ב"ה
התרת נדרים בנדרי צדקה
גמרא ראש השנה ו' ע"א:
תנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה.
נושא זה נדון בשיעור ט' בגדר מחשבה בצדקה. כיון שזה נדר, הרי מועילה התרת נדרים, לכאורה על ידי פתח או על ידי חרטה כפי שמתירים נדרים.
וכתב הטור בסימן ר"ג שראוי שלא לידור:
תניא לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות אמר שמואל כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע וכן תנא רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא חוטא ירושלמי מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת ד"א ואחר נדרים לבקר ואיחור נדרים לבקר איחר אדם נדרו פנקסו נפתחת מעשה באדם אחד שנדר עולה ואיחר עליה וטבעה ספינתו בים תניא רבי נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב לו יותר לשאול על נדרו. [יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא]. אמר ר"ג כל הבוטה פי' מבטא בשפתיו לדור ראוי לדוקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא שיתירו לו על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים שלא ידור שום דבר עד שיעשנה ואפילו צדקה וכיוצא בזה אין טוב לידור אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר.
שו"ע הלכות נדרים סימן רג סעיף ד':
צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו, יתן מיד; ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר.
וכתב הש"ך שם ס"'ק ד':
יאמר בלא נדר. ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוה נדר.
מאידך יש מקורות שמשמע שראוי לידור: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט קה), ו"נדרים סייג לפרישות". ואכן דעת הרמב"ן והרשב"א בחולין שצדקה מותר, וז"ל הרשב"א בחולין ב' ע"א:
…לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים אבל נדר לעניים מצוה וחובה ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ"ג) ונדרים סייג לפרישות.
אלא שכתב בערוך השלחן יו"ד סימן ר"ג סעיף יא: " והטור ושו"ע או שלא ראו דבריו או שראו ולא רצו להביא דעתו בזה מפני שהרא"ש פסק להיפוך דמקור דין זה הוא מהרא"ש בפ"ק דנדרים סימן ח' ע"ש ודו"ק".
מאידך צריך עיון, שהרי כתוב בשו"ע סימן ר"ג סעיף ו':
האומר: אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו.
ואם מותר בשאר מצוות, מדוע צדקה גרע משאר מצוות? וכתב על זה הט"ז שם ס"ק ה':
ונראה דזה החילוק בין צדקה למצוה דתלי בגופיה כי יצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון מדבר התלוי בטורח גופי' ועל כן יש לחוש שמא יעבור על נדרו ולא יתן ויש מפרשים הטעם דבממון חיישינן שמא לא יהיה לו או שמא לא ירצה העני לקבל וזה אינו נכון דא"כ הוא פטור מן הנדר:
וע"ע בספר "כל נדרי" פרק ה' עמ' סג.
שו"ע יו"ד רנ"ח סעיף ו':
הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו.
ויש עצה שלא יחשב לו נדר, כשמוסר מודעה כפי שאנו מוסרים בערב ראש השנה, ע' גמ' נדרים כג ע"ב:
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה ממשא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא.
ולכן נהגו למסור מודעה בערב ראש השנה על נדרים שנודר. אלא שהרמ"א ביו"ד סימן רי"א מגביל את האפשרות הזו:
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר, ונדר, אינו נדר. בד"א, שהוציא תחלה בשפתיו לומר שלא יהא נדר; אבל אם חשב כך בלבו, הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו. וי"א דאפילו אמר כן בלחש, הוי דברים שבלב. הגה: והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול (מהרי"ו סימן ב').
מכל מקום במנחת שלמה ח"א סימן צא כתב שיש אופנים שאפשר לסמוך על זה, כגון במקום שלא אמר בלשון נדר והתחייבות אלא שדינו כנדר:
ברם נלע"ד דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות דאפי' לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות אפי"ה דינו כנדר משום דרשא דבפיך זו צדקה, וה"ה לשאר מצוות עיין בר"ן נדרים דף ח' ע"א ובריטב"א, – מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהי' נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהי' נדר מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר, ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר ה"ז חשיב כאומר בפירוש בלי נדר.
וע"ע ב"כל נדרי" פרק עג סעיף ח' עמ' תרס"ה בשם חזון איש שלגבי מנהגי מצוה אפשר לסמוך על מסירת המודעה שבערב ראש השנה, וכ"כ שם בשם הגר"ח קנייסבסקי בשם אביו בעל הקהלות יעקב.
