ב"ה
מעשר כספים
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ה':
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
האם יש חיוב לתת אחד מעשרה, או שזה מדבר רק על מי שיש ביכולתו לתת, שצריך לתת במידה בינונית אחד מעשרה.
שיעור זה של מעשר מובא גם בשו"ע יו"ד סימן רמ"ט סעיף א':
שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה.
האם הכוונה שיש חיוב לתת מעשר כספים? יש להוכיח מהשו"ע שאין זה חיוב שהרי בסעיף הבא כתב: "לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצוות צדקה". הרי שהשו"ע דיבר רק על מי שיש ביכולתו לתת, ואצלו מידה בינונית היא אחד מעשרה בנכסיו.
אבל יתכן שכוונת השו"ע היא שלא לפחות משלישית השקל, היינו כשאין עניים מצויים, אבל אם עניים מצויים חייב לתת מעשר. אלא שחילוק זה לא נראה, בפרט אם נאמר שהחיוב לתת הוא רק אם עניים בקשו ממנו, ואם לא בקשו אינו עובר בלאו של לא תוכל להתעלם, אם כן מדוע מעשר יהיה חייב לתת גם כשלא מבקשים?
וכתב בדרך אמונה אות כז:
ואחד מעשרה בנכסיו בינוני. ומזה נהגו ישראל ליתן מעשר כספים ואסמכוהו רבנן בספרי אקרא דכתיב עשר תעשר את כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים ואמרו במדרש עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר כדי שלא תתחסר רמז למפרשי ימים ופרגמטוטין להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה ולכך אם הורגל בזה ג' פעמים או אפי' פעם א' וחשב לנהוג כן לעולם הוי עליו כנדר.
ובציון ההלכה אות נג כתב:
עי' בפ"ת יו"ד סי' של"א סקי"ב שהאחרונים הכריעו שמעשר כספים אינו חיוב אלא מנהג ישראל אבל אם נהג בזה אין לבטלו כלל אם לא לצורך גדול ע"ש וגם צריך התרה אם לא התנה תחלה שיהא בל"נ:
מכל מקום יש אחרונים שהבינו שמעשר כספים הוא ממש מן התורה. ויש אומרים שהוא חיוב דרבנן, ע' אהבת צדקה פרק ד' סעיף ב'. אבל ההלכה כמ"ש הגר"ח קנייבסקי שהוא רק מנהג למי שנהג בזה, וכל הגדרים שדנו למה אפשר לתת מעשר כספים.
המקור לומר שמעשר כספים הוא מן התורה הוא בתוספות בתענית ט' ע"א ד"ה עשר תעשר:
עשר תעשר – הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו.
וכן משמע באור זרוע הלכות צדקה סימן יג.
לעומת זה בתשובות מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג סימן עד כתב:
מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת =מן התורה= אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים] (ט"ו ע"א).
ולדעתו מעשר כספים הוא רק מנהג.
