צדק או צדקה? "העם דורש צדק חברתי" או העם דורש צדקה?
ע' אור שמח על פסוק והמים להם חומה, על חובת הציבור:
והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצוות שמעיות כמו עבודה זרה ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימסיות ומידות כמו מחלוקת לשון הרע, רכילות, גזל, אין בו מלקות, דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה (ספרי לדברים כה, ב). אולם זה דוקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתין, בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (פרק א משנה א): דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים במלחמה וכו', אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים. שאם הצבור נשחתין בעבודה זרה ועריות על זה נאמר (ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאתם". אבל בנימוסיות ומידות לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב (תהלים נז, ז) "רומה על השמים" וכו', כביכול סלק שכינתך מהם. וגדולה מזו אמרו (יומא ט, א) שבמקדש ראשון היו עובדי עבודה זרה עריות (ושפיכות דמים) ובמקדש שני היו עוסקים בתורה ובמצוות (וגמילות חסדים, ומפני מה חרב?) מפני שנאת חנם, (ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות: – ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים). ושם שאלו, מה הם גדולים? – תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים (ולא חזרה לאחרונים). הרי דאם הצבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתין במצוות. ולכן אמר רבי יוחנן (פרק) חלק (סנהדרין) דף קח, א: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל, דכתיב (בראשית ו, יג) "הנני משחיתם… כי מלאה הארץ חמס". שעל עריות דין צבור יש להם והיה מרחם עליהם, אבל על נימוסיות לא יתכן – ולכן על חילול שבת בעונותינו הרבים שנתפשט, יאחר להם כי הם צבור. ואף בעבודה זרה אמרו בספרי "והנפש ונכרתה", שאין הצבור נכרתים – אבל כיון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול, ונשחתו במידות כי המה כחייתו טרף, אז נקום ינקם ה' ולא יאחר. כי איך נחשוב להם? אם כיחידים, הלא על מצוות הן נכרתין; ואם כצבור, הלא על נימוסיות הן יתמו! וכן בדור המבול: – על גזל לבד היה דנן כיחידים, אבל כיון ש"השחית כל בשר את דרכו" (בראשית ו, יב), אם היה דן אותו כל יחיד לעצמו היה נכרת, ועל כרחך דדן אותן בהצטרף כצבור, והיו נכרתין עבור הגזל.
ולכן מצאנו שעל העגל שהיה החטא בעבודה זרה, מחל הקדוש ברוך הוא להם ונתרצה להם (שמות לב, יד), אבל על מרגלים שהיה לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם, ונגזר "במדבר הזה יתמו" וכו' (במדבר יד, כט – לה). ומזה אתי שפיר המדרש (מכילתא מדרש אבכיר) שהובא בילקוט (רלד) "והמים להם חומה" (שמות יד, כט) – מלמד שעמד סמאל ואמר: רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים?! (והיה משמיע קולו לשר של ים), נתמלא עליהם חמה וביקש לטובעם [לכן כתוב "חמה" – חסר ויו]. היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום דהגם דהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה, יעויין מכילתא בא פרשה ה, ולכן בצבור הקדוש ברוך הוא עושה להם נסים. אבל במים, כשנחלקו לארבע כתות, ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין שצריך לדון אותם כיחידים, והן נכרתין על עבודה זרה, ואיך אתה עושה להן נסים?! ודו"ק.
האם יש חובה לתת קצבאות בגובה שכר מינימום או שכר ממוצע?
מצות הצדקה:
ספר המצוות עשה קצה:
והמצוה הקצ"ה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (ראה טו ח) פתוח תפתח את ידך וכו' ואמר (בהר לה) והחזקת בו גר ותושב וכו' ואמר (שם לו) וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים רובם בכתובות (מח – נ א, סו ב – סח א) ובתרא (ח – יא א, מג א) ובאה הקבלה (גטין ז ב לק' עמ' רפה) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט:
ספר המצוות לא תעשה רלב:
והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה (שם) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי:
כתובות סז ע"ב:
תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר מאי רבותא אמר רב הונא ליטרא בשר משל עופות ואיבעית אימא בליטרא בשר ממש רב אשי אמר התם כפר קטן היה בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ג':
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
אלא שזו חובת הצדקה. והרי רמב"ם זה אי אפשר להבין כפשוטו, שודאי אין חיוב לבטח את העני כל החיים שתהיה לו הכנסה?
התשובה ברמב"ם פרק ט' הלכה יד:
הלכה יד
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
אבל כל זה לגבי חיוב צדקה. אבל כשמדובר מעבר לחיוב צדקה, האם יש חובת הצדק למדינה להשוות תנאים של מי שאינו מסוגל?
כל מה שניתן לומר, שאין מדיניות של קצבאות בהלכה. אלא מה שהמדינה עושה זה תלוי ביכולות שלה ובסדרי העדיפויות. אכן יש לנהל מדיניות בחמלה, מעבר לחובת הצדקה, כפי שהמדינה מקדישה כספים לתרבות וכיו"ב, גם זה צורך לתת לנכים וזקנים וכיו"ב מעבר לחובת הצדקה.
ויש לדון על סדרי עדיפויות.
