ב"ה
יא. פסק הלכה בעניני אגדה ודברים לא הלכתיים וכשחושב שרבו טועה
א. פסק הלכה בעניני אגדה:
לגבי פסיקה באגדה: בבלי סנהדרין פ"ז ע"א "כי יפלא ממך דבר-זו הלכה" אבל בירושלמי פי"א ה"ג בסנהדרין מובא "דבר, – זו אגדה". והרי הפסוק מדבר על בית דין הגדול, ואם כן עולה שלדעת הירושלמי יש לא תסור גם בעניני אגדה לפי הירושלמי.
וע' אגרות ראיה ח"א אגרת קג עמוד קכד על הטעם שבירושלמי כתוב ש"דבר זו אגדה", משום שבארץ ישראל יש השפעה לנבואה גם על ההלכה וגם על האגדה. ולכן ההלכות מתאחדות עם האגדות.
אבל ידועים דברי הרמב"ם בכמה מקומות שאין בזה פסק, פהמ"ש סוטה פ"ג מ"ה: "וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני". משנה מסכת שבועות פ"א מ"ד, "ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא. רבי מאיר אומר, כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. "
וכתב הרמב"ם פירוש המשניות: ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו' – כל השעירים, ר"ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים, ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני, לפי שהוא דבר חוזר אל השם יתברך, ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים, אין זה מקום לזכור ענייני ההיקש בהם, וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלוקת בין החכמים לא נאמר בו הלכה כפלוני"
ובספר המצוות ל"ת קלג: "וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה שכל מחלוקת שלא תחייב מחלוקת במעשה אלא בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני לפיכך לא אומר הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמות זה המאמר".
וכ"כ הרב קוק במאמר מיוחד על הרמב"ם, מאמרי ראי"ה עמוד 105 שצריך לעסוק בדעות השונות במחשבה כמו בהלכה, אף בדעות שנדחו כמו שעוסקים בהלכה בדעות שלא נתקבלו להלכה. "וההכרעה בזה היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו והכל לפי מה שהוא אדם. אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה לאמונה ולעבודה לתורה ולמצוה, וישנם אנשים אחרים שדוקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו. ואם הדעות שנתפרשו בספר המורה התאימו לרוח קדושתו ותוקף אמונתו ודבקות עבודתו הקדושה והאמיתית של הענק הגדול מאור הקודש רבינו הרמב"ם ז"ל, לכל אוצר הטוב והקודש, לכל הזהירות והזריזות לכל הקדושה והטהרה ולכל תוקף יראת השם יתברך ואהבתו, שהיתה תמיד כשלהבת אש קודש בלבבו הטהור, אין שום ספק שרבים מאד הנם בישראל שאלה הדעות עלולות לפעול עליהם את הפעלת הקודש הזאת לטובה". ולדוגמא אם אחד מרגיש יותר כהבנת מידת הבטחון של החזו"א, או של חובת הלבבות, או מהלך הרמב"ן באיוב, הרי לא שייכת הלכה בענין זה וכל אחד יקח את המועיל ליראת שמים שלו.
וע' עוד אגרות ראיה חלק ג' עמ' סח שאכן זו מחלקות בבלי וירושלמי האם שייך הלכה בעניני אגדה ואמונה.
פסק הלכה בעניני עולם הזה: ע' דברי התניא באגרת הקדש כב:
"אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה מאחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים וכו' אין אדם יודע במה משתכר וכו' ומלכות בית דוד מתטי תחזור כו' הנה השוו זה לזה ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת הנקרא תושיה כמארז"ל יעץ זה שיודע לעבר שנים ולקבעו חדשים וכ' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י".
וע' תחומין יא עמ' 23 מהרב יעקב אריאל.
ב. כשחושב שרבו טועה:
דברנו בענין אם חושב שסנהדרין טועה. ע' שעור בענין האמת בהלכה שעור טו.
גמרא עירובין (ס"ז ע"ב) מובא מעשה: "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי, א"ל אביי והא שלא ערבינן, א"ל נסמוך אשיתוף, א"ל הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן, בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה וברבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא".
