ב"ה
גבול העליון של נתינת הצדקה
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ה':
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
מבואר ברמב"ם ששיעור חמישית נכסיו הוא כשאין יד הנותן משגת, ואז מצוה מן המובחר לתת חמישית נכסיו. אבל אם ידו משגת צריך לתת יותר מחומש. בפירוש המשניות לא משמע שיש חילוק אלא בכל מצב יתן רק חומש ולכאורה אף אם ידו משגת, ולא הזכיר שם ענין השגת יד.
בפירוש המשנה פאה א' כתב הרמב"ם:
ואמרו כאן שגמילות חסדים אין לה שיעור, ר"ל בהשתתפות האדם בגופו. אבל השתתפותו בממונו יש לו גבול והוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר מחמישית ממונו אלא אם עשה כן במדת חסידות, ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. וביאור השאלה הזו אצלי כך, אם ראה האדם שבוים הרי הוטל עליו לפדותם כמו שצוה ה', או רעבים או ערומים הרי הוטל עליו להאכילם ולכסותם כמו שאמר ה' די מחסורו אשר יחסר לו, כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר מכל מה שאמרנו מפריש את החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן ומוציאו בדבר מצוה.
הבדל נוסף: לכאורה בפירוש המשנה משמע שצריך לתת עד חומש אם זה די מחסורם ואין זה מידת חסידות, אבל יותר מכך אינו חייב אף אם עדיין הם זקוקים. וצ"ע שלא הזכיר כאן "כפי השגת ידו". ולתת יותר מחומש זוהי מידת חסידות, אבל עד חומש חייב.
וזה בניגוד להלכות שכתב שחומש זה מצוה מן המובחר.
וניתן לומר שכוונתו בהלכות לומר שחומש הוא גדר של השגת ידו, כלומר שלאדם רגיל עד חומש נכסיו נחשב שידו משגת. אבל באמת אם ידו משגת צריך לתת יותר מחומש.
על הסתירה ברמב"ם, ע' ברכי יוסף רמ"ט. וע' אהבת חסד ח"ב בהערה סוף פרק יט, ושם כתב שהרמב"ם בהלכות מיירי כשידו משגת בדוחק עד חומש. ובפיהמ"ש מדובר שידו משגת ברווח לתת חומש. ראה משנת המשפט סימן רמ"ט בציונים למשפט אות ב': ובביאורים שם.
מקור הרמב"ם הוא בגמרא כתובות נ' ע"א:
א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא.
לשון "המבזבז" לכאורה משמע שאין זה מצוה מן המובחר שהרי זה נקרא בזבוז, ועמד על זה הבית יוסף בסימן רמ"ט:
ואף על גב דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן, מהירושלמי דריש פיאה (פ"א ה"א) נראה שהוא מצוה וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא מדכתיב (בראשית כח כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כלומר תרין עישורי דהיינו חומש.
ולכן ברמב"ם כתב שזה מצוה מן המובחר, ועשירית היא מידה בינונית.
בירושלמי פאה פ"א ה"א משמע שזו תקנה קדומה:
מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו ר"ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות ור"ג לא קודם לאושא היה ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני.
לכאורה צריך עיון, הרי בצדקה יש גם לאו וגם עשה. ואמנם על עשה אין צריך לתת את כל ממונו ולא יתן יותר מחומש, אבל הרי יש גם לאו בצדקה ועל לאו הרי צריך לתת כל ממונו[1] כמו שכתב בשו"ע יו"ד קנז סעיף א' ברמ"א:
הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז).
ואם כן מדוע לא יהיה חייב לתת בגלל הלא תעשה? שאלה דומה ניתן לשאול לגבי לא תלין שכר שכיר. ובספר החינוך במצות תשלום שכר שכיר ביומו כתב במצוה תקפ"ח (הובא ברע"א שו"ע חו"מ סימן של"ט סעיף י':
אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים.
והרי במצוה זו יש גם לאו, ובכל זאת כתב החינוך שאינו חייב לאבד הרבה. אלא שהחינוך עצמו במצוה רל של לא תלין לא כתב הגבלה זו, וע' שדי חמד שם.
