ב"ה
הסמיכה האשכנזית
מהי הסמיכה שכיום נוהגים לרבנות, האם יש קשר לסמיכת זקנים של הסוגיה בסנהדרין? מתי התחילו עם סמיכה זו?
ברמב"ם פרק ד' הלכות סנהדרין כתב: "אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה כל אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבנו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבנו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבנו, ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם."
וזו המשנה הראשונה בסנהדרין "סמיכת זקנים בשלשה". וע' גמ' יג ע"ב.
ואופן הסמיכה כתב רמב"ם שם בהלכה ב' וג': "וכיצד היא הסמיכה לדורות לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות. ואין סומכין סמיכה שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלשה והוא שיהיה האחד מהן סמוך מפי אחרים כמו שביארנו."
ויש להעיר שסמיכת יהושע היתה על משה רבינו לבד, אך מינוי למנהיג היה על ידי משה רבנו ובית דינו כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ג: "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו, וכשאול ודויד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו." (ע' אבני גזית ע' שעב). וצריך לומר שלסמוך לא קשור לסמכות הנהגה, ורק סמכות הנהגה צריכה להיות בפני שבעים זקנים, אבל סמיכה על ידי משה רבנו לבד.
וכתב הריב"ש בסימן רע"א (ע' בפנים השאלה שם): "תחלת כל דבר, צריך לבאר: מה זו סמיכה שנהגו בצרפת ובאשכנז, שהרבנים נסמכים, והם סומכים אחרים. שהרי הסמיכה שהיתה בימי רז"ל, היתה כדי לדון דיני נפשות ודיני קנסות: שצריכין מומחין, ר"ל סמוכין, שהיו נסמכין מסמוכים אחרים. וגם הם, מסמיכים אחרים: איש מאיש, עד משה רבינו ע"ה. והסמוכין היו ראויין להיות בסנהדרין. ועתה, כבר בטלה סמיכה ופסקה. שאין סמוך איש מאיש עד אדון הנביאים, עליו השלום. וגם, שאין סמיכה בחו"ל, אלא צריך שיהיו הסמוכין והנסמכים כלם בארץ, כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (י"ד)."
זמן ביטול הסמיכה (ע' אבני גזית פרק כב עמ' שע"ז) יש לומר על פי הרמב"ן בהשגות לספר המצות עשה קנג שתלה את מציאות קידוש החדש במציאות בית דין סמוך, וקבלה בידינו שר' הלל בר' יהודה הנשיא הנהיג בשעת תר"ע לשטרות (שנת ד' אלפים קיט לבריאת העולם) לחשב את החודשים על פי חשבון שאנו מונים היום. וכן מובא בתשובות הרשב"א ח"ד סימן רנד. ואם כן מזמן זה פסקה הסמיכה. וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות בגיטין פ"ד, ובחידושים לגיטין לו ע"א כתב הרמב"ן: "ועוד שמימי ר' הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל ב"ד ראוי לקדש, וכ"ש בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין מארץ ישראל".
אולם לרמב"ם בהלכות קידוש החודש הלכה ב' שתלוי בסנהדרין ולא בסמוכים, ואם כן אין לנו ראיה מתחילת החשבון של ר' הלל.
וע' ריב"ש בתשובה רע"א שכתב שסמיכה זו בטלה ואין סמיכה זו נוגעת לסמיכה שנוהגת באשכנז ובצרפת. וכתב שאי אפשר שהסמיכה היא כדי שיוכל לדון בכפיה ואם טעה יפטר, משום שאם כן היה צריך לטול רשות מראש הגולה שיש לו כח לרדות בשבט בכל מקום שהיה לו כח ממלכי פרס והוא כמו מלך על גלות ישראל או מן הנשיא שבארץ ישראל שהוא מופלא שבסנהדרין וכל זה בטל. ומועילה רק קבלה של בעלי הדינים או של הציבור. וסמיכה כיום לא יכולה לפעול באופן זה (ריב"ש ד"ה תחלת). וכן אין לומר שהסמיכה היא להורות שהגיע להוראה, שהרי אי גמיר אין נתינת רשות מועלת לו. אלא כתב הריב"ש שהטעם לסמיכה הוא משום שגזרו שתלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו.
