ה. כלאיים בציצית

ב”ה

ה. כלאיים בציצית

בפרשת כי תצא, דברים כב, הוקשו מצות ציצית ואיסור כלאיים:

(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס (יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: ס

ומכאן למדו חז”ל להתיר כלאיים בציצית, כלומר אף שעל ידי החוטים יש כלאיים של צמר ופשתים. יש לעמוד על היקף ההיתר, האם רק במקום שהתכלת גורם כלאיים כגון חוטי תכלת צמר בציצית של פשתן, או גם מותר לשים חוטי פשתן בטלית של צמר. וכן יש לשאול אם זה בגדר של הותרה או דחויה. נפ”מ למה שנדון בשעור שעבר, לשיטת הרמב”ם שכסות יום בלילה פטורה, האם יוכל בלילה ללכת בציצית שיש בה כלאיים (ע’ מ”ש בשיטת ר”ת).

יבמות ג ע”ב מביאה את כלאיים בציצית כמקור כללי לכלל שעשה דוחה לא תעשה:

טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי ה”א אחות אשה מייבמת מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר.

בפשטות הכלל עשה דוחה לא תעשה הוא בגדר של דחויה ולא בגדר של הותרה, שאם כן לא היה צריך להיות בעדניה וכיו”ב^[1]. וכתב על זה בקהילות יעקב יבמות סי’ א’ שמזה מוכח שעשה דוחה לא תעשה הוא בגדר של דחויה ולא בגדר של הותרה, שאם כן היה דוחה אפילו אפשר היה לקיים שניהם:

והנה מהא דאר”ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול”ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ולא דחי עשה לל”ת ואם לאו כו’ כדאיתא לקמן ד”כ ע”ב ובכמה דוכתי מוכח מזה דעדל”ת אינה אלא דחויי’ ולא הותרה, דאי הותרה הי’ רשאי לעבור על הל”ת במקום קיום עשה אע”פ שיכול לקיים שניהם.

ובאמת בסוגיה של כלאיים בציצית במסכת מנחות, מפורש כך שדחית כלאיים היא רק במקום שאי אפשר ולא במקום שאפשר, מנחות מ’ ע”א

תנו רבנן סדין בציצית ב”ש פוטרין וב”ה מחייבין והלכה כדברי ב”ה א”ר אליעזר ב”ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין אמר רבי א”כ למה אסרוה לפי שאין בקיאין אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא כל שכן דמתמהו עילון ולידרשא בפירקא גזירה משום קלא אילן ולא יהא אלא לבן כיון דאפשר במינן לא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה

וכתב רש”י שם:

ב”ש פוטרין – מן הציצית דלא דרשינן סמוכין למישרי כלאים בציצית… ולב”ה דמחייבי ליה בציצית דדרשינן (יבמות ד) סמוכין ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר נמי לב”ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב”ה מותר והאי דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא ליה מילתיה דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת עמרא הוא.

אינו אלא מן המתמיהין – מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש אדבית הלל פליג רבי אליעזר.

אמר רבי אם כן – דהלכה כב”ה למה אסרוה בירושלים.

לפי שאין בקיאין – לדרוש סמוכין דכלאים בציצית מותר ואתו למישרי כלאים בכל מקום…

ונפרסמה למילתיה – דכלאים בציצית מותר.

כל שכן דמתמהי עלוון – דאמרי אנשים הגונים כאלו לובשים כלאים.

גזירה משום קלא אילן – צבע היא שדומה לתכלת ואי שרית של תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה וקפריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן האמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו כיון דלשם לבן (אי) איפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן דצמר בסדין.

כדריש לקיש – כלומר הרי לבן גמור לא מצי להטילן לשום ציצית משום דהוי כלאים בציצית הואיל ואפשר להטילן במינו אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן.

לקיים את שניהן – כגון לבן דפשתן בסדין מקיים עשה דציצית וידחה לאו דכלאים.

בהסבר מחלוקת בית שמאי ובית הלל נחלקו רש”י ותוספות. דעת רש”י שהבאנו, שהמחלוקת בדאורייתא, אם דורשים סמוכים או לא דורשים סמוכים. ודעת התוספות שם שלכ”ע דורשים סמוכים אלא בית שמאי משום גזירה אוסרים ובית הלל לא אוסרים. ובזה נח יותר הלשון פוטרים ומחייבים ולא אסור ומותר, ע’ רש”י ותוספות שם.