אמנם דבר זה קשה שבלא תעשה צריך לתת את כל ממונו, שהרי בכל מאודך נאמר רק לגבי שלש עבירות חמורות, ומנין שזה שייך לכל לא תעשה. ואכן הגר"א שם ביו"ד ס"ק ה' כתב שעל פי מהר"י וויל יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה ולא כר"ן שעל לא תעשה צריך להוציא כל ממונו. וצ"ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה"ג. מ"מ הגר"א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות.
ונראה לדון האם גם במצות לא תעשה שהיא בשב ואל תעשה צריך לתת כל ממונו או שנאמר על זה שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, על זה כתב בפירוש בתשובת הריב"ש סימן שפ"ז, שגם על לא תעשה בשב ואל תעשה צריך לתת כל ממונו, בענין נדרי אונסין במי שהדיר אותו חברו אם לא יבוא לאכול אתו, והובאה בבית יוסף בסימן רלב אות יב:
ואם יביא עוד ראיה, בעל הדין לומר: שמבטלין מצוה מפני הפסד ממון מרובה. מדאמרינן בב"ק פרק קמא (ט':): אמר רב הונא: במצוה עד שליש. מאי שליש? אילימא: שליש ביתו, אלו מתרמו ליה תלת מצותא, יהיב כולי ביתיה? אלא אימא: וכו'. דאלמא: דאפילו פחות משליש, לית ליה למיתן לקיומי מצוה. ומדקאמר: אלו מתרמו ליה; משמע דאפי' למצוה עוברת, כאתרוג וסכה. וכ' הראב"ד ז"ל, שהטעם: כדי שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור. וכמ"ש: עשה שבתך חול וכו'. ואמרו: המבזבז וכו'. כבר כתב הרב ז"ל, שלא אמרו אלא במצות עשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו ואם יאמר בעל הדין: שמצות לא תעשה שאין בה מעשה, הרי היא בענין זה כמצות עשה, כיון שאינו עובר בידים: עליו הראיה. שאם התירו במצות עשה הקלה, ובשב אל תעשה, אין למדין ממצות לא תעשה: שאין למדין חמור מקל, להקל. סוף דבר, אין דעתנו נוטה שיהא אונס ממון פוטר בנדון זה.
הרי שלדעתו גם בשב ואל תעשה צריך לתת את כל ממונו. אבל ע' רע"א שם שהביא מחלוקת בין האחרונים לגבי השאלה האם בלאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על לא תעשה (כגון לאו דלא תלין או שכפוהו שלא לבער חמץ). דעת החוות יאיר סימן קל"ט שבלאו כזה אין צריך לתת כל ממונו, אבל דעת הריב"ש משמע שגם על לאו כזה צריך לתת כל ממונו. וע' עוד בפתחי תשובה שם. והדוגמאות שהבאנו הן ראיה לשיטה המקילה בשב ואל תעשה שאינו צריך לתת את כל ממונו.
אמנם לגבי צדקה אפשר לומר כפי שאמרנו בשיעור הראשון, שידי הלאו יוצא אם נותן מתנה לעני אפילו שלא די מחסורו, ורק ידי העשה לא יוצא, ואם כן במצב שאינו נותן כל ממונו אפילו אם העני צריך, מכל מקום אינו עובר בלאו.
דין זה של 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' הובא בראשונים גם לגבי מצוות עשה, ובגמ' ב"ק ט' ע"א-ע"ב:
א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא? אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה. בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה.
ע' רא"ש ב"ק פרק א' סימן ז':
הדור מצוה עד שליש במצוה. אם מצא אתרוג שהוא ראוי לצאת בו שהוא כאגוז יוסיף שליש לקנות יפה ממנו ולא שיהיה מחויב לקנות אתרוג היפה ]ממנו[ שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות. ועד שליש מלגיו כיון דלא איפשיטא הבעיא ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות דף נ א):
ובית יוסף סימן תרנ"ו כתב בתוך דבריו:
ורבינו ירוחם כתב דברים אלו בנתיב י"ג חלק ג' (קד ע"ד) ובסוף כתב ומכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנותו עכ"ל ולא ידעתי מנין לו.
