א. היחס שבין תכלת ללבן

ב”ה

1. היחס שבין תכלת ללבן

שתי מצוות בציצית: התכלת והלבן. מה היחס שבין תכלת ללבן, האם זה כמו תפילין של ראש ותפילין של יד שאלו שתי מצוות שונות או שזה מצוה אחת? לכאורה המשנה במנחות בתחילת פרק התכלת משוה את שתי המצוות: מנחות לח, א

מתני’ התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד:

תפילין ש”י וש”ר הם שתי מצוות, וכך מסתבר שהרי אם לא מעכבות אחת את השניה פירוש הדבר שהן שתי מצוות. ואם כן הרי גם תכלת ולבן צריכים להיות אותו דבר.

אף על פי כן אנו מוצאים שתכלת ולבן הן מצוה אחת, אבל תפילין של יד ותפילין של ספר המצוות לרמב”ם (גרסת הרב קאפח) מצוה יד:

הציווי שנצטווינו במעשה ציצית. והוא אמרו יתעלה: “ועשו להם ציצית וגו’ ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” (במדבר טו, לח). אך אינה נמנית כשתי מצוות, אף על פי שביסוד הוא אצלנו: “התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת”, שכן אמרו בספרי: “יכול שהן שתי מצוות: מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית – מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות”. וזו אין הנשים חייבות בה, כמו שנתבאר בתחילת גמרא קידושין. וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בגמרא מנחות.

תכלת ולבן הם מצוה אחת, אף שאין מעכבין זה את זה והיה מקום לומר שאלו שתי מצוות, אבל כותב הרמב”ם בשורש יא שיתכן שגם דברים שבהם נאמר שהחלקים לא מעכבים, יתכן שזו מצוה אחת. כיון שמטרת המצוה היא אחת, “למען תזכרו”. וכתב:

אך נקודת הקושי היא בדברים שאמרו בהם: “אינם מעכבים זה את זה”. כי העולה במחשבה ראשונה הוא, שהואיל וחלקים אלו כל חלק מהם אינו זקוק לחברו, יהיה כל חלק מצווה בפני עצמה, כגון אומרם: “התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת”. שכן היינו אומרים, שלבן ותכלת נמנים כשתי מצוות, לולא מצאנו עליהם מאמר מפורש במכילתא דר’ ישמעאל, והוא אומרם שם: “יכול שהן שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן? תלמוד לומר: והיה לכם לציצית – מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות”. הנה נתבאר לך, שאפילו החלקים שאינם מעכבים זה את זה, פעמים הם מצווה אחת אם העניין אחד; שהרי המטרה בציצית “למען תזכרו”, לכן נמנית כללות הדבר המביא לידי זכירה. אם כן, לא נשאר לנו לתן לב במניין המצוות לאומרם “מעכבין” ו”אין מעכבין” – אלא לעניין בלבד: אם הוא עניין אחד או עניינים רבים, כמו שביארנו בכלל תשיעי מכללים אלו שאנו משתדלים לבארם.^[1]

ומה שתפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות אף על פי שעניינן אחד, ראה מ”ש א”מ ברסיסי טל:

בדעת הרמב”ם צריך לומר ששני המעשים קובעים רק כאשר יש שוני בין המעשים, כמו בתפילין של ראש ותפילין של יד. אבל כאשר אין שוני במעשים כמו קריאת שמע וקטורת, מאחר ועניינם אחד נחשבים כמצווה אחת, וכל שכן כאשר שתי הפעולות במעשה אחד ועניינם אחד כמו תכלת ולבן נחשבים כמצווה אחת.

ויש עוד להאריך בדעת הרמב”ן שם, ואכ”מ.

אבל בכל זאת יש לשאול ביחס שבין תכלת ללבן, אם זו מצוה אחת, האם הן שתי חיובים שוים כמו תפילין של ראש ותפילין של יד, או שתכלת היא תוספת על הלבן. סיוע לדרך זו האחרונה, יש ממה שבסוגיות מצאנו שלבן לבד נקרא ציצית, ואילו תכלת לבד כתב בעל המאור מסכת שבת דף יב ע”א:

לא מצינו תכלת לבדה שנקראת ציצית בשום מקום לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד.

וזה סיוע לכך שהתכלת היא כתוספת על הלבן אבל לא יכולה לעמוד בפני עצמה. ונפ”מ מי שיש לו רק חוטי תכלת ולא חוטי לבן, האם יטיל את התכלת.

בעצם שאלה זו היא שאלה בפסוקים בתורה. בפרשת שלח, במדבר טו כתוב:

(לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:

לכאורה פשט הפסוק שעל הציצית – של לבן – צריך לתת פתיל תכלת שהוא תוספת. אבל מאידך בפרשת כי תצא, דברים כב:

(יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:

אם לא כתובה כאן מצות תכלת, לכאורה משמע שזו מצוה אחת במצוה לעשות גדילים.

