טז. ברכה על ציצית של ציבור ובלובש לכבוד

ב”ה

דין חיוב ציצית בטלית של העולה לתורה – האם לברך על טלית של ציבור

האם העולה לתורה ולוקח טלית של ציבור צריך לברך? (למשל, כהן רווק שעולה לדוכן לברכת כהנים ולוקח טלית של ציבור, או שכשקראוהו לתורה בתענית ציבור כשהוא עצמו לובש טלית רק לצורך העליה, או כנהוג בברית שבעל הברית לובש טלית לכבוד הברית, מה גם שאם מברך על טלית של ציבור הרי צריך לבדוק את הציציות ולכן צריך למצא אפשרות כדי להפטר מברכה)?

משנה ברורה סימן יד ס”ק יא, לגבי הלוקח טלית מחברו, שזה שונה מטלית של הקהל:

כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו”ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ”ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו”ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש”כ בבה”ל בשם השערי אפרים:

השאלות שעומדות לבירור הן, האם לבישת טלית רק לכבוד, כמו לבישה כדי לעלות לתורה תהיה מוגדרת כלבישה המחייבת בכלל, ואם כן, האם בכלל לבישת עראי מחייבת בציצית. האם בטלית של ציבור, ששייכת לכולם, אפשר ליכוון שלא לקנות אותה כדי שלא יתחייב בציצית ולא יצטרך לברך כשממהר לעלות לתורה, או שאי אפשר ליכוון כיון שממילא יש לו חלק בטלית של ציבור.

שאלה נוספת היא, שאולי אם אינו מכסה את ראשו אין זו לבישה המחייבת בציצית, ואם כן עדיף שלא לכסות את הראש אם אין לו זמן לברך על הטלית. וצריך לברר גדר זה משום שרבים נוהגים שאינם מכסים את ראשם בשעת התפילה בטלית.

שאלה נוספת היא שאלת הכוונה, האם בציצית מצוות צריכות כוונה, אם כן, מה דינו של מי שמיכוון שלא לצאת ידי חובה בציצית, הוא יפטר מברכה אם לוקח טלית של הציבור, ואולי אסור ליכוון שלא לצאת ידי חובה, משום שאם מיכוון שלא לצאת ידי חובה אולי הולך עם בגד בעל ארבע כנפות בלא ציצית או שאי אפשר להחשיבו כהולך בלא ציצית אלא שלא מקיים את המצוה, ואם כן אם מכוין שלא לצאת ידי חובה, עושה כדין ואינו מברך.

• לבישה לכבוד:

בספר שערי אפרים שמביא המשנה ברורה מוזכרת סברא זו שלבישה לכבוד אינה לבישה, וכתב בביאור הלכה סימן יד סעיף ג

ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא”צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד’ אמות וכו’ ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד.

ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז”ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ”מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא”ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע”ז וס”ל דעיטוף הגוף סגי מ”מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ”ע בכה”ג עכ”ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו”ע לעיל בסימן ח’ דהעיטוף אינו לעיכובא.

אמנם גם לשיטתו הדברים נכונים לגבי מי שבדרך כלל נוהג לכסות את הראש עם הטלית, וכשלובש לכבוד אינו מכסה את הראש

המשנה ברורה אינו מקבל את דברי שערי אפרים[1], אך ראיתי בספר “כאיל תערוג” עמ’ ס”ה בשם הרב שטיינמן זצ”ל שכן קיבל את דעת השערי אפרים:

לא ראוי לחזן או לעולה לתורה לברך על טלית של ציבור מפני שבד”כ אינו בדוק אם לא כשר ועוד דאין דעת הציבור שיקנה הטלית ולא חשבו ע”ז בגמירות דעת ועי’ במשנ”ב סי יד סקי”א דיש לברך אמנם ע”ש היטב בביה”ל ד”ה שאלה בשם שערי אפרים.

וכן פסק ר’ חיים קנייבסקי, בספר דעת נוטה ח”ב תשובה תפ”א, שנשאל מדוע לא מקפידים כשלוקחים טלית של ציבור לבדוק את הציציות, וענה “כי אין מברכים דאין לובשים אלא לכבוד”.