הב"ח כתב שמעשר כספים אינו מן התורה ואינו מדרבנן, ודנו עליו האחרונים, וראה סיכום ביחווה דעת ח"ג תשובה עו:
אמנם הבית חדש יורה דעה (סוף סימן של"א) כתב, שמעשר כספים אינו לא מן התורה ולא מדרבנן, (וכן כתב בשו"ת פני יהושע סימן ב'). ותמה עליו חתנו הטורי זהב (שם ס"ק ל"ב), שהרי בשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן רמ"ט) מבואר, שהוא חיוב גמור. וכן תמה על הב"ח בשו"ת שער אפרים (סימן פ"ד) מהספרי הנ"ל, שמתבאר שיש על כל פנים אסמכתא מהמקרא למעשר כספים. וכן השיג על הב"ח בזה הגאון רבי דוד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (חלק יורה דעה סימן כ"ג), שנעלם ממנו מה שכתבו התוספות (תענית ט' ע"א) מהספרי הנ"ל, ואפילו אם נאמר שדברי הספרי אסמכתא בעלמא היא, ואין דין מעשר כספים אלא מדרבנן, עדיין קשה על הב"ח, שכתב שאינו אפילו מדרבנן. וכדברי הספרי מפורש גם במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני (פרשת ראה) עכת"ד. אולם השבות יעקב חלק ב' (סימן פ"ה) השיב על דברי גיסו הגר"ד אופנהיים הנ"ל, שאין דבריו מוכרחים כל כך, שאפשר שלא חש הב"ח לזה, הואיל ודברי הספרי לא הובאו בש"ס שלנו. וכן משמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין מעשר כספים לעניים בזמן הזה, משמע שאין שום חיוב מדינא אפילו מדרבנן לתת מעשר כספים, וגם הרמב"ם והשלחן ערוך שהזכירו לתת מעשר במדה בינונית, סיימו שעל כל פנים לא ימנע אדם מלתת שלישית השקל לשנה, משמע שאין המעשר חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה ובפירות אינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית, ומעשר כספים יהיה חמור יותר, שיהיה צריך לתת ממה שחננו ה' באופן תמידי. והרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אלא ודאי שאין זה חיוב אפילו מדרבנן, ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות עכת"ד.
אם יש מן הדין חיוב מעשר כספים, האם הוא מדיני צדקה או גדר מעשר. נפ"מ במקום שאין עניים מצויים, האם יש חיוב לתת. שהרי הרמב"ם הנ"ל מדבר רק במקום שבא העני ושאל די מחסורו, על זה כתב שאחד מעשרה בינוני. אבל אם נאמר שזה גדר של מעשר הרי אפילו לא בא העני ושאל. וזה תלוי במה שכתבנו לעיל, האם מעשר כספים כתוב בשו"ע. אם בסימן רמ"ט כתוב מעשר כספים, צריך לומר שזה רק במקום שיש עניים וכמו שכתב הרמב"ם, שהרי בסעיף שאחר מכן כתב המחבר שלעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל. ע"כ שבמקום שיש עניים חייב לתת מעשר. אבל אם השו"ע מדבר רק באדם מיוחד שיש ביכולתו, אם כן אין ללמוד מכאן מה גדר מעשר כספים לסוברים שיש חיוב לתת.
ונראה עוד נפ"מ גדולה משאלה זו האם מעשר כספים הוא חיוב בדומה למעשר דגן או שזה גדרי חיוב צדקה, ממה צריך להפריש, האם מכל ההכנסות, או שיכול להוריד את הוצאותיו לפני שמפריש, שהרי בצדקה הוא קודם, כפי שנבאר:
בקיצור שלחן ערוך סימן לד סעיף ד', בחלק מן הדפוסים (עמודי השלחן, מסגרת השלחן) כתוב:
כמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו זו היא מרה בינונית ומצוה מן המובחר שיתן חומש, שנה ראשונה מן הקרן ואח"כ כל שנה חומש מן הריוח ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך אח"כ הוא לבריות.
ובשו"ע המקוצר, רצאבי, סימן קסט, בהערה נב, כתב "חוץ מצרכי ביתו, כך נוסף במהדורות מדויקות של הקיצוש"ע"
ולכאורה נראה סברת הגרסה הזו, שמעשר כספים אינו גדר של הפרשת מעשר אלא גדר של צדקה, ולכן יכול להוריד צרכי ביתו (רק כמובן צריך שיקול דעת גדול מה להחליט שזה צרכי ביתו, שהרי אין לדבר גבול). שהרי אם זה מדין צדקה, הרי כתב בשו"ע סימן רנא סעיף ג':
הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור).
הגה: והקבועים בעיר קרויים עניי העיר, והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך). ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ. הגה: פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן. (הכל בטור).
