ב"ה
ספק צדקה – ספק ממון או ספק איסור?
שו"ע רנט ס"ה:
מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה. הגה: אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו, ומת, שאין לידע כוונתו, נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה, וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים. (רשב"א סי' תרנ"ו ופסקי מהרא"י סי' ע"ג ועיין בח"ה סי' ר"ן סעי' ג').
מקור סעיף זה, כתב בית יוסף שהוא במרדכי:
כתב עוד בהגהות מרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תרנט) תניא בתורת כהנים (קדושים פרשתא א ספ"ג) מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה תלמוד לומר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) אמרינן מנין שספק לקט לקט דאמר קרא (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו יש לי ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש הצדיקהו במתנותיו הכי נמי איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הילכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק (או"ז הל' צדקה סי' יח):
אבל דעת הנימוקי יוסף ב"ב סט ע"ב ברי"ף, שאף שלגבי לקט אומרים ספק לקט לקט, לגבי צדקה לעניים לא אומרים צדק משלך ותן לו, וז"ל:
ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן [סוף פ"ד דפאה ותורת כהנים פ' קדושים] ספק לקט [לקט] ספק שכחה [שכחה] ואפילו הוה ליה כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושל' דוקא במתנת עניים ומקראי ילפי לה:
לכאורה בענין זה יש מחלוקת בין הראשונים, בין הר"ן לבין הרשב"א והרמב"ן בנדרים ז' ע"א שם שואלת הגמרא אם יש יד לפאה, וכן אם יש יד לצדקה, והגמרא אומרת שזה מיירי כגון שאדם אומר זוז זה לצדקה ואומר על הסמוך, וזה. האם כוונתו שזה גם כן לצדקה או שזה יהיה לצרכיו.
וכותב הר"ן שם שהרשב"א והרמב"ן פסקו שתיקו דאיסור לחומרא: "והלכך גבי קדושין ופאה וצדקה דאיסורא דאורייתא אזלינן לחומרא".. היינו שספק צדקה הוא לחומרא. והר"ן הקשה על זה מסוגיה בחולין שם אומרת המשנה שספק בנתינת זרוע לחיים וקיבה, כגון גר שנתגייר ופרתו נשחטה וספק אם נשחטה קודם הגיור או לאחריו, המוציא מחברו עליו הראיה. והגמרא מקשה מחורי הנמלים, שיש ספק אם הם מקודם הקצירה או אחרי הקצירה, הולכים לחומרא, משום עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו.
ומתרצת הגמרא שלגבי פרה יש חזקת פטור ולגבי קמה יש חזקת חיוב. וכן שואלת הגמרא מספק חלה שחייב ומתרצת שזה ספק איסור. הרי מבואר בגמרא שללא הפסוק עני ורש הצדיקו הייתי הולך לקולא משום ספק ממון. ורק חלה היא ספק איסור. ואם ספק ממון עניים היה לחומרא, כך היה ניתן לתרץ את חורי הנמלים.
ועוד הקשה הר"ן מסוגיה ביומא ח' ע"ב שהנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת משר וחלה, ואומרת הגמרא בשלמה תרומה גדולה וכו' מעשר ראשון ומשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה. כלומר שאין זה ספק איסור.
וז"ל הגמרא בחולין קלד ע"א:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
גמ' כי אתא רב דימי אמר רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אלו של בעל הבית ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט אמר ליה אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא ר' יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה אמר לו אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל והא טעמא קאמר דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא אמר ליה אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב אמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא
אם כן הרי זו מחלוקת בין הר"ן לבין הרשב"א והרמב"ן אם ספק צדקה הוא ספק איסור או ספק ממון. ובעצם שאלת הר"ן היא גם סתירה להלכה. שהרי נפסק, בשו"ע יו"ד סימן ס"א סעיף לג:
גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב. אם ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.
וכן בשו"ע סימן רנ"ח סעיף ב', לגבי הספק בגמרא נדרים ז':
המפריש סלע ואמר: הרי זה צדקה. ואמר על אחר: וזה, גם השני צדקה. ( ואם רצה לומר על סלע זה, והוציא בשפתיו על אחר, הוי טעות ואינו כלום). (שם בהגהות אשירי).
הרי שגם השו"ע עצמו לא בכל מקרה אומר שהולכים לחומרא, והרמ"א שם לא חלק.
ונראה להסביר את ההבדל על פי קושית קונטרס הספיקות בכלל א' אות ו' שהקשה:
והוי יודע שהרב כנה"ג בכללי קים לי [חו"מ סי' כ"ה אות ז'] הביא בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסן ז"ל שהיה שואל מאי טעמא אומרים קים לי בממונא ולא באיסורא, והרי בממון אם אין הלכה כן הוי ליה גזל ביד המוחזק, וגזל נמי איסורא הוא. והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי איסור, אבל כששנים חלוקין על ממון אפילו אי לא אמרינן קולא לנתבע, אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, שהרי אם הדין הוא כדברי האומרים להחזיק הוי ליה גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, ע"כ.