כלל זה הובא ברמ"א יו"ד סימן רמ"ב סעיף כ"ב: "הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה". אלא שקצת צ"ע מדוע הובא לגבי הרואה את רבו שרוצה לעשות מעשה, והרי ממקור הדין נראה שהמדובר בהוראה של חכם שהרואה חושב שטועה, ואין הבדל בין המקרים.
אמנם המקור בתשובת תרומת הדשן שאלה מג, שם נשאל על תלמיד שרואה את רבו שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן אם צריך למחות בידו. וכתב תרומת הדשן שאין להביא ראיה מגמ' עירובין שבדרבנן עבדינן עובדא, משום ששאני כאן שהרב מורה הוראה ואם מורה למעשה מסתמא מתיישב שפיר להורות כדת. אבל אם רואה את רבו בעצמו עומד לעבור על דרבנן צריך לומר לו קודם מעשה. אמנם למעשה התרומת הדשן לא מחלק משום גמ' בחולין ו' ע"א: "רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין רבי זירא לא אכל ורב אסי אכל אמר ליה רבי זירא לרב אסי ולא חייש מר לתערובת דמאי אמר ליה לאו אדעתאי. אמר רבי זירא אפשר גזרו על התערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן". ומכאן הפסק בשו"ע אבל ודאי גם לגבי רב שרוצה להורות הדין כן.
בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-אה"ע סימן לה הגביל את דין זה של בדרבנן עבדינן עובדא וכו': "ואבוא על סדר מכתבו רק מתחלה אמינא מה שתמה על האוסרים הלא רמ"א מתיר בדיעבד כשנשבעה המניקת ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, עד כאן דבריו. ולא דבר נכונה בזה ולא ידעתי מהיכן לקח דבר זה לסתום פי האוסרין, ודבר זה מצינו בשני מקומות בש"ס, חדא בעירובין דף ס"ז ע"ב באביי דבעי לאותבי לרבה ולא שבקיה רב יוסף ע"ש. ושנית במס' ר"ה ריש פרק ד' דאמר ריב"ז נתקע והדר נדון יעו"ש. ולשני המקומות אין דמיונו עולה יפה דהאי דעירובין אביי לאו בר פלוגתא דרבה היה רק תלמידו ולא לחלוק עליו בא רק לאותוביה ולשמוע ממנו מה שישיב על הקושיא ולכן עבדינן עובדא וסמכינן שבודאי הרב יש לו טעם נכון ועיין בי"ד סי' רמ"ב בש"ך ס"ק מ"ב, והך דראש השנה אף שהיו חביריו של ריב"ז מ"מ הם לא ידעו טעם לאיסור עדיין אלא שרצו לדון אם יש בזה איסור, ועל זה השיב ריב"ז נתקע והדר נדון, ועיין בספר יום תרועה היכא שנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן פשיטא שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה.
ומשמע שבמי שאינו תלמיד אלא שווה לו, ודאי שצריך לחלוק עליו קודם מעשה ולא לומר שבדרבנן קודם עבדינן מעשה. ועדיין קשה מדוע הרמ"א לא הביא את הדין הפשוט בגמ' להלכה.
לפי גמ' עירובין יש להבין לענ"ד גמרא בביצה ל"ו ע"ב: "בי רחייא דאביי דלוף, אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפורייך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה. יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה. אדהכי נפל בי רחיא דאביי. אמר תיתי לי דעברי אדמר." כלומר, אביי אמר "תיתי לי דעברי אדמר" משום שהרי אמר לו רב יוסף שבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ולכן נגרם לו שהתקלקלו לו הרחיים.
כיוצא בזה הויכוח שבין בני בתירה לר' יוחנן בר"ה כ"ט ע"ב: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע, אמרו לו נדון, אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה". (עיין "יום תרועה" שם שהקשה מדוע אמר שאין משיבין לאחר מעשה והרי עבדינן עובדא והדר מותבינן).