אבל בשו"ת מנחת יצחק חלק ו' סימן קא כתב שאף אם יש אפשרות להוריד את הוצאות עצמו, מכל מקום מקודם יפריש מעשר ואחר כך יקח מזה הוצאות ביתו:
ומה דאתאן לן מדבריו הנ"ל, דאף בכה"ג דכל המעשר מוציא לצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, מ"מ יש להפריש קודם ואח"כ להוציאו לפרנסתם כנ"ל, וזה כדברי התשב"ץ הנ"ל, אמנם אם אין לו אלא כדי פרנסתו, הנה מלשון הטור והרמ"א (בסי' רנ"א) הנ"ל, שכתבו דאינו חייב לתת צדקה עד שיהי' לו פרנסתו כנזכר, נראה דאין כאן גם צורך להפרשה, אבל מדברי התשב"ץ הנ"ל משמע לכאורה שגם פרנסת עצמו נחשב לצדקה כנ"ל, כמו שהביא מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון וכו' כנזכר, לפי"ז גם אז יש ענין להפרשה.
הרי שנראה מדבריו שאף אם נאמר שיש חיוב הפרשה של מעשר כספים כמו מעשר דגן, יכול לנכות מזה את הוצאותיו ההכרחיות, משום שאף אם זה מעשר כמו מעשר דגן וכתוספות תענית הנ"ל, מכל מקום הרי זה גדר צדקה, ושייך בזה מה שכתב בשו"ע הנ"ל "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו". וכך מצאתי שכן הבין את גרסה זו בקיצור שלחן ערוך, הרב ברוך קונשטט זצ"ל, ראש ישיבת קול תורה בתשובה שנדפסה בהמעין ניסן תשכ"ז, כרך ז' גליון ג'.
ויסוד לסברא זו, שמפריש רק היותר על הוצאותיו, הוא גם בתשובת אבקת רוכל סימן ג', ושם משמע שלדעת מרן יש ענין הפרשה של מעשר כספים, ובסוף התשובה כתב:
כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי"ת בו ושיזכה בזה למעל' העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר ואם ישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השא' ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו ובכל חצי שנה יעשה חשבונו ויראה מה שהרויח יותר על כל אשר פיזר בדברים הצריכים לבית כמו שאמר ויקח מעשר כמו שאמרנו.
הרי שגם בתשובת אבקת רוכל מפורש כך, שיכול להפריש רק ממה שהוא עודף על מה שצריך להוצאות ביתו.
ובתחילת תשובה זו כתב באבקת רוכל:
אשר שאלתני על דבר המעשר באיזה אופן יפרוש כו' ומה יעשה בו אחוך דעתי הצרה בקצרה ואקדים ואומר כי אין ספק שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד עד שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"א) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ומותר לנסות במצוה הזאת להשי"ת ולעבור על לאו דלא תנסו כו' כמפורסם בפ"ב ממסכת שבת ובכמה מקומות בתלמוד
מה שכתב, והובא בכמה אחרונים שבמעשר מותר לנסות את הקב"ה, יש בזה מחלוקת ראשונים האם הפסוק הזה מדבר רק במעשר דגן או גם במעשר כספים שמותר לנסות את הקב"ה.
ע' תענית ח' ע"ב – ט' ע"א:
ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר אמר ליה ומאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר אמר ליה מנא לך אמר ליה זיל נסי אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא והכתיב לא תנסו את ה' אמר ליה הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די אמר ליה אי הות מטי התם להאי פסוקא לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך.
והרב ברוך קונשטט זצ"ל סיים שם:
ובמה שאמרתי יש לפרש יפה מקרא קדש בדרך רמז ואסמכתא יעקב אבינו אמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ר"ל אחרי שיתן לי ה' צרכי ביתי לחם לאכול ובגד ללבוש… יחול הנדר לעשר מה שיתן לי יותר.
מובן מאליו שאין לגלות היתר כזה להמון עם ואם ישאל אדם איך לנהוג עצמו לענין הפרשת מעשר צריך לומר לו החיוב ליתן מעשר מכל הריוח אבל אם אי אפשר בלי לקפח פרנסת הבית אז תן כל מה שאפשר לך ליתן וה יראה ללבבהה- וה' הטוב יתן פרנסה טובה לכל המיחלים לחסדו וכו'
ע' ברכי יוסף רמ"ט אות ה'.