אבל אם הלימוד הוא מצדקה, יש לומר שכפי שבצדקה מעשר זהו השעור הבינוני, גם לגבי מצוות השיעור הוא אחד מעשר.
על מה שהעיר הבית יוסף מלשון "המבזבז" שמשמע שאין זה מצוה מן המובחר, יש לומר באופן שונה מבית יוסף שם. לשון המבזבז נקטו שם כיון שאין המדובר דוקא לענין צדקה אלא בכל הוצאה לצורך המצות אין צורך לתת חומש נכסיו, ובזה ודאי שייך לשון המבזבז.
וכן בירושלמי שהבאנו, נקט "והלא אמרו חומש מנכסיו למצות", היינו גם למצוות אחרות. והרי בגמרא ב"ק ט' ע"א-ע"ב משמע שאין צורך להוציא כל ממונו למצות:
א"ר זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתא אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה.
וכתב הרא"ש שם פ"א ס"ז על זה:
ומדאמר אילו מתרמי ליה תלתא מצותא יהיב לכולי ביתיה שמעינן שאין אדם מחויב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו היא מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב וגמרא (בסוכה דף מא ב) חשיב גוזמא על ר"ג שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כתובות דף נ א):
הרי שהרא"ש הביא את דין חומש לא רק לגבי צדקה אלא גם לגבי כל המצוות שאין להוציא יותר מחומש. דבר זה הובא בשו"ע או"ח סימן תרנ"ו סעיף א' ברמ"א:
הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה).
ע"ע משנה ברורה בביאור הלכה תרנ"ו.
על האיסור לתת יותר מחומש חוזר הרמב"ם בהלכות ערכין וחרמין פרק ח' הלכה יג:
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך.
לכאורה כאן משמע כמו פירוש המשנה, שאסור לתת יותר מחומש, בהלכות זה משום שאין ידו משגת, ומשמע שאם יכול נותן יותר מחומש. אבל יתכן לומר שכאן מדובר במי שלא נותן לצורך צדקה שבא לפניו, אלא מיוזמתו עושה דברים, ולכן אין זו חסידות אלא שטות.
עמ"ש הרמב"ם "ואפילו עני המצפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר" ע' רמב"ם בספר המצות:
ובאה הקבלה (גטין ז ב לק' עמ' רפה) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט.
ומשמע שעני לא חייב לתת למי שלמעלה ממנו, היינו שרמת החיים שלו גבוה משל העני. ולכאורה צ"ע מדוע, אם זה די מחסורו לגבי האחר ולא לגביו?
וע' עוד ספר אהבת צדקה לרב אברהם אבידן זצ"ל לגבי אופן חשבון החומש.
ע' ירושלמי פאה פ"א:
בעי קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר.
[1] בב"ח באו"ח תרנ"ו הקשה מדוע על כל לאו יש חיוב לתת כל ממונו ולא יעבור, והרי הפסוק מיירי בשלש עברות חמורות. ותירץ שהרי הגמרא שואלת "אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך" ותרצה שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו כו'. ואומר הב"ח, שהרי היה צריך לכתוב בכל מאודך שהרי רק בג' עברות צריך להוציא כל ממונו וללמד שבשאר התורה אין צריך? מכאן מוכח שס"ל לגמ' שבכל לאוין צריך להוציא כל ממונו. וע"ע שדי חמד כללים מערכת הלמד כלל קז.
וע' גר"א שם ביו"ד כתב שעל פי מהר"י וויל יוצא שאדם אינו חייב להוציא כל ממונו על מצוות לא תעשה. וצ"ע שהרי מקובל שמי שנשרף ביתו בשבת, לא נאמר שיעבור על לאו דכיבוי משום שהוצאות על הלאו הם יותר מחומש נכסיו, וההלכה היא שאסור לו לכבות גם בכה"ג. מ"מ הגר"א כתב שצריך להוציא כל ממונו רק בשלש עברות חמורות.