ח. נתינת צדקה על ידי אשה וקטן

ב”ה

ח. נתינת צדקה על ידי אשה וקטן

רמב”ם מתנות עניים פרק ז’ הלכה יב:

אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים ואף על פי שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר,

גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן הכל לפי עושר הבעלים ועניותן.

היסוד כאן הוא שאשה יכולה לתת דבר מועט משום שאין הבעל מקפיד על זה. ולכן הוסיף השו”ע רמ”ח סעיף ד’ הוסיף שאם הבעל מוחה אינה יכולה לתת:

והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם.

התוספת שכתב הרמב”ם על נשים ועבדים שלוקחים מהם צדקה דבר מועט, לא כתוב בגמרא, ע’ ב”ק קי”ט ע”א:

ת”ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה וכולן שאמרו להטמין אסור גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה אבל לא זיתים במועט ושמן במועט רשב”ג אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי קביל מינייהו א”ל רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א”ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו.

ואם כן מנין שלגבי צדקה זה כולל את העבדים וקטנים? ע”כ שזה משום שזה תלוי בקפידא ולכן כל שאין בעל הבית מקפיד מותר וגם לקחת צדקה מעבדים וקטנים. אבל ים של שלמה סימן נט אכן כתב שרק מנשים אפשר לקבל ולא מקטנים.

ולפי זה קשה, בשמואל א’ פרק כה פסוק י’-יא, נאמר אחרי שדוד שלח את נעריו לבקש משהו מנבל:

וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו: וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה:

ולהלן פסוק יח:

וַתְּמַהֵר אבוגיל אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים:

הרי כאן ברור שבעלה לא מסכים, ובכל זאת דוד קיבל את מנחה מאבגיל. ומכאן הביא הנודע ביהודה מי שמביא ראיה (מה”ק יו”ד קנח) שאם היה אפשר לכפות את הבעל לתת, אפשר לקחת מן האשה, והנודע ביהודה חלק עליו, ומה שדוד לקח שמא היה חייב לו שכר שמירה או שזה היה נכסיה.

ע’ נודע ביהודה יו”ד קמא קנח:

מכתבו קבלתי. וע”ד השאלה אשר שאל אשתקד אשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו והיא נו”נ תוך הבית והיא מחלקת צדקות לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד אם מותר לקבל ממנה: יפה הורה מעלתו ח”ו לקבל ממנה והוא גזל גמור ואף שב”ד כופין על הצדקה מ”מ מי שם את האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב”ד אין רשות ליקח ממנו בלי ידיעתו רק מודיעין וממשכנין ולוקחין בפניו בעל כרחו אבל בלי ידיעתו גנבה היא.

והראיה שהביא מדוד שקיבל מאביגיל כמה תשובות בדבר אביגיל עצמה בודאי היתה רשאי ליקח מנחה בידה להציל את אישה מן המות ודוד שקיבל ממנה אולי היה מגיע לו ולעבדיו שכר שמירה וע”פ ד”ת קיבל ועוד אולי היה לאביגיל משלה ולא תיקנו חכמים כל מה שקנתה אשה קנה בעלה כי אם אח”כ כי זכות הבעל בנכסי אשתו אינו מן התורה ועוד אולי כל המנחה הזו היה נחשב דבר מועט לגבי נבל ואביגיל ואף שנבל היה כילי אולי נגד אשתו היה וותרן והיה לה רשות ממנו לתת מתנות כרצונה. דברי הד”ש.

אבל בערוך השלחן כתב בסעיף יג שלא כנודע ביהודה:

