ב”ה

יסודות הצדקה

מהי מטרת הצדקה

צרכים דחופים כמו מזון וכסות.
צדקה לשם שיקום
שמירת רמת החיים?
כל צורך שאדם ניצרך ואינו יכול לממנו: חתונה, רפואה וכיו”ב

רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ז

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

כמובן שזה מעורר קושי: האם חייבים לממון רכב למי שירד מנכסיו, או למי שפוטר מעבודתו?

מיהו עני

ע”פ הגדרת המצוה לתת די מחסורו: עני הוא מי שנזקק לצרכים בסיסיים שאינו מצליח לספק לעצמו, מזון וכסות וכו’

האם המדד הוא כושר ההשתכרות של העני או הרכוש של העני? מה קורה אם יש לו רכוש אבל הוא פוטר מן העבודה, ומאידך, מה קורה אם אין לו רכוש אבל יש לו משכורת: ודאי שאינו עני.

קו העוני, כפי שבמדינה הוא רק הגדרה פוליטית מהו עני, גם בהלכה נראה שאין “קו עוני” אלא יש ‘די מחסורו’ צדקה, מעשר עני וכו’., שהוא מדד אישי. ונפ”מ גדולה, שלפי ההלכה יתכן אדם עשיר שנמצא בדרך ואין לו מה לאכול הוא מוגדר כעני.

יש בהלכה הגדרות שונות, לקחת מן התמחוי, מן הקופה, מן הצדקה, מעשר עני, לשקו”פ, ודי מחסורו, וכפי שישנן הגדרות שונות לקבלת קצבאות שונות מביטוח לאומי, כך יש בהלכה הגדרות שונות.

לגבי צדקה:

די מחסורו, כפי שדברנו. ולכאורה לא תלוי במאתים זוז. לגבי לשו”פ תלוי במאתים זוז

לכן המשנה בפאה פ”ח מ”ח לא מנתה את הצדקה, כיון שזה צריך לתת לו די מחסורו:

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:

וכתב הרע”ב: “מאתים זוז – קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות”.

מאתים זוז זה פי עשר מפדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים זוז. 960 ג’ כסף שזה כיום, (אלול תשע”ז 1825 ₪) כסליו תש”פ כ 2000 ₪ – מחיר 960 גרם כסף. שזהו סכום שאינו מספיק אפילו לחודש כיום. וכבר כתב הטור (והובא בשו”ע):

וי”א שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין מעשר עני בכל שנה והיו נוטלין לקט שכחה ופאה לפיכך שיערו שמי שיש לו ר’ זוז לא יטול לפי שיכול לעבור בהן שנה ולשנה הבאה יהיה לו במה שיהיה אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח תדע לך שהרי יש חילוק בין אם נושא ונותן שאז אפי’ אם יש לו נ’ זוז לא יטול שאפשר לו להתפרנס מן הריוח אלמא הכל לפי העניןואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס בריוח של נ’ זוז אבל האידנא א”א והכל לפי המקום והשעה.

ולכן אומרים האחרונים, שמי שכיום יש לו משכורת קבועה, אינו יכול ליטול מן הצדקה. דרך אמונה בבירור הלכה להלכה יג^[1].

והגדרים של מתנות עניים ושל צדקה הם שונים: לכן מי שסמוך על שולחן אחרים כפי שנבאר, לא יכול לקחת צדקה, כיון שיש לו די מחסורו (קהלות יעקב סוכה סימן כט “בענין צדקה לעני שאחד מפרנסו”) אבל כיון שהוא עני יכול ליטול לשו”פ. מאידך כמובן שאינו יכול ליטול לקט שכחה ופאה כדי לקנות סוס לרכב עליו, כיון שזה מיועד למזונות. מי שיש לו כלי זהב שמחייבים אותו למכור, כפי שיתבאר להלן, אינו נוטל צדקה אבל לקט שכחה ופאה יכול ליטול. מי שיש לו מזון יד סעודות אינו נוטל מן הקופה, אבל לקט שכחה ופאה יכול ליטול.