אבל צריך לברר האם התרת נדרים של צדקה יכולה להיות בדיוק כמו כל התרת נדר על ידי פתח או חרטה.
אמרו במשנה חגיגה י' ע"א "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו" ופירש רש"י דהיינו שמעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה ופירשו בגמרא שם שהרמז הוא מהאמור "לא יחל דברו" שנדרש אבל אחרים מוחלין לו' דהיינו שהוא אינו יכול לעשות דברו חולין אבל אחרים יכולים לעשות דברו חולין וזהו מקור דין התרת הנדר ע"י חכם.
בשני אופנים יכול אדם להישאל על נדר א. בחרטה, דהיינו שהנודר מתחרט עכשיו על כך שנדר.
ב. בפתח, שאומר הנודר שאילו היה שם לב בשעת הנדר לסיבה זו שיש לו עתה לא היה נודר וע"י כך נעשה נדרו כנדר טעות.
חרטה' אינה מועילה באופן שהנודר מתחרט על נדרו רק מכאן ולהבא אלא דוקא אם מתחרט הוא מעיקרו על כך שנדר חרטה דמעיקרא' והיה מעדיף שלא היה נודר כלל.
כיון שאם הנודר טועה בכך ואומר בפיו שמתחרט הוא מעיקרו אך באמת אינו מתחרט מעיקרו אין ההתרה התרה והוא נכשל באיסור נדר לכן נהגו שלא להתיר ע"י חרטה' גרידא, ובפרט שיש פוסקים שאין מתירים בחרטה לבדה אלא רק בצירוף פתח,
וכן אין סומכים בזמן הזה להתיר ע"י פתח גרידא ביון שיש הרבה פרטים בדיני פתח ויש דברים שאינם נחשבים פתח, וכמו"כ יש דברים שגם אם היה מעלה אותם על דעתו לא היה נמנע לידור מחמתם.
כדי לצאת ידי חששות אלו נהגו להחמיר ולעשות מהחרטה פתח, שאחרי שאומר הנודר שמתחרט מנדרו שואלים אותו אילו ידעת שתתחרט האם היית נודר' והוא משיב לא, ואז מתירים לו, ובאופן זה אין חשש בהתרה משום שגם אם אינו מתחרט מעיקר הנדר חרטה דמעיקרא ובאמת היה חפץ בנדרו עד עתה מכל מקום מאחר שטוען שאילו ידע שיתחרט אח"כ לא היה נודר הרי יש בכך פתח' ונעקר הנדר ע"י כך. (כל נדרי פרק כג, סעיפים א-ו).
בש"ך רנ"ח ס"ק ד' כתב: "ובתשובת רבי בצלאל סי' ט"ו האריך להוכיח שדעת קצת הפוסקים דנדרי צדקה אין ניתרין אלא בפתח דמשוי ליה לנדר טעות מעיקרו ולא בחרטה".
טעמו של רבי בצלאל אשכנזי, על פי מה כתב הר"ן שיש הבדל בין פתח לחרטה, וז"ל הר"ן נדרים כב ע"א:
שהנדר כשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר טעות והוי כעין ארבעה נדרים אבל בחרטה לא והיינו טעמא דעדיף פתח מחרטה לפי שכל נדר שהוא ניתר בפתח הרי הנודר אומר שאפילו בתחלה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר ונמצא נדרו בטעות אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל לבו מתחלה שלא היה נודר אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם.
שאלה בצדקה מועילה אפילו אם נאמר שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כפי שכתב בתשובת ר"ב אשכנזי שם בתוך דבריו: "ודאי מדיש שאלה להקדש שמע מינה שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קנייה בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט"
ובערוך השלחן סימן רכח סעיף ק"ל כתב שכל נדרי הקדש אין מתירים על ידי חרטה אלא על ידי פתח:
ובצדקה כשבאה ליד גבאי שוב אין נשאלין עליה שהרי כבר זכו בהם העניים דיד גבאי כידם. ואין לשאול דא"כ בנדרי הקדש כיון דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולמה מועיל התרה בהם הלא כבר זכה ההקדש בהם וכל היכי דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא ואין לומר דזהו רק לענין חיוב ולא לקניין דלהדיא מוכח בכמה מקומות בש"ס דלענין קניין אמרו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועוד עדיף מינה, די"ל דאע"ג דוודאי כן הוא מ"מ כיון דע"י התרה הוה כנדר טעות לא הוה כמסירה להדיוט ולפ"ז נ"ל דנדרי הקדש אין מתירין רק ע"י פתח דזה הוי כטעות ולא בחרטה [עיין ר"ן שם ל בא"ד שכתב דגם בצדקה אמירה כמסירה ולפ"ז גם בצדקה אינו מועיל חרטה והב"י ד"ה כתב הרשב"א כתב מפורש דמועיל וצ"ל דלאו בדווקא כתב הר"ן כן וכוונתו לענין החיוב ולא לענין הקניין וכן משמע בב"ק לו בעובדא דרב יוסף ע"ש ודו"ק]
מכל מקום, ברמ"א רנ"ח סעיף א' כתב
ומ"מ אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים. (ב"י בשם הרמב"ן ותשו' רשב"א סי' תשס"ב /תשמ"ב/). ומיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש, אין לו תקנה ליהנות ממנו, וצריך לשאול לחכם, ומתירין לו בחרטה כשאר נדר. (הגהות אשירי שם).