הסברא לומר שתכלת היא תוספת על הלבן ניתנת להאמר כיון שהתכלת אינו מעכב את הלבן. אם כן התכלת היא תוספות. אבל אם כך, איך נסביר את הצד השני של המצות שהלבן אינו מעכב את התכלת? ובאמת כותב הרמב”ם בהלכות ציצית פרק א’ הלכה ד’:

והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר.

מתוך כך שהרמב”ם נותן הסבר שונה ללבן אינו מעכב את התכלת, לכאורה זה אומר שהתכלת הוא רק תוספת ללבן.

אבל רש”י פירש אחרת, ומשמע שלדעת רש”י יתכן ציצית שיש בה רק חוטי תכלת רש”י מנחות לח ע”א:

התכלת אינה מעכבת את הלבן – ואף על גב דמצוה לתת תכלת ב’ חוטין בציצית כדמפרש לקמן אפ”ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא.

הרי שלרש”י התכלת והלבן הם שוים, אבל לרמב”ם התכלת תוספת של כריכה על גבי הלבן, ולכן לא יתכן לשים תכלת לבד.

וכיון שהתכלת היא תוספת של כריכה על גבי הלבן, לכן ברור מדוע התכלת והלבן הם מצוה אחת ולא שתי מצוות, וכמובן לא דומה לתפילין של יד ותפילין של ראש.

נראה ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים כמה חוטי תכלת צריכים להיות בציצית, לדעת רש”י הנ”ל בתחילת הפרק “מצוה לתת תכלת ב’ חוטין בציצית”

לדעת הרמב”ם חצי חוט צריך להיות של תכלת, ראה רמב”ם ציצית א, ו:

…ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים.

השגת הראב”ד: ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב”ד ז”ל: טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ”ל.

ובהלכה ז’ שם מבואר שעיקר הכריכות, חוץ מראשונה ואחרונה הם של תכלת:

ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות.

ובכסף משנה ציצית א, ז הביא תשובת הרמב”ם לחכמי לוניל שם הדברים מבוארים:

וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז’ חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ”כ הגאון ר’ שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ”ל:

הרי שהתכלת הוא חצי חוט לדעת הרמב”ם. והראב”ד שם כתב:

כתב הראב”ד ז”ל זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול…

ועיין עמק ברכה, שכתב שמחלוקת הרמב”ם והראב”ד בצורת הכריכות, היא המחלוקת בשאלה איך המציאות של תכלת בלא לבן, ע’ עמק ברכה ציצית א:

דהנה דעת הרמב”ם מבואר שם דסבר דעיקר מצות תכלת היא דוקא בכריכה על הענף של חוטי לבן, כדכתיב: “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת”, וזהו כל מצותה לכרוך התכלת על הציצית; וע”כ כתב שם הרמב”ם דלא יתכן דינא דהלבן אינו מעכב התכלת אלא כשכרך התכלת על הלבן ואח”כ נפסק הלבן, אבל אם בתחילה לא עשה אלא תכלת לחודא, פסול, דאין כאן כריכה על הלבן, וכמו שביאר הכ”מ; ומפני זה כתב נמי הרמב”ם בהל’ ז’ שם, דכל הכריכות של החוליות עושין מהתכלת לחודא חוץ מכריכה ראשונה, משום דבעינן סמוך לכנף מינה, וכריכה אחרונה, משום מעלין בקודש ולא מורידין, וכמו שכתב בתשובה לחכמי לוניל. וא”כ, מדכתבה התורה “פתיל תכלת” דמשמע חד, ע”כ הכוונה חוט של כריכה א’ משמונה הכפולים, דהיינו חצי חוט שלם, כיון דעיקר הצורך להתכלת אינו אלא מפני הכריכה.

אבל הראב”ד לשיטתי’, שהשיג שם על הרמב”ם שכתב דכל הכריכות עושין מהתכלת, וז”ל: זה הסדר אין לו שורש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול וכו’. ומסקנתו דרוב הכריכות עושין מהלבן ולא מהתכלת. הרי משמע דפליג בזה על הרמב”ם וסבר דמצות תכלת אינה תלויה כלל בכריכה, ומה דכתיב “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” ביאר הראב”ד בהשגתו בפ”ב ה”ח דהכוונה היא דלעולם התכלת יבוא על ציצית הכנף, כלומר שיהא התכלת אחרון בו, דמצוה להקדים לבן לתכלת. ולשיטתו דלא בעינן כריכה בתכלת, מדכתבה התורה “פתיל תכלת” דמשמע חד, סתמא משמע דהיינו חוט שלם א’ מארבעה החוטין השלמים.

ולדברינו המחלוקת היא האם התכלת הוא דבר נוסף על הלבן או שהתכלת היא במעמד שווה ללבן.