ועל תירוץ זה הקשה בעל קונטרס הספיקות, שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל הרי באיסורים הולכים אחר הרוב, ואם כן כשיש רוב, הרי מבחינת גזל הרי זה רק לצד אחד ולמה לא נכריע על פי ספק איסור.
וכתב בקונטרס הספיקות:
ויראה לי דפירוקא דהאי מילתא כך הוא, שלא אסרה התורה את הגזל אלא מה שהוא של חבירו מצד הדין, אבל מה שהוא שלו מצד הדין לא אסרה עליו התורה, והלכך ספק ממון שהדין בו המוציא מחבירו עליו הראיה, גם דררא דאיסורא לית בה כשאינו מחזירה.
הסבר הדבר ע' בשערי ישר שער ה' פרק א'.
וביאור ענין זה הוא לענ"ד על פי הקדמה כללית דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול"ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ"מ מוטל על בי"ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כן שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהיה כן שיהיו ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא. והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחבירו דבר שעל פי תורת המשפטים הוא של חבירו, וכן לא יעשוק שכר שכיר מה שעל פי משפט התורה הוא חייב לשלם, ואיך שייך לדון שיחוש מי שיעכב הממון תחת ידו על פי משפט התורה לאיסור גזל, אם הממון הוא שלו על פי משפט התורה איזה איסור גזל אפשר בזה, דהלאו של לא תגזול הוא לאו כללי דאסור לגזול משל חבירו מה שהוא שלו, בין ע"י ירושה ובין ע"י זכיה של מקח, ומתנה והפקר, ובין אם זכה על פי משפט חכמים.
כלומר, שאנו צריכים לדון בכל דבר מה מקור הספק, האם המקור הוא בדיני ממונות השכליים או המקור הוא בשאלה הלכתית. ועל פי זה מתורצת גם שאלת הר"ן. ספק צדקה הוא ספק שהוא גם ספק בבל תאחר. ולכן הולכים לחומרא. ובצדקה יש ספק אם כן מבחינת הנדר. מה שאין כן בלקט, הוא נעשה ממילא לקט ולכן זו היתה שאלה של ממון לולא עני ורש הצדיקו. וכן בספק מעשר ראשון ועני, אדם קורא שם להפקיע טבל, וכוונתו לתת מפני שהוא ממון עניים ולכן זה ספק ממון מה שאין כן כשאדם נודר לצדקה (קהילות יעקב נדרים סי' ט').
ונראה שהדבר פשוט שבספק ממון אי אפשר ללכת אחר ספק גזל משום שההכרעה הראשונית צריכה להיות בדיני המשפטים כמ"ש ר"ש שקופ, ולכן גם מהר"י בסאן לא הקשה אלא על הכלל "קים לי" ולא על כל המוציא מחברו עליו הראיה. משום ששם יש לשאול על ספק איסור.
מכל מקום,לפי זה הסיבה שלא הולכים אחר איסור בספק ממון הוא משום שההכרעה הראשונית צריכה להיות בדיני ממונות. וממילא בדבר שההכרעה הראשונית שבו צריכה להיות באיסורים, ממילא ספק איסור אמנם יכריע את הספק ממון.
והרי מוכח בגמרא חולין שספק ממון לא יכול להכריע איסור: שהרי בחלה יש ספק ויש חזקת ממון. ולפי זה מובנת הגמרא בב"ב לגבי שני אילנות בגמרא בבא בתרא פא ע"ב, שאם זה ספק, מדוע לא נלך אחר חזקת מרא קמא? ע"כ שלא הולכים אחר חזקת מרא קמא כדי לפטור מביכורים.
לכן ברמ"א שם סימן רנט סעיף ה', מבואר שלגבי יורשים הולכים לקולא משום שלגביהם אין איסור של בל תאחר משום שהם לא נדרו, ולכן זה ספק ממון שהולכים בו לקולא. (אבל עדיין קשה מסי' רנ"ח ס"ב)
ואם כן, לדעת הרשב"א כאן כל הספק התעורר בגלל נדר ולכן ודאי שצריך להכריע על פי הלכות נדרים וספיקות בנדרים.
ועל פי זה מחלוקת הר"ן והרשב"א היא כמו שכתב במחנה אפרים (והובא בקהלות יעקב ג"כ) שמחלוקתם היא האם אומרים בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וז"ל מחנה אפרים סימן ב':
ונראה לע"ד דהרשב"א והר"ן בהא פליגי דהרשב"א סובר שאין עניים קונים באמירה בלחוד אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא אי לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא. אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו עניים וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן.
היינו שלר"ן זה נשאר ספק ממון כיון שזה כבר ניתן לעניים. (אבל צ"ע שהרי לעיל הוכחנו בשיעור שגם אם אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עדיין יש כאן בל תאחר, וע"ש וצ"ב).
אלא יש להקשות על מחנה אפרים, שהרשב"א אומר שהולכים לחומרא גם בפאה. והרי פיאה זה ודאי ממון עניים. והרי משהלכו בה הנמושות, והעניים התייאשו, הרי מותרים לכל אדם. הרי שהם הבעלים גם להתייאש מהם. וזה ודאי ממון ובכל זאת כתב הרשב"א שהולכים להחמיר.
