ב"ה
יא. טוית ציצית על ידי מכונה
מתוך הסוגיה בסוכה דף ט' משמע שדין לשמה בטוית הציצית הוא משום שכתוב "גדילים תעשה לך":
ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה (אלמא) דבעינן טויה לשמה הכי נמי נבעיא סוכה עשויה לשמה שאני התם דאמר קרא גדלים תעשה לך לך לשם חובך
האם צריך בציצית רק דין לשמה, או שצריך גם כח גברא? בשתי השאלות צריך לדון לגבי מכונה הפועלת בחשמל: א. האם כשישראל מפעיל לשמה, יחשב כל ההמשך כלשמה? ב. האם ההפעלה הראשונית תחשב כח גברא, ומחמתה הכל יחשב כל גברא?
יש לברר את השאלות הנ"ל גם לגבי מכונה ידנית המופעלת על ידי פועלים המסובבים ידית המניעה את המכונה, וגם לגבי מכונה חשמלית שמופעלת על ידי הפעלת מתג
(מתוך הסוגיה בסנהדרין מב ע"ב עולה שהטעם שצריך טויה לשמה הוא משום שהזמנה מילתא לשיטת רש"י (ואם כן מקור הצורך בהזמנה הוא מעגלה ערופה), ולשיטת התוספות שם ההיפך, משום שהזמנה לאו מילתא ולא סגי בהזמנה. וע' ריטב"א סוכה ט' ע"א וקרן אורה מנחות מב ע"ב, ואכמ"ל. וע' ספר מעשה וגרמא בהלכה בפרק ד' שהאריך בזה. וע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הזמנה, ג. בדברים שבקדושה. ועולה כאן מחלוקת אם לשמה בטויה הוא מדין גדילים תעשה לך, שצריך עשיה לשמה, או משום שצריך הזמנה לשמה.)
אם צריך כח גברא לטווית הציצית ולא די בכוונה, האם כשישראל מפעיל את המכונה, יחשב הכל כח גברא?
חולין טז ע"א
אמר מר השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ל"ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא ואיבעית אימא הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני וכי הא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב מ"ט גירי דידיה הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא.
רש"י חולין טז ע"א
בסרנא דפחרא – גלגל של יוצרים של חרס ויש להם מוכני שמגלגלין בו כשחוקקין את הכלי.
פחרא – חרס וחבירו בדניאל (ב) בחלומו של נבוכדנצר חסף די פחר.
סרנא דפחרא – שחיטתו כשרה שאדם מגלגלו.
דמיא – שחיטתו פסולה שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם ותנן לקמן /חולין/ (דף לא) נפלה ושחטה שחיטתו פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל כו'.
בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף.
בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה.
דכפתיה – קשרו.
דאשקיל עליה בידקא דמיא – שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו.
חייב – דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא.
בכח ראשון – שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו.
אבל בכח שני – שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אף על פי שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא.
ובמסכת סנהדרין ע"ז ע"ב באר רש"י את בידקא דמיא:
דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים.
ואשקיל עליה בידקא דמיא – הפנה את מרוצת המים עליו.
גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון.
בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.
אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.
המשמעות ברש"י היא שההבדל בין כח ראשון וכח שני הוא שכח ראשון הוא מיידי, ואילו כח שני אינו מיד "לאחר מכן הלכו על המקום שהוא שם", אז זה גרמא.
אבל יד רמ"ה סנהדרין עז ע"ב, דוחה את רש"י: "ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן" לכן פירש אחרת את ההבדל בין כח ראשון וכח שני:
והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת חילוק /סילוק/ הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן. ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע' שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא…
ההבדל בין סרנא דפחרא וסרנא דמיא, הוא שבסרנא דפחרא, כל הזמן האדם עומד ומפעיל את הטס שמסתובב, והכל נעשה בכוחו. אמנם יש לדון מה אם ההנעה אינה ישירה, אלא דרך גלגלי שיניים, האם זה יהפוך לכח שני? מסתבר שזה אותו כוח.
ההבדל בין כח ראשון וכח שני לדעת רש"י שתלוי בזמן, אינו ברור כל כך. אבל מסתבר כמ"ש שגם דין סרנא דמיא בכח שני וגם בידקא דמיא בכח שני זה משום שהאדם כבר אינו נוגע וזה עובד מאיליו. אבל מכונה המופעלת על ידי אדם המגלגל ידית כל הזמן, זה ודאי נחשב לכח ראשון ולא כח שני. ונראה שלסברא זו התכוין בשו"ת האלף לך שלמה בהמשטוות לשו"ת או"ח סי' לה בסופו עיי"ש.
הרבה פוסקים מקבלים את דעתו של בעל החסד לאברהם מה"ת או"ח ג' שסובר שלא צריך בכלל כח גברא אלא רק דין לשמה:
ומעתה כל זה לא שייך רק לענין שחיטה דלא בעי כוונה וע"כ לא מפסל השחיטה ע"י פסול רק אי בעינן כח גברא. אבל בטוית חוטי ציצית לא מפסל על ידי עכו"ם רק משום דבעי כוונה ועכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, אבל כח גברא לש שמענו בזה. וגדולה מזו קבע בשו"ע או"ח סי' יא להלכה דאם טוואן עכו"ם וישראל עומד על דביו כשר לשיטת הרא"ש, וכיון דהכל כשרים לטוות ואין הפסול רק משום לשמה, יש לומר דלע בעי כח גברא.
ואם אכן כל הדיון בשחיטה הוא כח גברא, לכאורה יתכן שלגבי לשמה גם דבר הנעשה על ידי גרמא יחשב לשמה. לכן יש לדון לגבי מכונה, האם זה נחשב לשמה, כמו שאדם עושה על ידי גרמא, ואולי יחשב לשמה. ומאידך יש לשאול האם כשהתחלת המעשה עשה אדם, ואחר כך נתן למכונה להמשיך, אולי נאמר כאן דין סתמא לשמה ולכן אין בעיה בלשמה כשהאדם עשה את המעשה הראשון.
האם כשאדם מפעיל את המתג וחושב לשמה, האם מועיל? לכאורה זה תלוי במחלוקת של מגן אברהם ואבן העוזר לגבי שבת. המגן אברהם סימן רנב ס"ק כ' כתב שמי שנותן חיטים לרחיים של מים זה רק איסור דרבנן. לדעתו מן התורה יש איסור רק בטוחן ברחיים של יד. ומשמע שברחיים של מים זה משום שזה גרמא ואינו מעשה שלו ממש.[1]
חלק עליו אבן העוזר בסימן שכח, וסובר שלטחון חטים ברחיים של מים בשבת אף שהמים טוחנים אסור מן התורה לשים חיטים בתוך הרחיים, וכתב שאפילו בנזיקין כי האי גוונא בזורק של חברו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת.
השאלה היא לגבי דבר שפועל על ידי שהאדם מאפשר לדבר לקרות האם זה מעשה האדם ממש לא. ולכאורה האם הפעלת המתג יכולה להיות התחלה של לשמה תלויה במחלוקת אבן העוזר ומגן אברהם.
אבל כאן נראה שזה תלוי בדין של גדול עומד על גביו. לכאורה מדין גדול עומד על גביו משמע שאין חובה בדין לשמה שמי שמכוין עשה פעולה ממשית, ודי במה שנעשה על פיו, ע' גיטין כב ע"ב
מתני' הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו: גמ' והא לאו בני דיעה נינהו אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו א"ל רב נחמן אלא מעתה עובד כוכבים וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכי תימא ה"נ והתניא עובד כוכבים פסול עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד[2].
הרי שגדול עומד על גביו מועיל כדי לעשות את זה לשמה, אף שאינו עושה בפועל שום דבר. והטעם שבגוי לא מועיל כשגדול עומד על גביו, משום שאדעתא דנפשיה. אבל עקרונית היה יכול להועיל. ויש לדון, לולא היה עושה על דעת עצמו, האם הלשמה נוצר על ידי מחשבת העומד על גביו או שהלשמה נוצר על ידי הגוי – ונפ"מ למכונה שאני אומר לפני ההפעלה שזה יהיה לשמה.
ואכן לגבי טוית ציצית כתב שו"ע או"ח יא, ב'
טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב"ם, פסול; ולהרא"ש, כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סי' רע"א גבי תפלין וספר תורה. וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן.
ולכאורה אם צריך טויה לשמה, ומועיל בגוי עומד על גביו, אם כן גם במכונה זה כך.
אלא שכבר הקשו האחרונים על המחבר, מרא"ש הלכות ס"ת סי' ג':
וכתב הר"ר ברוך ז"ל דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי. דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך כדאיתא בספ"ק דמסכת ע"ז (דף כב א) ובענין זה התירו הגאונים עיבוד עובד כוכבים. ואף על גב דבכתיבת גט אמרינן עובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד בפ"ב…
ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות. וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה העובד כוכבים. אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד כשישים העור בתוך הסיד שיאמר אז אני עושה לשם ס"ת ואז יעשה העובד כוכבים לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין (דף כו ב) דרבי יהודה בעי מילה לשמה ואפלו הכי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי ולא אמרי' עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כיון דברגע נעשית ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו. וכן כ' בעל העיטור ז"ל דסגי בעובד כוכבים שיעבדנו לשמן.
והרי אם הרא"ש מחלק בין דבר שיש לו משך זמן שבו אנו אומרים שאדעתא דנפשיה קעביד ובין דבר שהוא מעשה קצר כמו תחילת העיבוד, אם כן מדוע טויית ציצית מועילה על ידי ישראל עומד על גביו? וע' בסוף השעור הקודם שהבאנו מה שכתב הגרש"ז אוירבך לתרץ שאלה זו.
מכל מקום, ודאי שלגבי מכונה, אם מועיל מחשבה לפני הפעלת המכונה, אין מקום להשגת הנודע ביהודה על הרא"ש שהרי הפעלת המכונה היא דבר קצר, ואין מה שיקלקל אחר כך כמו גוי שעושה על דעת עצמו.
יותר מזה חידש[3] החזון איש בהלכות תפילין סי' ו' אות י':
ונראה דהא דאמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד אינו חשש ספק שמא אינו מסכים לדעת המצוה, אלא אחרי שאין הנכרי בר מצוה אינו ראוי לעשות דבר הצריך לשמה, ולשמה של נכרי לאו כלום הוא, אלא אי הוי פעולת הנכרי נגררת אחר רצונו של המצוה, הוי לשמה ע"י ישראל המצוה ומעשה הנכרי חשיבי חציו דהמשלח. אבל כיון דגדול שיש לו דעת נחשב כעושה על דעת עצמו ולא נעשה חציו של משלחו לא חשיב לשמה אף אם חושב לשמו דגם מחשבתו לשמו הוא אדעתא דנפשי' ואין נכרי עושה הכשר בלבר הצריך לשמה.
והנה חידש כאן הרא"ש דתחלת זיקתו לעבודת המצוה מתיחס אמנם אל המצוה אפי' בנכרי, אלא שזה שממשיך בדבר ולא מינכרא תו פקודת המצוה לא חשיב חציו של המצוה והלכך בדבר הנמשך לא מהני ישראל עומד ע"ג נכרי.
ונראה דבדגט אפי' התחיל לכתוב לשם גירושין לא אמרינן עכשיו דסתמא לשמה דבכל רגע ראוי לפיוס ולחרטה מגרושיה ובעינן לשמה בכל כתיבת הגט אלא שאמירתו של הבעל והסופר מתחלה נמשכת בכל הכתיבה והוי כולה לשמה, אבל בעיבוד העור לשמה כל שהתחיל לשם ס"ת בתר הכי סתמא לשמה וא"צ שתמשך אמירתו על כל הפעולה אלא גמר הפעולה סתמא לשמה, וזו כונת הרא"ש דהוי רק רגע אחת, ר"ל דרגע זו גוררת את העור לס"ת עד שסתמא לשמו… וכן בלש לשם מצות מצוה שאר עבודות סתמא לשמה ואחרונים ז"ל לא כתבו כן.
דברי החזון איש בפשט הרא"ש הם חידוש, אבל לדעת החזון איש כל שהתחלה היא לשמה, השאר סתמא לשמה ומועיל גם על ידי גוי, ורק גט שונה כיון שאשה "בכל רגע ראוי לפיוס וחרטה". ולפי זה גם מחשבת לשמה שחושב עם הפעלת המכונה, יכול להועיל להמשך כמו בישראל עומד על גבי עכו"ם שאין זה משום שהעכו"ם חושב לשמה, אלא מחשבת הישראל מועילה לעשות הכל לשמה.
נספח:
האם ה"לשמה" יוצר חלות? ע' סוף שיעור קודם. האם הלשמה זה כמו לשמה באזכרות, או כמו לשמה במילה שכתב הריטב"א בפסחים מ' לגבי לישה על ידי גוי, אם מועיל שישראל עומד על גביו:
ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעי' לשמה גוי אדעתיה דנפשיה עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט (גיטין ס"ג א'), ואף על גב דגבי מילה אשכחן דסגי (ע"ז כ"ו ב' כ"ז א'), שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא.
כלומר, יש כאן גדר לשמה שאין צריך חלות, אלא ידיעה שעושה למילה, ולכן מועיל על ידי גוי.
לכן יש המתירים טוויה על ידי מכונה ויש האוסרים. דיון כזה קיים גם לגבי מצת מכונה, ואכמ"ל.
סקירה של הפוסקים, האוסרים והמתירים, הובאה בהרחבה בספר החשמל בהלכה (בהוצאת מכון מדעי טכנולוגי לפתרון בעיות הלכה, ח"א, ירושלים תשלח עמ' 135-69). חלק מהמתירים סמכו על כך שבטווית הציצית אין צורך בכח גברא, ולכן, גם אם "המכונה אינו חשוב כמעשה אדם – כשרות הציציות", וכן: "אין בהם פסול של 'לשמה', דמחשבת האדם בתחילתה – מועילה." הפוסלים סוברים שצריך כח אדם, ובמכונה לא מתקיים תנאי זה. ויש מוסיפים, שגם כוונת 'לשמה' אינה מועילה. הדיון שם הוא בעיקר על פעולה מתמשכת של המכונה, "שכן צריכה כל טווייה וטווייה להיעשות בכח גברא ובכוונת לשמה, ואילו בטווייה על ידי המכונה אין המשך הטווייה מסבוב ראשון ואילך מתייחס אל האדם הפותח את הכפתור" (שם, עמ' 76).
[1] ע' מלמד להועיל חלק ג' אה"ע וחו"מ סימן נח, וע' מאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב רייף, אמונת עתך 104 תמוז תשע"ד
[2] ואם יאמר בפירוש, ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך גוי, הערה 556
[3] ע' הר צבי או"ח סי' י' שהחזיק דבר זה לחידוש.