ב"ה
יד. ציציות שנקרעו – דין גרדומין
בציצית נאמר "גדילים תעשה לך" ודורשים חז"ל במנחות לט ע"ב:
גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופותליהו מתוכו
רש"י שם:
גדיל שנים – כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע ב' חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה.
עשה גדיל – מד' חוטין שישים ד' חוטין בחור הטלית ולכשיכפלם ויעשה מהן גדיל יהו שמונה.
ופותליהו מתוכו – אותו חוט שכרך בו יהא מן המנין – ל"א ופותליהו מתוכו תנה פתיל ענף למטה.
מה הדין כשחלק מן החוטים נקרעו? מצאנו בציצית ובאזוב[1] דין גרדומין, דהיינו אם נקרעו חלק מחוטי הציצית, כמו שנבאר, הציצית עדיין כשרה משום דין גרדומין. שני דברים צריך להבין כאן: א. האם דין זה מיוחד לציצית ולאזוב או גם למצוות אחרות. ב. מה הטעם לדין זה, שאם היה בהתחלה כשר, יהיה כשר גם בהמשך אע"פ שאין כבר שיעור. ב. כמה חוטים יכולים להשאר וכמה מן החוטים צריך כדי להכשיר?
בגמרא מנחות דף לט ע"א נאמר:
אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב אם נפסק החוט מעיקרו פסולה
משמע שחוט אחד שנקרע הציצית נפסלת בכך. והטעם פשוט, שהרי מהלימוד גדילים לומדים שצריך ארבעה חוטים, אבל כשאחד חסר אין לה דין ציצית.
אבל בדף לח ע"ב אומרת דנה הגמרא במספר החוטים שיכולים להקרע. שם הגמרא דנה האם המשנה שאומרת שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, האם היא גם לשיטת רבי הסובר שתכלת מעכב את הלבן:
אלא אמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין וכמה שיעור גרדומין אמר בר המדורי אמר שמואל כדי לענבן.
פירוש: אליבא דרבי אפשר להסביר את המשנה שתכלת אינו מעכב את הלבן, במצב שנחתכו חלק מן החוטים, התכלת או הלבן, וזה לא מעכב גם אליבא דרבי, וכמו שאמרו בני רבי חייא.
הרי שאם נחתכו חוטי הלבן או התכלת, כשר גם לרבי. מפשטות הסוגיה משמע שמדובר שנשאר כדי עניבה[2], ולכן כשר. ולכן אין זה סותר לדברי רב הסבור שאם נפסק החוט מעיקרו פסול.
מאידך, קשה לומר שזה שכדי עניבה הוא שיעור מינימום של חוט, שהרי אם כן גם אם ארבע ציציות נחתכו יהיה כשר, ולמה רק או תכלת או לבן? גם אם כולם כך לא מעכבים, ומשמע שמין אחד צריך להשאר שלם.
ואם צריך שמין אחד ישאר שלם לגמרי לדעת רבי, צריך עיון האם דין זה "לא נצרכא אלא לגרדומין" נאמר גם אליבא דרבנן, אולי רק אליבא דרבי הסובר שתכלת ולבן הם מצוה אחת ויתכן שלכן די בתכלת או בלבן כשיש גדרומין – ומין אחד מציל את השני כי בדיעבד די בשניים. אבל לרבנן שאלו שתי מצות, כל אחת צריכה להיות שלימה.
לפי מהלך זה שתמיד צריך שישאר כדי עניבה, הרי אם אנו טוענים שאלו דברי בני רבי חייא, צריך להניח שתי הנחות:
- שהם מדברים שנחתכו רק חוטי התכלת או רק הלבן, ואם כן "גרדומי תכלת" כאן, אין פירוש תכלת כמו במקומות אחרים בפרק התכלת, שהכוונה לכל החוטים אלא רק לתכלת ממש.
- צריך להניח שהם פוסקים כרבי, שהרי לרבנן אין דין גרדומין, או שנאמר שגם לרבנן יש דין גרדומין, אלא הסוגיה מדברת רק לרבי כדי ליישב את המשנה אליבא דרבי.
אבל יש אפשרות אחרת להסביר את הסוגיה: מה שאומרת הגמרא שלרבי "דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה", היינו שנחתכו כל החוטי הלבן או חוטי התכלת ולא נשאר מהם אפילו כדי עניבה, ובכל זאת כשר. ואם כן ודאי צריך לשאול מה רבנן יאמרו בדין זה.
היתרון הוא שנוכל להבין את דברי בני רבי חייא שגרדומי תכלת כשרים על כל החוטים כמו בשאר מקומות בפרק ש"תכלת" הוא שם כולל לכל הציצית. ובכל זאת כשר כשנשאר כדי עניבה. וזה יתכן אפילו לרבנן משום שכדי עניבה הוא שיעור בחוט.
מאידך דחוק שהרי אין זה כמו רבי חייא, שהם מדברים כשנשאר כדי עניבה, אלא הם רק דוגמא לחוטים שנחתכו שכשרים, ע' רא"ש.
ועוד צריך לברר מה הדין כיום שיש לנו ארבעה חוטי לבן, האם הדין ישתנה? הרי הוכחנו מהסוגיה שמין אחד צריך להשאר שלם, אם כן כשיש היום רק לבן אולי צריך שכולו ישאר שלם?
אלו שתי דרכים בראשונים להבין את הסוגיה. ולהלן נפרט. כתב הרא"ש בהלכות קטנות, הלכות ציצית סי' ז על הגמרא שאומרת שאליבא דרבי אי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה:
ולכך היה אומר ר"ת דעכשיו שנותנין ד' חוטין שנים משום לבן [ס"א ושנים משום תכלת] וכופלין אותם לח' אם נפסקו ב' מן הח' ונשאר בהם כדי עניבה כשר. ואם נפסקו ג' פסול שמא לא נשאר בהם אלא חוט אחד שלם. וי"א דהך שינויא דגרדומין אליבא דרבי. דלרבנן אתיא מתני' כפשטה דתכלת אינה מעכבת את הלבן כלל אלא דדחיק תלמודא לאוקמי למתניתין אליבא דר' ובגרדומי. ודוקא לרבי דאית ליה דמעכבין זה את זה ותרוייהו מצוה אחת מועיל השלם לחבירו כאילו כולן שלמים אבל לרבנן דלא מעכבין אהדדי הוו כב' מצות ואי איגרדום חד ואי קאי אידך אין מועילין זה מזה:
ואין הלכה כרבי דר' יוחנן בן נורי פליג עליה וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו. ולא מסתבר דתיהוי מילתא דרבי חייא בפלוגתא דרבי ורבנן אלא ככ"ע אתיא.
לפי הסבר זה, תמיד צריך שישאר כדי עניבה, ותמיד צריך שיהיו שנים שלמים לגמרי, וכן לפי זה לרבנן אין דין זה של גרדומים. ובכל זאת בזמננו שהכל לבן, בכל זאת הדין קיים, אם נחתכו שתים, כיון שהשתים שהם בשביל לבן קיימות.
אבל אם נחתכו שלשה חוטים, ולא הקפיד בזמן העשיה שכל הקצוות של צד אחד נמצאות בצד זה של הקשר, יתכן שאין כאן שנים שלמים והציצית פסולה.
וממשיך הרא"ש:
וי"מ אי איגרדום תכלת וקאי אלבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר בו אלא כל שהוא. לרבי דס"ל מעכבין זה את זה [ס"א דלעולם צריך ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת] מצוה אחת הן ומועיל השלם לחבירו אבל לרבנן דסברי דאין מעכבין זה את זה (הא) [אלא] בין יש לו תכלת בין יש לו לבן צריך שיתן ארבע חוטין [ס"א פי' אפי' הן ממין אחד] אם נפסק החוט מעיקרו פסול דכיון דנפסק במקום חיבורו בכנף ולא נשאר כ"א ג' חוטין. אבל אם נפסק מכל ארבעתן ונשתייר בהן כדי עניבה כשר.
והא דמייתי הא דבני רבי חייא אהא דאמר רבא לא נצרכא אלא לגרדומין. לא שיהא לגמרי כההיא, דר"ח אליבא דרבנן דמצרכי לכל [ס"א כההיא דבני ר' חייא דבני ר"ח =רבי חייא= אליבא דרבנן מצרכי לכל] ארבע חוטין כדי עניבה. וגרדומי תכלת אכל ד' חוטין קאי דאיגרדום מקצתן ונשתייר מקצתן וכיוצא בו לרבא אליבא דרבי אי איגרדום חוטי תכלת לגמרי ואשתייר חוטי לבן שלמים או להיפך. ולא מייתי ראיה מבני ר"ח =רבי חייא= אלא דלא בעינן סופן כתחילתן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דקאמר רב נפסק חוט מעיקרו פסול לאו דוקא מעיקרו אלא כל שלא נשאר בו כדי עניבה נפסק מעיקרו קרי ליה. כיון דלא נשאר בו כדי הכשר. ופירוש זה עיקר דגרדומי תכלת דבני ר' חייא משמע דאיגרדום כל ארבעתן כי קורא לכל הציצית תכלת כדקאמר (דף לט א) תכלת שכרך רובה כשירה. וכן רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה (דף מג א) …
לפי פירוש אחרון, אמנם לרבנן אין מצב של גרדומין, אבל יתכן שהיום שיש לנו ארבעה חוטים לבנים, יהיה הדין כמו לרבי, ואם נחתכו שנים לגמרי כשר. ואם נחתכו כולם ונשאר כדי עניבה כשר.
ולפי זה מובנים דברי המחבר בשו"ע סימן יב סעיף א':
אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד, כשר. ואם לא נשאר כדי עניבה (פי' וירכסו את החשן (שמות כח, כח; לט, כא) תרגום ויענבון), אפי' בחוט אחד שנפסק כולו, פסול. הלכך, כיון שכל א' כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים, פסול, שמא נפסק חוט אחד.
ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד' ראשים, בענין שלעולם הד' ראשים הם מצד אחד של הקשר והד' ראשים מצד האחר, אם נפסקו שני ראשים מצד אחד, כשר, דודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה.
ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטין שלימים, דהיינו ארבעה ראשים, שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה, פסולים. ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים, אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד' ראשים שמצד אחד של הקשר, חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחר, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם, הילכך מספיקא פסול. אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים, מכשרינן בכדי עניבה. והלכה כסברא ראשונה. מיהו היכא דאפשר, טוב לחוש לסברת רבינו תם.
הגה: ונוהגין כר"ת (אגודה סימן ט"ו). הגה וכל שכן אם דקדק שיהיו ניכרין הד' ראשים שבצד א' ונפסקו ג' ראשים בצד אחד, דפסול, דאז ודאי נפסקו ג' חוטין ואם נפסקו בב' צדדין נמי פסול, שמא ג' חוטין הם (בית יוסף בשם בן חביב).
ב.
דין גרדומין אינו אמור רק לגבי ציצית, אלא גם לגבי אזוב, ע' רמב"ם הל' פרה אדומה פי"א הלכה ה"ד:
מצות אזוב שלשה קלחין וכל קלח וקלח גבעול אחד, נמצאו ג' גבעולין ושיריו שנים, או אם לקח ב' בתחילה ואגדן כשר, נתפרדו הגבעולין ונשרו העלין אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר ששירי האזוב בכ"ש,
במה אומרים דין גרדומין ובמה לא? האם שייך דין גרדומין בארבעה מינים, בשופר או בספר תורה שהאותיות נמחקו בחלקם? מה הכלל? בגמ' מנחות לה ע"ב נאמר:
אמר רב פפא גרדומי רצועות כשירות ולאו מילתא היא מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין התם הוא דתשמישי מצוה נינהו אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו לא.
מתוך החילוק בין תשמשי מצוה לבין תשמישי קדושה משמע שדין גרדומין הוא לאו דוקא באזוב וציצית, דא"כ למה להו לחלק בין מצוה לקדושה אלא מוכרח שעקרונית בכל המצות גרדומין כשרין בהן.
ההבדל הוא בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה. ולכן בתפילין לא נאמר דין גרדומין. אבל קשה הרי לולב זה תשמישי מצוה ואם כן יהיה דין גרדומין בלולב?
ליישב את ענין הגרדומין בלולב, כתב שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רנו
ומה שהקשה הרב ההוא מ"ש דלא מכשרי' גרדומי' שופר ולולב דמכשירי מצוה נינהו אי קושיתו מגרדומי תכלת לק"מ דתכלת היא גופי' מצוה שהרי בעי עשיי' לשמה ואפי' למ"ד לאו חובת טלית הוא מ"מ מדבעי עשיי' לשמה הוה מצוה בעצמו וכיון שהוכשר תו לא פקע שם מצוה מיני' משום פחת שיעורי' ואה"נ אם נפחת החוט וכשר ושוב מתיר הציצית וחוזר ותולה בבגד דהוה עשייה חדשה לא מתכשר הגרדים ההוא משא"כ כ"ז שהוא עדיין במצותו הראשונה וכל זה בתכלת שנתלה בבגד לשמה משא"כ שופר ולולב שאין גופן מצות אלא הלקיחה בלולב ושמיעה בקול שופר וכל לקיחה ולקיחה וטוט וטוט מצוה בפ"ע היא לא שייך לאכשורי גרדומי' דהתחלה הוא ולא גרדומי' ופשוט.
אבל החתם סופר שם התקשה מה ההבדל בין גרדומי איזוב לבין שופר, מדוע בזה יש דין גרדומין ובזה אין. וכתב החתם סופר שם: " ומי שדעתו רחבה מדעתינו ישמיענו תי' הגון ונקבל באהבה".
וראה מה שכתב באור שמח הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הלכה ה"ח, אבל לא הרחבתי בו כיון שלא הבנתי את דבריו לענ"ד.
ובאמת מצאנו בתרומת הדשן פסקים וכתבים סימן נב, ששנשאל:
על עובדא תמיהא דאיתעביד מקרוב בסמוך לך, שהיו כמה ישובים שלא היה להם רק אתרוג א' למצוה בחג, והיתה להם שעת הדחק שלא היו יכולים להוציא להם יותר, והיו רוצים כל הישובים לצאת י"ח, ועמדו וחתכו האתרוג לכמה חתיכות, ושלחו לכל ישוב חתיכה אחת. וקודם שהגיע מקצת חתיכות לישוביםכבר נצטמקו ונתמעטו לפחות מכביצה, ואף עפ"כ ברכו עליהם ביום ראשון…
ותו נראה לחלק דל"ד נד"ד לחסר דר"ח דשרינן ביום טוב שני ובשעת הדחק, דההוא חסר איירי שנחתך ממנו או שחתך ממנו אפי' לכתחלה כדי לאוכלו ולטבול בו, ומניח השאר כדי לצאת בו י"ח כה"ג כשר, משום דשירי מצוה הוא. כדאשכחן נמי כה"ג דלכה"פ כשר בדיעבד, גרדומי תכלת וגרדומי אזוב משום דנשתאר מן הכשר. ונראה קצת הוכחה דדוקא משום ה"ט הוא, דאל"כ מאי טעמייהו דא"ז ואשירי דפסלי כל הפסולים ביום טוב שני חוץ מחסר? ואף על גב דדייקינן לה מתלמודא, קשה תלמודא גופיה מאי טעמא, הא נראה ומוסבר לכל שאין מום גדול באתרוג ממה שהוא שבור ומחוסר. אע"כ היינו טעמא משום דשירי מצוה הוא ובא מן הכשר, אבל מי שבא לחתוך מן האתרוג חתיכה אחת ורוצה לברך על אותה ההיא לאו שירי מצוה מיקרי אלא חתיכת אתרוג מיקרי. וה"ה כשבאין מתחלה לחותכה לחתיכות ולחלק ביניהם, כולן חתיכות אתרוג מקריין ולא אשכחן מצוה דכה"ג כשר וק"ל.
וצ"ל שכוונו שביום הראשון אין זה שיירי ולא גרדומין כיוון שעדיין לא ברך.
ובאמת הר"ן התקשה מדוע רק חסר כשר לדעות שצריך הדר שבעה. ותירץ שחסר הוא הדר במה שנשאר. והתרומת הדשן יישב את זה לפי דרכו. אלא שצריך לומר שנוצרה חלות על האתרוג שברכו עליו ביום ראשון, ולכן חל דין גרדומין.
ובענין גרדומין בשאר דברים, כתב בספר יראים סימן שצט [דפוס ישן – טז]
ואם נכתבו האותיות כדינם ונמחקו או נקרעו מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש ואי קרי להו כמעיקרא שירי מצוה הן וכשירין.
יש אחרונים שהבינו את דברי היראים כאילו אומר שיש דין שיש גרדומין באותיות של ספר תורה. הובא באנצקלופדיה תלמודית ערך גרדומין, כך הבין בתועפות ראם על היראים שם אות לד, וכן הביא משו"ת גליא מסכת אה"ע ס"ו. וכן תרומת הדשן לעיל הבין ששיירי מצוה הם גרדומין, עיי"ש.
ונפ"מ, למחלוקת הט"ז בסי' לב ס"ק י' והב"ח אם מה שנותנים לתינוק לקרא אות לא ברורה בס"ת זה רק באות שהתקלקלה או גם אם מלכתחילה היה כתוב כך זה יהיה כשר אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותה נכון. וז"ל ט"ז אורח חיים סימן לב ס"ק י':
וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אף על גב דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק.
ואם זה מדין גרדומין ודאי שהב"ח צודק. אבל כל זה לכאורה לא נכון לפי מה שאומרת הגמרא שבתשמישי קדושה אין דין גרדומין, ע"כ שאין זה מדין גרדומין.
ומסתבר שדין גרדומין נאמר רק לגבי דבר שהשיעור נחסר ממנו, (וכ"כ בקובץ שיעורים ח"ב סי' כד). ולכן גם רב פפא שמכשיר גרדומין בתשמישי קדושה, לא מתיר גרדומין רק ברצועות ולא אומר שאנו מתירים גרדומין בתפילין ובמזוזה בכלל, או באותיות כמ"ש היראים (וע' בקובץ שיעורים שם שמיישב את דעת היראים מדוע אומר דין גרדומין לגבי תשמישי קדושה).
ובקובץ שיעורים שם הביא חילוק באיזה תשמישי מצוה אומרים דין גרדומין:
ושאלתי זה מאת הג' ר' יהושע זליג זצ"ל (העלוי הנפלא מקלימוויטש נפט' בבריסק בשנת תר"ע) והשיב לי דיש להסתפק בשיעורא דציצית אם השיעור הוא בקיום המצוה שצריך ללבוש ציצית של י"ב גודלין, או דהשיעור הוא רק בהחפצא, אבל אינו צריך ללבוש את כל השיעור, ואם יצויר שהציצית הן של י"ב גודלין והוא אינו לובש רק חצי השיעור ג"כ כשר, ואמר כי מוכח מיניה וביה דאין השיעור רק בהחפצא, דאם נאמר שצריך ללבוש עליו את השיעור כולו א"א להכשיר גרדומין דהא כל לבישה ולבישה היא מילתא באפי נפשה ומה תועיל ללבישה זו מה שהיה שיעור בלבישה אחרת, וע"כ צ"ל דאין שיעור כלל להלבישה אלא דצרי' שהציצי' בעצמן יהיו של י"ב גודלין ובזה שייך להכשיר גרדומין שאין צריך להשיעור אלא בתחילת עשיתן ולא אח"כ, ואם כן י"ל דזהו טעם החילוק בין מצוה לקדושה היינו דבתשמישי קדושה השיעור הוא גם בקיום המצוה ולא רק בהחפצא גרידא אלא דצריך ללבוש שיעור שלם של הרצועות ומשו"ה לא שייך להכשיר גרדומין עכ"ד זצ"ל.
נספח:
וראה בשיעור ג' שהבאנו משיעורים לזכר אבא מארי ע' רכו, דברים שיכולים להוסיף בהבנה של גרדומין, בכך שהמצוה היא גם בחפצא גם למ"ד ציצית חובת גברא:
נמצא כי ישנם שני קיומים מיוחדים בציצית א מעשה המצוה וקיומה ע"י הגברא כשאדם לובש טלית מצוייצת הרי הוא מקיים מ"ע של ציצית כמו שהוא מקיים מצות לולב בנטילת ד' מינים ביום הראשון של חג ומצות מצה ע"י אכילת מצה בליל חמשה עשר בניסן ב קיום בחפצא של טלית שהיא המחייבת אם בשעת לבישה הטלית מצוייצת היא ישנה פעולת מצוה בגוף החפצא מצות ציצית נאמרה לא רק בעצם מעשה העטיפה והלבישה כמו הנחת תפילין אלא גם בטלית עצמה שהיא צריכה להיות מצוייצת כהלכתה בשעה שהוא לבוש בה נמצא כי לאמיתו של דבר מצות ציצית כוללת שתי חובות א חובת גברא כלומר פעולת מצוה רגילה כמו אכילת מצה או נטילת לולב ב חובת מנא קיום בטלית עצמה אמנם אין אנו פוסקים כשמואל כי כלי קופסא חייבים אבל אין הכרעה זו אומרת שאין בציצית חובת טלית כלל הלא היא המחייבת את הגברא וכיון שהיא מהווה מקור החיוב ממילא גם חלות קיום יש בחפצא עצמו אנו רק סבורים להלכה כי גם חובת החפץ וציוצו תלויה בלבישה אם אין אדם לבוש בבגד של ארבע כנפות חסרה חלות שמ טלית ובגד ביחס לציצית.
ועוד יש להביא משו"ת ארץ צבי חלק א סימן א שגם הוא הוכיח שהציצית עצמה מן המצוה, ולכן כתב שגם אם אין בה שיעור יש בה "קצת מצוה" מדין חצי שיעור:
עוד הבאתי ראי' לזה דציצית עצם מצו' ג"כ משבת (קל"ג ב) ואנוהו התנאה לפניו במצוות ס"ת נאה טלית נאה [לפנינו ליתא טלית נאה בשבת (קל"ג ב) אך רש"י ב"ק (ט' ב) העתיק כן עיין שם] ציצית נאה, וברש"י יומא (ע' א) ד"ה להראות לא העתיק טלית נאה ובכלי יקר פ' נח בפ' ויקח וגו' את השמלה, דבזכות זה זכו בניו לטלית של ציצית והק' הרא"ם דהרי אמרו ז"ל דבזכות מחוט ועד שרוך נעל זכו לחוט ציצית ותי' הכלי יקר דבזכות חוט זכו לחוט ציצית ובזכות את השמלה זכו להטלית של ציצית ומזה מוכח דגם הטלית מן המצו', ולכאו' ק' טובא דמה ענין הטלית אל המצו' הרי המצו' רק בציצית שאם יש לו בגד של ד"כ חייב בציצית והטלית דומה לבית שדר בו שצריך לקבוע בו מזוזה מ"מ אין הבית החפץ מצו' רק המזוזה, ולא מצינו שיהי' מצו' לקנות בית נאה כדי לקבוע בו מזוזה, [ות"א תי' דשאני בית דגם לולא מצות מזוזה הי' דר בבית, משא"כ טלית מנהג העולם היום שקונין טלית כדי לקיים בו מצות ציצית ולולא המצוה ל"ה לובשין טלית כלל ע"כ היום גם הטלית מן המצו' ומה"ט כ' רש"י טלית נאה משום דגם בימי רש"י ז"ל הי' המנהג בזה כמו בזמננו ובימי הגמ' ל"ה המנהג כן רק שהי' לובשין בלא"ה טליתות כאלו שהם למצו' וזה הי' דרך לבישה אפי' אצל נכרים [דהרי העיטוף כעטיפת ישמעאלים] ול"ה עיקר לבישת הטלית מחמת המצו' ע"כ בגמ' שבת (קל"ג ב) ליתא טלית נאה כי אז בימי הגמ' לפי מנהגם ל"ה הטלית מן המצו' ויפה אמר.
[1] מצות האזוב לטהרת מי-חטאת, שדינו להיות שלשה קלחים ובכל קלח גבעול אחד, ואם נפלו לאחר זמן ונשתיירו בו שנים או אחד כשר, ושיעור הגבעול הוא טפח, אין שיעור זה של טפח אלא בתחילתו, אבל אם כבר היזו בו פעמים רבות ומתוך שהגבעולים רכים משתברים, כל שהוא המשתייר באגודה כשר.
[2] מתוך הסוגיה מבואר, וכן משמע בראש ובית יוסף, שכדי עניבה היינו אפילו בצד אחד של החוט הכפול, ואף אם הצד השני נחתך לגמרי, וזה פשוט