וכן בהליכות שלמה, הלכות תפילה פרק ג’ סעיף יב כתב בשם הגרש”ז אוירבך שעל טלית של ציבור אין צריך לברך עליה:

טלית של קהל שלוכשה לכבוד הצבוד בלבד א”צ לכרך עליה אפילו כשמכסה בה את ראשו ומסתבר שגם מותד ללבשה בלא לבדוק את כשרות ציציותיה.

• האם בטלית של ציבור יועיל אם מתכוון שלא לקנות חלק בה?

לכאורה אם זה של שותפין הרי יש לו כבר חלק בה, ואם כן לא יועיל אם לא יתכוין לקנות. ואכן בשו”ת הר צבי אורח חיים א סימן יז כתב:

נשאלתי ע”ד טלית מצויצת השייכת לבית הכנסת והיא מוקדשת לצבור שיתפלל בה מי שירצה, אם רשאים להתעטף בה בלי ברכה כשמתכוונים לא לזכות.

… לכאורה דין זה תלוי בשני התירוצים שבגמרא יומא (דף יב ע”א) לענין חיוב ביהכ”נ במזוזה, אם דין ביהכ”נ הוא כשל שותפים או גרע משל שותפים. ולחד תירוצא בגמרא שם מחלק בין של כרכים לכפרים ומשום דבשל כרכים אין לה בעלים מיוחדים וגרע משל שותפים[2]. ואם נאמר שדינו כשל שותפות ומאחר דטלית של שותפים חייבת בציצית הרי היא כטלית שלו דמחוייב לברך ואין מועיל מה שמכוין שלא לזכות בה. אולם אם נאמר שהוא גרע משל שותפות אלא כשהוא מכוין לקנותה יכול הוא לברך עליה משום שאדעתא דהכי הקדישו את הטלית וכאילו פירשו שכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה שלו (עיין שו”ע סימן תרנח סעיף ז), משא”כ כשהוא מכוין שלא לזכות בו, רשאי הוא להתעטף בלא ברכה.

וראה שם שהביא רש”י בחולין קלו ע”א שכתב על הגמרא שאומרת שגג של שותפות חייב במעקה, אבל לא של בתי מדרשות, וכתב רש”י שזה משום “שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה”. ולפי זה מועיל שלא לזכות.

א”כ הכרעת פוסקי זמנינו שלא לברך על טלית של ציבור. אולם, נראה כמ”ש בביאור הלכה שם, שעדיף שלא לכסות את הראש.

• לבישת בגד בעראי, האם מחייבת בציצית:

בדין עראי, ניתן לדבר על שני סוגי עראי, עראי מבחינת הלבישה ומבחינת שיעור הבגד. וע’ משנה כלאיים פ”ט מ”ב

אין עראי לכלאים ולא ילבש כלאים אפי’ ע”ג עשרה אפי’ לגנוב את המכס.

פירוש המשנה לרמב”ם מסכת כלאים פרק ט משנה ב, הרמב”ם מפרש עראי מבחינת הלבישה:

אין עראי לכלאים, אסור ללבשם אפילו דרך אקראי כמו שנתבאר באמרם לא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים ואפילו כדי להפטר ממסי המכס, לפי שאין גובין ממנו על מלבושין וכך היה מנהגם.

אבל ר”ש כלאים פ”ט מ”ב פירש מבחינת הבגד:

אין עראי לכלאים – דלבישת עראי שמה לבישה ואסור ובריש התכלת (דף מא א) מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אף על פי שאין הגדול יוצא בה עראי:

מכל מקום, דעת הרמב”ם שמדובר על לבישה באופן עראי, ושני האופנים נפסקו בשו”ע יו”ד סי’ ש”א סעיפים ד-ה. והסוגיה במנחות משווה עראי בכלאיים עם עראי בציצית (ע’ שיעור קודם).

האם לבישת עראי חייבת?

לכאורה תלוי בפשט התנאי של “הגדול יוצא עראי”[3] כפי שנדון בשעור הקודם, שאם זה תנאי שיהיה גודל כזה שגדול מוכן לצאת עראי, אם כן זו דוגמא לשיעור של גודל. אבל אם זה היכי תימצי של חיוב, כשהגדול יוצא עראי, הרי ברור שלבישת עראי חייבת בציצית.

וכן לרמב”ם שמחייב ביום בציצית, אף אם הולך בבגד לילה, לכאורה מחייב לבישת עראי, שהרי ודאי שלבישת כסות לילה ביום, זה גדר של עראי, ואם כן משמע שהרמב”ם מחייב בלבישת עראי.

ולפי זה לרא”ש שפוטר כסות לילה ביום, לכאורה פוטר לבישת עראי.

אלא שזה תלוי במחלוקת האם אמנם לדעת הרמב”ם זה תלוי רק ביום ובלילה, וכסות לילה ביום חייבת. הרי הרמב”ם רק כתב שלילה לאו זמן ציצית אף בכסות יום. אבל לא כתב הדין בכסות לילה ביום. הר”ן בקידושין כתב שלרמב”ם חייב רק כסות יום ביום. – ולדעתו אם כן עראי לרמב”ם פטור. אבל לדעת הטור ברמב”ם כסות לילה ביום חייב. כדעת הטור פסק השולחן ערוך (או”ח סימן יח ס”א):

לילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מוראיתם אותו (במדבר טו, לט), להרמב”ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה. ולהרא”ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפילו לובשו בלילה.

מה שכותב המחבר בשם הרמב”ם שהלובש ביום חייב אפילו בבגד המיוחד ללילה, דבר זה אינו מפורש ברמב”ם, אלא מכיון שהרמב”ם אינו מזכיר פטור של כסות לילה, משמע שלדעתו הכל תלוי בלבישה, ואם כן אין הבדל בין כסות המיוחדת ליום או כסות המיוחדת ללילה.

“ובחזון איש ציצית ס”ג ס”ק לו כתב שיתכן שגם הרמב”ם סבר כהר”ן לפטור גם בכסות לילה שלבשה ביום שכל הדיוקים ברמב”ם שכתבנו לעיל הוא שפטר כסות יום בלילה אך שמא פטר גם כסות לילה ביום וכהר”ן אמנם בהגהות מיימוניות וביראים וברוקח כתבו שכסות לילה חייב ביום וכן כתבו הטושו”ע בדעת הרמב”ם ויש לזה סיוע ממה שהשמיט הרמב”ם דין זה שכסות לילה פטור ביום והחוות יאיר במקור חיים כתב לפרש ברמב”ם כמו שכתב החזון איש והפרי מגדים הסתפק בזה סי’ יח משב”ז סק”ג.” (עיונים מתיבתא כה)

ואם כן דעת הרמב”ם לגבי עראי לכאורה תלוי בהבנות הנ”ל.

אבל לכאורה לפי הנדון לעיל, אם טלית שהקטן אינו מתכסה בה גם הפטור שלה משום עראי, אם כן לכ”ע יש גדר של עראי בציצית. ואמנם כאן הגדר הוא בעראי בגודל, אבל צ”ע אם יש לדמות את זה לגבי עראי בלבישה, כלומר הלובש כדי למדוד בחנות וכיו”ב.

ולכאורה כן משמע ברש”י שגם גדר קטן מתכסה בה הוא גדר של עראי, ע’ רש”י מנחות מא ע”א על הגמרא ששואלת “מאי וכן לענין כלאיים”:

אילימא וכן לענין איסורא דכלאים – דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים.

והתנן אין עראי בכלאים – כלומר אין דין עראי בכלאים שאע”פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים.

הרי שרש”י פתח בקטן מתכסה, והשאלה היא משום שאין עראי בכלאיים ולכן יתחייב – הרי שהבעיה היא העראי, ואמנם בד”ה והתנן הסביר על עראי בכלאיים שאין הגדול יוצא בה. וצ”ב.

מקור נוסף לבירור הוא מה שהביא המגן אברהם  סימן יט ס”ק ב:

כתבו התוס’ בנד’ דף ס”א[4] מוכרי הבגדי’ שלובשין הבגדים ומכוונים להראותן לקונים פטורים ואם לובש אותן להעביר המכס אפשר דחייב בציצית כמו גבי כלאים ועבי”ד סימן ש”א:

וע’ במחצית השקל שם שהסביר איך למד המ”א מתוספות הנ”ל.

• מקור נוסף לדין עראי הוא דין התכריכין:

רי”ף הלכות קטנות (מנחות) – הלכות ציצית דף יא עמוד ב:

אמר שמואל כלי קופסא חייבת בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לכסויי עביד בההיא שעתא רמי ליה משום לועג לרש חרף עושהו פירוש שעשאה לכבודו שעשאה לתכריכין שלו:

וכתב נימוקי יוסף הלכות קטנות על רי”ף שם:

בזקן שעשאה לכבודו. לתכריכין שלו ואף על פי שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתה לאיכסויי מחיים הויא ליה ככסות לילה שהיא פטורה אף ביום לאפוקי כלי קופסא שעיקר עשייתה לאיכסויי בה מחיים.

