ב”ה
יג. שימוש בטלית או ספר של אחר ללא רשות – ניחא ליה לאיניש דתעבד מצוה בממוניה
לגבי שימוש בטלית, תפילין וספרים ללא רשות, כתב בשו”ע או”ח יד, ד’:
מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. הגה: וה”ה בתפילין (נ”י פרק הספינה), אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו (נ”י הלכות קטנות).
ועיין במשנה ברורה שם. ושם כתב שהעולם נוהגים לכשמוצאים סידור או מחזור בבית הכנסת לוקחים אותו כדי להתפלל, “ואיני יודע התר לזה דמאי שנא סידור מספרים”. יש לברר, האם הדברים נכונים כיום שדדך ההקפדה שונה גם לגבי תפילין וגם לגבי ספרים.
לעומת זה, בהלכות ראש השנה בסימן תקפ”ו כתב במשנה ברורה ס”ק ט:
וכתבו האחרונים דמותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולתקוע בו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו ובודאי היה מתרצה ורשאי לתקוע בו כל המאה קולות אף על פי שאינו מדינא כיון שנהגו כן בודאי לא ימחה בזה:
האם מי שמזדמן בטיול לבית הכנסת, האם יוכל לקחת טלית תפילין מאחד התאים ולהניח? או שאלה שנשאל בשו”ת ציץ אליעזר חלק יב סימן ז:
ע”ד חולה שנכנס לביהכ”נ להתפלל ומוצא טלית ותפילין על השלחן שניכרים שהם לא של ביהכ”נ אלא של יחיד, אם מותר לו לקחתם שלא ברשות בעליהם ולהתפלל בהם, והוא דבר הרגיל בביכ”נ של ביה”ח שערי צדק שאני מתפלל בו. ששוכבי ביה”ח נכנסים לביהכ”נ להתפלל וכמה מהם אין להם טו”ת משלהם.
האם מותר לקחת לבית האבל ספר תורה שאדם השאיל לבית כנסת? והאם בכלל מותר לעיין בספר המונח בבית המדרש ללא רשות הבעלים? האם היום, כשהספרים מצויים וזולים, הדינים שונים ממה שכתוב בשו”ע ובאחרונים?
בנוסף יש לשאול, האם מי שלקח ספר ללא רשות ואבד באונס, האם חייב?[1] אלא ששאלה זו לא נברר במסגרת שיעור זה.
בבית יוסף שם כתב:
ורבינו ירוחם (ני”ט ח”ג קסח ע”ד) כתב וזה לשונו ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת בלא ידיעת בעליהם מותר דאמרינן (פסחים ד:) ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה ובלבד שיחזירנו שם מקופל כמו שהיה שאם לא החזירו מקופל ודאי לא ניחא ליה למאריה והוי ליה שואל שלא מדעת והוי גזלן ועליה אמר הכתוב (תהלים י ג) ובוצע ברך נאץ ה’ עכ”ל
וכן נראה שהוא דעת הרא”ש שכתב בפרק כל הבשר (סי’ כו) ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דלעביד מצוה בממוניה ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה עכ”ל וכן עמא דבר:
וכך הביא הבית יוסף בשם סמ”ק, וכן כתב המרדכי במנחות סימן תתקג ובנימוקי יוסף מנחות דף יב ע”א בדפי הרי”ף. אמנם יש לעיין בהשוואה לסוגיה בפסחים, שם מדובר שהשוכר בית בחזקת בדוק מחמץ, ונמצא שלא בדוק, אף במקום שנוהגים לשכור ולשלם למי שיבדוק, ניחא לאיניש שיעשה הוא בעצמו מצוה בממוניה ובגופיה, ולא מדובר על רשות לאחר. ואדרבא הקשו מבבא מציעא כט ע”ב:
אמר מר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר מאי אריא ספר תורה אפילו כל מילי נמי דאמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ספר תורה איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קא משמע לן.
ובמרדכי מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמז רסג אכן תירץ כעין מה שאמרנו:
[דף כט ע”ב] סד”א ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה קמ”ל אין להקשות מהא דמסיק פ”ק דפסחים דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה דהכא מיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו בודאי ניחא ליה. ולי נראה דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא ולכך גמר ומשעבד נפשיה אבל בעלמא לא:
ואם כן אין ראיה מגמ’ בפסחים לסברא זו של המרדכי. מכל מקום הפוסקים כתבו שבדבר מצוה אומרים ניחא ליה לאיניש.
לולא ההנחה שניחא לאיניש דליעבד מצוה בממוניה, היה מקום לומר ששואל שלא מדעת גזלן הוי, ולכן אסור להשתמש שלא מדעתו. אלא שבמקום מצוה אנו אומרים שודאי נוח לו שתעשה מצוה בממונו.
