ב"ה
א. מצות הצדקה
רמב"ם פרק ז' הלכות מתנות עניים:
הלכה א':
מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך.
הלכה ב':
וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.
בכותרות להלכות מתנות עניים כתב הרמב"ם: "(יב) ליתן צדקה כמסת יד. (יג) שלא יאמץ לבבו על העניים". מצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת[1].
אלא שיש לעיין, מדוע הרמב"ם כתב לגבי לא תעשה "וכל הרואה עני וכו' עובר" ולא כותב שכל הרואה עני מצווה לתת לו צדקה? האם פירוש הדברים שיש חיוב צדקה גם כשאין עניים? ובמילים אחרות: האם יתכן במצות הצדקה עשה בלא לאו? שהרי אם יש עני שמבקש ממנו יש עשה ויש לאו, האם יש מצב של עשה לבד, שחייב לתת אפילו אם אינו דורש ממנו?
ע' ספר מצות המלך מצוה קצה. ובספר אהבת צדקה נקט הרב אבידן בפשטות שיש מצב של עשה בלא לאו. עיי"ש שהביא כן בשם כמה אחרונים.
וכך מוכיח בשו"ת יהודה יעלה יו"ד קי"ח מתוספות שבועות כג ע"ב ד"ה דמוקי, שהוכיחו שבכלל הכלל שאין איסור חל על איסור גם שאין איסור לאו חל על איסור עשה, שהרי הגמרא בשבועות דף כה ע"א אומרת על המשנה שם:
מתני': אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי… גמ'…. כיצד אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן לו אלא מתנה לעשיר.
הרי שתוספות הבינו שיש מצב של מצות צדקה שיש בה רק עשה ואין בה לא תעשה. וזה רק אם נאמר שיש מצות צדקה לתת גם אם העניים לא מבקשים ממני (אמנם מסתבר שאם אין עניים בכלל אינו חייב להפריש).
וכן מצאתי בשעורי ר' שמואל קידושין יז ע"א בשם הגרא"ב, על דברי רמב"ם אלו:
ומבואר מזה דהלאו דאיכא גבי צדקה קאי רק על הרואה עני מבקש ומעלים עיניו ממנו, אבל המ"ע שייכא בכל גוונא בין אם רואה עני מבקש ובין אם אינו רואה.
אבל נראה שאפשר לדחות את הראיה, משום שיתכן שמדובר באופן שכבר נתן לעני זה צדקה, ולכן אין עליו לאו, אלא שצריך לתת לו די מחסורו, וזה רק עשה וכבר אין עליו לאו, שהרי נתן לו כבר. ועל זה אומרת הגמרא שבצדקה מושבע ועומד לתת, וזה רק עשה ולא לאו.
וע' בשעורי ר' שמואל שם שכתב שהלאו אינו לחזק את העשה אלא איסור בפני עצמו, וזה כפי מה שכתבתי בהבנת הלאו שהוא נפרד. וע' בשעור ז' להלן סברא זו בשם קובץ שעורים ב"ב דף ח'. ושם הוכחנו שלשיטת ר"י בתוספות שם שהכפיה בצדקה היא על לא תעשה, שגם נתינה של פחות ממה שראוי לו לתת, עדיין הלאו קיים.
ואם כן יש לומר שלכן גם הרמב"ם כתב שמצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כי מה שראוי לעני, ולא כתב שזה רק אם העני דורש. משום שהחיוב לתת לעני הוא מצות עשה אפילו במקום שאין לאו משום שכבר נתן, אבל לא נתן לו די מחסורו ובזה יש רק עשה. והרמב"ם רצה לתת דוגמא למצות עשה בלא לאו, אבל אין זה אומר שמצות הצדקה היא גם במקום שלא ביקש ממנו בכלל, וצ"ב.
אבל יש לברר מה אם אני רואה עני מבקש צדקה ממשהו אחר, האם גם אז אני עובר בלאו או שאיני עובר כיון שאינו תובע אותי? בדרך אמונה פ"ז ס"ק ז' כתב שאינו עובר, וכן מסתבר כיון שהתורה לא אמרה לא תוכל להתעלם אלא לא תאמץ את לבבך, ומשמע אם כן שזה רק כשהוא מבקש.
שיעור "מה שראוי לעני" מבואר בהלכה ה' בדין די מחסורו:
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
האם זה עיקר דין מצות הצדקה? ע' מקורות וציונים בהלכה א'. וע' ערוך השלחן סימן רמ"ט סעיף ד' שכתב (ועיי"ש בהלכות הקודמות):
ולפ"ז ה"פ שיעור נתינתה אם ידו משגת כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים יתן כפי צורך העניים אף אם אין בזה לא חומש ולא מעשר מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די מחסורו אבל אם אין ידו משגת כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא א"א יותר…
ומשמע שעיקר המצוה של צדקה היא לתת לו די מחסורו.
הרמב"ם כאן אומר שצריך לתת לעני "מה שראוי לעני", האם אכן זה מה שכתב הרמב"ם להלן בהלכה ג' שצריך לתת לו לפי מה שחסר לעני ואפילו סוס לרכב עליו?
יש להוכיח שאין זה אותו דבר, כיון שהרמב"ם כאן בהלכה זו כתב "ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עימך", וכתב בדרך אמונה, בבאור הלכה על הרמב"ם כאן:
ונאמר וחי אחיך עמך. הנה אף שרבנו כלל כ"ז בכלל צדקה לכאו' יש חילוק דבגר תושב שאין בו אלא וחי עמך אין מצוה ליתן לו די מחסורו אפי' סוס לרכוב עליו ורק כדי חייו בצמצום שלא ימות ולא יותר כי וחי אחיך מיירי בכדי חייו כדמשמע בב"מ ס"ב א' וכן הראוני בחידושי הגרי"ז עה"ת פ' ראה.
אם כן אין זה אותו שיעור שכתוב בהלכה ג' שם.
אבל נראה שהרמב"ם הוסיף פסוק זה משום שזו הצדקה המעולה, שהוא מחזיק אותו שלא יפול. ע' רמב"ם פרק י' הלכה ז:
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
ולכן הוסיף הרמב"ם כאן מצוה זו שמשמעותה החזקת ידו.
אבל הרמב"ן בשכחת העשין, למד אחרת בפסוק זה של גר תושב, על מה שהרמב"ם כלל במצוות עשה את החזקת גר ותושב כתב הרמב"ן:
מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת:
שאלה נוספת שיש לברר, כיון שנתינת צדקה היא מצוה, מדוע אין מברכים עליה? כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן יח:
שאלת למה אין מברכין על המצות כולן כגון המלוה את חברו והטוען עמו וכיוצא בהן.
תשובה זו שאלה עמוקה ודבר שעמדו עליו הראשונים זצ"ל ונסתבכו בו הרבה מפני מה מברכין על מקצתן ואין מברכין על כולן ואי זו שמברכין עליה ואי זו שאין מברכין עליה. ואין הענין תלוי בטעם אחד שאתן לך כלל אחד בהם. אלא כל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין עליה כגון השמטת כספים וכיוצא בהן. וכן אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל. כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהם. וכן על דבר שהוא מסור לבית דין כגון עשיית הדינין שמא לא יקבלו בעלי דין את דעתו (וראה שם בהמשך באריכות).
כתב הרב אבידן בספר אהבת צדקה פרק א' סימן יח:
אין מברבין על מצות צדקה ושני טעמים עיקריים בדבר:
הטעם הראשון שבתבו כמה מהראשונים הוא דמאחר והמצוה יכולה להיעקר דאפשר שהעני לא יסבים לקבל אע"פ שעדיין לא נעקרה הרי היא נחשבת כאילו נעקרה לענין שאין מברכין עליה (שו"ת הרשב"א ח"א סימן יח ואבודרהם הלכות ברכת המצוות שהביאו תשובת ר"י בן פלאט שענה לראב"י אב"ד וכן הוא בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קפט ובשו"ת חת"ס או"ח סימן נד כתב שכן דעת הרמב"ם וכן הביא בביאור הגר"א או"ח סימן ח סעיף א אות ב וע"ע מילואים סימן ו)
הטעם השני שמצות צדקה היא מצוה שיש בה קלקול לאחרים דהיינו לעני ואם יברך הרי זה באילו מודה על אותו קלקול גם כשנותן צדקה בחשאי או לקופה של צדקה אין לברך (הגהת הרב אב"ד על תשובת הר"י בן פלאט באבודרהם שם אך עיין מש"כ בספר מחזיק ברכה חלק או"ח סימן תלב ס"ק ו ז"ל ודע דאע"פ שהרשב"א העתיק תשובת הר"י בן פלאט בתוך תשובתו והוא ג"כ במיוחסות סימן קפט מ"מ מצינו שכתב בספר הפרדס כת"י ששמע מפי מר אביו הרשב"א דהנהו כללי דכיילי על איזו מצוה חייב לברך ועל איזו מצוה פטור כולם הם אבני תוהו על אבני בוהו אלא באותה מצוה שידענו שתיקנו לגו רבותינו לברך מברכין ועל מצוה שלא תיקנו לא מברכין).
אמנם היה מהראשונים מי שנהג לברך אך אין נוהגים כמותו (בפירוש בעל ספר חסידים על הירושלמי ברכות ריש פרק כיצד מברכין ד"ה שכל המצוות כתב שרבנו אליהו היה נוהג לברך על מצות צדקה ושאין נוהגים כמותו).
הרמב"ן בשכחת הלאוין בספר המצוות, כתב לאו נוסף בצדקה שהרמב"ם לא מנה:
המצוה הי"ז שנמנענו גם כן שלא יחר בעינינו בתתנו צדקה לעניים ולא נתן אותה אליהם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו לפי שהוא ית' ישלם לנו הכל בכמה כפלים והוא אמרו ית' (שם) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. וזה גם כן זכרו בעל ההלכות (אות קצב):
ולסיכום, נקדים דברי יעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ סוף תשובה ג' בנוגע למעשר כספים, שיידון ג"כ באחד השעורים הבאים (שלא הוזכר לא ברמב"ם ולא בשו"ע):
ונ"ל שענין מצות הצדקה נכלל בשני סוגים. הא' דאורייתא והב' דרבנן. והם מתחלקים למינים שונים על הדרך הנז'. ורצוני בא' שהוא דבר תורה. זהו להמציא לעני הגון די מחסורו כל צרכו, לפי מה שהוא אדם חסר אשה ובית דירה וכלי תשמישים או פרנסה או בריאות, או אפי' הצריך למעדנים בטבעו. חובה להזמין לו כל זה בכל היכולת, אם אפשר בצבור. ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו, והשני שהוא מדבריהם היינו להפריש מעשר או חומש נכסיו לצדקה. ואף על פי שיש קופה ותמחוי בעיר שעניים סומכים עליהם. אלא שרוצה להרחיב להם או ליתן גם לעניי עולם שבמקומות אחרים. זה אינו חיוב של תורה אלא מדרבנן למאן דאית ליה דמעשר כספים דרבנן. ולהב"ח וסיעתו אפי' חיובא דרבנן ליכא, אלא מנהג כשר וישר הוא. (ויש לו רמז ודאי בתנ"ך) ודעת זה נראה עיקר ובזה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו שזכרנו, ואף זה אינו אלא במי שאיננו עשיר מופלג. אבל מי שעשרו רב. מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו. זהו העולה בידי אחר העיון הנמרץ כפי השגת שכלי הדל, ואשר ראיתי בעניי להשיב למעכ"ת השקט בבית תלמודו מעודו הולך את חכמים הלוך וגדל. אני עני הדעת זער שם זעיר לימים ילד מסכן לא שימש בבה"מ אוהל שכן גם לא לחכמים. זה מהעד"ר הקודם להויה שה תמים. יעקב בהגאון החסיד המפורסם בדורו במוהר"ר צבי אשכנזי זצוללה"ה ס"ט.
וכן כתב הגר"ח קנייבסקי שליט"א בדרך אמונה פרק ז' בציון ההלכה אות נב:
עי' בפ"ת יו"ד סי' של"א סקי"ב שהאחרונים הכריעו שמעשר כספים אינו חיוב אלא מנהג ישראל אבל אם נהג בזה אין לבטלו כלל אם לא לצורך גדול ע"ש וגם צריך התרה אם לא התנה תחלה שיהא בל"נ:
ועוד יידון להלן.
נספח:
ספר המצוות עשה קצה:
והמצוה הקצ"ה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (ראה טו ח) פתוח תפתח את ידך וכו' ואמר (בהר לה) והחזקת בו גר ותושב וכו' ואמר (שם לו) וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים רובם בכתובות (מח – נ א, סו ב – סח א) ובתרא (ח – יא א, מג א) ובאה הקבלה (גטין ז ב לק' עמ' רפה) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט:
ספר המצוות לא תעשה רלב:
והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה (שם) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי:
רמב"ן בשכחת העשין על מה שהרמב"ם כלל במצוות עשה את החזקת גר ותושב:
מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת:
רמב"ן בשכחת הלוין:
המצוה הי"ז שנמנענו גם כן שלא יחר בעינינו בתתנו צדקה לעניים ולא נתן אותה אליהם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו לפי שהוא ית' ישלם לנו הכל בכמה כפלים והוא אמרו ית' (שם) נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך י"י אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. וזה גם כן זכרו בעל ההלכות (אות קצב):
[1] מנין עשין ולאוין – אהבת צדקה עמ' לז.