ב"ה
שיעור גודל טלית קטן החייבת בציצית
מנחות מ ע"ב:
אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה מאי טלית פטורה אילימא דלית בה שיעורא והתניא טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה. וכן לענין כלאים והוינן בה מאי וכן לענין כלאים אילימא וכן לענין איסורא דכלאים והא אנן תנן אין עראי בכלאים ואמר רב נחמן בר יצחק וכן לענין סדין בציצית אלא מאי פטורה הטיל למוטלת והא אמרה רבי זירא חדא זימנא חדא מכלל דחבירתה איתמר[1].
האם יש כאן שני תנאים או תנאי אחד? האם שני תנאים, שהקטן מתכסה והגדול יוצא בה. או ש"והגדול יוצא בה" הוא היכי תימצי לחייב את כסות הקטן, ולא תנאי. רש"י מנחות מא ע"א:
והגדול יוצא בה עראי – שאינו בוש לצאת בה לשוק.
משמע שזה תנאי לגודל כסות הקטן. אבל רמב"ם הל' ציצית פ"ג הלכה ה"א
כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ארבע כנפים או יותר על ארבע, ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו, ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד.
השגת הראב"ד: כסות שחייב אדם כו' עד ולילך כמו. כתב הראב"ד ז"ל א"א יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין עכ"ל.
וכתב על זה בכסף משנה, שממה שהרמב"ם השמיט "גדול יוצא בה" אם כן אין זה תנאי לגודל הטלית, אלא רק תלוי אם קטן יוצא בה, ואז נקרא כסות, אלא כיון שהקטן פטור ממצות, נקט שהגדול יוצא בה ארעי ולכן חייב בציצית.
אם כן זו מחלוקת רש"י והרמב"ם אם יש כאן שני תנאים או תנאי אחד. ובהבנה שיש כאן תנאי אחד, הסביר הבית יוסף אורח חיים סימן טז:
הכונה האמיתית לזאת הברייתא להורות מה יעשה הגדול היוצא באקראי בטלית קטנה אם יתחייב בציצית או לא ואמר שאם דרך הקטן לכסות בו ראשו ורובו אז יתחייב הגדול שיצא בה באקראי אבל אם אין הקטן מתכסה בה ויצא בה הגדול באקראי פטורה ויכול לצאת בה בלא ציצית
שו"ע או"ח טז, א'
שיעור טלית שחייב בציצית, שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו. הגה: ואז חייב בציצית. ודוקא כשהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק (ב"י בשם בן חביב ובשם מהרי"ח).
ונחלקו המגן אברהם והט"ז אם כוונת הרמ"א להוסיף תנאי, או לומר היכי תמצי לחיוב. ט"ז אורח חיים סימן טז ס"ק א כתב:
ומ"ש כאן רמ"א דוק' כשהגדול לובשו כו' לא נקט זה לשיעור אלא לענין חיוב בציצית כלומר דאין שום חיוב בציצית על הקטן רק החיוב על הגדול שלובשו לפעמים אבל עיקר השיעור בקטן.
ודעת המגן אברהם שזה תנאי נוסף, שיהיה בגודל כזה שהגדול יכול לצאת דרך עראי.
למעשה נחלקו האחרונים מה גודלו של הקטן, לרמב"ם הנ"ל, קטן המהלך בשוק לבד. לנימוקי יוסף (מנחות יא ע"ב) קטן המתבייש לצאת לשוק בלא בגדים, לטור סי' טז, קטן בן תשע, לסמ"ק קטן שהגיע לחינוך, הב"ח כתב שזה בן שש או שבע. המגן אברהם כתב שזה בן תשע וכן פסק המשנה ברורה בתחילת הסימן.