לגבי החלוקה בין אפשר ואי אפשר, לכאורה היה מקום לשאול: (לשון מתיבא מנחות): בקובץ הערות סי’ יד אות ב’ שהקשה אמאי איכא דחייה דעשה דוחה לא תעשה בכלאיים בציצית הרי אפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יתחייב בציצית ורצה להוכיח מזה שאפשר לקיים שניהן הוא רק היכא שגם אם לא יעבור את הלא תעשה מכל מקום הוא יקיים את המצוה באופ”א.

אבל היכא שאם הוא לא יעבור את העבירה אבל הוא גם לא יקיים את המצוה אין זה חשיב אפשר לקיים שניהם והיינו שעשה דוחה לא תעשה הדחייה הוא בכדי שיתקיים העשה ולא בכדי שלא יהא מבטל עשה דהא הכא א”נ הוא יעשה קרן אחת עגולה לא יתקיים העשה וגם לא יתבטל העשה ומכל מקום יש בזה דחייה ועיי”ש עוד באות ג’ מה שכתב בזה.

החלוקה בין אפשר ולא אפשר לכאורה פירושה שכל היתר ציצית בכלאיים היא בגדר של דחיה ולא בגדר של הותרה, וכמ”ש.

אלא שקשה מסוגיה לעיל, מנחות לט ע”ב

אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דלמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר ת”ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין.

ומצאנו בראשונים שני הסברים לתרץ סתירה זו. תוספות מנחות מ ע”א

כיון דאפשר במינן – לעיל (דף לט:) דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואף על גב דאפשר במינו והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאורייתא (דרחמנא) שרייה ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אי נמי מסקנא לא קיימא הכי.

לפי התוספות, כשיש תכלת מותר לשים גם לכתחילה חוטי פשתן בטלית של צמר. ואף שיש לחלק בין חוטי צמר בטלית של פשתן, כמו שכתבו התוספות הנ”ל, כיון שבלאו הכי יש כלאיים על ידי התכלת, ואם כן תוספת של צמר לא תשנה, בכל זאת מתירים אף בטלית של צמר לשים לבן של פשתן.

בלשון הגמ’ לט ע”ב הטעם שאפשר לשים בסדין לבן של צמר: “דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר” והתוספות בכתובות הבינו שזה גדר של מיגו. תוספות כתובות מ ע”א

…וא”ת והא אמר התם לעיל חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר ואמאי פוטרין והא אפשר לקיים שניהם דלבן אפשר במינו ואור”ת דכל ד’ חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל התם קאמר דשני חוטי צמר לבן פוטרים בשל פשתן דמגו דתכלת פטרה שכבר נעשה כלאים ע”י תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרין בשל צמר אף על גב דלא נעשה התם כלאים ע”י תכלת שבו…

ובהמשך הסתפקו התוספות האם ההיתר הוא רק במקום שיש תכלת. ולתוספות במנחות וביבמות זה פשוט שההיתר הוא רק במקום שיש תכלת.

על הסתירה בין הסוגיה בדף לט ע”ב ובין הסוגיה בדף מ’, האם מתירים רק במקום שאפשר או גם במקום שלא אפשר, התוספות הנ”ל חלקו בין אם יש תכלת או אין תכלת (ולכאורה פירוש הדבר, שבמקום שיש תכלת, זה גדר של הותרה ולא דחויה). אבל הרשב”א ביבמות תירץ אחרת. ראה חדושי הרשב”א יבמות ד ע”ב:

וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפי’ לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ודוקא לבן של צמר בשל פשתים ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה וא”א לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל”ת אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו וכדר”ל דאמר כ”מ שאתה מוצא עשה ול”ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל”ת, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם אבל היכא דליכא מיניה אי אתה יכול לקיים את שניהם.

אם כן יש מחלוקת בין התוספות שתרצו את הסוגיות בכך שאם יש תכלת יכול להטיל לכתחילה צמר בשל פשתן ופשתן לבן בשל צמר ולא חוששים שאפשר לקיים שניהם, ובין במקום שאין תכלת. אבל הרשב”א מחלק בין אם יש לו או אין לו. ושגם הסוגיה בדף לט ע”ב המתירה פשתן בשל צמר מדבר כשאין לו מטעם של אפשר לקיים שניהם.

