ח. קשירת הציצית

ב”ה

ח. קשירת הציצית

קשר עליון דאורייתא:

לגבי עצם ענין הקשר, אומרת הגמרא במנחות לט ע”א

ואמר רבה שמע מינה קשר עליון דאורייתא דאי ס”ד דרבנן מאי איצטריך למישרי סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא שמע מינה דאורייתא.

ופירש רש”י:

קשר עליון – היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו.

ובתוספות ד”ה קשר הביאו שרש”י פירש עוד פירוש שקשר עליון הוא הקשר הסמוך לכנף והוכיח רבה מהיתר כלאים שצריך קשר סמוך לכנף דווקא שאילו היה אפשר להרחיק את הקשר מן הכנף לא היה שייך בזה איסור כלאים אלא ודאי שהקשר הוא סמוך לכנף ולפיכך יש בו משום כלאים.

וע’ בתוספות במנחות ד”ה קשר עליון, וביבמות ד’ ע”ב ד”ה ואמר שהקשו, אולי באמת אין היתר של כלאיים בציצית, ואין צריך קשר? ותרצו שצריך קשר לא מהלימוד לכלאיים, אלא מהמילה גדיל, ומוכיחה הגמ’ מדרשת כלאיים שדרשת גדיל היא נכונה שצריך קשר ממש.

וע’ ברמב”ם פ”א ה”ז שהובא להלן, שאת הקשר עושה לאחר החוליה הראשונה.

מנין חוטי התכלת:

הדיון היותר עקרוני לגבי אופן קשירת חוליות הציצית, הוא מה שעסקנו בו כבר: מנין חוטי התכלת. לדעת רש”י ותוספות, צריך להטיל שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, לדעת הראב”ד והערוך רק חוט אחד של תכלת (שנים מתוך שמונה). ולדעת הרמב”ם רק חצי חוט של תכלת (אחד מתוך השמונה).

פשטות הספרי הוא כתוספות, ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רלד

גדילים תעשה לך, למה נאמר לפי שנאמר (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו תלמוד לומר גדילים כמה גדילים נעשים אין פחות משלשה חוטים כדברי בית הלל בית שמיי אומרים מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן.

מאידך יש גם ספרי כראב”ד, ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו:

ועשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת”ל גדילים (דברים כב יב) מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי בית הלל, בית שמאי אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כבית שמאי.

וכן ממדרש רבה פרשת קרח במדבר רבה פרשה יח סימן ג משמע כראב”ד:

קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א”ל חייבת בציצית א”ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה…

ארבע חוטין, פירוש אחד בכל כנף, וזה כשיטת הראב”ד.

בשאלת עמדתו של הגר”א בנושא זה ישנן סתירות. בשלשה מקומות מתיחס הגר”א לענין מספר חוטי התכלת ובכל אחד מביע דעה שונה. בביאורו לשו”ע או”ח (סימן יב אות ה’) מחזיק הוא בדעת רש”י ותוס’ ומראה להם פנים בסוגית הגמרא ובספרי ובביאורו לספרא דצניעותא (פרק ה’ ד”ה שבעה רהיטין) הוא מפרש כדעת הרמב”ם, ובביאורו לספר הזוהר יהל אור (פרשת פנחס רכ”ח ע”ב) הוא מפרש כדעת הראב”ד וכותב שהעיקר כדבריו^[1].

אופן עשית החוליות

בדעת הרמב”ם לגבי היחס בין תכלת ללבן, בארנו שלדעתו מה שנאמר בפסוק: “ונתתם על הכנף פתיל תכלת” מדבר רק על כריכות של התכלת סביב הלבן, ולא שיהיה גם תכלת בנוסף ללבן, כשיטת שאר הראשונים. ולכן לדעת הרמב”ם הלבן אינו מעכב את התכלת פירושו כמו שכתב בהלכות ציצית פרק א’ הלכה ד’:

והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר.

מתוך כך שהרמב”ם נותן הסבר שונה ללבן אינו מעכב את התכלת, לכאורה זה אומר שהתכלת הוא רק תוספת ללבן.

אבל רש”י פירש אחרת, ומשמע שלדעת רש”י יתכן ציצית שיש בה רק חוטי תכלת רש”י מנחות לח ע”א:

התכלת אינה מעכבת את הלבן – ואף על גב דמצוה לתת תכלת ב’ חוטין בציצית כדמפרש לקמן אפ”ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא.

הרי שלרש”י התכלת והלבן הם שוים, אבל לרמב”ם התכלת תוספת של כריכה על גבי הלבן, ולכן לא יתכן לשים תכלת לבד.

ומזה נגזר גם הבדל בין הרמב”ם לשאר הראשונים באופן עשיית החוליות כפי שיתבאר. מכל מקום הדעה המקובלת לגבי ציצית שיש בה תכלת היא כמו הראב”ד שרק חוט אחד של תכלת, וכך פשטות המקורות בענין זה ואכ”מ.

כבר בטור סימן יא העיר בעל הטור שבזמן הזה קשירת הציצית אינו כדין הגמרא: “ובזמן שהיה תכלת היה צריך לדקדק בכריכה לעשות שבעה חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא”. ובגמ’ מנחות לט ע”א:

אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש תאנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין.

רש”י מנחות לט ע”א

שכרך רובה – שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה ואף על גב דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרינן לקמן.

אלא חוליא אחת – הקפה ג’ פעמים.

ונויי תכלת – עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף.

לא יפחות משבע – חוליות.

ששה אוירים – שבין שבעה רקיעים ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע כדלקמן /מנחות/ (דף מג:) מדמי סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית.

כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן – שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן.

מין כנף – תחילה ואח”כ פתיל תכלת והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן (שם /מנחות דף מ”ג:/) שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה הלכך עבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה משום מעלין בקדש ואין מורידין וכיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה.

מהבנת הרמב”ם את מצות התכלת כפי שהתבאר יש נפ”מ לגבי צורת החוליות, כפי שכתב הרמב”ם בפרק א’:

הלכה ז’: ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות.

הלכה ח’: כמה חוליות הוא עושה בכל כנף, לא פחות משבע ולא יותר משלש עשרה, וזו היא מצוה מן המובחר, ואם לא כרך עליה אלא חוליא אחת כשרה, ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה, ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין ושני שלישיהן ענף, וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש.

חוץ מחוליה ראשונה וחוליה אחרונה, הכל רק מתכלת, וזה משום שנתבאר לעיל, שדעת הרמב”ם היא שהפסוק “ונתתם על הכנף פתיל תכלת” פירושו שצריך לכרוך את הלבן בתכלת. וע’ בשעור א שהבאנו את תשובת הרמב”ם לחכמי לוניל.

יש להעיר שלדעת הרמב”ם מובן מה שכתוב בגמ’ שהחוליות הם כנגד שבעה רקיעים ואויר שביניהם. אבל הרי יכול להוסיף על שלש עשרה, ואם כן מה עם הדמיון לרקיעים? יתכן שלרמב”ם אם מוסיף חוליות אולי מוסיף רק לבן ולכן נשאר שבעה רקיעים. ויותר פשוט לומר שכל ענין זה אינו לעיכובא ורק למצוה מן המובחר.

בצורת החוליות והקשרים יש מנהגים שונים. לדעת הרמב”ם כל חוליה – מה שבין קשר לקשר – היא שלש שלשה כריכות. אבל הראב”ד כתב:

חוט אחד מן הלבן וכו’ עד בארבע הכנפות. כתב הראב”ד ז”ל א”א זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול.

והגאון רב נטרונאי ז”ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה, וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי, ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן, קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף.

ובענין זה עושה ה’ קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן עכ”ל.

לדעת הראב”ד מה שנאמר בבריתא משבע עד שלש עשרה, לא קאי על החוליות, אלא על הכריכות.