מקור דבריו בגמ' סנהדרין ה' ע"ב: "יורה יורה. אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה. דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה. אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין. והוא מי ביצים דרש להו. ואינהו סבור מי בצעים קאמר. וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי >בצעים< ]ביצים[. ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי. ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי. תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו". ומגמ' זו רואה הריב"ש את מקור ענין הסמיכה. אלא שצ"ע מה שמשמע מהריב"ש שהסמיכה היא רק ענין של אשכנז וצרפת והרי כבר בזמן הגאונים מצאנו סמיכה.
הריב"ש הזדקק לענין זה לרגלי המחלוקת בין הר"ר יוחנן והר"ר ישעיה בצרפת שפרצה בשנים קמ"ו קמ"ז ( )1381-86ונגרמה על ידי ר' מאיר הלוי מווינה שהסמיך לר' ישעיה ומסר לו סמכות בלעדית למנות בצרפת כולה רבנים ותופשי ישיבה, והענין הובא לפני הריב"ש (התקנות בישראל ח"ד עמ' קצג).
מסקנת הריב"ש הובאה בשו"ע יורה דעה סימן רמב סעיף יד כתב השו"ע: "כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים, ועליו נאמר: ועצומים כל הרוגיה (משלי ז, כו)." "הגה: ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות. וכן בתלמיד חבר, כדרך שנתבאר לעיל, במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות. (ריב"ש סימן רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים). וי"א דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן, אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות. (מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב). ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב"ש הנ"ל). ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות, אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה, כן נ"ל. ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין, ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי, מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי".
אלא שלכאורה צ"ע על ריב"ש שלא הכיר את הסמיכה ותלה אותה במנהג אשכנז וצרפת. שהרי גם בתקופת הגאונים כבר מצאנו נטילת רשות.
ובנימוקי יוסף במו"ק יח ע"ב (י' ע"ב באלפס) על אגרות רשות שמותר לכתוב בחול המועד: "פתקא דרבנותא שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם ואין איןלו שטר ישלם מביתו ובירושלמי פרשו אגרות של שאלת שלום". (וע' סנהדרין ל"ג ע"א לגבי טעות בדין).
וענין הסמיכה כדי להיות פטור אם טעה מבואר בשו"ע חו"מ סימן כה סעיף ב': "טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהיא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כאחד מהם בפירוש, ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא, או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם, הואיל והוא מומחה, חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם."
ויש עוד רשות שהובאה בשו"ע ורמ"א חו"מ סימן ג' שהיא רשות המלך: "מי שאינו מומחה, ולא קבלוהו עליו בעלי דינים, אע"פ שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין, אפילו לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני בית דין. הגה: רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה, אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל על פי כתב המלך, יכול לדון (טור). וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב"ש סימן רע"א) או השר הממונה בעירו, דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה; ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין (תשובת רשב"א סימן תרל"ז)".
אלא שני סוגי הסמיכה הזו, גם שלא יטעה וגם סמיכה שהיא רשות מהמלך, דחה את זה הריב"ש, שלא יתכן שהסמיכה שנהגו באשכנז היא הסמיכה הזו כפי שהבאנו לעיל, שם שאין היום רשות מריש גלותא, ולענין טעות, אי לא גמיר לא מועילה סמיכה ואי גמיר אין צורך לדעת הריב"ש עיי"ש.
וגם המ"ב בהלכות חול המועד סי' תקמ"ה הביא את ענין הסמיכה: עמ"ש הרמ"א "ויש אוסרין בשאילת שלום", כתב בביאור הלכה: "עיין בב"י דאפילו לדעת המחמירין מותר לכתוב אגרת של רשות דהיינו שטרי הממשלה כתבם וציוויים. ובשיבולי הלקט ראיתי בשם רב נחשון גאון ובשם ר' יצחק גאון איגרות רשות הוא כתב שכותב ריש גלותא ונותן לו רשות ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להן דברי תורה עכ"ל ולכאורה הוא כעין כתב סמיכה שנותנין היום".