ביאור המחלוקת, שלדעת הרשב”א אפשר ולא אפשר נמדד באופן מעשי, לכן אפשר לחלק בין הסוגיות כך. אבל לדעת התוספות, אפשר ולא אפשר נמדד באופן עקרוני, ולכן לא ניתן ליישב את הסוגיה בדף לט ע”ב המתירה פשתן בשל צמר, בכך שאין לו. שהרי מכל מקום זה נחשב שאפשר לקיים שניהם, עקרונית, אף שכרגע אין זה כך.

במחלוקת זו חלוקים הבית יוסף ורבנו ירוחם בסימן יא:

וכתב רבינו ירוחם (ני”ט ח”ג קסט:) חוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו’. ואינו נראה לי אלא אף על פי שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את לא תעשה:

הבית יוסף לא הביא את הרשב”א ביבמות, אלא את תרוץ התוספות במנחות וביבמות ובכתובות, שיש הבדל בין אם יש תכלת או אין תכלת, וזו שיטת הבית יוסף שאפשר ולא אפשר הוא אפילו אם לא מצוי לו, ולכן אי אפשר לתרץ כך את הסוגיה. אבל לדברינו זו מחלוקת בין התוספות לבין הרשב”א.

לכאורה גמ’ מפורשת שבת קלג ע”א, לגבי היתר מילה בצרעת מדין עשה דוחה לא תעשה, ודנה הגמרא שם אליבא דרבי שמעון שדבר שאין מתכוין מותר, ולאביי אפילו בפסיק רישא:

ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין ואי איכא אחר ליעביד אחר דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דליכא אחר:

הרי משמע שאפשר על ידי אחר תלוי מבחינה מעשית. ראיה זו כבר הביא בספר האשכול (אלבק) הלכות ציצית דף פג ע”ב.

ובדעת הרמב”ם, צריך לעיין. בהל’ ציצית פ”ג כתב:

הלכה ה: כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה, ושאר בגדים עושין לבן של כל מין ומין ממינו כגון חוטי משי לכסות משי וחוטי נוצה לכסות נוצה, ואם רצה לעשות לבן לכל שאר מינים מצמר או מפשתים עושה, מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.

הלכה ו: ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית, שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן, מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, וכאן אפשר לקיים את שתיהן.

(בהלכה הבאה מדבר הרמב”ם על כסות של פשתן שלא לשים בה תכלת שמא יתכסה בה בלילה).

האם “אפשר לקיים שניהם” הוא דין דרבנן? מדוע לאחר הכלל הזה עדיין אומר הרמב”ם ש”בדין הוא שיהיה מותר”? ע’ בית יוסף שדן בדברי רמב”ם אלו. ולכאורה נראה לומר שדעת הרמב”ם הוא כדעת הרשב”א, שאפשר ולא אפשר תלוי במציאות, ולכן בעקרון עשה דוחה לא תעשה, אלא שבמקום שאפשר לא ידחה. ולכן נקט הרמב”ם לשון זה. שהרי לדעת התוספות ובית יוסף, אחרי שלא אומרים בכה”ג שעשה דוחה, שהרי אפשר, אין מקום לומר שבדין היה כן דוחה.

שתי אפשרויות להבין את הרמב”ם:

א. האם הלכה ה’ ברמב”ם מדברת על מצב שיש גם תכלת, ואם כן אומר הרמב”ם שלמעשה גם כשיש תכלת וגם אז אסור לעשות את הלבן אלא ממינו.

וכך לכאורה משמע ברמב”ם, ממה שכתב בהלכה ו’: “ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו בלא תכלת” – כלומר שעד עכשיו דיבר על מצב שיש תכלת. וזה המשך להלכה הקודמת. אלא שקצת קשה, אם יחד עם תכלת אי אפשר לשים בטלית של פשתן לבן של צמר, ודאי שלבדו אסור.

ואם כן סברת שמואל שאומר שחוטי צמר פוטרים בשל פשן ושל פשתן פוטר בשל צמר, סותר את דינו של ריש לקיש שכל מקום שאתה יכול לקיים שניהם וכו’ והרמב”ם פסק כריש לקיש, ולא כמו כל הראשונים. על אפשרות זו מקשה הבית יוסף בסימן יא:

אבל קשה דאם כן היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עושה לבן של שאר מינים מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים את שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בה תכלת נמצא כלאים שלא במקום מצוה:

ב. הלכה ה’ מדברת גם היא כשאין תכלת, אבל עם תכלת מותר לשים בטלית של פשתן לבן של צמר, ולא אומרים בזה כל מקום שאפשר לקיים שניהם, כפי שלא אומרים על האפשרות לעשות כנף עגולה שהרי במקום שלא תתקיים המצוה בכלל לא אומרים אפשר :”לקיים” שניהם. אבל אם כן מה מוסיף הרמב”ם ושואל “ומה הוא לעשות…” והרי על זה דיבר עד עכשיו? אלא שהלכה זו היא הסיבה להלכה הקודמת, כיון שאפשר במינם.

ולכן הבית יוסף מעדיף את האפשרות השניה.

לכאורה המחלוקת בין הראשונים אם עשה דוחה לא תעשה בכלל זה גדר הותרה או דחויה

ראה שיעור כללי המצות

רמב”ם, בית יוסף

מחלוקת נוספת, האם בסדין בפשתן מותר לשים לבן של פשתן.

ובגמ’ מ’ ע”א ולא יהא אלא לבן וכו’ ע’ רש”י בהסבר הדבר. כיון דאפשר במינם.

מכאן משמע שגדר היתר ציצית בכלאים הוא גדר דחיה ולכן אם אפשר במינו אסור.

הרי תמיד אפשר לקיים שניהם, שאפשר לעשות כנף עגולה? אלא שאפשר לקיים פירוש שיקיים את המצוה האחת, ולא שלא יקיים אף אחת.

קושית קובץ הערות

ובהאי עניינא יעויין עוד בקובץ הערות סי’ יד אות ב’ שהקשה אמאי איכא דחייה דעשה דוחה לא תעשה בכלאיים בציצית הרי אפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יתחייב בציצית ורצה להוכיח מזה שאפשר לקיים שניהן הוא רק היכא שגם אם לא יעבור את הלא תעשה מכל מקום הוא יקיים את המצוה באופ”א.

אבל היכא שאם הוא לא יעבור את העבירה אבל הוא גם לא יקיים את המצוה אין זה חשיב אפשר לקיים שניהם והיינו שעשה דוחה לא תעשה הדחייה הוא בכדי שיתקיים העשה ולא בכדי שלא יהא מבטל עשה דהא הכא א”נ הוא יעשה קרן אחת עגולה לא יתקיים העשה וגם לא יתבטל העשה ומכל מקום יש בזה דחייה ועיי”ש עוד באות ג’ מה שכתב בזה.

חזון איש ציצית ב ב:

ב מנחות מ’ א’ תוד”ה כיון למגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר בתו’ יבמות ה’ א’ ל”ה לאפי ביארו לבריהם למגו לצמר פטר בשל פשתים פשתים פטר בשל צמר ותימא כיון להיכי לאפשר לא לחי והכא עיקר קרא לתכלת בפשתן ללא אפשר א”נ בפשתים בצמר היכי ללית לי’ צמר להיכי ללית לי’ חשיב לא אפשר כלאמר שבת קל”ג א’ בלליכא אמר וכן בביצה ח’ ב’ היכי ללית לי’ עפר לכסות היכי שרינן פשתים בצמר נהי לשרינן צמר בפשתים אפי’ לבן כיון למוכרח ליתן תכלת וע”י מוט אחל צמר נעשה כל הבגל שעענז ואין אנו מוסיפי גאיסור אי נותן עוד מוט צמר אבל מנ”ל להתיר פשתן בצמר כיון דאפשר בלא כלאים כלל ואפשר דהיינו טעמא לחוטי פשתן הניהנין בבגל צמר חשבי להו כגוף הבגד וכיון דהותר תכלת בבגל פשתן אין איסור במה שנעשין חוטי צצית של פשתן כלאים עם התכלת ושוב אמרינן דאין קפידא במה שהם כלאים עם הבגד דבלא”ה הן כלאים עם התכלת וכן הבגד והתכלת כמד משיבי וכיון דהפשתן מותר בתכלת מותר בכל הבגד אבל כשאין תכלת ונותן כולו לבן אין להטיל חוטי צמר ומוטי פשתן בבגד של צמר כיון דאפשר הכל בצמר ומש”כ דמה”ת שרי אע”ג דאפשר דכלאים בציצית משרי שרי אע”ג דאפשר צ”ע דהא מהכא ילפינן דעשה דוחה ל”ת כדמסיק יבמות ה’ ב’ ואיך יליף מני’ כיון דהכא שרי אע”ג דאפשר לקיים שניהם ובעלמא היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחינן וביבמות ד’ ב’ פריך טעמא דכתב רחמנא כו’ ואמר רחמנא עביד לי’ תכלת כו’ ומאי קושיא הא איצטריך אפי’ היכי דאפשר לקיים שניהם וזה לא שמעינן מתכלת.