ע' תורת חסד סימן לא שכתב שדין זה של בדרבנן עבדינן מעשה הוא עפמ"ש הנתיבות סימן רל"א שבשוגג באיסור דרבנן אין צריך לעשות תשובה. והסבר הדבר הוא משום שאיסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא, והחפץ מצד עצמו אינו חתיכה דאיסורא, ולכן בשוגג אין כאן שום איסור. ועיין שם בנתיבות שהוכיח את דינו מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא.
כמובן שכלל זה אמור לתלמיד אבל אם המורה הסתפק אין להקל בדין דרבנן משום הספק וכן כתב וכתב בתשובת הרדב"ז חלק ד' סימן יט (אלף צג):
שאלה עלה דהא דאמרינן בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אם יהיה הדין כן אם נסתפקנו בדין מן הדינים בדבר שהוא מדרבנן והרי הספרים מצויים אצלנו נלך לבקש הדין או דילמא כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעשה ואחר כך נבקש הדין:
תשובה זה טעות גדולה בהבנת המאמר שהרי אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפי' במלתא דרבנן ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה בהא לא אזלינן לקולא כלל. וכן כתבו ז"ל על ענין הריאה דהא דאמרינן ספק טרפות להקל היינו כשנסתפק הדבר מעצמו כגון בא זאב ונטל אבל אם נסתפקו בדין בעצמו לא אזלינן לקולא וזה דבר מסכים אל השכל ואל האמת. והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן ואם מדרבנן עבדינן ובתר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין. וזה פשוט מאד.
אמנם צ"ע מעירובין (ס"ה ע"ב) שם היה ספק לר"ל ותלמידי דרבי חנינא אם ניתן לשכור לשבת את בית הגוי מהשוכר, כדי להתיר לטלטל בחצר: "אמר להם ר"ל נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן" וע' רש"י שם שכתב שזה משום ספק דרבנן לקולא. אבל לכאורה צריך עיון אם ספק דרבנן לקולא נאמר במצב של חוסר ידיעה של הלכה, לכאורה כלל זה נאמר רק במצב מחלוקת בין הפוסקים.
ובדומה לזה כתב פרי מגדים בפתיחה להלכות פסח, ב"הערה בפסק או"ה" שספק דרבנן לקולא כשיש אפשרות לברר על ידי חכם הבקי, אם צריך לפסוק הדין מיד ואין שהות. עיין בתשובת דברי מלכיאל המובאת להלן.
וכן מצאנו בתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה ק"נ בענין חיטים שנאכלו מקצתן על ידי עכברים, שכתב שם הרמב"ן "וכל שכן במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא וה"ל לכל היותר ספק דרבנן ובדרבנן בכיוצא בזה עושין מעשה ואח"כ שואלים".
אבל בתשובות דברי מלכיאל אה"ע ע"ו כתב שבאמת מצאנו בש"ס כמה פעמים שהקשו אף קודם המעשה ואף בדרבנן, וכן הקשה מה הסברא שלא להקשות אם נראה לו שטועה. וכתב שם שהמדובר הוא כשההוראה בפני רבים ואם החכם צריך לחזור בו ברבים הרי זה בזיון ומשום כבוד הבריות עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ועל מנת כן תקנו חז"ל את תקנותיהם. אבל לדעת הנודע ביהודה מה שמצאנו במקומות נוספים בש"ס כן, אין מקום לקושיה, שהרי יתכן שמיירי לא בתלמיד אלא בחבר.
לחלוק על רבו:
כל הנ"ל הוא בשאלה מעשית שאדם שאל, ויש לו ספיקות. אבל אם הרב מורה הוראה לאחרים, הרי צריך להזהר שלא יהיה בגדר מורה הוראה בפני רבו. המבואר בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב סעיף ד'. "איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת. (אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו) (פסקי מהרא"י סי' רל"ח)". וע' ש"ך שם.
