ב"ה
ו. בדיקת זכאות לצדקה
רמב"ם מתנות עניים פרק ז הלכה ו':
עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.
מה הסיבה שחוששים שמא הוא רמאי רק לכסות? לכאורה היה מקום לומר שלגבי מזונות כיון שלפנינו אדם רעב לא חוששים שמא הוא רמאי בדברים כאלו, מה שאין כן בכסות, אלא מקור הדין הוא בסוגיה במסכת בבא בתרא דף ט' ע"א:
אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא אב"א סברא האי קא מבזי והאי לא קא מבזי אי בעית אימא קרא הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב פרוש והדר הב ליה והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כי תראה לאלתר ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה אי בעית אימא קרא הכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס לאלתר וכדקרינן והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כשיראה לך תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין.
הלכה כרבי יהודה, ואין בודקין למזונות משום "האי קמצערא ליה". אלא שאם כן יצא שאם הוא ערום ויש צינה וקור, הרי גם לגבי כסות "מצערא ליה". ואמנם כך כתב ביד רמ"ה כאן בביאור הסברא:
אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא. אי בעי תימא סברא האי קא מיבזי והאי לא מיבזי. כלומר ערום קא מיבזי דדבר הנראה לכל הוא ואי אמרינן בודקין אחריו שמא יש לו ואינו רוצה להתכסות, דילמא לית ליה מידי ואדהכי והכי קאי מיבזי. אבל רעב לא קא מיבזי דלאו דבר הנראה לכל הוא, ונהי דלמזוני שעתא כיון דחיישינן דילמא אדהכי והכי מסתכן לא בדקינן בתריה אבל למתנה מרובה בדקינן...
ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא. אי בעי תימא סברא האי קא מצטער והאי לא קא מצטער. כלומר רעב היכא דמיפנק אף על גב דיהבי ליה נהמא כל צרכיה כל כמה דלא יהבת ליה ליפתן לפום אתפנקותיה לא אזיל צעריה ואילו ערום היכא דמכסי כסותא דמגינא עליה מצנה אף על גב דלא מיכסי כדחזי ליה, נהי דבזיון אית ליה צערא בגופיה מיהא לית ליה. אי נמי מיירי כגון דמיכסי כולה כסותא דצריך ולא לביש גלימא ולא מכסי סדינא, דבזיון אית ליה צערא דגופיה לית ליה.
הרי שלפי רבנו יונה, למזון ההכרחי ודאי נותנים מיד לכ"ע, וכן גם לכסות הכרחית נותנים ללא בדיקה גם לרב יהודה כיון שיש לו צער ומחלוקתם היא במזון של מותרות וגלימה שהיא רק משום בזיון ואין העני סובל צער. אבל במצב של צער נותנים ללא בדיקה בכל מצב לכ"ע.
ומה שכתב בר"י קורקוס: "פ"ק דבתרא ופסק כרב יהודה דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות דבמזונות איכא קיום נשמה והכסות ליכא קיום נשמה", צריך עיון שהרי בגמרא משמע שזה משום צערא, ולרמב"ם נראה שבזה לא חוששים לרמאות, ולכן נותנים ולא משום שיש בזה קיום נשמה. מכל מקום, לשיטתו יתכן שאפילו אם יש צינה וגם בכסות יש צערא, מכל מקום כיון שאין חשש קיום לנשמה נבדוק קודם שניתן.
אלא שבש"ס דפוס ויניציא (רפ-רפג) יש גרסה אחרת:
ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעית אימא סברא ואיבעית אמא קרא איבעית אימא סברא הכא איכא קיום נשמה הכא ליכא קיום נשמה…
אם כן זו גרסה אחרת בגמרא, ואם כן יתכן שלפי גרסא זו אין חישוב של צער בכלל[1]. וגרסה נוספת נראה שיש בשאילתות שמות לט:
דאמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא הא מיתחזי דקאי ערום מזוני לא ידעי אי כפין אי לא כפין איבעית אימא קרא כי תראה ערום וכסיתו כסהו לאלתר התם כתיב הלא פרוש לרעב לחמך בדוק ותן לו רבי יהודה אומר בודקין לכסות ואין בודקים למזונות איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא איבעי' אימא סברא הכא חיי נפש איבעית אימא קרא דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך פרש לאלתר הכא כתיב כי תראה ערום וכסיתו לכשיראה לך תניא כותיה דרבי יהודה אם אמר כסוני בודקין אותו פרנסוני אין בודקין אותו.