לגבי מספר הכריכות, היה מסתבר לנהוג כרמב”ם, שהרי לרמב”ם הכריכות הן מעיקר דין התכלת, מה שאין כן לדעת הראב”ד הכריכות הן לנוי. אבל אם נעשה כך, האם צריך לנהוג כרמב”ם גם במספר החוטים, שיהיה אחד משמנה ולא חוט שלם כפול, כראב”ד?

לכאורה אין קשר בין שני הדברים.

לגבי צורת הקשירה של הנוהגים כרמב”ם שלא עושים קשר כפול בין חוליה לחוליה, כך משמע בשו”ת הרמב”ם סימן קלח:

השאלה העשרים שאלה איך עשיית הציצית, האם חוליות כמו שאמר התלמוד הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה או (האם) הן כריכות, כמו שעושים הזקנים וכמו שנמצא כתוב למקצת הגאונים ורבי’ האיי ורבי’ חננאל ג”כ סוברים (שעושים) כריכות.

התשובה אלו הכריכות לא עשינון מעולם ולא נעשה אותן ולא נאמין בהן אלא אנו סומכין על מה שאמר התלמוד והוא, שנכרוך שלש כריכות ונעשה הכריכה השלישית קשירה ויהיה הכל לחוליא אחת ונרחיק קצת ונכרוך שלש בקשירה ונרחיק קצת ונכרוך כך, עד שנעשה שבע חוליות כל חוליא שלש כריכות, ויהיה בין כל חוליא וחוליא מרחק קטן. ונתכוון שתהיינה השבע חוליות כולן בשליש העליון של הציצית, ונניח השני שלישים, כשחוטיהם נפרדים

שאלה מעשית נוספת שצריך להזכיר אותה, היא האם אפשר לקשור ציצית בלילה, בזמן שפטור?

הקשר צריך להיות קשר של קיימא, כך כתבו התוספות במנחות לט ע”א ד”ה בשם רבנו תם, ומשמע שהבין שגדר הקשר הוא כמו בשבת.

מאתר פתיל תכלת

1. בעל ספר החינוך – 13 חוליות כאשר צבעה של כל חוליה מתחלף לסירוגין מבין לבן לתכלת ומשולבות בין 5 קשרים כפולים. בין הקשר הראשון והשני – 3 חוליות (לבן,תכלת, לבן). אחרי הקשר השני 3 חוליות (תכלת, לבן, תכלת). אחרי הקשר השלישי, עוד 3 חוליות (לבן, תכלת, לבן) ואחרי הקשר הרביעי – 4 חוליות (תכלת, לבן, תכלת, לבן).

2. הגר”א – 13 חוליות, כאשר צבע החוליות מתחלף לסירוגין בין לבן לתכלת, משתלבות בין 5 קשרים כפולים. בין הקשר הראשון לשני – 4 חוליות (לבן, תכלת, לבן, תכלת) וכן בין השני לשלישי ובין השלישי והרביעי. בין הקשר הרביעי לאחרון – חוליה אחת לבנה.

3. הרמב”ם – כל הליפופים הם בתכלת חוץ מהליפוף הראשון והאחרון. 7 או 13 חוליות שבסופן קשר – לחזקן ולהפרידן אחת מהשניה. ליהודי תימן ישנה מסורת (שקיימת גם בציצית ללא תכלת) של קשירת כל חוליה באופן מיוחד.

4. הראב”ד על-פי הרב נטרונאי גאון – 5 קשרים. בין כל קשר, 7 עד 13 כריכות כאשר צבעה של כל כריכה מתחלף לסירוגין בין לבן לתכלת. בין הקשר השני והשלישי מספר הכריכות אינו מוגדר. וכן לא לגמרי ברור האם צבען מתחלף לסירוגין בין לבן לתכלת או האם הן כולן לבן.