באור הגר"א אורח חיים סימן טז סעיף א:
ודוקא כו'. טור וגמרא שם וכפירש"י והרמב"ם וש"ע השמיטו ופירש רי"א ורי"ח דמ"ש והגדול כו' לא לשיעורא אלא לדינא אם הגדול לובשו עראי דחייב דקטן לאו בר חיובא הוא וז"ש בסיפא אין הקטן כו' אף על פי כו' ולא קאמר או שאין הגדול כו'. וקשה להולמו כמ"ש מ"א דא"כ ל"ל יוצא הל"ל לובשה ועוד תיקשי למ"ד חובת טלית ועוד מאי פריך והא אנן תנן אין כו' ואין לומר דפריך אמ"ש דוקא שהקטן מתכסה כו' דזה לא שייך לארעי ובלא"ה א"א ליישב שהיא מפרש בפירושו לפ"ט דכלאים אין עראי בלבישתן וכ"כ בחיבורו בפ"י הלכה י"ח וא"כ מאי פריך הגמ' וע"כ גירסא אחרת ה"ל להרמב"ם ומזה למד דין הנ"ל המתהלך לבדו כו' דוק אבל הטור והג"ה מפרשים כפירש"י דלא כרי"ח:
ביאור דדברי הגר"א – הפירוש משולב בדברי הגר"א:
ודוקא כו' [כוונתו לרמ"א שאומר שדוקא שהגדול לובשו לפעמים]. טור וגמרא שם וכפירש"י [כפי שהסברנו שלרש" יש שני תנאים] והרמב"ם וש"ע השמיטו [את התנאי שהגדול יוצא בה] ופירש רי"א ורי"ח [כוונתו לר"י אבוהב והר"י אבן חביב שהביא הבית יוסף] דמ"ש והגדול כו' לא לשיעורא אלא לדינא אם הגדול לובשו עראי דחייב דקטן לאו בר חיובא הוא. וז"ש בסיפא אין הקטן כו' אף על פי כו' ולא קאמר או שאין הגדול כו' [בחלק האחרון של הברייתא כתוב "אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בה עראי פטורה" ולא כתוב הדין ההפוך: "אין הגדול יוצא עראי אף על פי שהקטן מתכסה בה" שהיה אמור להיות כתוב אם זה תנאי]. וקשה להולמו כמ"ש מ"א דא"כ ל"ל יוצא הל"ל לובשה [כלומר אם זה לא תנאי אלא היכי תימצי היה צריך לומר "הגדול לובשה", וז"ל מ"א: "וכ"מ בגמ' דאי כפי' הר"י חביב והרב"י הל"ל והגדול לובשה למה הזכיר יציאתו לשוק"] ועוד תיקשי למ"ד חובת טלית [שהרי יש ראיה מבריתא שטלית אינה מחוייבת בלא לבישה, ואם זה שיעור הטלית, מיושב] ועוד מאי פריך והא אנן תנן אין כו' [מה הקשר לכלאיים, הרי לא נתן כאן שיעור לחיוב הטלית אלא היכי תמצי שגדול יתחייב, אבל לרש"י שזה תנאי, כתוב שגם לכלאיים יש חיוב רק אם גדול לפעמים יוצא עראי, ומקשה הגמרא הרי אין עראי לכלאיים ובכל מקרה יתחייב] ואין לומר דפריך אמ"ש דוקא שהקטן מתכסה כו' [כלומר שגם בכלאיים צריך שיעור שהקטן מתכסה בה] דזה לא שייך לארעי. ובלא"ה א"א ליישב [את קושית הגמרא לדעת הרמב"ם] שהוא מפרש בפירושו לפ"ט דכלאים אין עראי בלבישתן וכ"כ בחיבורו בפ"י הלכה י"ח ["לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה"], וא"כ מאי פריך הגמ' [הרי אין קשר בין עראי בלבישתן ובין שיעור גודל הבגד, הרי יתכן שכשאין שיעור בגד אין כלאיים גם אם עראי אסור בכלאיים] וע"כ גירסא אחרת ה"ל להרמב"ם ומזה למד דין הנ"ל המתהלך לבדו כו' דוק אבל הטור והג"ה מפרשים כפירש"י דלא כרי"ח:
אבל כל קושיות הגר"א מתורצות אם נדייק איך הבין הראב"ד את "והגדול יוצא בה", שכתב הראב"ד: "יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין". לפי הראב"ד פירוש "והגדול יוצא בה עראי", אינו היכי תמצי לחיוב, שאם הגדול יוצא עראי חייב בציצית, אלא הפשט הוא שמדובר בקטן כזה שבטלית שלו הגדול אינו מתבייש לצאת עראי, דהיינו אין זה היכי תימצי לחיוב, ולא תנאי נוסף, אלא שבטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אין הגדול מתבייש לצאת בה ולכן זה השיעור.
ולכן כתב הראב"ד שזה מקור הרמב"ם שנתן שיעור "המתהלך לבד בשוק" משום שלדעתו זה גודל שהגדול לא מתבייש לצאת בה עראי.
כך הסביר הפרישה אורח חיים סימן טז:
שבא בברייתא לאשמועינן הוא דכל טלית שקטן מתכסה בה ראשו ורובו הוא שיעור טלית להתחייב בציצית ומפני שאי הוה תני הכי בקיצור לא הוה ידעינן באיזה קטן משערינן אם בקטן בן ארבע שנים או בן שמנה תשע שנים לזה תני והגדול יוצא בה לשוק פירוש אם הקטן הוא כל כך גדול שאותו טלית שהוא מתכסה בה ראשו ורובו בה יוצא הגדול דרך עראי בקטן כזה משערינן וטלית שהוא מתכסה בה חייב בציצית.