וע"ע עלי תמר בכורים פרק ג' הלכה ג' עמ' רנב שהביא מתשובות הגאונים שסמכו
אלא שסמיכת "מורינו" ו"חבר" היא הסמיכה שהיתה באשכנז והיא לא היתה מוכרת במקומות אחרים ועליה אמר הריב"ש שאין לה יסוד. וכדברים אלו כתב גם החתם סופר ומי המתקין סמיכה זו אצל האשכנזים ומתי הותקנה אין אאנו יודעים בדיוק. מדברי בעל צמח דוד נראה שנתקנה באיזה זמן במאה השניה לאלף הששי (תחילת המאה הט"ו למספרם) שכותב על שנת קפ"ז לאלף השישי (ח"א עמ' 54הוצאת וווארשא תרל"ח) "ודע שמהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהר"ק הם הראשונים אשר מצאתי הנסמכים בשם מהר"ר, כי הסמיכות של מורנו הוא דבר שנתחדש בין האשכנזים דבר אשר לא שערום ראשונים" (התקנות בישראל ח"ד עמ' קצג) וכ"כ החיד"א בשם הגדולים ערך מהרי"ל הובא בהערה לשו"ת ריב"ש הוצאת מכון ירושלים.
וע' באהלי יעקב, פר' שמחה אסף עמ' 29למי ניתנת הסמיכה (וע"ש במכתב הסמיכה שנתן ר' יהונתן אייבשיץ למשה מנדלסון).
אלא שמה שנתחדש באשכנז וצרפת סמיכת "מורינו" וסמיכת "חבר" שלא היתה במקומות אחרים בתפוצות ישראל ע' שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ) סימן קסג: "ברם מה שנוגע בענין סמיכות מורינ"ו וחב"ר היות שהוא דבר שאין לו שורש בש"ס רק מנהג בני אשכנזי' מימי מהרי"ל ומהרי"ו ואין לנו בו דבר מקובל ממש שראוי' /שראוי/ לסמוך בו בהוראה אך נהירנא כי קבלתי ממורי הגאון זצ"ל שהוא חרם קדמוני' שלא לקרות בשם החב"ר מי שאינו מוסמך מהרב, וראה זה מצאתי בתשובת מהרי"ו סי' קכ"ח בענין הסמיכה שלא תהא בלתי רשות והתרת חכם תופס ישיבה עכ"ל אלא דשם מיירי בסמיכת מורינו ומשמע קצת דמשום התרת גטין וקידושין נגע בי' ושם בסי' קמ"ז במחלקת החבר ר' זימלן עם מו"ה זעליגמן הפליא לעשות ולכתוב על סמיכת החבר כאלו הוא דבר גדול יעויין שם ונלמוד סתום מן המפורש בתקנת מעהרין שנתקנה עפ"י גדולי ישראל מבואר שם שכל רב שאינו מחזיק יו"ד בחורי' בישיבה אין לו רשות לסמוך במורינו וחבר בלי רשות והרמנא מהגאון אב"ד דמדינה חוץ מתשע קהלות גדולות יעיין שם והם נמצאי' אצל הרבני מו"ה יצחק חר"ש בק"ק דרעזניץ. והנראה מזה שתקנות אלה בנויים ע"ד מהרי"ו הנ"ל שלא יסמוך כ"א תופס ישיבה והשוה סמיכת החבר להראוי' לה לסמיכות מורינו להראוי' לה. אמנם נ"ל קלקלתינו תקנותינו כי בימיהם נהגו סילסול בעצמם ולא סמכו כ"א איש אשר למד ולימד ונהג בדברי חבירות כאשר ראה יראה סמיכת חבר של ר' זימלן הנ"ל והי' מחותמי תקנת מהרי"ל ומהרי"ו כמבואר שם בתשובה ואח"כ באו דורות של אחריהם וסמכו פרנסי עם ועשיריהם מפני שהי' מטילים מלאי לכיסין של ת"ח ומחזיקי ידיהם ומגדלי' בניהם לת"ת והי' מכבדי' אותם בסמיכות החבר אעפ"י שלא הי' בעלי תורה וטעמם ונימוקם עמם כדברי חז"ל פ' מקום שנהגו המטיל מלאי בכיסו של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף וכהאי דשמעון אחי עזרי' ולכל זה הי' צריך עכ"פ רב מופלא וצדיק הידוע להבחין בין גברא לגברא הנאמן בדברו לומר כל מן דין סמוכא לנו. אבל עכשיו נתקלקלו הדורות ונעותו הדיני' אדם קונה החבר באגורת כסף אחת אפילו אינו לא במקרא ובמשנה ובדרך ארץ ואין חבורתם נאה לא להסומך ולא לנסמך ע"כ אין לדקדק אם הוא רב ותופס ישיבה או לא לא עשה אלא מעשה קוף בעלמא ולא סמך אלא קנה רצוץ אבל מ"מ יהי' הסומכים רב או ב"ד קבוע שבעיר כי מנהג ישראל תורה היא שלא יבואו ג' רועי בקר לסמוך את מי שירצו ולעשות חוכא וטלולא בקריאת שם רבי יעיין בקונטרס הסמיכת שבסוף ספר רלב"ח מה שהאריך והפליג מאוד בקריאת שם זה למי שאינו ראוי' לו ויותר מזה אין לי להאריך בדברים כאלה שאין שורש ויסוד בתלמיד ודי בזו כעת הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד נגהי ליום עש"ק כ' כסלו תקס"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.
וראה את דברי האברבנאל בספרו "נחלת אבות" על פרקי אבות ריש פ"ו: "אחרי בואי באיטליאה (אחרי גירוש ספרד) מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו כולם סומכים ונסמכים ורבנים… לא ידעתי מנין בא להם היתר זה אם לא שקנו מדרכי הגויים העושים דוקטורי ויעשו גם הם". (הובא בספר "התקנות בישראל" ובאבני גזית פרק כב עמ' שעט).
נוסח סמיכה של בעל תרומת הדשן, לקוח מלקט יושר תלמידו (הובא בחלקו באבני גזית עמ' שפ) ע' לקט יושר חלק ב (יו"ד) עמוד לח ענין א ד"ה שלומך יגדל: "שלומך יגדל ויפשה, תגדל ותקדש בדת משה, אהו' בן דודתי מה"ר משה ס"ל יצ"ו, אודיעך שבקשתי מן הגאון ר"ג מוהר"ר איסרליין יצ"ו הרבה מאד עד גמירא שיכתוב לך שיהא לך כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל. והשיב לי מה צריך כי יש לו בלא"ה חזקת דיין ומורה הוראה בישראל. וגם איני רגיל ליתן סמיכות, וכ"ש במקום שאינו צריך ואין להאריך, רש"י לך =רב שלום יהיה לך= נאום שאי' משרתך תלמידך יוזלן. ]כתב מהר"ר משה מינץ יצ"ו[, שלמה רבה לגבר' אהו' מהר"ר משה ס"ל י"ץ, כאשר כות' לך הח"ר יוזל מאשר דבר לי והשבתיהו על דברך כן הוא, ואהו' צלח ורכב בהודך והדר' כנ' וכנ' נאום אהו' הקטן והצעיר שבישראל. ]כת' שאירי ר' אייזק זצ"ל[, מודעת זאת לכל שזה עמיתי ר' יצחק בר' יואל הלוי, שמש אצלי הרבה ימים ושנים עסק בתורה בכוונה ודקדק בגמ' וסברא עד שנתגדל להיותו ראוי וכדאי לישב בראש ולדון ולהורות. והנה בשכבר לפני כמה שנים נסמך ברצוני לקרותו בשם החבר, ועתה הנני מוסיף לו אומץ ויקר ויהיה לו כח ורשות להיות יושב ראש ישיבה בכ"מ אשר ימצא לו נכון, ויקראוהו לעלות לקרות בתורה בשם מורנו הרב, וכן בכ"מ ששייך להזכירו ולקרותו בשם הזה ויורה וידין ויתעסק בטיב גיטין וקדושין וחליצות והתיר נשים משום עיגונא, כלל מוסיף על הפרט שיהא לו כל תורת מנהיג ודיין ומורה הוראה בישראל, וחפץ הי"ז בידו יצליח. נאום הקטן והצעיר שבישראל."
מראי מקומות: שו"ת ריב"ש רסח-רעב. עוללות אפרים, לבעל כלי יקר, סימנים שמ"ה שס"ו. שו"ת חת"ס חו"מ סימן קסג ד"ה ברם. הסמיכה האשכנזית, פר' מרדכי ברויאר, על הסמיכה שנהגו, ע' התקנות בישראל כרך ד', תקנות הקהילות, עמ' קצב. תורה שבעל פה כרך כ' תשלט, הרב שלה רפאל, הסמיכה בהלכה, עמו' עג. שם הרב עובדיה יוסף "בענין הכשירות לרבנים ולדיינים בזמננו" אברבנאל כתב כשהגיע לאיטליה אחר גירוש ספרד ומצא שנתפשט שם המנהג לסמוך אלו לאלו "לא ידעתי מנין ההיתר הזה אם לא שהתקנאו מן הגוים העושים דוקטורי ויעשו גם הם" הובא ב"התקנות בישראל" שם. סמיכה על תנאי וסמיכה לימים: ספר השנה בר אילן תשמ"א עמ' .136 סמיכה על מנת לחזור לא"י ירושלמי בכור ים ספ"ג ס"ה ע"ד. ש. אסף, באהלי יעקב, עמ' 27לקורות הרבנות. רד"ך בית יח אות י' ציץ אלעזר ח"ב סימן כז הלכות מדינה ח"א שער ב' פ"ד. סנהדרין ה' "האי מאן דבע למידן דינא ואי טעי ליפטר לנקוט רשותא מריש גלותא, ובשו"ע סימן כה. שו"ת צמח צדק (ניקלשבורג) סי' מ' שאם הוא למדן ויש לו סמיכה ואינו בקיא בהוראה הוי כמזיד דמה זו סמיכה. הוו"ד בשערים המצוינים בהלכה סי' ק"ל ס"ק א' ובקו"א שם. סמיכת אב לבן, ע' פנים מאירות ח"ב תשובה ג'. מהר"י ברונא רע"ז "וצריך שיהיה בקי ורגיל בכל הדינים וההוראות בגמ' ובספרי הפוסקים". "נחלת אבות" לר"י אברבנאל על פרקי אבות ריש פ"ו: "אחרי בואי באיטיאה מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו כולם סומכים ונסמכים ורבנים… לא ידעתי מנין בא להם היתר זה אם לא שקנו מדרכי הגויים העושים דוקטורי ויעשו גם הם". מהר"ש אבוהב, דבר שמואל, סי' ק"ז. עתון שערים, ו' טבת תשמט גליון 344 מהרש"ל יש"ש ב"ק פ"ח נ"ט "הנסמכים מרובים והיודעים מעטים". אבני גזית פרק כב עלי תמר ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג. סמיכה לדבר אחד: חרמב"ם פרק ד' סנהדרין הלכה ח'. קצות סימן ז' ס"ק ב' וע' אבני גזית עמ' שע"ו. מ. ברויאר, "הסמיכה האשכנזית" ציון כרך לג תשכ"ח עמ' ,28ונדפס מחדש בספר…"
נספח בענין סמיכה לענין אחד:
שו"ת הרמ"א סימן כד ומה שכתב מר מדברי הרמב"ם שכתב שסומכין לחצאין, הנה אני אומר שאין זמננו זה כזמנם שלא הורו אלא ברשות רבם והיו נזהרין בכך ולמה שהותרו הותרו, והיה מורא רבן כמורא שמים עליהם +ע"פ אבות פ"ד מ"ב.+ אבל בזמננו זה שאין בודקין מס"ת ולמעלה +ע"פ קידושין עו, א ע"ש פסחים ג, ב+ וכל מי שנקרא בשם מורינו הוא הותר בכל דבר ואין צריך לרשות אחרת, נראה דאין להכשירו לחצאין. +לקמן בסימן נה מתאונן מהר"ם מפאדובה על זה שכל תלמיד הנסמך מטפל בכל עניני הרבנות ואינו נושא פנים לזקנים ובעלי הוראה מומחים: עוד רעה רבה ראיתי שבר בי רב דחד יומא הנסמך היום תיכף לסמיכה יברך עצמו בקול גדול ונוטל מקל ורצועה בידו ומטפל בגיטין ואינו נושא פנים למורים אחרים אשר בעיר שהם זקנים ובעלי הוראה – ואם הרבנות ניתנה להם במתנה לכבוד ולתפארת לא יכון להם להרים יד ברבנים סמוכים זקנים אשר בעיר להורות ולהתעסק בגיטין שלא מרצון המורים הזקנים ההם. גם הרש"ל קורא תגר על אלו שהשתשמש בכתר הרבנות להתגאות ולהתפאר בו, וז"ל: בעו"ה הנסמכים מרובים והיודעים מועטים ונזוחי הדעת נתרבו שאין אחד מכיר מקומו, ומיד כשהוא נסמך מתחיל להשתרר ולקבץ בחורים בהון עתיק כדרך השרים ששוכרים עבדים לרוץ לפניהם. והנה אותם נקראו שועלים קטנים שמחבלים כרם ד' צבאות, כאשר כתב הרמב"ם. (יש"ש ב"ק פ"ח סי נח).+ ועוד דהרי כתב הרמב"ם בהדיא דאין סומכין לחצאין אלא כשראוי לכל, אבל כשאינו ראוי לכל אין סומכין לחצאין דכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו +יבמות קד, ב. מן ועוד דהרי עד פה באותיות רש"י ובסוגריים.+ וכל זה כתב הרמב"ם בהדיא פ"ד מהלכות סנהדרין +הלכה ח. ועי' בד"מ טור יו"ד סי' רמב אות יד בענין סמיכה בזמן הזה.+ ע"כ מצאתי בהעתקה.
שו"ת קול מבשר חלק א סימן יב כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה ח' וזה לשונו ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן עכ"ל… ובעיקר הענין מה שבנה וסתר הגאון חת"ס בדברי תשו' הרמ"א עפ"ד הרמב"ם כמו שהבאתי לעיל הנני מוסיף להפליא כי לא זכר שר במחכת"ה את דברי הרמ"א בספרו דרכי משה והגהות ש"ע יו"ד סימן רמ"ב, וז"ל הד"מ שם אות י"ד כתב הרמב"ם בה' סנהדרין פ"ד יש לב"ד לסמוך לדברים יחידים והוא שיהי' ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה יש לב"ד לסמוך אותו למקצת דברים כגון לדון ד"מ ולא להורות או"ה =איסור והתר= וכו', ונראה שזה דוקא בימיהם שנהג דין סמיכה אבל סמיכה של זמן הזה אינו כלום אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי עכ"ל ד"מ, ובהגהות ש"ע יו"ד סי' רמ"ב סוף סעיף י"ד כתב רמ"א וז"ל ועוד נראה לי שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין (נראה שחסרה כאן בטעות הדפוס מלת לבד ר"ל ולא חליצות או שאר דברים) ואע"פ שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי עכ"ל, ודברי הרמ"א האלה סותרים את דבריו שבתשובה שחשש לדעת הרמב"ם גם בסמיכה שבזמן הזה… ונראה שחזר מדעתו בזקנותו כי התשובה כתב בראשונה, כי התשובה הזאת בסימן כ"ד ערוכה להגאון מו"ה יהודה קאצענלבויגין (מחבר ספר י"ב דרשות למהר"י מינץ) בן הגאון מהר"ם מפאדובה בתור תשובה על דבריו שבסי' כ"ג, ושם בשו"ת רמ"א סי' ס"ט נדפסה תשובת הגאון מהר"י מפאדובה הנ"ל שכתב שנית להרמ"א על תשובתו שבסי' כ"ד ובחתימתו כתוב הזמן של י"ב ניסן שי"ט, ושנה זו בשנת שי"ט נגמרה הדפסת הספר בית – יוסף על הטורים בפעם הראשונה ובשנת שכ"ה נדפס פעם ראשונה השלחן ערוך ואח"כ חבר הרמ"א את ספרו דרכי משה והגהות ספר המפה שעל הש"ע, וא"כ כתב את התשובה קודם חזרה ובזקנותו קבע דעתו להלכה בס' ד"מ והגהות ש"ע כסברתו לאחר חזרה. ונפלא הדבר כי עוד יש סתירה אחרת יותר גדולה בין דעת הרמ"א בתשובה הנ"ל לבין דעתו בס' דרכי משה והגהות הש"ע, כי בתשו' רמ"א סוף סי' כ"ד כתב וז"ל ומה שכתב מר מדברי הרמב"ם שכתב שסומכין לחצאין הנה אני אומר שאין זמננו זה כזמנם שלא הורו אלא ברשות רבם והיו נזהרין בכך ולמה שהותרו הותרו והי' מורא רבן כמורא שמים עליהם, אבל בזמננו זה שאין בודקין מס"ת ולמעלה וכל מי שנקרא בשם מורנו הוא הותר בכל דבר ואין צריך לרשות אחרת נראה דאין להכשירו לחצאין, ועוד דהרי כתב הרמב"ם בהדיא דאין סומכין לחצאין אלא כשראוי לכל וכו' עכ"ל תשו' רמ"א. הא קמן שהחליף רבינו הרמ"א את שיטתו מן הקצה אל הקצה, כי כלפי מה שבספרו ד"מ והגהות ש"ע הקיל לגמרי דגבי סמיכה שבזמן הזה לא שייך פסקו של הרמב"ם ומותר לסמוך לחצאין אף למי שאינו ראוי לכל הדברים, הנה בתשובתו החמיר יותר בזמן הזה משום דיש לחוש טפי שמא יטעו בו אחר שנסמך ויכשירוהו להורות לכל דבר לכן אין סומכין אותו לחצאין. וכעין זה כתב בתשו' הריב"ש סי' תק"ח שאין לשום ב"ד ליתן שטר עדות לאשה אם אין באותו עדות מספיק להתירה דיש לחוש לקלקול ב"ד שאין מומחין דלאו כ"ע דינא גמירי יעו"ש, וכ"כ הרמ"א בהגהות ש"ע אהע"ז סי' י"ז סוף סעיף ה' (ונרשם שם מראה מקום שהוא בתשו' הרא"ש והוא טעות הדפוס וצ"ל תשו' הריב"ש) ועי' ד"מ שם סי' י"ז אות כ"א, והרמ"א סיים אם לא שכתב בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו, אבל צ"ע כי אם אמנם הריב"ש כתב כן בתחלת דבריו אבל אח"כ בסיום דבריו כתב: וטוב מזה ומזה למשוך ידכם מכל וכל ושלא לעשות לה כל עיקר יעוש"ה, ולזה מטין דברי תשו' הרמ"א סי' כ"ד הנ"ל כי אף שבכתב הסמיכה נזכר בפירוש שהוא רק לחצאין מ"מ יש לחוש לב"ד טועין, ואף דגבי סמיכה יש תועלת בכתיבת התעודה עכ"פ למחצה הנה גם בנדון הריב"ש הי' תועלת בכתיבת שטר עדות שיוכל להצטרף לעדות אחרת שיבואו אח"כ להעיד שמכירין את בעל האשה העגונה עיי"ש ותבין. ועי' חו"מ סי' ר"ה סעיף ה' שאם אמר כתבו לי שמסרתי מודעה בפניכם וכשיודע ע"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו וגם בהגהות רמ"א שם /חו"מ סי' ר"ה/ הסכים עם המחבר דרק בדיעבד מהני אבל לכתחלה אסור והיינו משום דחיישינן לב"ד טועין עיי"ש בסמ"ע ובב"י בשם רבינו יונה ועי' תוס' יבמות ק"ו ע"א ד"ה ורבא ורמב"ן במלחמות שם ובחדושי הארכתי בזה ואכ"מ. ועכ"פ מוכח מכאן דגם אם נכתב בפירוש שאינו מועיל עכשיו (רק שיצטרף לאחר זמן) לא מהני, דאל"כ למה לא השמיעונו רבינו יונה ושאר פוסקים עצה זו… ויש לי להאריך עוד הרבה בענינים אלו אך אני מחוסר ספרים כעת ואיסתגר בזה. רק לא אכלא שפתי להעיר ולהציע בזה כי נכון הוא לעשות גדר לבטל מנהג קצת רבנים וראשי ישיבות