5. הרמב”ם – לפי שיטת האדמו”ר מראדזין המבוססת על שיטת האר”י – כל הליפופים הם בתכלת חוץ מהליפוף הראשון והאחרון. יש 5 קשרים: בין הראשון והשני – 7 ליפופים. בין השני לשלישי – 8 ליפופים. בין השלישי לרביעי – 11 ליפופים. בין רביעי לחמישי – 13 ליפופים. כל קבוצה של 3 ליפופים מופרדת על-ידי הכנסת פתיל התכלת מתחת לעצמם כדי לחברם יחד.

6. תוספות – קשר כפול בהתחלה ואחריו חוליה (בת 3 כריכות) של לבן וחוליה של תכלת ואחריה קשר כפול שני. אח”כ שוב חוליה של לבן וחוליה של תכלת וקשר כפול, ושוב חוליה של לבן וחוליה של תכלת וקשר כפול, ומסיים בחוליה לבנה וקשר כפול. יש בסה”כ 7 חוליות ו5- קשרים.

7. רב עמרם גאון – 7 או 13 חוליות כאשר הלבן והתכלת מתחלפים לסירוגין. יש קשר בתחילה ובסוף ועל-פי בעל העיטור, יש קשר אחרי כל חוליה (קשרים אלה אינם כפולים אלא שהפתיל מוכנס מתחת לעצמו – ולפי שו”ת בנימין זאב הקשרים הם כפולים).

נספח

עשיית ציצית בלילה

הרי מקור תעשה ולא מן העשוי במזוזה הוא מציצית:

בגמרא מנחות לג ע”א:

ריש גלותא בנא ביתא אמר ליה לרב נחמן קבע לי מזוזתא א”ר נחמן תלי דשי ברישא

ופרש”י שם:

תלי דשי ברישא – העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח”כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קוד’ שתבא לידי מצוה.

יש דעה בגמרא שלילה לאו מחוסר זמן, וכן נאמר לגבי ציצית

ובמנחת חינוך במצות מזוזה מצוה תכג הסתפק:

ויש לחקור בשכר בית ותוך למ”ד יום שפטור ממזוזה קבע בה מזוזה אם יוצא בה לאחר ל’ יום דאפשר ה”ל תעשה ולא מן העשוי בפטור דאז היה פטור ואפשר כיון דהוא רק מח”ז אינו מקרי מן העשוי. והאחרונים חקרו בציצית הנעשים בלילה ע’ בדבריהם וגם בסוכה דין זה תעש’ וכו’ ויש לחקור בזה וא”י להאריך והדברים ארוכים וצריך קונטרס בפ”ע ובאתי רק להזכיר.

ערוך השולחן אורח חיים סימן יד סעיף ז

ואף על גב דנשים אינן מצוות בציצת מ”מ מה בכך דדוקא בתפלין גזרה תורה וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ולא בציצת וגם לא שייך לומר כל הפטור מן הדבר אינו פוטר אחרים דזהו במצוה שמוציאו בעשייתו כמו קידוש והבדלה וכיוצא בזה אבל בציצת המצוה היא הלבישה ומ”מ יש מגדולי ראשונים שחששו לטעמים אלו ופסלו אשה מלהטיל ציצת בטלית וזהו שכתב רבינו הרמ”א דיש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותו וטוב לעשות כן לכתחלה עכ”ל כלומר דהוא חומרא בעלמא והעיקר לדינא שמותרות וקטן דינו כאשה אך כיון שצריך לעשות לשמה ממילא דהקטן לאו בר הכי אם לא כשילמדו אותו ולכן יש להרחיק הקטן מלהטיל ציצת אך בטלית שלו אין חשש וחרש ושוטה בודאי פסולים שאין בהם דעת לעשותם לשמה וסומא ודאי מותר לעשות ודע שפשוט הוא שיכולים להטיל ציצת בטלית בין ביום בין בלילה ואף שלילה אינו זמן ציצת מ”מ אינו ענין לעשייתן והרי אף נשים כשרות לעשותן ואף מי שחששו לנשים זהו מפני שאינן כלל במצוה זו:

1. ראה ירחון ישורון ז’ תש”ס ע’ רנה, הרב אליהו טבגר, בדעת הגר”א במספר חוטי התכלת בציצית. ↑