכגון זה כייפינן לאשכנזים שינהגו כספרדים דשם משום בל תתגודדו. וכתב שם בבינת אדם, להסביר את דעת הרמב"ם שפסק כאביי שמחלוקת אביי ורבא היא אליבא דמ"ד ב"ש עשו כשיטתם. וזה משום שס"ל שמחדדי טפי עדיף על רוב. אבל הרמב"ם הרי סובר שר' יהושע בן קרחה בגמ' ע"ז ז' ע"א חולק על ת"ק שאומר שהולכים אחר רוב חכמה ואם לא אחר המחמיר, וריב"ק חולק על הכל וסובר שתמיד הולכים בדאוריתא לחומרא ובדרבנן לקולא. ואם כן, ב"ש ע"כ אם עשו הרי ס"ל שרוב חכמה עדיף. ואליבא דב"ש נחלקו. אבל להלכה שאין הולכים אחר רוב חכמה, הרי ע"כ בית שמאי לא עשו, ואם כן גם בשני בתי דינים אין אפשרות לעשות כאחד מהם ולכן יש לא תתגודדו אם בשני בתי דינים לא עושים כולם כהלכה, בדאוריתא לחומרא ובדרבנן לקולא.
שערי צדק שער משפטי הארץ בינת אדם פרק יא סעיף ח
רמב"ם סוף הלכות עכו"ם [פי"ב הי"ד] כתב דב' בתי דינים יש גם כן משום בל תתגודדו. והקשו עליו שהוא נגד הסוגיא ביבמות יב [צ"ל יד ע"א], ומתרץ רבא דב' בתי דינים לא שייך משום בל תתגודדו.
ונראה לי דרמב"ם אזיל לשיטתו שכתב בהלכות ממרים פרק א' [ה"ה]
שני חכמים או ב' בתי דינים שנחלקו, ואינך יודע איך הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים אחר המיקל.
והוא מסוגיא דע"ז דף ז' [ע"א], דאיתא שם
היו ב' אחד מטהר ואחד מטמא אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הולכים אחריו, ואם לאו הולכים אחר המחמיר, רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
ונראה לי שדקדק הרמב"ם מדקאמר גדול בחכמה ובמנין מוכח דס"ל דרבי יהושע בן קרחה חולק בכולה על ת"ק, דלעולם בשל תורה אחר המחמיר, ופסק בגמרא הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ולפי זה צ"ע היכא מתרץ רבא ביבמות למאן דאמר עשו כדבריהן משום דבשני בתי דינים ליכא משום בל תתגודדו, דהא לרבי יהושע בן קרחה דפסקינן כוותיה אפילו בשני בתי דינים הולכים אחר המחמיר, ובודאי אין סברא לומר דבית דין עצמם יעשו אף לקולא אלא ששאר בני אדם צריכים לילך אחר המחמיר, זה אינו סברא כלל.
ונראה לי דחדא מתרץ רק אליבא דבית שמאי, ע"כ סבירא ליה במקצת כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה כדאיתא שם ביבמות, דבית שמאי סבירא ליה כיון דמחדדי טפי עדיף אפילו מרוב, ואליבא מתרץ רבא דב' בתי דינים בעיר אחת לא הוה משום בל תתגודדו, כיון דבית ששמאי סבירא ליה דגדול בחכמה עדיף, ובית הלל סבירא ליה דרובא עדיף, אבל לדידן דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דלא אזלינן בתר גדול בחכמה, אם כן הכי נמי דאפילו בב' בתי דינים צריך לילך בשל תורה אחר המחמיר, ואם לאו איכא משום בל תתגודדו.
ועוד יש לומר דאפילו אם נאמר דרבא פוסק כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה, יש לומר דסבירא ליה לרמב"ם כיון דרב יוסף דהוא רבו דרבא פסק כרבי יהושע בן קרחה, קיימא לן כרב יוסף, דדוקא מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי, כמו שכתב הרא"ש בעירובין פ"א סי' ד' בשם הרי"ף.
ולפי זה אפילו אי נימא דהאשכנזים והספרדים הם כב' בתי דינים בעיר א' (עיין ביורה דעה סוף סי' רמב בש"ך שם בסופו), מכל מקום ארץ ישראל אתריה דרמב"ם הוי. וגם בחוצה לארץ בכל קהלה וקהלה צווחין ככרוכיא על המיעוך סרכות, שהשוחטים אינם עושים כדין, ומי יתן שיוכל לבטל מנהג הרע הזה, ואיך יעלה על הדעת לבא לארץ הקודש ולנהוג שם הקולא, ואף שכעת ינהגו למעך בנחת וכדין צריכין אנו לחוש לקלקול הדורות הבאים, כמו שקרה גם בקהלות חוצה לארץ, ולכן שומר נפשו ירחיק מזה. ומהראוי לקבץ כל החכמים שם, ולגדור גדר שלא ישמע עוד כזאת, ולהזהיר השוחטים על זה, ואם לא ישמעו לרדפם ולהבדילם מקהל ה' עד שישמעו, ותבא עליהם ברכה: