מסורת הפסיקה

ב"ה

על מסורת הפסיקה

 

לכאורה אין אנו מדברים על מסורת הפסיקה, אלא על כללי הפסיקה, וכללי הפסיקה מבוארים בסוגיה בעבודה זרה ובפוסקים. הביטוי "מסורת הפסיקה" מרמז על כך שיש מרכיבים נוספים לתהליך פסיקת ההלכה. האמנם תמיד פסיקת ההלכה נעשית לפי הכללים?

ראה גמ' עבודה זרה (דף ז' ע"א):

ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר לא ישאל ישאל לחכם ויתיר. היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. א"ר יוסף הלכתא כר' יהושע בן קרחה.

ונחלקו הראשונים על מה נחלק רבי יהושע בן קרחה, ולא נדון בהם במסגרת זו[1]. סוגיה זו מדברת על שנים החולקים. אבל פשוט בכל הש"ס שהלכה כרוב. איך הכללים משתלבים זה עם זה?       .

אלא שלעומת זה, מצאנו בסוגיה בשבת קל ע"א פסיקה נגד הרוב במקומו של החכם:

תנו רבנן במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

ובתוספות יבמות יד ע"א נראה שבכוונה הם היו גורמים לכך שיצטרכו לנהוג כרבם בשבת:

במקומו של רבי אליעזר כו' – במתכוין היו מביאים עצמם שיהיו צריכים לכך משום חיבוב מצוה.

ובגמ' מובא שפעם אחת גזרה המלכות גזירה על המילה ועל אותה העיר לא גזרה – סימן משמים שהם נוהגים כראוי. וכן במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב.

וכתב על זה שו"ת הרשב"א סימן רנ"ג (בחלקה השני של התשובה):

 "…אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו… והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי דרבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו. כתרבא דאיתרא דבא"י שכלם נוהגין בו התר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב.

אלא שעל הסוגיה במסכת עבודה זרה, כתב חזון איש שביעית כג על פי דברי הרשב"א:

ונראה דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר אינו אלא בשאין אחד מהם רבו אבל אחד מן החכמים הוא רבו הלך אחריו אף להקל, ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות, ובזה אם יש שני חכמים קרובים לו רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו והיינו דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה[2] והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד בין לקולא בין לחומרא ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו, והנה, רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם רבים, כל זמן שלא היה מושב בי"ד ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה. והיינו דאמרו יבמות י"ד ע"א במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'. במקומו של ריה"ג וכו' ומיהו ב"ש וב"ה אחר בת קול חשבוהו חכמים כהכרעה של מושב בי"ד ואין רשאין להקל כדברי ב"ש ואף לא להחמיר.

אם כן לדעת החזון איש אדם יכול ללכת אחר רבו, גם אם פוסק בדאורייתא נגד רוב ולקולא, ויסודו הוא הסוגיה בשבת ותשובת הרשב"א הנ"ל.

יתר על כן כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל "מעדני ארץ" שביעית בקובץ הערות שבסוף הספר בסימן ז', בענין זה שבדרבנן הולכים אחר המיקל:

וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל.

אבל צריך עיון, אמנם יכול ללכת אחר רבו, אבל הרי גם על רבו קשה, הרי יש כללי הפסיקה ואיך יכול החכם להכריע נגד כללי הפסיקה?

רמ"א בשו"ע חו"מ כה, ב'

ואם הוא בהוראת איסור והיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן רנ"ג), ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש צ"ד). ואם היה מנהג בעיר להקל, מפני שחכם אחד הורה להם כך, הולכין אחר דעתו. ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין, נהוג בו אסור (תשובת הרשב"א סימן רנ"ג).

א"כ, מה סדר הדברים בפסיקה לפי הרמ"א? מתי הולכים אחר גדול, מתי אחר הרוב ומתי בדרבנן לקולא?

 

נראה לפי הרמ"א, כששני החולקים שוים, הולכים בדאוריתא לחומרא ובדרבנן לקולא, אם יש ביניהם גדול, הולכים אחר הגדול, ואחר הרבים הולכים בכל מקום.

ובסדר הפוך: הולכים אחר הרוב, אם שוים הולכים אחר הגדול, וכשאין גדול הכלל לחלק בין דאורתא לבין דרבנן.[3]

ומכאן גם כן ברור מדוע איננו מוצאים במשנה ברורה כמעט שימוש בכלל של ספק דרבנן לקולא, כיון שהכלל שהולכים אחר הרוב הוא קודם, ורק אם אין רוב הולכים אחרי הכלל של ספק דרבנן לקולא[4].

ואם כן חוזרת שאלתנו: איך יכול חכם לפסוק מדעתו בניגוד לכל כללי הפסיקה?

אלא שכל הכללים, שהולכים אחר רוב, אחר גדולים, או לחומרא בדאורייתא, אמורים רק במקום שהפוסק אינו יודע את הדין, כמו שכתב הרמ"א בשו"ע חו"מ כה, ב' קודם שהביא את כללי הפסיקה:

ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק, דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור) ואם הוא בהוראת איסור והיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל…

הרי שבמקום שהוא חכם גדול ומכריע בראיות, פוסק כדעתו, ובמקום שאינו מכריע, כאן יש את כללי ההלכה[5], שהולכים אחר הרוב, אחר גדולים, או בדאוריתא לחומרא ובדרבנן לקולא.

וכן משמעות הרמב"ם בסוף פרק א' מהלכות ממרים:

…אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל". היינו שכלל זה נאמר רק כשאינו יודע להיכן הדין נוטה, וכן כתב ב"גט פשוט" כלל ה'

וכן כותב קונטרס הספיקות כלל ו' אות ו' לגבי כללי קים לי, שאפשר לומר קים לי רק במקום שהדיין לא מכריע את ההלכה ופוסק לפי כללי הספיקות:

גם מה שהקשה דאם כן לחינם טרחו ועמלו הפוסקים המחזקים דעותיהם שהמוחזק יאמר קים לי נגדם. ח"ו לא לחינם הוא, שבודאי האי כללא דקים לי לא נאמר אלא כשהדיין אשר הדין ההוא בא לפניו אינו מכריע מסברתו לחד מנהון, אבל כשהוא מכריע מסברתו יכול להכריע אפילו כיחיד נגד רבים ואפילו להוציא מהמוחזק, וכדתנן בריש עדיות [פ"א מ"ה] למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כו' שאם יראה בית דין דברי היחיד יסמוך עליו, ופירש הראב"ד ז"ל [שם] שאם יראה לבית דין שהלכה כדברי היחיד יקבע הלכה כמותו, והלכך כל אחד מחויב להרחיב דעתו ולחזק בראיות שהראיות יתנו עדיהן ויצדקו, ואם נכוחות וישרות הן יעוררו לב הדיין המשכיל על דבר אמת להכריע כמותו.

וכך יש להסביר את מה שכתב נודע ביהודה (מה"ק יו"ד סימן נ"ה):

ואני אין דרכי לשום עיון בתשובות האחרונים חכמי זמננו ולא אפילו בקודמים לפנינו דור או שני דורות, ודי לנו בהעמיק עיוננו בדברי התלמוד ופוסקים ראשונים והסמוכים להם עד הגיענו לבעלי שלחן ערוך אשר סדרו לנו שלחן מלא ברכת ד'. ולא זולת זה בדברי תשובות שלאחריהם שאין לנו להשען על הכרעתם יותר מעל הכרעתנו וא"כ למה זה נבלה זמנים באריכות דבריהם[6].

כמובן שדברים אלו יכול לומר רק גדול כמו הנודע ביהודה. וראה מ"ש הגר"ע יוסף זצ"ל בפתיחה לשו"ת יביע אומר (ח"א אות יג):

ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה.

בזה יש להבין את הסוגיה בכתובות ו' ע"א: "מהו לבעול בתחילה בשבת" דנו אם הלכה כרבי יהודה המתיר מקלקל בחבורה או הלכה כרבי שמעון האוסר מקלקל בחבורה, כתובות ה' ע"ב. ובגמ' שם:

(איתמר) בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר בנהרדעא אמרי רב אסר ושמואל שרי אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן.

רש"י שם:

בנהרדעא – מקומו של שמואל.

וסימניך – שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב.

אלו מקילין לעצמן – דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר.

מתוך סוגיה זו עולה שתלמיד חייב לנהוג כרבו, אבל יש לשאול שהרי בגמ' גמ' חולין קיא ע"ב משמע בדיוק ההיפך:

רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא דמברא למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך מר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי ומר א"ל לחבריה יתמא עבד רבך הכי מר א"ל לחבריה אנא כשמואל סבירא לי ומר א"ל לחבריה אנא כר' חייא סבירא לי דתני ר' חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין.

אלא שהסבר הסתירה מבוארת כפי שכבר כתב החתם סופר על הסוגיה שם, וכעין מה שכתבנו לעיל, שיש הבדל בין מקום שהתלמיד הגיע להוראה ופוסק לעצמו ובין מי שאינו הגיע להוראה והוא חייב לפסוק כרבו:

וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן פירש"י דבי רב שצריכי' לעשות כדברי רבן אומרי' שרבן התיר ונהרדעא שעושין כשמואל רבן וכו' נזהר בלשונו דבי רב שהם תלמידים שצריכי' על כרחם לעשות כחומרא דרבם ואסור להם לסמוך על הוראת אחר. אם לא שיגדלו ויכריעו מדעת עצמן דלא כוותי' דבכי האי גונא הלכה כבתראי. אבל זולת זה צריכין לעשות כהוראתו. עיי' מ"ש והאריך מהריעב"ץ בתשובה חלק א'.

משא"כ נהרדעא שלא היו תלמידיו הלומדי' לפניו ממש. אלא אתרי' דשמואל ואנשי מקומו היו ואם יבוא לשם מורה אחר יכולים ומחוייבים לשנות כדעת השופט אשר יהי' בימי' ההם ע"כ לא כ' רש"י שצריכים לעשות כוותי' אלא העושים כשמואל וק"ל. ודע דתלמידי דרב סתמן היו בני ארץ ישראל כמ"ש תוס' בשבת ט' ע"ב ד"ה האילן וכו' ואותן היו בקיאי' בהטי' ונהרדעא אנשי עירו דשמואל בבלי הי' ולא בקיאי' בהטי' ויש לעיין בזה:

וראה תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רלח

אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב. נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג. באמוראים רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו כדאיתא במרדכי פ' כיצד הרגל. בגאונים אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק. אין לי לבאר יותר מזה, כי דברים אלו צריכין תלמוד מפה אל פה, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

וכן בשו"ע יו"ד רמ"ב סעיף ג':

הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (פסקי מהרא"י סי' רל"ח).

וכן כותב הגר"א שם, שאין לישא פנים לאומר, ולקבל את דבריו כפסק חתוך. אלא יש לדון לפי ראיותיו וטעמיו[7].

לגבי שעת הדחק:

אבל אומר הרמ"א, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על קטן בחכמה. מה הדין כשיש רוב, האם בשעת הדחק אפשר לסמוך על המיעוט?

דעת הט"ז ביורה דעה סימן רצג ס"ק ד לגבי איסור חדש:

דכל שאין הלכה פסוקה אלא שיש לומר דהלכה כרבים אתי שעת הדחק ודחי למלתא דרבים.

אמנם דעת הש"ך בנקודות הכסף שם שאי אפשר לסמוך על דעת המיעוט, ובאר את דבריו ביו"ד סימן רמב בפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר ד"ה עוד נראה:

עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל (דף פ"א) גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה[8].

ולכן כתב הש"ך בהמשך שם, שרק בדרבנן הולכים בשעת הדחק אחר המיעוט ולא בדאורייתא. אבל בעצם טענת הש"ך שרוב דאוריתא, כתב הרב קוק, מבוא לשבת הארץ אות י' שרוב דאורייתא הוא רק כשישבו במושב אחד[9]:

…שעיקרא דכללא של "אחרי רבים להטות", שהוא מן התורה, הוא דוקא בב"ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר, ע"פ מה שאנו מוצאים מדברי היהידים והרבים, שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מה"ת בכלל "אחרי רבים להטות", – וכבר החליטו חילוק זה הפוסקים, (וע' קו' הכללים בס' גט פשוט) – אלא שראוי לנו ללכת אחרי הרבים, דמסתברא דהלכתא כותייהו, אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה"ד שפיר יש לסמוך על היחיד.

ולדברים אלו הסכים גם חזון איש יו"ד סימן ק"נ שכתב:

…ידוע שאין כח רוב אלא במושב ב"ד, אבל חכמים החולקים שחיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, וכו' ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח המספרי לנטיה לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה[10].

מתי פוסק יכול לחלוק על ספרים קודמים:

על מה ניתן לדיין לחלוק, מבואר ברמ"א שם בחו"מ כה כתב בסעיף א' הקודם:

י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקי מהרא"י סימן רמ"א).

וכתב באור הגר"א חושן משפט סימן כה ס"ק ז על מה שכתב שאין להקל בדבר שהחמירו בו החיבורים:

מ"מ אין להקל כו'. ע"ז ל"ו א' בכל יכול לבטל כו' הואיל ופשט כו' וכ' הר"ן שם ג' דינין הן פשט ברוב ישראל אפי' ב"ד גדול א"י לבטל לא פשט ב"ד גדול יכול לבטל לא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן אפי' ב"ד קטן יכול לבטל (ע"כ):

והסביר את הדברים הרב קוק בבאר אליהו שם:

…ע"כ יש הבדל בין הדין של לחלוק על החיבורים ג"כ, שאם שאם נתפשטו החיבורים ברוב ישראל וממילא נתקבלה החומרא, דמי לנתפשטה גזירה ברוב ישראל שאפילו ב"ד גדול א"י לבטל וה"נ אינו יכול לחלוק. ונראה שכל הפרטים של היתר גזירה שייכים לפי דברי הג"ה זו, ע"פ מקורו של רבינו, בענין מחלוקת על דין שבפוסקים, דהיינו שאם לא נתפשט ברוב ישראל צריכין עכ"פ ב"ד גדול בחכמה ובמנין להתיר מה שאסרו פוסקים וחיבורים קדמונים אם  הציבור יכול לעמוד בהם, אלא אם אין הציבור יכול לעמוד בהם אז די בב"ד קטן. ולכאורה זה סותר מה שכתב בתחילה בהג"ה שלפני זו שאם נראה לדיין ולבני דורו בראיות מוכרחות יכול לחלוק על דין המבואר בפוסקים, וע"כ היינו כשלא נתפשטו החיבורים ההם, שהחומרא כתובה בהם, ברוב ישראל, ומשמע ודאי דלא בעינן גדול בחכמה ובמנין, מדלא התנה, וסתמא הכי הוא וליבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כמחט סידקית.

אלא שבהמשך דן הרב בדברים אלו, שלא מתאימים עם הרמב"ם בהלכות ממרים, ובסוף דבריו כתב הרב שיש הבדל אם דברי החיבורים מוסכמים או שיש עליהם מחלוקת:

…ולפ"ד כל הלכה שהוסכמה בלא מחלוקת כך היא מדתה כשנתפשטה ברוב ישראל וה"ה להתפשטות החיבורים ברוב ישראל לסמוך עליהם לדינא שא"א לחלוק ע"ז אפילו בראיות ברורות כמו שא"א לבטל תקנת ב"ד שנתפשטה ברוב ישראל אפילו ע"י אליהו וב"ד שזהו טעם חיזוק הי"ח דבר לשיטת הר"ן וכדמשמע מסוגיא דע"ז ל"ו דלעיל. אבל אם יש חולק על ההלכה שבחיבורים שנתפשטו, י"ל אע"ג דלא נהגינן כהחולקים, מ"מ אם יבא ב"ד אחר ויכריע כהחולקים יוכל לעשות כן, והיינו כלל המשנה של "למה הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, אלא שם יבא ב"ד אחר ויסמוך עליו".[11]

לסיכום יש להביא את דברי החזון איש באגרות ח"א סי' לא:

…ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת, מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קוים שכליים דקים. ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל מעוות לא יוכל לתקן.

…ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום ונתנה לחכמים שבכל דור (לחקות) [לחקור] לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה.

וראה את דברי הרב יעקב אריאל שליט"א בספרו "ההלכה בימינו":

אנו מקבלים על עצמנו את מרותם של פוסקי ההלכה, כשם שכל אדם מקבל עליו את סמכותו של הרופא, המומחה לאותו דבר. איננו מתגאים לומר שהננו יודעים הכל. גם אם קראנו בספרות פופולרית על מחלתנו לא נסמוך על ידיעותינו ושיקול דעתנו, אלא נלך לרופא מומחה כדי שירפאנו, בעזר ה', ממחלתנו. אפשר לבחור ברופא אחר שאינו מומחה. מי שרוצה יוכל להעדיף הדיוט, ואף רופא אליל, אולם הכאב, גם אם יתגלה לאחר זמן רב, יאלץ אותו לחזור למומחה. "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא.

בהקשר זה כדאי לעיין במחלוקת הרב שרמן והרב דייכוסבסקי בתחומין כרך ל', הרב שרמן כתב במאמר "סמכות גדולי הדור בנושאי אישות וגירות" שגדולי הדור היום מחייבים את כולם גם את בתי הדין, גם את הרבים וגם את היחיד:

מאחר שרוב חכמי וגדולי התורה שבדור רואים מי הם הגדולים שבדור, ועם ישראל כולו רואה בהם את הקובעים מי מהחכמים הם גדולי התורה, הרי שקביעה זו היא המחייבת, ובכך נעשו אותם גדולים מאליהן בית דינם של כלל ישראל, והדבר מחייב את כל קהילות ישראל, חכמי התורה, בתי הדין והרבנים שבתוכם – בין את הרבים ובין את היחיד.

ואילו הרב דייכובסקי כתב במאמר "דעת התורה בהלכה" בתחומין שם:

עמיתי הר"א שרמן שליט"א טוען במאמר המתפרסם בכרך זה, שלגדול הדור בימינו יש סמכות-על, ולא ניתן לחלוק עליו ולסתור את דבריו; וכל מי שחולק עליו הוא בבחינת "מי שלא הגיע להוראה, ומורה". דברים אלו הם בניגוד להלכות ברורות ומפורשות…

…גם כיום אין שום סמכות מרכזית בעם ישראל, ואין לנו "גדול הדור", אחד יחיד ומיוחד, אלא לכל עדה ולכל קבוץ אנשים, יש גדול הדור משלו, ולו הם חייבים לציית. גדול הדור בכל עדה ובכל קבוץ הוא מי שהחכמים והציבור של אותו מקום בחרו בו, כפי שראינו בדברי הרמב"ם ביד החזקה ובדברי הרשב"א, שהובאו לעיל. משום כך, פסיקה של גדול הדור מציבור זה או אחר, מחייבת אך ורק את אלו שקבלו את סמכותו ומרותו, ולא כלפי אלו שלא קבלוהו.

סיכום:

• סדר עדיפות כללי הפסיקה העולים מתוך הרמ"א סי' כה: אחר הרוב, אחר הגדולים, בדאוריתא חומרא ובדרבנן לקולא.
• כללי הפסיקה נאמרו במקום שאין הפוסק מכריע מדעתו, או מענוונותו או מיראת ההוראה שבו. במקום שהוא מכריע, יכול לפסוק גם כנגד רבו (רמ"א)
• כששואל את רבו, יכול לנהוג כפסק אפילו בדאוריתא לקולא ונגד רוב (חזו"א).
• מי שאין לו רב, לכאורה צריך לנהוג לפי כללי הפסיקה.
• "ומקרי רבו כל שהוא קרוב לו ושומע שמועתיו תמיד ברוב המצות" (חזו"א)

[1] ובביאור השיטות בסוגיה ע' ברמב"ם ממרים פ"א ה"ה ובנושאי הכלים, ע' ש"ך יו"ד רמ"ב בפלפול בהנהגת איסור והיתר, ובדברי הגהת הרמ"א חו"מ כה הנדון להלן.

[2] גם בסוגיה זו, בגלל קוצר הזמן והמקום לא נדונה כאן.

[3] כשיש רוב לעומת רוב חכמה, תלוי בדיוני הראשונים והאחרונים במסקנת הסוגיה ביבמות יד, וע' ספר החינוך מצוה עח. רמב"ם ממרים שם ובהלכות שביתת עשור פרק ב' הלכה ח' כתב לגבי אכילה ביום הכפורים, שאם מקצת רופאים אומרים צריך, ומקצתם אומרים שאין צריך, "הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין". וראה מחלוקת הרב שרמן והרב דייכובסקי בתחומין כרך ל: סמכות גדולי הדור בנושאי אישות וגירות, הרב אברהם ח' שרמן. שם: "דעת תורה" בהלכה, הרב רפאל שלמה דיכובסקי. ואכמ"ל.

[4] וראה בפרי מגדים, א"א‏ על או"ח סימן תכט – הערה בפסק או"ה: "וער"מ ז"ל פ"א מה' ממרים ובלח"מ שם ומשמע שם אע"פ שיש רב א' גדול בדורו ויודע הדין על בוריה ואירע ספק בדרבנן במקום אחר רחוק וצריכין לפסוק הדין מיד ואין שהות לשלוח להגדול ההוא בדרבנן עושין מעשה לקולא".

[5] וכן תלמיד חולק על רבו במקום שלדעתו הכרעת רבו מוטעית, ועיין תשובת הרא"ש כלל נ"ה אות ט' שכתב: "מי לנו גדול כרש"י זצ"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו ר"ת ור"י ז"ל וסתרו דבריו כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם". וכן בתשובת הרדב"ז סימן תצ"ה בתשובה לשאלה בענין זה כתב שמותר וכן מצאנו בתנאים ובאמוראים ובראשונים "ויכול לחלוק עליו בחייו בראיות דרך משא ומתן אבל לא יהיה קובע עצמו לדרוש ברבים או לקבוע ישיבה וכו' אבל לכתוב פסק או הוראה לרחרים כנגד רבו בחייו אסור" ואכמ"ל. ועיין במאמרו של הרב לויטס בשנתון "שנה בשנה" תשמ"ד.

[6] ובתשובת הגאון בעל "בית מאיר" שהביא ה"חכמת אדם" (בבינת אדם שער הקבוע אות ז') כתב: "ודע אהובי שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים, מפרושן של אחרונים".  וע' נודע ביהודה מהד"ת יו"ד סימן נג שכתב על מהרש"ל: "ואני תמה על מעלתו כמה הקשה על רש"ל מדברי פוסקים וגברא אגברא קא רמית ואפילו על גדולי הראשונים מצינו לרש"ל שחולק עליהם כי לבו כלב הארי." ועוד רבים כאלה.

[7][7] מקורות נוספים בנושא זה ראה https://www.yeshiva.org.il/midrash/11549

[8] אמנם הש"ך עצמו כתב (יו"ד שם בפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר) שאחת הסיבות שהמחבר בשו"ע כתב לפעמים את דעת היחיד החולק אפילו באיסור דאוריתא, היא שאם המחבר היה מביא דעת רבים בסתמא הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש"ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות, ולכך כותב את דברי היחיד, שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עידיהן ויצדקו. וכן כתב (יו"ד סימן ס"ה ס"ק ז'): "הרבה פעמים מצאנו כן שהמנהג כפוסק אחד אף שרוב הפוסקים חולקים". אבל בקיצור הנהג או"ה אות ה' כתב הש"ך שרק בדרבנן סומכים על דעת יחיד ולא בדאורייתא.

[9] זה כללו של מהר"ם חביב בספרו "גט פשוט" המובא בהרבה פוסקים, שהולכים אחר הרוב רק כשכולם יושבים במושב אחד. וזו היתה תשובת הרלב"ח בענין הסמיכה שעשו רבני צפת מעשה והסכימו למהר"י בירב לפני שנמלכו בחכמי ירושלים, וחלקו עליהם חכמי ירושלים ובראשם הרלב"ח וסברו שאי אפשר לסמוך בזמן הזה. וכתב הרלב"ח (בקונטרס הסמיכה שבסוף תשובותיו), שרבני צפת אינם יכולים לומר שהם רוב משום שהסכמת הרוב שהיא בלא משא ומתן של כולם ורובו מתוך כולו אינה הסכמה כלל.

[10] עיין בציץ אליעזר ח"ג סימן כ"ט אות ג' ס"ק ב' שכלל זה מוחלט בכל הפוסקים, עיי"ש שמנה אותם, ועיין עוד על כלל זה ביחווה דעת חלק ה' בסופו בכללי מרן השו"ע בסוף אות א'.

[11] הגר"ע יוסף שליט"א בפתיחה לשו"ת יביע אומר (ח"א אות יג) כתב: "ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וכמ"ש בירוש' (פרק קמא דשבת הלכה ב'): כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. ע"ש. והגר"ח מוולוז'ין בספר רוח חיים (בפרק קמא דאבות משנה ד') כתב שאף על פי שניתן לנו רשות ללחום מלחמתה של תורה, עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק על רבו, וידמה בנפשו כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר ההוא אשר השיג עליו, אך בענוה יתירה וכו'. עיין שם. וקל וחומר שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואמרו רז"ל (יומא ט:) טובה צפרנן של ראשונים מכרסם של אחרונים, וכמה התמרמר מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סימן קנ"ג) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן ל"ח אות ע"ד) נגד הגאון יעב"ץ על אשר הטיח דברים קשים נגד הרמב"ן ושאר ראשונים. עיין שם. ועיין עוד בספר רב פעלים חלק א' בפתיחה. (וכמו שכתבתי לעיל). וידועים דברי המפרשים על דברי רבותינו ז"ל (שבת קי"ב:) אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. שר"ל, אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו חושבים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו כחמורים ונבערים משכל. (רב פעלים בפתיחה שם. והגאון מהר"י עטייא בספר רוב דגן בחי' לעירובין (נ"ג) בשם רבני אשכנז. עיין שם). ועל כן אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף כלפי חד מרבוותא קמאי או בתראי, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השי"ת ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר, באופן שכל כוונתינו ורצוננו בחיבורים שחיברתי ואחבר בעהי"ת ובלימודינו בעל פה הכל הוא לעשות נחת רוח לפני השי"ת, בלי שום פניה זרה ומחשבה פסולה, (וכמ"ש בהקדמת רב פעלים ובן איש חי). ויהי רצון שהשי"ת יערה עלינו רוח קדושה ממרום וינחינו במעגלי צדק למען שמו, וירבה גבולינו בתלמידים וישכין בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ויצליח סופינו אחרית ותקוה (ברכות ט"ז:). ובכל אשר נפנה נשכיל ונצליח על דבר אמת וענוה צדק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אמן". וראה עוד בזה בספר חבל נחלתו ח"ט סי' לב.