וכן פשטות השו"ע ביו"ד רכ"ח סעיף מב:
נדר להתענות או לצדקה, יש לו התרה על ידי פתח וחרטה, והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי. ואם נתן מקצת, יכול הוא להשאל על השאר.
מקור מה שאי אפשר לחזור כשבא ליד גבאי הוא בתשובת הרשב"א ח"א סימן תרנו. והאחרונים דנו בזה, ע' כל נדרי עמ' קכז בענין שאלה על נדרי צדקה ומעשר כספים. מכל מקום למעשה הרי פסק השו"ע שאי אפשר לישאל.
אלא שבא ליד גבאי אין הכוונה דוקא שהצדקה באה ליד גבאי, אלא הוא הדין אם נדר לצדקה עבור עליה בבית כנסת, שאחר שעלה אינו יכול לעשות התרת נדרים, כ"כ המבי"ט בתשובה בח"ג סימן ס' וז"ל השאלה שם:
… ויהי היום יום כפורים הוא לאל נורא עלילות בתת איש כופר נפשו לה' לכפר בעדם אחת בשנה בקרו' איש להשתחות לפני מלכו של עולם את כל הון ביתו יתן ואת כל אשר לו בעד נפשו הכריז שמש הכנסת לכל מרים תרומת כסף לאמר כל נדרי ולהוציא ספר זה אומר בכ"א וזה אומר בכ"ה. נשאר על ראובן בכ"ה פרחים ובשמיני חג עצרת כדת להיות לעד לאות לשמוח בחגם שלש פעמים בשנה כאשר צוה ה' צבאות וכרוזא קרי לכל אשר נדבה רוחו להיות מסיים ומתחיל תורת אלקינו. ואחרי אשר היו ארבעה או חמשה יחידי הקהל נותנים כך פרחי' להיות א' מהם מסיים וא' מהם מתחיל. הוסיף שמעון עליהם ולהפיק רצונו שראו כי היה חפץ בדבר לא ענו עוד ונשאר עליו בכך פרחים. ויהי אחרי זאת. אין מוקדם ומאוחר פרחה האיב' בין ראובן ושמעון ושארית הקהל ויתנכלו שניהם וירגנו באהליהם ומלבם יוציאו מלין הבל ואין בם מועיל וכל יום ויום המחלוק' הולך ורב על דרך אחד לא ימשכו ועל דעת א' לא יסמכו זה הין וזה לאו בהא מכלל לא תעשה ורפיה בידיה סרו מהר מן הדרך דרך האחו' ויקהלו שניהם וקרוביהם וכל הנלוה אליהם ויועדו עדה ויאמרו נתנה ראש ונעשה לנו שם קהל בפני עצמו ויאמרו ידינו רמה וימהרו לעשות אותו ויצאו שניהם וכל עדתם כמו עשרה אנשים ויאמרו כי לא רצו לתת המעות אשר לקחו בם המצות יום כיפורים ושמיני חג עצרת ושארי' חשבון הצדקה כאשר כתב בפנקס הגזבר כי לבדק ביתם אשר עשו יתנהו… ומה שכתבו ז"ל שיכול האדם לישאל על מה שנדר לצדקה כל זמן שלא יצא המעות מתחת ידו כמו שכתב ביו"ד סי' רנ"ח הכא בנ"ד שעשה דבר המצוה שקנה כבר נתחייב במעות שנדר והוי כמו כשנכנס ביד הגזבר דתו לא מצי לישאל עליו דאפי' בהדיוט כי האי גוונא חייב לשלם מה שהתנה עמו כמו שכתבתי למעלה. נאם המבי"ט.
וע"ע ספר המפתח לרמב"ם פרנקל ריש פרק ח'.