אבל בנימוקי יוסף בבא בתרא מד ע”ב תמה על ההיתר לקחת במקום מצוה:
אמר המחבר וכיון דקי”ל כרבנן דאמרי גזלן הוי היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו או להתעטף בטליתו שלא מדעתו אבל מורי נר”ו אומר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה עכ”ל הריטב”א ז”ל
ותמיהני אני על פסק זה של רבותי ז”ל דבהדיא אמרינן סוף פ’ אלו מציאות [דף כט ב] מצא תפילין שם דמיהם[2] ומניחן ואם לא ששם אותם וקנאם לא היו מתירין אותו להניחם כשאר גוף אבידה שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה (גבי) ס”ת נמי גבי אין השואל רשאי להשאיל (שם כט ב) דאמרינן סד”א דניחא ליה לאיניש וכו’ קמ”ל ואילו היה לרבותי ז”ל שום ראיה הייתי דוחק עצמי ליישב זה אבל עכשיו תמיהני ע”כ:
אבל הש”ך חושן משפט סימן עב ס”ק ח’ דחה את תמיהתו של הנימוקי יוסף:
אך לפע”ד תמיהת הנ”י אינה תמיהה, דאה”נ אילו רוצה להשתמש בהן דרך עראי, מותר, אלא התם מיירי שרוצה שיהיו שלו ממש להשתמש בהן בקבע אף אם יפסידן דרך תשמישן, ובספרים אפילו דרך עראי אסור לכתחילה, וכדמוכח בש”ס שם ע”ש, והיינו משום שרגילין להתקרע ולהתטשטש.
עוד יש לברר, האם זה נוגע לסוגית יאוש שלא מדעת, שהרי הסכמה למפרע אינה מועילה משום שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ולכן אדם שמצא אבידה לפני שבעל האבידה ידע שאבד, אף שהתייאש לאחר מכן, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואם כן גם כאן לא יועיל מה שהבעלים ידעו אחר כך שהוא השתמש בתפילין ויסכימו למפרע.
ואכן כך מצאנו בתוספות בסוגית יאוש שלא מדעת, בבא מציעא כב ע”א בסוגית יאוש שלא מדעת, לאחר שאומרת הגמרא ששליח שתרם משל בעל הבית מפירות היפים, אם בעל הבית “אמר ליה כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה”, מביאה הגמרא מעשה:
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו ואמר ליה לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמר להו הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי.
ואומרים התוספות שם בד”ה מר זוטרא:
הכא שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם ורב אשי לא היה חושש לזה ולכך אכל קודם שבא מרי בר איסק משום דאריס מדנפשיה קא יהיב דאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואף על גב דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה.
לפי זה אי אפשר לסמוך על בקשת רשות לאחר מעשה, שהרי הלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אבל בחדושי הר”ן בבא מציעא כב ע”א כתב:
ורשב”א תי’ דאפי’ לית לי’ חולקא בפירו’ שרי לפי שאומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו דומי’ למאי דאיתא בתוס’ בפ”ב דב”ק הבן שהי’ אוכל משל אביו וכן עבד שהי’ אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי’ בפ’ הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין מן הנשים בדבר מועט:
ולדעתו מותר לקחת בדבר שידוע שהוא מסכים.
ובנידון מה שכתבו התוספות: בשו”ע חו”מ סי’ שנח סעיף א’ נפסק שמותר לקחת מן האריס, “שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים”. וברמ”א מביא שיש אומרים שמותר לקחת מן האריס רק לאחר שחלק עם בעל הבית, ולא קודם מחשש שלא יתן לבעל הבית מה שנטל. וכתב הש”ך שם בס”ק א’:
מדברי התוס’ פרק אלו מציאות (דף כ”ב) סוף ע”א והגהת אשר”י והגהת מרדכי שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו אף על פי שיודע שחברו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש ש”מ לא הוי יאוש ואף על גב דהשתא ניח’ ליה מעיקרא לא הוי ניח’ ליה ואי לאו דמסתפינ’ הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח”כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע”כ הוא מתייאש א”כ אמרי’ מעיקרא באיסורא אתי לידי’ דבמה יקנה אי ביאוש הא השת’ אינו מתייאש ואלו הי’ יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא”כ הכא כיון שידוע שיתרצ’ א”כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמ’ אינו מקפיד על זה
אם כן לדברי הש”ך דין יאוש שלא מדעת שייך רק לגבי אבידה משום שבאיסורא אתא לידיה (וע’ ש”ך שם מה שכתב לגבי מה שהסוגיה דימתה לתרומה וטומאה). ולכן אפשר לסמוך על מה שאחר כך יסכים.
וסיכם את הענין בפתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) פרק א – איסורי גניבה וגזילה סעיף טו:
יש אומרים שדבר שבדרך כלל אנשים מקפידים, אף על פי שיודע שחבירו לא יקפיד עליו, ולכשיודע לו שלקח יתרצה לכך בלב שלם, אסור ליקח, ויש מתירים, אבל דבר שאין דרך אנשים להקפיד כלל, נראה שלכו”ע מותר, ואם אינו מתרצה אלא מחמת בושה נראה דלכו”ע אסור, ויש אומרים שכל שנותן לו אחד מבני הבית מותר ליקח.
ונראה שזה היסוד של ניחא לאיניש דליעבד מצוה בממוניה, משום שברור שכולם מסכימים לדבר זה.
ומה שכתב שאם אינו מתרצה אלא מחמת בושה אסור, דבר זה מבואר ברמב”ם הל’ אישות פ”ה הלכה ה”ח:
הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש בו אשה ובא בעל הבית אף על פי שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת, ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק.
אבל לולא המצוה שמקיים בממון חבירו, הדבר היה מותר אבל לא היה נחשב למידת חסידות, כמ”ש שו”ע חו”מ שנט, א’:
אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעובד כוכבים; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי, ממידת חסידות.
ולכן מסתבר שכיום, אם אני רואה עט על השולחן, מותר לקחת אותו כדי לרשום פתק וכיו”ב משום שכו”ע לא מקפידים על כך.
ואם כן צריך עיון היום לגבי שימוש לצורך מצוה בספרים, ובערוך השולחן אורח חיים סימן יד סעיף יא פקפק היום בזה לגבי טלית:
ונלע”ד אף שרבותינו פסקו הדין הזה דבסתמא מותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו ולהתפלל בו מטעם דודאי ניחא ליה מיהו אנן חזינן דהרבה מקפידים בזה מאד ובפרט כשהטלית הוא חדש ונקי וגם יש בני אדם שאין סובלין כלל שאדם אחר ילבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות ונלע”ד שמאד יש להתיישב בדין זה:
ובסוף הסעיף הבא כתב:
ועכשיו המנהג שהשמש נוטל טלית של אחד מהבע”ב המוצנעים אצלו בתיבתו ונותנו לאורח להתפלל בו ולדעתי אסור לעשות כן בלי ידיעת הבעלים ואין להקל בזה כי יש בזה חשש גזל דשואל שלא מדעת גזלן הוי ועל זה נאמר ובוצע בירך ניאץ ה’ ומוטב יותר להתפלל בלא טלית:
ומאידך, לגבי ספרים כתב בסעיף יג:
וכתב רבינו הרמ”א דתפלין מותר ג”כ ליטול שלא מדעת אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו דחיישינן שמא יקרע אותן בלימודו עכ”ל ואפילו באקראי בעלמא אסור דשמא יעיין בו הרבה עד שיקרע מרוב משמושו ומ”מ לעיין בעלמא נוהגין היתר וכן ליקח סידור ומחזור בלא ידיעת הבעלים דרובא דעלמא אינם מקפידים בזה ועי’ מ”ש בחו”מ סי’ רצ”ב סעיף ל”ד [ועט”ז סק”ז ומג”א סק”י]:
המצב היום, מצד אחד יש לומר שהספרים בזול, כמו סידורים וכיו”ב. אבל מאידך אם מדובר בספר שהוא חלק מסט, יש יותר קפידא אצל אנשים. ולכן נראה כמ”ש ערוך השלחן שלעיין בעלמא נוהגין היתר, אבל לא לעיין הרבה.
ולגבי טלית ותפילין כיום, כבר כתב בן איש חי שנה ראשונה פרשת לך לך סעיף ו:
בזה”ז חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אא”כ יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו, הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה והטעמים שונים:
[1] פתחי חושן חלק ג (פקדון ושאלה) פרק ט – דיני שאלה סעיף כ: השואל חפץ לצורך מצוה יש אומרים שאין דינו כשואל להתחייב באונסין, וכן אם שאל חפץ לצורך הצלת נפשות יש פוטרים מאונסין.
[2] ובביאור שם דמיהן כתב הרא”ש מסכת בבא מציעא פרק ב סימן טז: “תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. כגון פרה וחמור מטפל בהן י”ב חדש. מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. פירש רש”י ומוכרן ומניח הדמים אצלו ומשמע לפירושו שצריך למוכרן בב”ד… וכן לקמן (דף כט ב) גבי תפלין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר. היינו מניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו דהא שמואל פוסק כר”ט בדמי אבידה.”
אבל בש”ך חושן משפט סימן עב ס”ק ח כתב: “וגם לפירוש האחרון שכתב הרא”ש פרק אלו מציאות [ב”מ פ”ב סי’ ט”ז] דשם דמיהן ומניחן היינו שמניח הדמים אצלו, והוא עיקר לפע”ד, מדגרסינן התם בש”ס מתיב רבינא מצא ספרים כו’ גוללן אין שם דמיהן ומניחן לא כו’, והתם לא שייך לומר שמניחן על ראשו.”