ולכאורה גם זה גדר של עראי, ולכאורה הפטור הוא משום עראי. (אגב, כאן אנו מוצאים את ההקבלה בין לכבוד וארעי, ואם כן מה שדברנו לעיל לגבי הלובש לכבוד, הוא מקביל לדין עראי).

וע’ משנה ברורה יט ס”ק ה’, שפטור תכריכין הוא רק לרא”ש שפוטר כסות לילה אפילו ביום. ולזה דומים תכריכין. אבל לרמב”ם שמחייב כסות לילה ביום, גם תכריכין חייב – ואכן הרמב”ם השמיט דין התכריכין.

וזה נכון אם נאמר שדעת הרמב”ם היא לחייב ביום כסות לילה. ואם כן לרמב”ם גם תכריכין יהיה חייב. ואם כן יש חיוב בציצית גם בלבישת עראי. וזה אותו דיון שכתבנו לעיל לגבי כסות לילה ביום.

וע’ מגן אברהם סימן יט ס”ק ב שלדעתו להלכה תכריכין חייבים:

נ”ל דדוקא אליבא דמ”ד כלי קופסא חייבים בציצית אפי’ אינו לובשה ע”ז קאמר בגמ’ דאם עשוי לתכריכין ואינו לובשה בחייו פטור מ”ט אשר תכסה בה וכו’ אבל למ”ד חובת גברא הוא דהיינו כשלובשה א”כ אפי’ עשוי לתכריכין אם לובשה בחייו חייב דעכ”פ לובשה וכ”ד הרמב”ם שהשמיט הא דאמרי’ בתכריכין שפטור.

והמשנה ברורה פסק שיש להטיל ציצית ולא לברך.

אלא שיש לדחות שתכריכין אינו משום עראי, כמ”ש ובבית יוסף או”ח סי’ יט כתב שגם להרמב”ם שמחייב ציצית בכסות לילה שלובשה ביום מכל מקום יודה בזה שפטור כיון שכתוב על ארבע כנפות כסותך’ משמע דווקא כסות המיוחד לאדם החי יצא זה שאינו מיוחד לכסות אדם חי ונחשב כאילו אינו כ סות כלל ופטור וכן פסק בשו”ע שם ס”ב. הרי שתכריכין אינו בגד בכלל, ולכן יש פטור.

• כוונה שלא לצאת ידי חובה:

ועוד יש לברר, האם ניתן להפטר מן הברכה על ידי שכיון שלא לצאת במצות הציצית שבטלית? לכאורה זה תלוי במחלוקת אם מצות צריכות כוונה או מצוות אינן צריכות כוונה. אבל ע’ באור הלכה סימן ס סעיף ד בענין הכוונה לצאת ידי מצות ציצית:

ועיין בב”ח ובפמ”ג בסימן ח’ ובסימן תרכ”ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא[5] כמו בשאר המצות ולפ”ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ”ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ”ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג”כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה לעשות כמו שכתב השערי אפרים הבאתי את דבריו לעיל בסימן י”ד ס”ג בבה”ל עי”ש:

מה שכתב המשנה ברורה שאם מיכוין שלא לצאת ידי חובה עובר על מצות עשה של ציצית, במנחת חינוך פרשת אמור מצוה שכה אות ט, חולק על זה:

אבל במצות שאינם חיובית כגון ציצית וסוכה בשאר ימי החג אם הם באים בעבירה אמת דלא קיים רצון הבורא ב”ה כי אין זה רצונו ית’ אבל מ”מ לא ביטל המצוה רק דלא קיים וה”ל כמי שאינו לובש בגד כלל או לא אכל כלל דלא ביטל ולא קיים ה”נ נהי דלא קיים המצוה כי לא לרצון לפניו בזה אבל מ”מ לא ביטל ולא נוכל לדון אותו כמו שאוכל חוץ לסוכה או שלובש בגד בלא ציצית רק הוא כמו שאינו עושה המצוה כלל והולך בלא בגד או שאינו אוכל כלל כי באמת הוא לובש ציצית ואוכל בסוכה אך שאינו לרצון לפניו ית’ ה”ל כאילו לא קיים המצוה אבל לא נוכל לדון אותו כאלו ביטל המצוה כיון דמ”מ עושה המצוה עיין ותבין:

וכתב הגרש”ז אוירבך בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן א שמסכים עם המנחת חינוך לגבי ציצית ולא לגבי מצות סוכה:

חושבני דבעיקר החקירה שאנו מסופקים בה אפשר דיש לחלק בין סוכה לציצית, דנהי דבציצית יכולים שפיר לומר על הלובש בלא כוונה דמצוה לא הוי אבל עבירה נמי לא הוי, היינו משום דליכא כלל חובת גברא ללבוש בגד שיש בו ציצית, ולכן מה שנוגע להיתר הלבישה הרי זה דומה למצות כסוי הדם שאם כיסה שלא במתכוין או כיסהו הרוח דאע”ג שלא עשה מצוה אפי”ה אינו חייב לגלותו כיון שהדם עכ”פ מכוסה, כך גם כאן אינו נאסר בלבישתו כיון שיש בו ציצית, מה שאין כן בסוכה דאיכא נמי חובת גברא של בסכות תשבו שבעת ימים כעין תדורו בבית…

• ברכה על טלית שאולה:

אלא שלענין הברכה על שאולה, יש לשאול האם על אף שטלית שאולה פטורה מציצית, האם ניתן לברך כמו נשים שמברכות על מ”ע שהזמן גרמא אף שפטורות.

ואכן יש מחלוקת התוספות והרא”ש האם מותר לברך על טלית שאולה:

תוספות חולין קי ע”ב

ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אף על פי שאומר ר”ת דנשים מברכות אסוכה אף על גב דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך כל הברכות לא היה שמח בדבר מ”מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ”כ המברך לא הפסיד

הלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות ציצית סימן ב

ומה שמתעטפין באשכנז בטלית של אחר כדי להפטר מן הברכה משום טלית שאולה נראה לי דטועין הם דהא דטלית שאולה פטורה מהציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת עד ל’ יום פטור מלהטיל בה ציצית שנאמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אבל בכסות שאינה שלך לא חייבה תורה לעשות גדילים אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת צריך לברך וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז”ל.

וראה בפסקי תוספות מנחות פרק ד – התכלת אות קס, כמו הרא”ש:

קס: השואל טלית יכול לברך מיד כמו נשים המברכות אבל חובה אינה אלא לאחר שלשים יום: קסא: וכן כהנים המתעטפים כשעולים לדוכן בטלית שאינו שלהם וכן חתנים ביום חתונתם אבל בית חובה במזוזה מיד.

ולמעשה כמ”ש לעיל בשם פוסקי זמננו,  שאין לברך על טלית של הקהל, וצריך לא לשים אותה על הראש ואם כן בנוסף לכך שזה לכבוד, יש צד לומר שאינו עיטוף ולכן אינו מחייב בברכה.

[1] אמנם בביאר היטב סי’ יח ס”ק ד’ משמע שהכריע ללבוש בלא ברכה.

[2] רש”י יומא יב ע”א: דכרכים – שהוא מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים. דכפרים – כל בעליו ניכרים, והרי הוא כבית השותפין.

[3] מנחות מ ע”ב: “תניא טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה.

[4] ע’ מחצית השקל שם שהסביר איך למד המג”א מתוספות דבר זה.

[5] אמנם הפמ”ג סובר שאין זה לעיכובא. וע’ שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן א שהעיר: “ונמצא שלפי דבריו הלובש ציצית במרחץ או בביה”כ במקום שאסור בד”ת נכון למנוע מכוונת מצוה, ולפי האמור נמצא שעובר בכל רגע אעשה דציצית…   וכמו כן צ”ע טובא לענין כלאים בציצית שאם לבשו בלא כוונה דלפי”ז עובר על לאו של שעטנז כיון דבלא כוונה ליכא עשה דדחי לל”ת (עיין בתוס’ חולין ק”י ע”ב), וגם בזה”ז אם לן בטליתו בלילה דבטלה ממנו המצוה, דלפי”ז מיד כשעלה השחר והגיע הזמן של ציצית אם לא נזכר לכוין אז למצוה נמצא שהוא עובר בכל רגע על עשה דציצית…”