ויראה לענ”ד דכיון דקיי”ל דכופין על הצדקה ועכשיו בזמה”ז ידוע שאין לנו כח לכוף ולכן אם יש איש עשיר כילי וקמצן והאשה נותנת צדקה בלא ידיעתו דוודאי היא בעצמה לא תוכל להיות שופטת בזה אמנם אם הרב שבעיר אומר לה שלפי ערכו אם היה ידינו תקיפה היינו כופין אותו ליתן כך וכך יכולה ליתן כשיעור הזה ולמה נגרע במה שאין ביכולתינו לכופו אם יש ביכולתינו להוציא הצדקה שהוא מחוייב מדינא אף על גב דכפייה הוא מדעת הבעלים וכאן הוא שלא מדעתו מ”מ כיון שהוא מחוייב בסך זה אלא שאין ביכולת לכופו מ”מ החיוב מוטל עליו ואנחנו דנין בזה כפי חיובו וראיתי לגדול אחד שאסר בכה”ג [נודע ביהודה תנינא יו”ד סי’ קנ”ח] ואולי בימיו היה עדיין כח ביד ב”ד לכופו משא”כ בזמנינו זה.

ולכאורה זה תלוי במה שנדון כבר, מי יכול לכפות על מצות עשה, האם זה רק בית דין או כל אדם, ונחלקו בזה הקצות והנתיבות. לדעת הקצות רק בית דין יכולים לכוף ולדעת הנתיבות כל אדם יכול לכוף גם למצוות עשה כמו באפרושי מאיסורא.

והוסיף בנודע ביהודה יו”ד מהד”ק עב:

תשובה להרב הגאון הגדול מוהר”ר מאיר בומסלא נר”ו ראש ב”ד דק’: ידיו רב לו. וחכמתו עומדת לו. ואינו צריך להסכמתי. אך למיעבד ליה נייח נפשיה שאמר ועשיתי. הנני מכריע דעתי שאפילו אם ודאי אינה נושאת ונותנת תוך הבית אם אמרה שנתנה צדקה זו ברשות בעלה נאמנת ואין אדם חוטא ולא לו. ומהי תיתי תגנוב משל בעלה ליתן צדקה. ומה שאמרו שאין מקבלין מהם דבר גדול היינו בסתמא שאז אולי מן הסתם אינו ברשות בעלה והיא סוברת מצוה עבדה ומה שאמר שם בש”ע בי”ד סימן רמ”ח סעיף ד’ שחזקתו גזול או גנוב. אם כוונתם כנ”ל היינו אף שהיא לא כיונה לעשות איסור גניבה וסברא שמצות עבדה מ”מ ממילא הוא גנוב בידה לפי האמת שאין לה רשות. ועוד שכוונת הש”ע שכבר גנבה ממון לצרכה ועתה היא נותנת לצדקה. אבל אם אמרה בשעת מעשה שהיא נותנת בשליחות בעלה וברשותו נלפע”ד לפום רהיטא ראשונה שנאמנת.

וכיון שזה תלוי בקפידא, כתב בשו”ע סעיף ו’ ע”פ תוספתא שהובאה גם ברשב”ם ב”ב מג ע”ב ד”ה זה:

בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו, נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו בעלי בתים.^[1]

ובתשובת מהרי”ט חו”מ סימן סז דן לגבי נשים שעובדות ומרויחות:

ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסי’ אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה.

ומסקנתו שם שבאשה כזו לא אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל.

ובראב”ן ב”ק כתב, והובא ביש”ש פ”י סנ”ט:

והאידנא שהנשים אפוטרופות של בעליהן לוקחין מהן כל דבר, אבל אין לוקחין מן העבדים ולא מן התינוק שודאי גונבין ומוכרין, וגבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה דגנוב הוא אבל [דבר] מועט אדם אחד נתן להם במתנה, ומנשים מקבלין בזמן הזה אפילו מרובה דאפיטרופת דבעליהן עושות.

ומוסיף עוד בערוך השלחן סעיף יב:

ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה [מל”מ פכ”א מאישות בשם הרשב”א ומהרי”ט ע”ש] ולפ”ז מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה ואף דלא ברירא לן דין זה מ”מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דיעה זו.

ואם הבעל מוחה, כתב בשו”ע יו”ד סימן רמ”ח סעיף ד’:

גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם.

ובפתחי תשובה שם אות ד’ כתב:

דבר מועט עיין בתשובת בית יעקב סימן י”ב ובסימן נ”ו דדוקא בצדקה לוקחין מהם דבר מועט לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה אבל כשאינה דבר מצוה אפילו דבר מועט אסור ע”ש:

אבל בתוספות חולין ו’ ע”א משמע שלאו דוקא בצדקה, שהרי שאלו על הברייתא שם שאומרת :

והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחבירתה נותנת לה ואוכלת השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא. אמר רב יוסף התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל.