וכן בשאילת יעב"ץ בתשובה ה' דן באריכות באפשרות של תלמיד לחלוק על רבו. וכתב "ואי בדאורייתא הוא. מותבינן תיובתא והדר עבדינן. ואז השתיקה עבירה גמורה. כי לינצל מהמכשול אע"פ שאינו אלא ספק ובדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כדאיתא בעירובין (ס"ז ע"ב) והיינו דאמר להו ריב"ז לבני בתירה נתקע ואח"כ נדון כדאיתא בריש פ' י"ט שחל להיות בשבת וק"ל הא מיהא אע"ג דאיתעביד עובדא מותבינן אפי' בדרבנן ולא שתקינן. ואי לאו משום דכבר נשמעה קרן ביבנה ונתפרסם ההיתר על פי הנשיא וגם י"ל שעל קבלתו סמך הא לאו הכי אפי' תלמיד מובהק רשאי להשיב. ומהדרינן עובדא אי אשתכח כוותיה. כללא דמלתא לעולם הרשות נתונה לתלמיד להשיב כל שיש לחוש לטעות הרב בדין ובהוראה. אלא דבשל תורה מצוה שלא לשתוק כלל. רק מיד יאמרנו קודם שיבוא הדבר לידי מעשה ובשל סופרים ג"כ מצוה היא אלא שממתינין לו עד אחר מעשה. אמנם צריך לידע שלא הורשה התלמיד כי אם להשיב תשובתו ולטעון טענותיו מה שיש לו לטעון על דברי הרב. ובלבד שלא יפסוק הדין ויעשה מעשה כדבריו. אעפ"י שסובר שיש בידו הוכחות וראיות לסתור דברי רבו. כי לא יהא אלא חבר הלא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר התיר אין חבירו רשאי לאסור אם לא שטעה בדבר משנה. והכא בתלמיד מובהק עסקינן דלא שייך ביה אגמריה סמיך. דר' לא שנאה ר"ח מנא ליה. ולא ברב הטועה בדבר משנה קיימינן. אלא בשיקול הדעת. לפי דעת התלמיד יש ראיות והוכחות שלא כדבריו. דבכה"ג אסור לחכם חבירו לסתור הוראתו. באותו מעשה ושאלה שעליה חלה הוראת החכם חבירו".
מכל מקום כתב בשאילת יעבץ, (בסיכום התשובה אות ה') שכשהטעות ברורה "קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא ומותבינן ליה ברישא ולא חיישינן לכיסופא".
כל זה בדרבנן, אבל בדאורייתא ברור שקודם מותבינן תיובתא. והרי אפילו לגבי בית דין הגדול שעליו נאמר לא תסור אומרת הגמרא בהוריות ב' ע"ב שאם נודע לתלמיד הראוי להוראה שבי"ד טעו, אם עשה על פיהם חייב חטאת ואינו פטור משום מפני שתלה בבי"ד. ואומרת הגמרא שם שהחטאת באה על שוגג משום ש"טעה במצוה לשמוע דברי חכמים". וכתב שם תוספות הרא"ש בשם הירושלמי: "כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת"ל ללכת ימין ושמאל את שיאמרו לך על ימיל ימין ועל שמאל שמאל". ובאר סוגיא זו הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש ראשון וכתב שאם מי שראוי להוראה וחושב שבי"ד הגדול טועה, אינו רשאי להתיר לעצמו דבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו. וצריך לבא לפני בי"ד הגדול ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו. ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם. וברור שגם בכל החושב שרבו טועה בדאורייתא קודם מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה. ועיין בשעור הבא. (ע"ע תורת חסד או"ח סימן ל"א אות ה').
ולסיכום ראה את סיכום תשובת השאילת יעבץ בסימן ה':
"הנלקט מהאמור בקצרה, והנלקט ע"ג נפה וכברה, הוא זה: (א) אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו ולסתור דבריו דרך קיפוח וניצוח אפי' בפילפול בעלמא. (ב) אבל אם אינו מתכוין לקנטר ולבייש את רבו, רשות הוא להשיב עד מקום שידו מגעת כדי להעמיד הדבר על בוריו ולברר האמת. (ג) ובדבר הנוגע לדין והוראה לא די שרשאי לגלות דעתו, וראיותיו לסתור דברי רבו. אלא חובה ג"כ שלא ישתוק בכה"ג מפני כבוד רבו, דכבוד תורה עדיף. (ד) ולכן בכל אופן שהוא הטעות בדין בין לקולא בין לחומרא, מצוה על התלמיד לומר דעתו וראייתו. (ה) ובמשפטי עסקי ממונות יש איסור נוסף, משום דררא דממונא, שלא יוציא ממון שלא כדין מיד הפטור, וכל זה בכלל מדבר שקר תרחק. (ו) ויש לידע עוד שאין דברים הללו אמורים אלא בטעות בדאורייתא דבכל גוונא לא שתקינן אבל במידי דמדרבנן עבדינן עובדא והדר ומותבינן תיובתא, ולא חיישינן לאותובי מקמי הכי וזה אפי' בחבר. כ"ש בתלמיד ששתיקתו יפה בכה"ג, ואפשר י"ל תיובתא לאו טעותא ודאי היא, משו"ה תרחינן במידי דרבנן. אבל כשהטעות ברור. קרובני לומר דגם בדרבנן לא שבקינן ליה למיעבד עובדא. ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכיסופא… (ז) אמנם לא נצטוה התלמיד אלא שלא לשתוק. אבל לא הותר לו לחלוק על רבו בחזקת היד לילך אחר עצתו ודעת עצמו לסמוך על זה להורות הלכה למעשה נגד דעת רבו, שזה חמור ממורה הלכה בפ"ר, שהוא אינו סותר דעת רבו כלל, רק שאינו חושש להמתין עד שיפסוק הרב את הדין וקופץ להורות לפניו, וכאן איסור כפול אפקרותא דמורה הלכה בפני רבו וגם סותר דבריו וחולק עליו, שהרי כיון שהרב ידע ראיותיו של תלמיד, והוא אעפ"כ עומד בדעתו אם שהשיב עליהם, או לא חש להשיב, אליו מחויב לשמוע בין להקל בין להחמיר, לעשות כדבריו אפי' בשל תורה. (ח) ואסור לו להרהר אחרי רבו ואפי' להחמיר על עצמו, חוששני לו מזקן ממרא (כדמוכח מההיא דאמר ליה שמואל לרב אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא כדאי' בירו' גבי שמן דגוים דוק ואל תבהל להשיב) ובזה אין חילוק בין רבו קיים או לא. (ט) וכל זה דווקא בתלמיד מובהק שלא שימש כל צרכו וצריך עדיין לגמרא וסברא דרבו, אבל בתלמיד חבר כבר אמרו שיכול לחלוק ולסתור דברי רבו בגמרא וסברא. ויוכל להורות ולעשות מעשה כדברי עצמו. והתלמוד מלא מזה. (י) ובמה דברים אמורים במקומו וברשותו או ברשות ששניהם שוין בו, שם רשאי להורות כפי סברתו, אבל לא במקומו של רבו דהיינו בפניו ממש, משא"כ אחר מותו הרשות נתונה לתלמיד חבר לעשות מעשה כדעת עצמו. להחמיר מיהא, אפי' מספק בלבד. ובמקום רבו (י"א) ולא עוד אלא שרבו אינו רשאי לחלוק עליו ולהורות במקומו שלא כדעתו של תלמידו החבר, ואפי' עדיין לא נשאל עליה עכשיו, כמי שחלה הוראתו דמי, כיון שרגיל לפסוק כן, ודינן זה עם זה כחבר שאינו רשאי להתיר מה שאסר חברו, ולא לאסור מה שהתיר חבירו אם לא ע"פ הדרכים שנתבארו בפוסקים, וזה דווקא כל זמן שחברו קיים וכנז'". על פסק הלכה בדברים אחרים: ע' תחומין יב עמ' 171תחומין יא עמ' ,24 ,22 ועוד.
נספח תשובת תרומת הדשן ח"א סימן מג דין מורא רבו.
שאלה: תלמיד הרואה את רבו, שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן, צריך למחות בידו או לאו? תשובה: יראה דיש לחלק בדבר, כמו שאבאר, שמעתי אחד מרבוותא דיש לדקדק, דא"צ למחות, מהא דאמרינן פ"ק דחולין /דף ו' ע"א/: דר' זירא ורב אסי, מייתי לקמייהו ביצים המצומקים ביין, ר' זירא לא אכל, רבי אסי אכל; הקשה רבי זירא לר' אסי בתר הכי, ולא חייש מר לתערובת דמאי? אמר ליה: לאו אדעתה. ואמאי לא הקשה לו קודם שאכל? אלמא, דאין צריך למחות ולהודיע. ונ"ל, די"ל דדוקא כה"ג, שגם התלמיד אין ברור לו האיסור, כי ההיא דתערובת דמאי, דהא מסיק התם, ופשט להתיר, אבל אם ברור לו האסור, אפי' מדרבנן, יודיענו ויפרישנו. והכי מוכח מלשון רש"י דפי' התם, משום דלאו בעיניה הוה הדמאי, לא חשו למילתא, מדנקט רש"י חשו, משמע דתרוייהו, רבי זירא ורבי אסי, והא רבי זירא חש ולא אכל? אלא ע"כ ר"ל, דלא חש למחות ביד רבי אסי, הא אי הוה בעיניה, היה מוחה. ואע"ג דאפי' דמאי בעיניה לא אסור, אלא מדרבנן, ולמאי דמסיק התם שדקדק ר' זירא, דע"כ לא גזרו על תערובת דמאי, מדמסתייע מילתא לרב אסי, דאכל תערובת דמאי, דהשתא בהמתן של צדיקים כו'; א"כ נוכל לומר, דאהא נמי סמיך ר' זירא בתחילה, שלא מיחה בר' אסי מתוך הספק. ולפי זה, אין לנו ראייה מכאן, שא"צ למחות, אפי' בספק, האידנא בדורות שלנו, דאפי' על דורות חכמי התלמוד איתא בתוס' התם באותה שיטה, ומייתי מב"ר דר' ירמיה שדר לר' זירא, כלכלה דפרי, וקאמר התם דבין דין ובין דין איתאכל פרי בטבלייהו, ומהך עובדא קאמר במס' שקלים /ירושלמי שקלים דף יג ע"ב/ דאמר ר' זירא אם הראשונים כבני אנשים, אנו כבני חמורים, ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר ע"כ. אלמא דאפי' בימי ר' זירא אירע תקלה לצדיקים, כש"כ אנו בדורותינו יתמי דיתמי. ועוד הוכיחו שם התוס' וכן בפ"ק דשבת /דף יב ע"ב ד"ה ר"נ/ ודגיטין, /דף ז ע"א ד"ה השתא/ דדוקא במידי דאכילה, אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים על ידם, אבל שאר איסורים, אע"פ שהוא עושה האיסור בידו, כמו רבי ישמעאל שקרא והטה, אפשר שיארע תקלה בזאת לצדיקים. וא"כ אם היה רואה לרבו שרוצה לעשות האיסור, במידי דלאו ע"י אכילה, צריך להפרישו, אפי' אם היו מדמים דורותינו לדורות הראשונים, לפי מאי דכתבינן לעיל, דרבי זירא סמך אהא דהשתא בהמתן של צדיקים כו', ולכך לא מיחה בר' אסי. אבל אין נראה להביא ראייה, דבכל איסור דרבנן א"צ להפרישו מספק, מהא דאמר פ' הדר /ערובין סז ע"ב/, מילתא דרבנן עבדינן עובדא והדר שאילנא, ופרש"י: אם שומע תלמיד שרבו פוסק היתר על איסור דרבנן, ויש להקשות עליו, יניח לעשות המעשה ע"פ רבו, ואח"כ יקשה לו, וכן מוכח בספר התרומה. הא קמן להדיא, דכל היכא דאין ברור לתלמיד האיסור דרבנן הוא, לא יכנס במעשה רבו, עד לאחר מעשה. מ"מ אין נראה ראייה מכאן לנ"ד, דשאני התם, שבא הרב להורות הלכה למעשה, ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת, ואע"פ שנראה לתלמיד לסתור ולהקשות, צריך לשתוק עד לאחר מעשה, ויחשוב ויאמר אולי יש לו תירוץ וישוב על קושייתו, ולא יכנס במעשה רבו, אבל לעולם אם רואה את רבו, ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד, שיש לחוש בו לאסור, א"צ לשתוק, דאדרבה יחשוב דלאו אדעתא דרבו