יב. אמירתו לגבוה בצדקה

ב”ה

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה

אמירה לגבוה כמסירה להדיוט פירושו שהאומר על חפץ ידוע שהוא נותנו או מוכרו להקדש, נקנה הדבר להקדש מיד באמירתו, כמו שהוא נקנה להדיוט במסירה. וכן לגבי קנינים אחרים: בית שנקנה להדיוט בחזקה, מועילה האמירה לגבוה כאילו היה קנין חזקה.

כיון שצדקה הוקשה להקדש לכמה דברים, לבל יחל ולבל תאחר ולחשבה וכו’, האם גם בצדקה נאמר שאמירה להקדש היא כמו קנין? האם תועיל התרת נדרים לאחר שאמר על סכום מסויים שיהיה לצדקה? האם אדם שרשם צ’ק לפקודת מוסד תורני יכול לחזור בו?

אלא שלגבי התרת נדרים, ודאי שמועילה, שו”ת הרשב”א חלק ד סימן צב

ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה להדיוט ממש ליד גזבר. דהא קי”ל כבית הלל דאמרי. יש שאלה בהקדש. ואילו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו.

ע’ ש”ך חושן משפט סימן רנה ס”ק ו’ שהסביר את הדבר.

בשו”ע יו”ד רנ”ח סעיף ו’ כתוב:

הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא א”כ נשאל לחכם והתיר לו. ואם הגיע ליד הגבאי, אינו יכול להשאל עליו.

בפשטות אינו יכול לחזור בו משום שהוא נדר ולכן צריך התרה. ע’ פתחי תשובה רנ”ח ז’:

א”י לחזור עיין בתשובות ושב הכהן סימן י”ח שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא והעלה דגם גבי צדקה הוי אמירתו כמסירה להדיוט ממש ולכן א”י לחזור תכ”ד כמו גבי הקדש ע”ש

והטור סימן רנ”ח כתב:

אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנודר צדקה אי איפשר לו לחזור בו וה”מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י”א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש בטעות דקי”ל שאינו הקדש.

ואם כן דברי הפתחי תשובה הם בדיוק מה שאומר הטור, שיש כאן אמירתו לגבוה ואי אפשר לחזור בו אבל בכל זאת מועילה התרת נדרים.

אם אמירה לצדקה היא רק כמו נדר, הרי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור שהרי בכל מקום תוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש (נדרים פז ע”א). אבל אם נאמר שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הרי זה כבר שייך לעניים ואינו יכול לחזור תוך כדי דיבור.

רמב”ם הלכות שבועות פרק ב, שאפשר לחזור משבועה תוך כדי דיבור:

הלכה יז: מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.

ואם צדקה היא כמו נדר הרי אפשר לחזור בו תוך כדי דיבור. ולכאורה אם זה היה קנין ממש, לא היה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור.

ונפ”מ ליורשים כפי שכתב במחנה אפרים הלכות צדקה סימן ב’:

והיכא דנדר לעניים שאמר ליתן כ”כ לעניים או שאמר סלע זו לצדקה צריך לעיין אי זכו ביה העניים אי לא, ולענין חזרה פשיטא דלא מצי למהדר ביה משום בפיך זו צדקה, אלא כי קא מיבעיא לן להיכא דמת הנודר אי חייבים היורשים ליתן, מי נימא כיון דאמר סלע זו לצדקה כבר זכו בי’ עניים זכי’ גמורה וכי מת חייבים יורשים ליתנו או דילמא כי קאמר סלע זו לעניים עדיין לא זכו ביה עניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה שחייב לקיים דברו וכי מת יורשים פטורים כיון דהם לא נדרו.

ואפילו נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון עדיין איכא למיבעי היכא דהיורשים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חובת אביהם. ואי ס”ל דכל האומר סלע זו לצדקה זכו ביה עניים זכי’ גמור’ אפילו ביורשים קטנים מוציאין מידם.

הרמ”א בשו”ע חו”מ סימן רנ”ב סעיף ב’ כתב:

מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (ב”י בשם ריטב”א).

וכתב על זה בקצות החושן ס”ק ה’:

והיינו משום דשבועה אינו עושה קנין, וכן בנודר לעניים אינו עושה קנין, ומשום דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בקדושת הגוף או בקדושת בדק הבית, אבל נודר לעניים אינו כמסירה אלא שמחוייב לקיים נדרו ומשום דכתיב (דברים כג, כד) בפיך זו צדקה (ר”ה ו, א), וכיון דמת אין היורשין צריכין לקיים שבועת אביהן או נדר אביהן, ואפילו אומר הרי זו לעניים.