הרב רפאל שטרן: "וכן היה המנהג בכל ספרד… לא היה ביניהם סמיכה לשום אדם. האמנם אחרי בואי באיטאליאה מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו. וראיתי התחלתו בין האשכנזים כולם סומכים ונסמכים ורבנים. לא ידעתי מאין בא להם ההיתר הזה, אם לא שקנאו מדרכי הגויים העושים דוקטורי ויעשו גם הם, והלואי שסימכו לרבנים אנשים הגונים…. (נחלת אבות, לר"י אברבנאל, פרק ששי עמ' שעז). "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו" (סוף וזאת הברכה, ועיין פרק כ"ז). הסמיכה שמכוחה יכול הנסמך לדון דיני נפשות וקנסות, הינה איש מפי איש החל ממשה שסמך את יהושע. ועל פי מסקנת הגמ' בסנהדרין דף יג: לא מדובר בהנחת ידים של הסומך על הנסמך, אלא שהסומך אומר לנסמך שעתה הוא 'רבי' וראוי לדון (ועיין רמב"ם פ"ד מסנהדרין ה"ב וצ"א ט"ז נ"ד). וכיום אין לנו סמוכים איש מפי איש שבטלה הסמיכה. וכתב הרלב"ח (שו"ת מהר"י בי רב סי' ס"ג) שהסמיכה בטלה מחמת גזירת המלכות שהסומך והנסמך יהרגו. ואף שכיום בטלה הסמיכה, הרי שבספר השטרות לר"י ברצלוני (עמ' 132) ציין לשטר בו נזכר שנהגו לכתוב "כתב מסמיך… זכר לסמיכה". ולגבי "הסמיכות שנהגו בזמן הזה" (לשון הרמ"א יו"ד רמ"ב יד), כתב בספר צמח דוד (חלק א' עמ' 54 אות קפ"ז), "ודע שהמהרי"ל ורבותיו מהר"ש ומהר"ק הם הראשונים אשר מצאתי נסמכים בשם מהר"ר , כי הסמיכות של 'מורנו' הוא דבר שנתחדש בין האשכנזים, דבר אשר לא שערום ראשונים… ואני הכותב שמעתי מהגאון המופלג מה"ר סיני הר בצלאל י"ץ שמה שנתחדש סמיכה זו בין האשכנזים, מטעם שבזמן ההוא היו רבים עוסקים בנתינת גיטין וקידושין אף שלא היו יודעין בטיב הלכתן, ע"כ נתקנה סמיכה זו לסימן לכל בני תפוצת אשכנז שכל מי שאינו נסמך למורנו לא היה לו רשות להתעסק בטיב גיטין וקידושין" (ועיין בהרחבה באור המזרח, נ"ד, תשרי תשנ"ו במאמרו של הרב ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל ח"ד, קצב). אמנם אחיו של הרב סיני הנ"ל, שהוא המהר"ל מפראג, יצא חוצץ כנגד ה"סמיכה", כיון שאחר שנסמך שוב אינו מתמיד בתורה (דרך החיים ד, ,ד'). אף שהשו"ע לא מזכיר את הסמיכה בזמן הזה, הרמ"א (הנ"ל) מזכירה, וכותב שמטרתה היא להודיע שאותו אדם הגיע להוראה. ובדרכי משה (שם) ציין שדבריו הם שלא כדברי בעל האברבנאל בנחלת אבות (לעיל). ונראה, שהנימוק של האשכנזים (שמפורש בצמח דוד וברמ"א) למניעת תקלות בהוראה על ידי אנשים לא מוסמכים, לא הגיע לידיעת האברבנאל, ולכן תקף את המנהג (ועיין אסיף [ברויאר], בסמיכה האשכנזית עמ' 85 ואילך).