ופרש”י שם:

בזמן – שאשת חבר טמאה ליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה רגילה ליגע במה שהיא עסוקה בו שמא תטמאה וסתמה עומדת מרחוק היא ולא נגעה.

אבל לא בזמן שהיא טהורה – דהואיל וסתמה נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל.

שחבירתה נותנת לה ואוכלת – אלמא שחשודה לגנוב משל בעלה ולהאכיל את חבירתה ואשת חבר אף על פי שאינה רגילה לא לאכול גזל ולא לאכול דבר שאינו מעושר חיישינן לשכחה דעביד אינש דמינשי ואכיל מאי דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דחשודה ורגילה בגזל לא מינשיא.

מוריא – היתר לעצמה.

תורא מדישיה קאכיל – וזו הואיל ומסייעת אותה (זו) לא הוי גזל.

והקשו התוספות שם בד”ה אשת חבר:

ועוד קשה דפי’ דחברתה נותנת לה ואוכלת אלמא חשודה לגנוב משל בעלה, ואין זה גזלה דאין הבעל מקפיד בדבר מועט כדתנן בהגוזל בתרא (ב”ק דף קיט.) מקבלין מן הנשים דבר מועט לצדקה.

ומוכח שהכלל הזה שאינו מקפיד אינו רק לגבי צדקה אלא לכל דבר שאין מקפידים. וברמב”ן שם מקשה על רש”י שמסביר את הסוגיה משום גזל והוכיח שכל דבר שאינו מקפיד אין בו משום גזל:

כדאמרי’ בפרק הגוזל מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, ואי אפשר לומר התם בגבאי צדקה אבל אחר דבר מועט אסור, דתניא בתוספתא התם הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכך נהגו, ואין ספק בדבר שאם כן אין לך אשה נותנת מעט מים ומלח לעיסתה של חברתה ולא משאלת לשכנתה נפה וכברה רחיים ותנור,

ביסוד הדין של דבר שאינו מקפיד, ע’ שו”ע חו”מ שנ”ט סעיף א’:

אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי, ממידת חסידות.

וכן בשו”ע אה”ע הלכות קידושין סימן כח סעיף יז כתב שמי שנכנס לבית חברו ולקח דבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כמו תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק.

לפי זה מותר לטעון פלאפון בבית המדרש, או לקחת עט מהשלחן ולכתוב בו כמה מילים וכיו”ב שבזה אין מקפידים, או לקחת באולם שמחות מעטפה כדי לכתוב עליה משהו.

אבל ע’ פתחי תשובה שם באה”ע ס”ק כו שהביא חידוש מתשובות של הנודע ביהודה, וע’ פת”ש חו”מ שם שכתב:

עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק אה”ע סי’ ע”ז [ד”ה ומה שנסתפקתם] שהביא מה שכתב על דין זה בגליון חו”מ שלו וז”ל, מיהו אף דשרי ליטלו ואין בו משום גזל דבסתמא אין בעה”ב מקפיד, אבל מ”מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב שלו, דכל זמן שלא הפקירו בעליו בפירוש אי אפשר לזכות בו, וכמ”ש המג”א [או”ח] בסימן (תרל”ו) [תרל”ז] סק”ג בשם ספר יראים [סי’ תכ”ב] דאפילו למ”ד גזל עובד כוכבים שרי, מ”מ לא מיקרי לכם ע”ש, עכ”ל. ועיין מה שכתבתי בפתחי תשובה לאה”ע סימן כ”ח סעיף י”ז ס”ק כ”ו:

וע’ באריכות בפת”ש אה”ע שציין לנו”ב אה”ע קמא נט שדן בשאלה זו לגבי קידושין.

1. תוספתא ב”ק יא ד: “הבן שהיה אוכל משל אביו וכן העבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משם גזילו של בעל הבית שכך נהגו” ↑