ב"ה
ב. נתינת די מחסורו לעני
א.
כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ג':
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
ומקורו בגמרא כתובות סז ע"ב:
תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר מאי רבותא אמר רב הונא ליטרא בשר משל עופות ואיבעית אימא בליטרא בשר ממש רב אשי אמר התם כפר קטן היה בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.
וע"ש עוד מעשים כאלו.
לכאורה הדברים תמוהים: האם חייבים לשמור לעני על רמת החיים שלה היה רגיל קודם שירד מנכסיו? האם חייבים לקנות לו רכב? כשגובים להכנסת כלה, במקום שאי אפשר לחתן את הבת אם לא נותנים לה דירה, האם חיוב צדקה כולל לקנות לו דירה (שלעיתים למי שנותן צדקה אין).
ובשיטה מקובצת שם כתב:
אפילו סוס לרכוב עליו כו'. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:
שיטת הגאונים מסתברת, שזה מדובר כל זמן שלא ידוע שהוא עני, אבל אם נתפרסם, לא צריך לתת לו. אבל בדרך אמונה בציון ההלכה אות ל' הביאו וכתב שכל הפוסקים לא חלקו בכך, ולהלן נברר דרך זו.
שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן קסו
דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן על זה אמרה תורה אשר יחסר לו לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנה' מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא יחסר לו כי הוא מחסר את עצמו ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שאין נזקקין לו.
לדבריו מדובר על מי שאפשר שיסתכן על ידי זה שלא יקבל את מה שהוא רגיל.
כתב הרמב"ם בפרק ט':
הלכה יג
מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.
הלכה יד
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
לגבי שיעור מאתים זוז:
בדרך אמונה, בביאור הלכה על הלכה יג כתב לכ"ע, ששיעור מאתים זוז נאמר רק לגבי מזונות וכסות. אבל לגבי שאר צרכים לא נאמר בכלל שעור מאתים זוז, ועוד נסביר דבר זה.
ומכל מקום: הרמב"ם כתב את שעור מאתים זוז רק לגבי מתנות עניים אבל הטור בסימן רנ"ג כתב גם לגבי צדקה.
מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול מהתמחוי ארבע עשרה סעודות לא יטול מהקופה יש לו מאתים זוז אפי' אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל יש לו מאתים זוז חסר דינר אפי' נותנין לו אלף זוז בבת אחת ה"ז יטול.
לעומת זה הניסוח של הרמב"ם לזה:
היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח,
לטור יותר קשה: מדוע לא יטול צדקה אם יש לו מאתיים זוז, אם הוא זקוק לזה וזה די מחסורו?
אבל מכל מקום גם הרמב"ם כתב שאין מחייבים אותו למכור, רק מגדרת או עלי וכיו"ב, ומשמע ברמב"ם שזה קאי על כל סוגי הצדקה. וקשה, מדוע זה יגרע מגדר כל מחסורו. ומדוע צריך למכור את המגרדת וכיו"ב? והרי מאפשרים לו לרכב על סוס?
ע' גמ' כתובות סח ע"א:
תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות מאי שנא כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.
תירוץ רב פפא הובא בהלכה בשו"ע רנ"ג בתוך סעיף א':
…והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.
אלא שזה לא כפרוש רש"י שם בסוגיה, שפירש שבא לידי גיבוי הכוונה כשנטל צדקה כשיש לו מאתיים זוז וגובים ממנו חזרה, אומרים לו למכור. ואמנם דין זה שאם גובה מן העם אינו יכו ליטול, מובא גם ברמב"ם וגם בשו"ע לגבי קופה ותמחוי. אבל מסתבר שזה נאמר גם לגבי מצב של כל מחסורו.
הרב נפתלי בר אילן, במאמר בתחומין ח"ב "זכאותו של העני לצדקה" חקר:
יש לברר מה טעם חייבה תורה לתת לעשיר שהעני "די מחסורו". האם מטרת הנתינה להסתיר את השנוי שחל במצבו של העני, ולמנוע ממנו בושה מפני הצבור המכיר אותו כעשיר, או אולי יתכן שמטרת הנתינה "די מחסורו" הוא למנוע עגמת נפש מהעני עצמו, בהיותו מחויב להסתגל לרמת חיים נמוכה מזו שהורגל לה. ונפקא מינה לדינא, שכן לפי הטעם הראשון, החיוב לתת "די מחסורו" הוא רק במה שניכר לעיני הרואים שירד מנכסיו, בעוד שלפי הטעם השני, החיוב לתת לעני "די מחסורו" הוא אפילו לגבי צרכים שאינם ידועים אלא לעני עצמו. ועוד נ"מ, שלפי הטעם הראשון, החיוב לתת רק כל עוד דבר עוניו לא נודע לרבים, ואילו לטעם השני החיוב לתת גם לאחר מכן, ללא הגבלת זמן.
נראה ששני הצדדים הם שתי הדעות שהבאנו לעיל משיטה מקובצת. לרבנו יונה די מחסורו רק בעני שהורגל, ואם כן זה כדי לספק את העני, ואילו בדעת הגאונים שזה תלוי אם הדבר התפרסם, אם כן הצורך לתת לעני הוא כדי שלא יתפרסם שהוא העני.
לכאורה לפי שני טעמים אלו של די מחסורו, אין חיוב לתת די מחסורו למי שמבקש צדקה כדי לקנות דירה לחתונת ביתו. לטעם הראשון עדיין לא הורגלו הזוג בדירה משלהם, והרי זה בכלל שאי אתה מצווה לעושרו, וגם לטעם של נתינת די מחסורו כדי שלא יתפרסם שהוא עני, גם כן לא שייך כאן, משום שאין בזה בושה שאינו יכול לתת מאות אלפי שקלים עבור דירה.
שבט הלוי חלק ד' סימן קל:
יקרתו קבלתי והיות הדבר נוגע הרבה למעשה אכתוב דעתי העניה בקיצור, אשר שאל בענין שאוספים באחרונה סכומים עצומים לצורך הכנסת כלה וחתן, והסכומים האלה הרבה פעמים אינם הולכים לצרכי חתן וכלה הנחוצים ביותר, אלא לצורך קניית דירה וריהוט, ויש אפשרות לחתן וכלה לגור כהיום בכבוד במקום תורה קצת רחוקים בזול הרבה ביותר, א"כ אולי אין זה גדר נתינת מצוה, עכ"פ לא נתינה לעניים.
… ואם קנית דירות הנ"ל הם בגדר די מחסורו מצד חיוב דיני צדקה, קשה ההכרעה בזה, דודאי זה פשוט מברייתא כתובות הנ"ל דאם אפשר לשכור דירה אין צריך לקנות דירה, ורצוני אם מקבלים עבורו דירה אשר היא לפי כבודו ובגדר די מחסורו לפי ערכו, א"כ כבר יגור לפי כבודו, ובשום אופן אין חיוב ליתן לו בית במתנה דרך צדקה, ואמנם גם זה אין כלל לגמרי דאם ע"י שיש לו רק דירה שכורה יהי' אח"כ דאגות מאיפה לשלם שכר הדירה שוב הנתינה החלוטה של הדירה בגדר צדקה ודי מחסורו, ואמנם אם אי אפשר לשכור וצריכים לקנות הנה לקבוע כמה וחשיבות הדירה, ודאי הדעת תורה נותן כיון שארז"ל שוכרין דירה ומציעין לו מטה וכו' היינו שאין מחויבים רק הכי נצרך.
אבל נראה שמטרת הנתינה די מחסורו היא אחרת. ראשית נעמוד על תוספת לשון בשולחן ערוך שאין ברמב"ם לגבי השאלה מתי מחייבים למכור כלי כסף וכלי זהב. הרמב"ם הנ"ל בפרק ט' הלכה יד שהובאה לעיל:
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
מה ההבדל בין קודם שהגיע לגבות מן העם ולאחר שהגיע לגבות מן העם? כתב בשו"ע יו"ד סימן רנג סעיף א' כתב את דברי הרמב"ם בתוספת:
והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.
ההבדל אם כן הינו בין אם נוטל בסתר או נוטל בגלוי. ונראה שההסבר הוא שהחובה לתת די מחסורו, הוא במי שירד מנכסיו ואנו מקוים שישתקם ויחזור לעצמו. כדוגמת מי שפוטר מהעבודה והוא שנה שלמה בלא עבודה. כל זמן שלא יקח מן הקופה בפרהסיא יש לו סיכוי לחזור לעצמו, ולכן יש מצוה לתת די מחסורו כדי לשמור על רמת חייו ולתת לו סיכוי לחזור למה שהיה. אבל מי שלוקח צדקה בפרהסיא זה מי שלא ישתקם ואין חובה לשמור לו על רמת החיים הקודמת.
ב.
שאלה נוספת שיש לברר היא האם כל יחיד מחוייב לתת לו די מחסורו, ומתי מוטל הדבר על הציבור?
הרמב"ם בפרק ז' הלכה ז' כתב עוד הלכה שנוגעת להלכות הראשונות שאנו דנים עליהן:
מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.
וזה מתאים עם מה שכתבנו לעיל, שעני שמחזר על הפתחים אין בו דין לתת די מחסורו בגלל עצם העובדה שהוא כבר מחזר על הפתחים, ולדברינו עני זה כבר לא יחזור לרמת חיים שחי קודם ואין צורך לשמר לו את רמת החיים.
כתב הטור בסימן רנ:
ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפי' אין נותן לו אלא גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם ולשון א"א הרא"ש ז"ל אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת משמע דאגבאי צדקה קאי ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו.
ומשמע בטור שלדעת הרמב"ם אין היחיד חייב לתת לו די מחסורו, כיון שהוא מחזר על הפתחים.
וע' רש"י ותוספות בב"ב ט' ע"א בביאור אין נזקקין לו. אבל הטור הבין שלדעת הרמב"ם המדובר על כל אדם, כיון שדין זה של עני המחזר על הפתחים הרמב"ם כתב בפרק ז' ואילו דין הקופה הוא בפרק ט', אם כן מה שכתב שלעני המחזר אין נזקקין למתנה מרובה, ע"כ שמדבר בכל אדם (ב"ח).
וע' בית יוסף שהוא עצמו הבין את דעת הרמב"ם אחרת, אבל הנ"ל הוא הבנת הטור ברמב"ם. והקשה הבית יוסף, שלפי דברים אלו יוצא שאם אינו מחזר על הפתחים, צריך גם היחיד לתת לו כדי מחסורו, ועל זה תמה הבית יוסף:
ורבינו הפליג דעת הרמב"ם לדעת אחרת שהיא היפך המפרשים והפוסקים וכתב דהכי מסתברא ועוד שכתב דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו ודבר תימה הוא דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו.
לכאורה יש ראיה מהלל שקנה לעני סוס ורץ לפניו שזה חובת היחיד ואכן כך כתב הב"ח:
ומן התימה על מ"ש ב"י ודבר תימה הוא מה שכתב רבינו דצריך האחד ליתן לו די מחסורו דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו דהלא בריש סימן רמ"ט כתב רבינו שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים וכו' וכן בסוף סימן זה כתב ואם ידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו אשריו וכו' אלמא דבידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו חייב ליתן לו כל מחסורו כאשר הוא שואל ממנו והם ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ז (ה"א) שכתב מצות עשה ליתן צדקה וכו' לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו אם אין לו כסות וכו' ובפרק מציאת האשה (דף ס"ז ב) ת"ר אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין ועוד כיון שהרמב"ם לא כתב דין קופה כי אם בפ"ט היאך נבין דבריו בפ"ז כשכתב ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה וכו' שרצונו לומר אין נזקקין לו מן הקופה אלא בעל כרחך על כל אדם קאי וכל אדם כשידו משגת מצווה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני וכו' והכי נקטינן כהרמב"ם ורבינו:
אבל בשו"ע סימן רנ פסק הרמ"א כדעת הבית יוסף שאין היחיד צריך לתת לעני כל צרכו, אחרי שהביא המחבר שצריך לתת לעני כל צרכו, כתב הרמ"א:
הגה: ג] ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, א <א> אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).
וע' ש"ך שהסכים לב"ח שהיחיד גם הוא צריך לתת כדי צרכו אם יד הנותן משגת. ומהלל כתב הש"ך שאין ראיה כיון שמיירי כשאין הרבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו. והגר"א כתב שאין דברי הש"ך נראין ופסק כב"ח שהיחיד צריך לתת כדי צרכו.
לסיכום: לדעת בית יוסף והרמ"א אין היחיד בכלל מחוייב לתת כדי צרכו אלא זו חובת הרבים. ולדעת הב"ח היחיד צריך לתת אם ידו משגת.
ולשיטת הב"ח גם היחיד אינו מחוייב אם הוא מחזר על הפתחים. ולב"י גם הרבים אינם חייבים אם הוא מחזר על הפתחים.
וכן סיכם בדרך אמונה אות י' שהביא את דעת הב"י והרמ"א שכל זה כשאין יד הרבים משגת או שאין הרבים רוצים לתת ואין בידו לכופם שאם לא כן אין היחיד מחוייב ליתן לו די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו. וכן הסכים הש"ך והט"ז אבל דעת הב"ח והגר"א שגם יחיד חייב לתת די מחסורו. ע' העמק שאלה יא אות א' הוכיח כדעת הב"ח והגר"א מלשון השאילתות.