ועוד יש להוכיח שלא כמחנה אפרים, משום שהרמב"ן הולך בשיטת הרשב"א לענין ספק, אבל לגבי אמירה סובר הרמב"ן שהיא עושה קנין. ע"כ שאף שיש קנין הרי עדיין יש עליו חיוב לקיים נדרו ויש בל תאחר וכן בל יחל אם בסופו של דבר לא יתן בכלל.
הסבר אחר:
אלא שביאור הדבר הוא על פי דברי הקונטרס הספיקות כלל א' סעיף ט'. שם הקשה גם סתירה מדברי הרשב"א שמביא הרמ"א, לרשב"א בנדרים. ותירץ:
והמתבאר מתוך דברי מוהרש"ח כך הוא, דהיכא דשייך ביה חזקת מרא קמא לקולא עבדינן, ואף שהוא ספק מתנות עניים, אבל היכא דלא שייך בו חזקת מרא קמא אלא חזקת ממון לחודא, אף דבשאר ממון עבדינן ביה ג"כ קולא לנתבע, במתנות עניים עבדינן לחומרא, ובכה"ג הוא דילפינן בפרק הזרוע [חולין קל"ד ע"א] דספק לקט לקט מעני ורש הצדיקו [תהילים פ"ב ג'], צדק משלך ותן לו, ומשום הכי הוא דפסק הגהות מרדכי בפ"ק דב"ב [שם] דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם משלו או משל מעשר דחייב ליתן אותן לעניים, וכ"כ בשו"ע יו"ד סימן הנזכר [רנ"ט סעיף ה'], דהתם נמי ליכא חזקת מרא קמא לבעה"ב באותן מעות, שהספק הוא דילמא משל מעשר הם. אך כל זה כשהספק נופל מצד עצמו ולא קדם נדר להקדשו, אבל אם הספק תלוי בנדרו, ר"ל ספק נדר בכך או לא, והדומה, אף דאיכא נמי חזקת מרא קמא אפ"ה לחומרא עבדינן, דכל דלא מקיים נדרו עובר בבל יחל ובל תאחר, ואיסורא הוא וספיקו לחומרא, זהו שורש דבריו, ועמו הולך וסובב להשוות כל לשונות המפרשים ז"ל.
כלומר: במקום שיש מרא קמא לבד, זה מכריע את הספק ואין צריך לתת. וזה עובדא של הרשב"א והרמ"א. אבל חזקת ממון לבד לא מועילה להחזיק וזה דברי המחבר.
וזה מסביר גם את הסתירה לכאורה שבין השו"ע בסי' רנ"ח על יד לצדקה ובין ספק מעות של צדקה הנ"ל.
והטעם יש לומר, משום שחזקת מרא קמא, זה כמו חזקה באיסורים שהיא מכריעה את הספק. ולכן היא מועילה גם כשמדובר על איסור. וע"ש בקונטרס הספיקות אם חזמ"ק היא כמו חזקה באיסורים או כמו חזקת ממון.
אלא שהקונה"ס שם באות ו' כתב:
ודעתי יותר מסכמת דחזקת מרא קמא אינה חזקה המכרעת כמו חזקה קמא באיסורא, אלא מעין חזקת ממון דמסברא ידעינן לה, וכמ"ש למעלה. ועיין בטור חו"מ סימן ר"מ [סעיף ד'] מ"ש בשם הרמ"ה בענין שני שטרות היוצאין ביום אחד מה שנתנו זה לזה, והשתמש שם גם כן בחזקת מרא קמא, ואם נאמר דחזקת מרא קמא חזקה המכרעת מעין חזקה קמייתא דאיסורא לא נוכל לכלכל דבריו במשפט ודו"ק.
ואם זה כמו חזקת ממון, ומדוע באיסורים נלך אחר חזקת מרא קמא ולא יהיה כמו חזקת ממון?
ומכל מקום, כתב בקונטרס הספיקות אות ט' שאם זה כרוך בספק נדר הרי זה ספק איסור לדעת הרשב"א. וזה מה שבסוגייתנו כתב הרשב"א שיד לצדקה זהו ספק איסור. אבל בנדון תשובת הרשב"א זה הרי אצל היורשים ולכן לא אין שאלה של נדר לגביהם ולכן המוציא מחברו עליו הראיה.
מקורות נוספים:
רא"ש כאן סימן ג'. קרבן נתנאל אות י'.
תשובת רשב"א תרנ"ו – החלק האחרון.
שו"ע יו"ד סימן רנ"ט סעיף ה' ובש"ך ס"ק יד.
עיין הערות לרשב"א נדרים הערה 141.
וע' אהבת צדקה עמ' תד.
אהבת צדקה מילואים לפרק י' סימן יג אות ב' בדין הקדש שבספק הולכים לקולא.
ע"ע שערי יצחק נדרים סי' ט', קהלות יעקב סימן ט', נתיבות דיני תפיסה סי' ב', שערי ישר נדרים סי' ז'