אם כן נפ”מ גם לגבי חזרה תוך כדי דיבור, וגם לגבי יורשים אם הם חייבים לתת מה שנדר אביהם.

חדושי הגר”ח הלוי – הלכות מכירה פרק כב הלכה יז

…ונראה לומר בזה דהנה בעיקר הך דינא דבפיך זו צדקה בנדבה, דבדיבורו לחוד נעשה עצם הדבר של עניים, יש לעיין, אם נימא דבדיבורו נעשה החפץ של העניים בעיקר הדין ממון לגמרי, והרי הוא ממונם לכל דבר, ולא מיחסר להו תו שום קנין, או דנימא דעיקר זכיית העניים בדין ממון לא שייך כלל לדין בפיך זו צדקה, כי אם דשוה לכל קנין ממון בעלמא דצריך דוקא קנין, ובדיבורא בעלמא לא קנו, ודיבורו לא מהני רק לענין דחייל על החפץ חלות שם צדקה, ונתפס בדין מעות עניים, וזהו דינא דבפיך זו צדקה, אבל בעיקר דין הזכיה בדין ממון בזה שוו עניים לכולי עלמא, וצריך דוקא קנין, ודיבורא בעלמא אינו מועיל:

אלא ששאלה זו של אמירתו לגבוה בצדקה, האם כשאמר על דבר מסויים שיהיה לצדקה, האם זה שייך לצדקה, תלויה במחלוקת קדומה בין הראשונים. בגמרא ב”ק לו ע”ב מובא:

תנן התם התוקע לחבירו נותן לו סלע ר’ יהודה אומר משום ר”י הגלילי מנה. ההוא גברא דתקע לחבריה שלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן … מאי הוי עלה פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא נתביה לעניים הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי א”ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן.

וכבר הרי”ף הביא כאן את המחלוקת, ע’ רי”ף יח ע”ב באלפס:

אנן שמעינן מינה דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי דבהדיוט אי אמר ליה חד לחבריה [גיטין י”ג ע”א] מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה ה”נ דינא דעניים ומש”ה אמר רב יוסף ואף על גב דליכא עניי’ הכא דליזכו ביה דינא דמעמד שלשתן אנן ידי עניים אנן.

כלומר, מכאן מוכח שלא אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בצדקה. ולכן צריך מעמד שלשתן. אלא שהרי”ף ממשיך:

ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרי’ [ראש – השנה ו’ ע”א] בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מיחייב. והאי דאיצטריך רב יוסף הכא למימר ואף על גב דליכא עניי’ הכא דליזכו ביה אנן ידי עניים אנן דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למיהדר ביה לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה כדאמרינן [בבא – מציעא ז’ ע”א] אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש ואקשינן הא יכול להוציאו בדיינים והקדישו קדוש והא”ר יוחנן גזל ולא נתייאשו ממנו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו…

אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו ביה עניי ולא מצי למהדר ביה כדאמר בפיך זו צדקה ואמר רבא צדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים.

משמע ברי”ף שכיון שאנו מרבים “בפיך”^[1] זו צדקה זה הופך להיות ממש של עניים ו”כבר זכו ביה עניי” אמנם לא יכול לחזור משום “בפיך זו צדקה” אבל הרי”ף אומר שעניים זכו בזה. וכן דעת הריטב”א בקידושין כח ע”ב שאומרים בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה, והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש דאם כן דברים שאין נקנין במסירה להדיוט אי נמי קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה, והא ליתא שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמרא בפירושא דמתניתין, אלא מסירתו פירושו כהקנאתו כל חד וחד כהקנאה דיליה, ובשטרות הוי ככתיבה וכמסירה ובקרקעות כחזקה, הלכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי, מפי מורי רבינו נר”ו.

אם כן נדון אמירתו לגבוה היא נפ”מ לגבי דבר מסויים (ע’ מחנה אפרים סימן ה’)

ברמב”ם נראה דרך אחרת, ע’ הלכות מכירה פרק כב הלכות טו-יז. שם דן על הכלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכתב הרמב”ם:

הלכה טו: דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אף על פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.

הלכה טז: והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.