האם בכלל המדינה יכולה להקצות כספים כשיש נושאים של פיקוח נפש שחייבים לתת להם כספים? לכאורה גדר החובה של ציבור והגדרת פיקוח נפש בציבור שונה מאשר חובת היחיד. ראיה משיטת הר"ח לגבי גחלת של מתכת. רבנו חננאל שם:
ואסיקנא לעולם כרבי יהודה סבירא ליה דאמר מלאכה שאיננה צריכה לגופה חייב עליה מיהו דבר שיש בו הזק לרבים כגון צידת נחש וכיבוי גחלת של מתכת בזמן שהיא חמה והיא שחורה והרואה אותה דומה שהיא צוננת לפי שאין בה אדמומית כגחלת לוהטת ונמצאו בני אדם ניזוקין בה לפיכך מותר. אבל הגחלת של עץ אם תסיר אדמומיתה נכבית כבר ואינה מזקת. ואם אדמומיתה בה כל הרואה אותה מתרחק ממנה ומכל פנים אין אדם ניזקו שהשחורה כבר כבתה והאדומה מתרחיקין ממנה לפיכך לפכיך המכבה אותה חייב לפיכך היה שמואל אוסר בגחלת של עץ.
נדרים פ' ע"ב:
ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים בהמתם ]ובהמת אחרים בהמתם קודמת לבהמת אחרים כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים חיי אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער גוף כולו לא כל שכן אמרי אין כביסה אלימא לרבי יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי. שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה שנאמר (במדבר כד) יזל מים מדליו שמהן תצא תורה.
ר"ן:
חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן ובני אותה העיר לכביסתן בלבד חיי אחרים קודמין בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה.
רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא.
הרי שאפילו מניעת כביסה קודם לחיי אחרים.
אלא שזה גם כן סרך של פיקוח נפש, אבל להקצות כספים לתרבות על חשבון פיקוח נפש, לכאורה מנין ההיתר? צריך לומר שבציבור הכל גדר של פקו"נ, וגם ציבור משועמם בלא תרבות, יחפש אפיקים שסופם הוא בידור, אלימות, וכיו"ב.
אנצקלופדיה הלכתית רפואית, ערך משאבים מוגבלים:
ציבור מול יחיד אחת משאלות היסוד הנוגעות לבעית המשאבים המוגבלים ברפואה היא האם הכלל והציבור הוא ישות נפרדת, שיש לו אינטרסים משלו; או שהכלל והציבור הוא רק סך כל היחידים המרכיבים אותו, ולכן רק האינטרסים של כל יחיד הם הקובעים מבחינה מוסרית. אם רק היחיד קובע, הרי שיש לו זכות שיעשו עבורו כל מה שדרוש לו, גם אם החברה תצא נפסדת מאד; לעומת זאת, אם הכלל הוא ישות נפרדת, מותר להקדיש אמצעים לצורכי הכלל, ואפילו לצרכים כמו בניני ציבור, גינות נוי, כבישים וכד', אף על פי שעל ידי זה ייפגעו יחידים רבים מבחינת בריאותם ואפילו מבחינת חייהם.
לכן לסיכום הייתי אומר שיש כאן שתי שאלות: שאלה של צדקה, שאותה צריך לפתור, שיקבל לא פחות ממה שעל פי ההלכה צריך לקבל צדקה. אבל ראוי שהציבור יחמול על חלשים אלו ויתקן תקנות קהל שאלו יקבלו דבר שיכול להעלות את מצבם מעבר לרף המינימלי של עני.
נספח:
האם צדקה היא צדק, אולי תלוי בשאלה האם ספק צדקה הוא ספק איסור או ספק ממון.
האם העני יכול לכפות על הגבאי לתת לו צדקה?
האם ניתן לומר שחובת הרשויות זה צדק, וחובת הפרט לתת לעני זו צדקה?
לדעת קצות החושן (סימן ר"צ ס"ק ג') מצוות צדקה נחשבת כחוב, חוב זה משועבד לעניים, לכן כופין על הצדקה על אף שמדובר במצוות עשה שמתן שכרה בצידה. לפי זה, אם זה חוב אם כן העני יכול גם לתבוע את הצדקה.
הרב קאפח: בתורה צדקה היא משפט ויושר. ע' אבן עזרא על הפסוק בפרשת לך לך טו ו וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה, שכתב:
(ו) צדקה כמו וצדקה תהיה לנו (דבר' ו, כה). וצדק ומשפט אחים. רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך צדקה אחרת:
וע' מורה נבוכים ח"ג פנ"ג:
ומלת צדקה, היא נגזרת מצדק, והוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חק לחקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו, ולפי הענין הראשון לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם, צדקה, כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל החוקים הראוים עליך לזולתך מפני מעלות המדות, כרפואת מחץ כל לחוץ, יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון ולך תהיה צדקה, כי כשתלך בדרך מעלות המדות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שלמת לה חוקה, ומפני זה תקרא כל מעלת מדות, צדקה, אמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ר"ל מעלת האמונה, וכן אמרו (עליו השלום) וצדקה תהיה לנו, אבל מלת משפט, הוא לדון במה שראוי על הנדון, יהיה חסד או נקמה, כבר התבאר שחסד נופל על גמילות חסד גמור, וצדקה על טובה שתעשה אותה מפני מעלת מדות להשלים בה נפשך, ומשפט פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב,
האם ביטוח לאומי מוגדר כצדק או כצדקה? נפ"מ אם אפשר להביא בחשבון תשלומים להם כמעשר כספים ע' אהבת צדקה. עמ' קז. מילואים לפרק ד' סימן ט