מחלוקת נוספת שיכולות לשמש כמבחן האם התכלת היא לבן צבוע או שהתכלת היא מין אחר, היא השאלה האם כשהיום אנו שמים לבן במקום תכלת, האם יש לנו ציצית עם לבן, או ציצית עם שני מינים אלא שה’תכלת’ אינו צבוע?

תוספות במנחות דף לח ע”ב ד”ה אלא לגרדומין דנו האם כשנפסק חוט אחד הציצית פסולה, שהרי במה שאמור להיות תכלת, או בלבן, יש רק חוט אחד, או שהציצית הופכת להיות רק לבן, ואם כן אם שתים נפסקו כשר, כיון שנשארו שתיים שלימות.

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לח ע”א

מתני’ התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד.

גמ’. לימא, מתני’ דלא כרבי; דתניא: וראיתם אותו – מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי, וחכ”א: אין מעכבין… [ע”ב] אלא אמר רבא: לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדם תכלת וקאי לבן, ואי איגרדם לבן וקאי תכלת – לית לן בה, דאמרי בני ר’ חייא: גרדומי תכלת כשרין, וגרדומי אזוב כשרין. וכמה שיעור גרדומין? אמר בר המדורי אמר שמואל: כדי לענבן. איבעיא להו: כדי לענבן, לענבן כולהו בהדדי, או דלמא כל חד וחד לחודיה? תיקו.

בתוספות מסכת מנחות דף לח ע”ב עולות שתי אפשרויות להבנה בגדר השמנה חוטים שאנו קושרים היום, האם כולם מצוה אחת של לבן, או שתים לבן ושתים במקום התכלת, ונפ”מ כשנפסק:

אלא לגרדומין וכו’ – משמע דאי אגרדום כולהו מיפסלי ואור”ת דעכשיו שנותנין ד’ חוטין ב’ משום לבן וב’ משום תכלת וכופלן לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטין שמא הם משלשה חוטין ונמצא שלא נשארו ב’ חוטין שלימין.

ויש לדקדק קצת דסוגיא זו כרבי אתיא דהשתא הוי מצוה אחת… ולרבנן אפי’ בחד מיפסיל דהא תרי מצות נינהו ולא תועיל האחת לחבירתה דהוי כאילו איגרדם תכלת ומקצת לבן ומיהו נראה למאי דבעינן בלבן נמי ד’ חוטין א”כ חד מצוה נינהו ואי לא בעינן אלא ב’ כ”ש דלא מעכבי וכמאן דליתנהו הוו.

ולכאורה הרי זה מה שאנו דנים עליו. אם נאמר שהתכלת הוא לבן צבוע, הרי שהבסיס של הציצית הם שמנה חוטים של לבן, ובתוספת של תכלת (לשיטת רש”י ותוספות שצריך שנים תכלת ושנים לבן). אבל אם נאמר שכולם מצות לבן, ואין כאן שתי מצוות, הרי זה משום שאם אין לנו תכלת צבוע אין לנו בכלל תכלת.

הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות ציצית סימן יז

וראיתי לבעל העיטור שכתב והשתא דקי”ל כב”ה דסדין חייב בציצית מדאורייתא ורבנן הוא דגזרי גזרה משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשתן נמי ליכא דקי”ל כרבי יוחנן בן נורי דאמר אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר +צבוע+ לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הלכך פשתים לא פטר בטלית [של פשתן] כלל. והא דאמר בשיראים או צמר או פשתים רב נחמן דסבירא ליה דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומשום הכי מיפטרי בכל דהו אבל טלית דאורייתא לא מיפטרי בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית אלא צבע חלזון. ורב קטינא דלא רמי ציצית משום האי טעמא הוא ומסתבר לן דהיינו טעמא דרבוותא קמאי דלא רמו ציצית של פשתן בטלית של פשתן. ע”כ לשון בעל העיטור ז”ל. ופירוש זה +זר+ הוא לפרש אין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לבן…

ולדברינו אפשר להסביר את דברי בעל העיטור, שסובר שתכלת הוא לבן צבוע, ולכן גם כשאינו צבוע, מכל מקום צריך להיות של צמר, ורק חסר לו צבע, מכל מקום צריך להיות צמר ולכן אין להטילו בטלית של פשתן.

נספח:

מנחות כח, א

ד’ ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות:

ע’ ישועות יעקב סי’ יב ס”ק ז’ שכתב שלפי רש”י שבמקום התכלת, אם אין תכלת, צריך לשים לבן, יש לומר שיוצא ידי מצות תכלת והצבע לא מעכב (!), ולכן אנו הולכים היום עם טלית ובלא תכלת:

1. ועיין בהשגות הרמב”ן שם ובסוף השורש התשיעי. וראה מה שכתבנו בשיעור על שורש אחד עשר בספר המצוות. ↑