וכן כתב החזון איש סי' ג' ס"ק ל' שלדברים אלו מתורצות כל קושיות הגר"א:
שאלה ראשונה שאל הגר"א שאם זה היכי תמצי לחיוב היה צריך לומר "והגדול לובשה", ולפירוש הפרישה, זה מתורץ, שהרי זה שיעור שגדול לא מתבייש לצאת.
וכן השאלה השניה: למ"ד חובת טלית, זה שיעור הטלית החייבת כשקטן מתכסה ראשו ורובו ולכן אין הגדול מתבייש, ואין מכאן ראיה שיש חיוב ציצית רק ללבישה.
והשאלה השלישית, מה הקשר לכלאיים, הרי לא נתן כאן שיעור לחיוב הטלית אלא היכי תמצי שגדול יתחייב, אבל לרש"י שזה תנאי, כתוב שגם לכלאיים יש חיוב רק אם גדול לפעמים יוצא עראי, ומקשה הגמרא הרי אין עראי לכלאיים ובכל מקרה יתחייב, גם זה מיושב, שהרי נתן שיעור לטלית שקטן מתכסה ולכן הגדול יוצא עראי בה, ומקשה הגמרא הרי אין עראי לכלאיים, ותמיד יתחייב. וראה ירחון האוצר גליון מג עמ' צג שהביא הרב ירחמיאל הלפרין, "שיעור גודל טלית קטן" דברים אלו.
נפ"מ ממחלוקת הראשונים הזו לגבי השיעור בזמן הזה. אם זה תלוי רק בקטן, אפשר לתת שיעור קבוע. אבל אם השיעור תלוי במה שהגדול יוצא עראי, וזה גדר של שיעור, הרי זה משתנה מזמן לזמן, כ"כ החזון איש סימן ג' ס"ק ל'. ואם זה יהיה תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א.
למעשה כתב המשנה ברורה סימן טז ס"ק ד:
ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל. ומה שנוהגין האשכנזים שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת…
אבל כתב ערוך השולחן אורח חיים סימן טז סעיף ה:
ולענ"ד כל חקירה זו בחנם והעולם מקיימים מצות ציצת בטליתות הקטנים דכבר בארנו בר"ס ח' מהנמק"י ומהריטב"א שיש מהראשונים שאמרו דציצת אינה אלא בבגד שמעטף הראש ורוב הגוף ולפ"ז כל טליתות קטנות שלנו אינם חייבות בציצת ונדחו דבריהם ומן התורה כל בגד של ד' כנפות שנושא על גופו חייב בציצת ע"ש וגם דעת רבינו הב"י כן הוא כמ"ש שם והא דבעינן עיטוף רוב הגוף זהו בטלית העליון שהוא כמו הסודר שבזמן הגמרא שהיה הילוכם בזה כידוע ולכן מברכינן עלייהו להתעטף בציצת ובזה בעינן שיעור מפני שהוא על הבגדים אבל טלית קטן שתחת הבגדים א"צ שיעור כלל דאם רק יש בו ד' כנפות חייב בציצת וכן מבואר להדיא מדברי הריטב"א והנמק"י שהבאנו בשם בסעיף ד' ע"ש:
וז"ל ערוך השולחן אורח חיים סימן ח סעיף ד, שם דן מדוע הברכה על טלית קטן היא על מצות ציצית, ואילו על טלית גדול הברכה היא להתעטף:
כתב הנמק"י בשם הריטב"א [בפירושו להרי"ף הל' ציצת] וז"ל ועכשיו נשאר לנו לבאר אם העטיפה מעכבת בו אם לאו וכו' כי יש מהראשונים שאמרו כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו כדכתיב אשר תכסה בה ולדבריהם אין מצות ציצת באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות ואין נראה כן ומה שהיו מברכין להתעטף זהו למצוה מן המובחר ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילין ללבוש אלא טלית גדול אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצת ויוצא לה ידי מצות ציצת אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עיטוף דרחמנא בגדיהם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו ד' כנפות ואי משום אשר תכסה בה וכו' לרבות כסות סומא או בעלת ה' וכו' וכן פשט המנהג בכל ישראל וכו' וכן פסק הרב בעל הלכות וכו' ובאלו הטליתות הקטנים אין מברכין להתעטף אלא על מצות ציצת וכו' עכ"ל
לפי ציטוט זה של ערוך השלחן, אכן משמע שחייב בכל בגד של ד' כנפות אל על פי שאין בו לא כיסוי ולא עיטוף. אבל ערוך השולחן החסיר חלק מדברי הנימוקי יוסף, ואחר שכתב "בעלת ה'" וכתב וכו'. אבל בנוסח המלא נוסף שם משפט (ראה בציטטה הבאה):
כדאמרן לעיל. [דף מג] והרי אמר טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [דף מ ב] וגדול יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו אלא ודאי כדאמרן.
הרי ברור מדברי הנימוקי יוסף שאין צריך עיטוף, אבל שיעור שהקטן מכסה בה צריך ומזה הוכיח שחייב אף שאין לגדול כדי עטיפת הראש. וצ"ע.
זה לשון הנימוקי יוסף הלכות קטנות (מנחות) – הלכות ציצית דף יא עמוד ב, בשלימות (החלק החסר עם קו מתחת):
ועכשיו נשאר לנו לבאר מצות ציצית אם העטיפה מעכבת בו אם לאו ולפרש קצת לשון הברכה וכיצד מברכין אותו והמניח ציצית ותפילין איזה מהם מקדים לפי שרבו בזה סברות המפרשים ז"ל ונאמר כי יש מן הראשונים ז"ל שאמרו כי אין מצות טלית מתקיימת אלא בעטיפת הראש לכסות בו ראשו וגופו או רובו כדכתיב אשר תכסה בה ולדבריהם אין מצות ציצית באלו הטליתות הקטנים שנהגו ללבוש ברוב המלכיות ואין נראה כן ומה שהיו מברכין להתעטף זהו למצוה מן המובחר ואפשר שהתלמוד מדבר לפי מנהגם שלא היו רגילין ללבוש טלית בת ארבע כנפות אלא טלית גדול כדאמרינן טלית של ת"ח צריך שיהא נראה מתחתיו טפח אבל משורת הדין כל כסות של ד' כנפות חייבת בציצית ויוצא בו ממצות ציצית אף על פי שאין בו לא כיסוי ולא עטוף דרחמנא בגדיכם וכסותך קאמר וכל מלבוש וכסות במשמע ובלבד שיהא לו כנפות ואי משום אשר תכסה בה ההיא לאו לכיסוי הגוף או עטיפת הראש אתא אלא לרבות כסות סומא או בעלת ה' כדאמרן לעיל [דף מג] והרי אמר טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [דף מ ב] וגדול יוצא בה עראי שהיא חייבת ומסתמא אין בה לגדול כדי עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו אלא ודאי כדאמרן וכן פשט המנהג בכל ישראל כי רובם אין להם טלית גדולה הראויה לעטוף ועושין טליתות קטנים שלובשין אותן שלא מיעטו מן וראיתם אותו אלא כסות לילה או כסות סומא ולא כסות שתחת המקטורן וזו נראית ראיה ברורה וכן פסק הרב בעל הלכות ז"ל ואין להרהר בזה ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא כולו מעוטף במצוה וזו דרך ירא שמים לחבב המצוה וכ"ש מצות ציצית השקולה כנגד כל המצות ולא שיהא מעכב כלל ובאלו הטליתות הקטנים שנהגו אין מברכין להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג.
ולכאורה ראיה מנימוקי יוסף לפחות משיעור שהקטן מתכסה בה. וע' בבית יוסף בסוף סימן טז שכתב:
וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו מקום מוצא הדין:
ע"ע בשו"ת ארץ צבי סי' א' שמשמע ממנו שהיה מקובל ללכת בד' כנפות קטן, ודן שם לגבי האיסור לצאת בשבת בטלית שאינה מצוייצת כראוי, ובדין חצי שיעור במצוה.
[1] רש"י מנחות מא ע"א:
והגדול יוצא בה עראי – שאינו בוש לצאת בה לשוק.
אילימא וכן לענין איסורא דכלאים – דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים.
והתנן אין עראי בכלאים – כלומר אין דין עראי בכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים.
ואמר רב נחמן – מאי וכן לענין כלאים וכן לענין סדין בציצית אלמא ציצית בטלית שאין בה שיעור יש בה משום כלאים.
אלא מאי פטורה – דקאמר לעיל ואפילו בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרו.
חדא זימנא – לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרא בהנך בתראי וכל שכן בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולה ציצית מיקרו.
חדא מכלל חברתה איתמר – מכלל דהטיל למוטלת כשרה איתמר הך דכלאים.