לכן כתב הרמב”ם בפרק ט’:

הלכה יג

מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע”פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.

שיעור מאתיים זוז לרמב”ם לא נאמר לצדקה. אבל הטור בסימן רנ”ג כתב גם לגבי צדקה.

מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול מהתמחוי ארבע עשרה סעודות לא יטול מהקופה יש לו מאתים זוז אפי’ אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל יש לו מאתים זוז חסר דינר אפי’ נותנין לו אלף זוז בבת אחת ה”ז יטול.^[2]

ונראה שהמחלוקת היא עקרונית בהגדרת העני: אם מאתים זוז הם נאמרו רק לגבי לשו”פ, הרי שהמדד הוא יכולת ההשתכרות – שהרי לקט שכחה ופאה הם “המשכורת”, ומי שיש לו יכולת פרנסה לשנה לא יקח השנה מתנות עניים שהם לשנה.

אבל לטור שגם צדקה תלויה במאתיים זוז, הרי שיתכן שהמדד הוא לא יכולת ההשתכרות אלא הרכוש..

נפ”מ גדולה האם שיעור מאתיים זוז נאמר גם לגבי צרכים אחרים. לדעת הטור, כתב בדרך אמונה, בביאור הלכה על הלכה יג שלכ”ע, שיעור מאתים זוז נאמר רק לגבי מזונות וכסות. אבל לגבי שאר צרכים לא נאמר בכלל שעור מאתים זוז, ועוד נסביר דבר זה. אבל אם זו הגדרה של רכוש, מסתבר שזה יהיה נכון לגבי כל דבר, גם צרכי רפואה או חתונה.

ונפ”מ גדולה בין השיטות גם לשאלה אם יכול ליטול לשנה הבאה. הרי מאתיים זוז הם פרנסה לשנה, ומכך למד בדרך אמונה פרק ט’ אות פד^[3], שגם צדקה לגבי די מחסורו כשהעני נוטל יכול ליטול רק לצורך שנה זו אבל לא יכול ליטול בשביל השנה הבאה:

לטור יותר קשה: מדוע לא יטול צדקה אם יש לו מאתיים זוז, אם הוא זקוק לזה וזה די מחסורו?

התשובה היא שיש לו מאתיים זוז שאינו נושא ונותן בהם: שיקח את הסכום וימלא מחסורו. (השאלה תהיה מה אם הסכום הזה זה חסכון לצורך חתונה וכיו”ב, האם צריך לשבור את החסכון).

ואכן מצאנו בסוגיה שיש דברים שמחייבים אותו למכור:

ואם כך, ודאי קשה: מדוע לתת סוס לרכב עליו? ומאידך קשה גם לרמב”ם, מצד אחד נותנים לו סוס לרכב עליו, ומאידך מבואר בסוגיה שמחייבים אותו למכור דברים מסויימים, ע’ רמב”ם הלכה יד:

עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.

די מחסורו, “סוס לרכב עליו” כיום

כתב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ז’ הלכה ג’:

ומקורו בגמרא כתובות סז ע”ב:

תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום ליטרא בשר מאי רבותא אמר רב הונא ליטרא בשר משל עופות ואיבעית אימא בליטרא בשר ממש רב אשי אמר התם כפר קטן היה בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א”ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.

וע”ש עוד מעשים כאלו.

לכאורה הדברים תמוהים: האם חייבים לשמור לעני על רמת החיים שלה היה רגיל קודם שירד מנכסיו? האם חייבים לקנות לו רכב? כשגובים להכנסת כלה, במקום שאי אפשר לחתן את הבת אם לא נותנים לה דירה, האם חיוב צדקה כולל לקנות לו דירה (שלעיתים למי שנותן צדקה אין).

ובשיטה מקובצת שם כתב:

אפילו סוס לרכוב עליו כו’. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי. תלמידי רבינו יונה ז”ל.

והגאונים ז”ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא’ מעניי ישראל. ע”כ:

שיטת הגאונים מסתברת, שזה מדובר כל זמן שלא ידוע שהוא עני, אבל אם נתפרסם, לא צריך לתת לו. אבל בדרך אמונה בציון ההלכה אות ל’ הביאו וכתב שכל הפוסקים לא חלקו בכך, ולהלן נברר דרך זו.

שו”ת מהרשד”ם חלק יורה דעה סימן קסו

דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן על זה אמרה תורה אשר יחסר לו לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנה’ מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא יחסר לו כי הוא מחסר את עצמו ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שאין נזקקין לו.

לדבריו מדובר על מי שאפשר שיסתכן על ידי זה שלא יקבל את מה שהוא רגיל.

כתב הרמב”ם בפרק ט’:

הלכה יג

הלכה יד

האם פירושו של דבר ששמירת רמת חיים היא חלק ממצות הצדקה?

ע’ גמ’ כתובות סח ע”א:

תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות מאי שנא כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.

תירוץ רב פפא הובא בהלכה בשו”ע רנ”ג בתוך סעיף א’:

…והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.

אלא שזה לא כפרוש רש”י שם בסוגיה, שפירש שבא לידי גיבוי הכוונה כשנטל צדקה כשיש לו מאתיים זוז וגובים ממנו חזרה, אומרים לו למכור. ואמנם דין זה שאם גובה מן העם אינו יכול ליטול, מובא גם ברמב”ם וגם בשו”ע לגבי קופה ותמחוי. אבל מסתבר שזה נאמר גם לגבי מצב של כל מחסורו.

ההקבלה בין מצות צדקה לבין מצות מתנות עניים

מחלוקת הרמב”ם והטור אם מאתים זוז נאמר לגבי צדקה

מחלוקת האם “ובחנוני נא בזאת” נאמר לגבי צדקה.

דינים שיש בהם הבדל: אין לו מאתים נוטל אפילו אלף זוז. מתנות עניים שבשדה עני לוקח בעל כורחו של בעל הבית.

האם לעני זכות לדרוש צדקה

היו לו מאתים זוז. נראה שהלומדים בכולל או בישיבה ויש להם שם שכירות קבועה כל חדש כדי צרכם לחדש זה כיון שההנהלה לא התחייבה לתת להם אלא אם יהי’ להם ואם לא יהי’ להם א”א לתובעם לדין או שהרשות ביד ההנהלה לשלחם כשירצו דינם כעניים ממש המתפרנסים מן הצדקה ומותר להם ליטול צדקה ולשו”פ ומ”ע אם אין להם מאתים זוז אבל אם ההנהלה התחייבה ליתן גם משלהם אם לא יהי’ להם וגם א”א לסלקו תוך השנה אז הוי כאילו יש להם פרנסה לשנה וכן כל כה”ג: ↑
וכתב בית יוסף: ואף על פי שבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כתב רבינו לא יטול צדקה כלל משום דמשמע דכל שאינו נוטל את אלו אינו נוטל שום צדקה וכן כתב המרדכי בפ”ק דב”ב (סי’ תק) בשם רבינו אפרים ובשם אור זרוע (הלכות צדקה סי’ יד) דגם בצדקה הוא גוזל את העניים דבעל הבית שנתן לו לא יתן לעניים אחרים והביא ראיה מהירושלמי (פאה פ”ח ה”ז) דכל שיש לו מאתים זוז לא יטול צדקה: ↑
ז”ל: אם הי’ לו ר’ זוז דהיינו פרנסה לשנה זו אסור לו ליטול מהצדקה לצורך שנה הבאה וכן שאר צרכיו המזדמן לו כגון נשואי בניו או רפואות או לשכור דירה וכה”ג ואין לו לזה אם הוא לצורך שנה זו יכול לקבל אף על פי שיש לו ר’ זוז דהוי די מחסורו אשר יחסר לו אבל לצורך שנה הבאה לא יקבל עתה רק בשנה הבאה. ↑