אם כן גם לפי השאילתות זה שלא בודקים הוא משום חיי נפש ולא משום שבזה לא חוששים לרמאות או שזה משום צער, אלא שזה חשש פיקוח נפש. ונפ"מ במקום שמדובר בכסות אבל יש צער כיון שאינו לבוש בהתאם לקור באותה תקופה.
לפי הגרסת השאילות, מובן מה שכתב הטור בסימן רנא, שלא רק לבדיקה אלא גם להקדמה, מקדימים את המזונות לכסות:
וחייב לׂׂהקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום שלא ימות הרעב ברעב.
וזה נכון לפי גרסת השאילתות שלשיטתו ניתן ללמוד מגרסה זו גם לגבי הקדמה. אבל בשו"ע כשהביא את הדין הזה, בסימן רנא סעיף ז': "חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום" ובבאר הגולה אכן מציין את גמרתנו, אבל בביאור הגר"א כתב שמקורו בירושלמי:
בירושלמי סוף הוריות האיש קודם לאשה כו' עד כדון זה להחיות וזה להחיות זה לכסות וזה לכסות הרי שהיה זה להחיות וזה לכסות נשמעינה מן הדא דאריב"ל בשם ר"ח בן אנטיגנוס כסות אשת חבר וחיי ע"ה כסות אשת חבר קודם לחיי ע"ה מפני כבודו של חבר לא אמרו אלא כסות אשת חבר לחיי ע"ה אבל אם זה להחיות וזה לכסות אותו שלהחיות קודם.
אבל כיון שאין דרכו של הטור להביא סתם פסק מירושלמי בלא לומר שזה מירושלמי (הטור מביא ירושלמי ב 178 מקומות), לכן נראה שגם הגר"א רק הביא סיוע מירושלמי ולא מקור מירושלמי, ומקורו הוא בגרסת השאילתות בגמרא בבא בתרא.
ובירושלמי פאה פרק ח' הלכה ו' המחלוקת היא אחרת:
רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקים בחיי נפשות וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו מתני' פליגי על מ"ד אף בכסות אין מדקדקי' פתר ליה לפי כבודו ותני כן בד"א בזמן שאין מכירין אותו אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו והכל לפי כבודו.
הרי שלירושלמי המחלוקת היא בין בכסות ובין במזונות אם מדקדקין.
ובפירוש ידיד נפש כתב: "פָּתַר לֵיהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ כלומר, לתת לו כסות שלא ילך ערום, ודאי שאין מדקדקים, רק כשבאים לתת לו לפי כבודו, כגון שרוצה סוס לרכב לפניו, אז בודקים אם אכן הורגל לכך בעבר." ומה שאמר הירושלמי: "מפני בריתו של אברהם אבינו", ע' בכתובות ח' ע"ב על מה שאמר המתורגמן של ריש לקיש רבי יהודה בר נחמני בניחום של רב חייא בר אבא שנפטר לו הבן ואמר לו ריש לקיש "קום אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים": "פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו (שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו') אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה משלם הגמול".
מכל מקום הרמב"ם ראה את הירושלמי ולכן כתב שאם מכירין אותו מכסים אותו מיד. מכל מקום לפי הבבלי יש מחלוקת בין האמוראים אם בזיון עדיף או צער עדיף, ולכן השאלה מה דחוף יותר.
אלא שזה סותר לכאורה לסוגיה בסנהדרין, בדף מד ע"ב במשנה:
משנה היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין אותו את בגדיו האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
ובביאור המחלוקת אלם אשה מכסים אותה, אומרת הגמרא:
והכא בהא קמיפלגי מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה ומר סבר ניחא דגופיה עדיף מבזיוני.
ופרש רש"י:
בזיוני דאינש עדיף ליה – כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה, הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות ואף על גב דאיכא צערא דגופא ולא תבזה אותה להפשיטה, הלכך זו היא ברירת מיתה יפה.
ניחא דגופא עדיף ליה – גדול בעיניו טפי מבזיוני, הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה.
כלומר, בעיני רבי יהודה בזיון חמור יותר מצער הגוף, ולחכמים צער הגוף גדול מבזיון.
אלא שאם כן יש סתירה בהלכה, שהרי ההלכה שבודקין למזונות משום צערא דגופא שעדיף על בזיונא. ואילו לגבי הנסקלת, להלכה אין האשה נסקלת ערומה משום שעדיף בזיון על צער.
וכתב באור שמח הלכות סנהדרין פרק טו הלכה א':
ואין האשה נסקלת ערומה וכו':
פסק כחכמים (סנהדרין מ"ה ע"א) דאמרי הואיל וכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, בזיונא דאינש עדיפא ליה טפי מניחא דגופא, ולא שייך זה להא דפליגי אמוראי בפ"ק דבתרא (ב"ב ט' ע"א) אי בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, או דילמא אפכא, דשם הלכה כמ"ד דאין בודקין למזונות, משום דהא מצער ליה והא לא מצער ליה, הרי דצערא עדיפא מבזיונא, מלבד דאינו דומה, דהא מיתה ואפושי צערא הוי, ובזיונא עדיפא לה.
אולם האמת נראה דאין ה"נ דבזיונא עדיפא מצערא, רק נתבונן, [מבאר מדוע בצדקה זה הפוך, שצערא עדיף מבזיונא ולכן אין בודקין למזונות] ביש לו ואינו רוצה להתפרנס פליגי תנאי בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ז ע"ב), יש שסובר שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין לאחר מיתה, ואטו אם אין רוצה להכסות לא יאמר שום אדם שנזקקין לו, משום דמזונות אף כי יש לו ואינו רוצה להתפרנס צערא דגופא יש לו, צער רעבון, רק דאיהו קא מצער נפשיה, אבל אם אין רוצה לכסות בשרו אינו נרגש כלל מזה, ואין לו בזיון, דבזיון הוא הרגש פנימי בנפש וכי יקר אצלו ממונו מבזיונו אין זה בזיון אצלו, לכן אמרינן דאין בודקין למזונות, דאף אם רמאי הוא ויש לו וקא מצער נפשו ג"כ צערא אית ליה, לא כן כסות, הלא אם יש לו והוא רמאי אין לו בזיון כלל, דאינו נרגש כלל מהעדר הבגדים, וכן כי מחויב הבעל לזון ולכסות את אשתו החיוב אף שאיננה רוצית לעשות לזון עצמה ולכסות בשרה, א"כ הוי קו"ח מזון מכסות, וכמו דיליף במכילתא משפטים (נזיקין פ"ג ד"ה שארה)[2], אבל לעולם בזיונא דאתא מעלמא גדולה מצער בעלמא.
ובקובץ שעורים בבא בתרא אות מט העיר נקודה מעניינת העולה מתוך הסוגיה:
והנה למ"ד צערא עדיף מבזיונא היה נראה לכאורה דכיון דכבוד הבריות דוחה כל איסורין דרבנן ושוא"ת בדאורייתא א"כ כ"ש דנדחין מפני צער הגוף, וקשה דהא מצטער אינו פטור ממצוה אלא מסוכה דבעינן תשבו כעין תדורו וכן חולה שאין בו סכנה לא הותר לישראל לעשות בשבילו מלאכה דרבנן כמו שנפסק בשו"ע.
במועדים וזמנים ר"ה סימן ג' כתב על זה שאולי אין הכי נמי, במקום צער גדול פטור כמו במקום בזיון של כבוד הבריות שהרי עדיף צערא על בזיונא:
והנראה בזה הוא דבאמת מפורש בגמרא ברכות כ' ע"אדבמקום בזיון פטורין ממ"ע ע"ש אבל דוקא בזיון גדל כמבואר בתוס' שבועות ל ד"ה אבל והכא נמי נוכל לומר דמצטער פטור ממ"ע אבל רק מצטער הרבה ולא מצינו לקבוע שיעור הצער דבעינן לפטור ממ"ע רק בסוכה מצטער כל דהוא אפילו חש בראשו פטור דהתם הפטור הוא מדכתיב תשבו כעין תדורו אבל בכל מ"ע לא נפטר אלא בצער גדול דצער דומה לבזיון ואינו מחויב להצטער בכל מיני צער כדי לקים מ"ע
ומצאתי באור שמח (פרק ט"ו דסנהדרין) וכן ב|"קובץ שיעורים" להגר"א ווסרמן זצ"ל בפ"ק דב"ב שתמהו בהא דקיימא לן בודקין לכסות ואין בודקין למזונות שצערא עדיף מבזיונא, ותמהו שא"כ כמו שפטורין במקום בזיון בדרבנן או ממ"עת כ"ש דפטורין במקום צער דעדיף מבזיונא ע"ש מה שתירצו.