סברת ר”ת שכלאיים הותרה, רא”ש בהלכות קטנות סי’ א’, שאגת אריה סי’ ל’ וכן בתוספות מנחות מ’ ע”ב ד”ה תכלת, כסות יום בלילה זה מגדר הותרה וכן בתוספות חולין קי ע”ב ד”ה טלית. ויידון בשיעור הבא. וע’ שיעורים לזכר אבא מארי, כלאיים בציצית אות ב’. וביאור גדר הותרה יש לומר כמו לגבי בגדי כהונה שלא נתנה התורה למלאכי השרת לפשוט מיד בצאת הכוכבים, ע’ קידושין נד ע”א ובית הלוי ח”א סי’ ב’, ע’ שאגת אריה סי’ ל’

אבל ר”ת בתוספות מנחות מ’ ע”ב ד”ה משום משמע שכסות יום חיבת בלילה מעיקר הדין.

וע’ ניצני ארץ

בתוספות ד”ה התכלת, סובר של”ת זה גדר הותרה ולכן הוצרך להביא ראיה מטלית שאולה ונשים, ומזה מוכח שס”ל שהותרה.

בדעת ר”ת לכאורה צ”ל שס”ל כר”ן שצריך כסות יום וביום, ולכן כסות יום בלילה צריך ר”ת לומר שמותר משום גדר הותרה. ע’ שאג”א.

ע’ שעורי אבא מארי, על כלאיים בציצית, אות ב’ בשיטת ר”ת מדוע מועיל הותרה, והרי זה כמו וכו’ ע’ הסברו בדעת ר”ת.

וע’ זכר יצחק סי’ לא.

… ובזה יבואר טעם של הסוברים (עיין מנחות מ, ב תוד”ה תכלת) דכלאים בציצית הותרה גם במקום שאין מצוה דלכאורה אין הבנה לדברים האלה, ולא ראיתי עודנה מי שיתן טעם הגון לזה דהואיל ואשתרי אשתרי לא מצינו בגמ’ בכה”ג. ונראה דבאמת לפי הס’ דרק עצם קיום המצוה דוחה ולא המכשירין, וא”כ בכלאים בציצית דקיום המצוה הוא רק בהחוטים, אבל הבגד אין בו קיום המצוה כלל, דהוא רק בגדר מכשירין, דבלעדיו אין קיום, וכיון שכן איך דוחה את האיסור דבגד.

…לזה נראה דכמו דהעשיה של המצוה מדחה מעשה של גוף האיסור, כן נמי גוף ההכשר של המצוה דהוא חבור הציצית להבגד דהוא הכשר בציצית [דהרי פסול בעכו”ם כמו”ש במנחות דמ”ב] מדחה ההכשר של העבירה דהוא ג”כ הכשר האיסור, דהחיבור מכשירו שיחול האיסור, ודין אחד להם, דקיום דוחה קיום והכשר דוחה הכשר, ומעתה גם לנשים ובלילה מותר ללבוש בגד שיש בו ציצית ודו”ק.

ובהאי עניינא יעויין עוד בקובץ הערות סי’ יד אות ב’ שהקשה אמאי איכא דחייה דעשה דוחה לא תעשה בכלאיים בציצית הרי אפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יתחייב בציצית ורצה להוכיח מזה שאפשר לקיים שניהן הוא רק היכא שגם אם לא יעבור את הלא תעשה מכל מקום הוא יקיים את המצוה באופ”א.

אבל היכא שאם הוא לא יעבור את העבירה אבל הוא גם לא יקיים את המצוה אין זה חשיב אפשר לקיים שניהם והיינו שעשה דוחה לא תעשה הדחייה הוא בכדי שיתקיים העשה ולא בכדי שלא יהא מבטל עשה דהא הכא א”נ הוא יעשה קרן אחת עגולה לא יתקיים העשה וגם לא יתבטל העשה ומכל מקום יש בזה דחייה ועיי”ש עוד באו ת ג מה שכתב בזה.

אפשר לקיים בדידן או בעלמא מורשת משה.

שאגת אריה סי’ צו – ולא העיר ממחלוקת הבית יוסף ורבנו ירוחם

תפארת צבי

1. ובציצית, ראה בספר המפתח פרנקל פ”ג ה”ו ד”ה ומפני מה אין עושין. ↑