הלכה יז: יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר כמו שביארנו בערכין.

לכאורה הרמב”ם מבסס את ההתחייבות רק על נדר. וכן כתב גם בהלכות ערכין פרק ו’ שחייב לקיים מה שנדר מדבר שלא בא לעולם:

הלכה לא: יראה לי שאע”פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו, ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים.

הלכה לב: כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא לא בכלל הקדשות.

הלכה לג: ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר, והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר, הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון.

וזה יותר מאשר אמר הרי”ף, שהרי לדעת הרי”ף אי אפשר להתחייב גם לצדקה דבר שעדיין אינו ברשותו. ולכאורה גם דבר שלא בא לעולם.

אלא שבהלכות מכירה בהלכה טז כתב “זכו בהן עניים” –כפי שהרי”ף כתב שזכו עניים – ולכאורה זה מתאים עם הכלל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אלא שהמחייב הוא הנדר. ולכאורה לרמב”ם זה חל על ידי מה שמחוייב לקיים את דבריו.

אם כן, נראה שהמחייב הוא הנדר, ומשום שזה נדר זה הופך להיות ממש של עניים.

סיוע לסברא זו יש ברא”ש על מסכת נדרים דף כט ע”ב, שם דנה הגמרא על אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש, וכותב הרא”ש:

שאני הכא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר ביה:

כלומר שחיוב הנדר בזה שאינו יכול לחזור בו הוא זה שעושה את הקנין, ואם כן נאמר כך גם לרמב”ם שכתב שזה נדר ומאידך כתב ש”כבר זכו עניים”. (וע’ אהבת צדקה, הרב אבידן, מילואים לפרק י’ סימן ג’).

ואם זה משום נדר, יש לומר ששיך לומר כך גם באומר הרי עלי ולא רק באומר הרי זו. וכן כתב הנימוקי יוסף בב”ק שם בד”ה כבר זכו ביה עניי:

ומיהו מי שנדר לתת סלע לצדקה אף על פי שאינו בידו לא מצי למהדר ביה דמגו דחייל נדרא עליה משתעבד כולא ממונא לנדריה ואפי’ מאי דעתיד למקני דאמר מר [ר”ה דף ו א] בפיך זו צדקה אבל היכא דנדר למיתב סלע ידוע לעניים לא זכו ביה עניים באמירה גרידתא אלא א”כ הוא ברשותו או פקדון שאינו כופר בו הנפקד דקיימא לן [ב”ק דף קו א] ברשותיה דמריה קאי.

אבל צריך עיון האם כוונתו שגם כשהסלע ידוע מקור הזכיה היא משום הנדר או שזה מדין קנין שעושה אמירתו לעניים, ולא ברור אם דעתו כרא”ש ממש.

וסברא זו מסתייעת גם מהרמב”ם שכתב שהפקר מועיל מטעם נדר, ע’ הלכות נדרים פרק ב’ הלכה יד:

ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לו לחזור בו, ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות, וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו, ואפילו זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו.

לכאורה יש לומר שכיון שזה כמו נדר, לכן זה הופך להיות משמעותי לגבי דיני ממונות. והקשר בין הפקר ובין צדקה, מפורש בגמרא נדרים ז’ ע”א בשאלה אם יש יד לצדקה:

יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא צדקה עצמה היא אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין נמי צדקה קאמר או דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים

הרי שהגמרא מתבססת על זה שיש הקבלה בין הפקר לבין צדקה. ואדרבא, המאירי בנדרים שם כותב שזה מקור הרמב”ם שהפקר מדין נדר. מכל מקום הרי הנדר עושה נפ”מ ממוניות, ולכן יתכן לומר שכיון שזה נדר, לכן זה משפיע גם על הממון.

בנדר על ידי מחשבה לא נאמר אמירתו לגבוה ותועיל התרת נדרים: בשו”ת בית יצחק (יו”ד סימן פב) ושו”ת בית שלמה(יו”ד ח”ב סימן קט) כתבו דאף דמחשבה הוי נדר אבל אי”ז כאמירה ממש דהוי כמסירה להדיוט, דודאי מחשבה הוי כנדר בלבד, וממילא בנדר במחשבה יכול לשנות לכו”ע מעני לעני.

שו”ת באר משה על מי שנתן צ’ק לצדקה והתחרט.

1. דברים כג, כד: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה’ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. ↑