ובעניי לא מצאתי כעת מקור שחייבין במקום צער גדול ואם כי מצינו שמצטער חייב היינו מפני שלא נחשב בזה למצטער גדול אבל מצטער הרבה אולי פטור, כשם שאם מתבזה הרבה כגון לילך ערום פטור, בהאי מדה אם מצטער נמי אולי פטור והדבר צ"ע בפוסקים.
אבל האור שמח הנ"ל כתב לפי סברתו שבזיונא דאתי מעלמא ודאי חמור מאשר צערא, ולכן האשה נסקלת לבושה, אין מקום להשוואה כזו וללמוד מסוגיתנו שצער פוטר כמו כבוד הבריות. ולכן סיים:
ובזה בטלו דברי מי שרצה לפקפק דמצטער יהיה מותר בכל איסורים דדבריהם, מקו"ח דמשום בזיון נדחה כל לא תעשה דדבריהם, כדאמר בפ' מי שמתו שם דכבוד הבריות דוחה לא תעשה דשבת דמשום לא תסור, ובכ"מ. וישתקע זה ולא יאמר…
וע"ש באור שמח שהוכיח שרק במקום שחכמים אמרו בפירוש שמשום צער פטור, יהיה פטור. (וצ"ל שגם אין דומה להיתרים שהתירו בשבת שבמקום צערא לא גזרו, ביונק כלאחר יד ובצינור שעלו בו קשקשים, ואכמ"ל). ודחה גם את דברי חוות יאיר סימן קצ"א שכתב גם הוא שבמקום צער מותר.
תשובה בענין זה יש בדעת כהן סימן קלא, ושם כתב הרב קוק זצ"ל:
ב"ה, עה"ק ירושלים ת"ו, י"א מנ"א תרצ"ג.
להצעיר היקר כמר מאיר באניס נ"י.
שלו' רב.
בתשובה למכתבך בענין הצדקה. דין תורה הוא שמי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אותו, רק אם בא ואמר כסוני בודקין אותו, ע' שו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף יוד. אמנם מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל המצוות האמורות בתורה, ולא עשה תשובה, אין חיוב להחיותו, שו"ע שם סעיף א'. אבל כל זה כשיודעין שעובר במזיד, אבל בסתם דנין אותו לשוגג, וחייבין להאכילו בלא בדיקה. אמנם כשבאו שני עניים, ואין בידו ליתן רק לאחד, אז בסתם מי שנראה שהוא יותר כשר או יותר תורני הוא קודם, ע' שם סעיף ט'.
ובכלל יש בזמן הזה צורך להמשיך רחמים על כל ישראל, שמפני הצרות גם העבריינים שנראין כמזידין יש לומר שהם נחשבין כשוגגים.
והשי"ת יעזרהו להרבות צדקה וחסד מתוך הרחבה.
כברכת מברכו מקודש.
הק' אברהם יצחק ה"ק.
ובמשך חכמה על פרשת ראה טו, ח, כתב כך בפירוש הפסוק: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ":
פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו. הוא כמו שאמרו (בבא בתרא ט, א): בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. לכן אמר כי "לו" בלבד, ר"ל צורך מזונות תפתח ידך תיכף. אולם ל"די מחסורו אשר יחסר לו" תחקור ותשאל, אם יש לו מה בבית תקח את העבוט ותעביטנו לו.
[1] וע' בדרך אמונה מתנות עניים פרק ז' בציון ההלכה צו, שהבין שהר"י קורקוס אמר מסברת עצמו, ולא הזכיר שאלו גרסאות שונות כבר בראשונים.
[2] "מזונתיה מנין, אמרת ק"ו ומה דברים שאינן קיום נפש, אי אתה רשאי למנע ממנה, דברים שהם קיום נפש, דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה"