ב”ה
י. לשמה בציצית
דין לשמה לגבי ציצית מצאנו במפורש רק לגבי טוית הציצית[1], שו”ע או”ח יא, א’:
החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן. (הגה: ויש מחמירין אפי’ לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי’ כ”ג), שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה: טווי לי ציצית לטלית; ואם לא היו טווין לשמן, פסולים.
מה המקור שגם הניפוץ צריך להיות לשמה, ראה ערוך השולחן אורח חיים סימן יא סעיף א שכך המשמעות בספרי:
חוטי הציצת צריכין להיות טוי ושזור והיינו שמשזרין כמה חוטים דקים זה עם זה וכולם חוט אחד כדאיתא בספרי [דברים פיסקא קט”ו] פתיל תכלת טוי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טוי ושזור אף לבן טוי ושזור עכ”ל הספרי דפתיל משמע שכמה חוטין נפתלין ביחד דהוא לשון חיבור כדכתיב נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי .
אלא שמלשון הספרי שהביא משמע שלא רק הטויה צריכה להיות לשמה, אלא גם השזירה. ויש מחמירים גם בניפוץ כמו כתב הרמ”א בסעיף א’.
המקור לשיטת הסוברים שצריך ניפוץ לשמה, פירש בדרישה ובפרישה (סימן יא ס”ק א), בשם מהר”ל מפראג, הובא בהגהות הגרע”א (סימן יא סעיף א) ובמשנ”ב (סימן יא ס”ק ג), מהפסוק (דברים פרק כב פסוק יא) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דרשינן סמוכים משעטנז תעשה גדילים, ושעטנז דרשינן שוע (חלוק במסרק) טווי (יחד) ונוז (ארוג), ושוע היינו ניפוץ, ולכן צריך ניפוץ ‘לשמה’ כי תעשה הולך גם על ניפוץ. ובדיעבד מעכב רק הטויה שהוא עיקר עשיית הגדילים, ואילו הניפוץ שהוא רק הסרת הפסולת ואינו מעשה בגופו אינו מעכב, וכתב הגרש”ז אוירבך בהליכות שלמה, ציצית, פרק ג’ סעיף יט, שהמנהג להקל כדברי הרמ”א.
מקור הצורך בטויה לשמה הוא בסוגיה במנחות מב ע”ב:
אמר רב יהודה אמר רב עשאן מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוייה לשמה.
רש”י סוכה ט ע”א (מפורט יותר מבסוגיה במנחות):
עשאה – לציצית.
מן הגרדין – פרניי”ש +חוטים היוצאים מן האריג לאחר גמר האריגה+, שתולין בסוף הטלית מותר האריגה, וגדל שם הציצית מינה ובה.
מן הקוצין – חוטין שנתקו בשתי, וקושרים אותן, ותלויין לראשיהן בבגד לאחר שנארג, וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצים.
מן הנימין – כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט, וראשי חוטי התפירה תלויין בה, ומהן גדלו הציצית.
פסולה – הואיל ותלויין ועומדים כל אלה בבגד, ולא נתלו בה לשם ציצית – לאו עשיה לשמה היא.
מן הסיסין – פקעיות כדוריות של חוט, לומשיי”ש +פקעות של חוטים+.
כשרה – הואיל וכשנתלו בבגד לשם ציצית נתלו – עשיה לשמה היא, דטויה לשמה לא בעינן, שאין טויה מן העשיה.
כי אמריתה קמיה דשמואל – רב יהודה תלמידו של רב ושל שמואל היה, לאחר פטירתו של רב היה אומר שמועות משמו: כך אמר לי רב, וכשהרצתי דברים לפני שמואל נחלק עליו, מכל מקום תרוייהו עשיה לשמה בעו.
רש”י מדבר על תליה לשמה, ואם כן מבואר ברש”י שלא רק הטויה צריכה להיות לשמה אלא גם התליה צריכה להיות לשמה. ובהלכות קטנות לרא”ש (מנחות) הלכות ציצית סימן יד הדברים מפורשים:
אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים מן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה. קוצים היינו חוטין התלויין ביריעה ובולטין [כמין] קוצין ודרך לקוצצן. נימין חוטין שמוציאין מן הבגד לתפור. גרדין חוטין היוצאין בשפת הבגד פסולה. משום דבעינן תלייה לשמה. מן הסיסין פקעיות של מטוה שלא נטוו לשם ציצית. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה. בעינן טויה לשמה. והלכתא כשמואל:
וכן לכאורה עולה מתוך הסבר רש”י על הסוגיה בדף לח לגבי הקדמת תכלת ללבן, שהכוונה לגבי התליה של התכלת לפני הלבן.
אבל ברמב”ם מבואר אחרת, שכל הברייתא הזו מדברת רק על טויה ולא על תליה, אבל תלויה אם ישראל עשה שלא בכוונה כשרה.
רמב”ם הל’ ציצית פ”א:
הלכה יא: חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית, ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, אלא מן הגזה של צמר או מן הפשתן…
הלכה יב: ציצית שעשה אותו כותי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה, וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול.
וכתב הכסף משנה על מה שכתב הרמב”ם בהלכה יא שישראל שעשה שלא בכוונה כשרה:
ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה. לא בטוויית החוטין קאמר. דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר.
שו”ע או”ח יד, ב’
הטיל ישראל ציציות בבגד, בלא כוונה, אם אין ציציות אחרים (מצויים) להכשירו, יש לסמוך על הרמב”ם, שמכשיר, אבל לא יברך עליו.
בבית יוסף אורח חיים סימן יד מסביר את טעמו של הרמב”ם, שמשום שאם צריך תליה לשמה, מדוע צריך דרשה מיוחדת לגוי:
וטעמו משום דאם איתא דבעינן עשיית ציצית נמי לשמה היכי אמרינן ציצית שעשאה גוי פסולה מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי אם עשאה שלא לשמה פסולה ועוד דאם כן למה לי דרשא דבני ישראל יעשו ולא גוים תיפוק ליה מהיכא דמפיק דבעינן טויה לשמה אלא ודאי לא מיפסלא אלא בגוי דוקא אבל בריש סוכה אהא דאמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה פירש רש”י דטעמא משום דלא נתלו בה לשם ציצית וכן כתב הרא”ש בהלכות ציצית (סי’ יד) אלמא תליה לשמה בעינן ואפשר נמי דחוליא אחת וקשר אחד דצריכי מדאורייתא צריך שיעשם לשם ציצית.
ובעצם מאותה סברא יש להוכיח לגבי מחלוקת הראשונים אם נשים כשרות לקשור ציציות, שהרי אם נשים פסולות, ודאי גוי פסול ומדוע צריך לימוד מיוחד לגבי גוי (ע’ בית יוסף סי’ יד, וע’ משכנות יעקב סי’ כא, וע’ ערוך השלחן)
אבל קרן אורה מנחות מב ע”א מקשה, מה ההבדל בין תליה לבין טויה, מדוע זה צריך להיות לשמה והתליה לא, ולכן כתב פשט אחר ברמב”ם, שהתליה צריכה להיות לשמה, אלא שלגבי תלוי אומרים סתמא לשמא קאי:
דקשה לשיטתן ז”ל מ”ש דטוי’ בעינן לשמה, והתלי’ בבגד דהוא עיקר המצוה לא בעינן לשמה, ועוד דעיקר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך משמע דעל תלי’ בבגד קאי, וכן הוא שיטת רש”י בסוכה (סוכה ט’ ע”א ד”ה כי אמריתה) דרב מודה דבעינן תלי’ לשמה ובטוי’ הוא דפליג, וכמש”כ התוס’ ז”ל לקמן (ע”ב ד”ה הקוצים) ג”כ יהי’ אפשר לומר דהרמב”ם ז”ל מודה דבעינן לשמה גם בתלי’, ומ”ש (ה’ ציצית פ”א הי”ב) ואם עשה בלא כוונה כשר היינו משום דסתמא לשמה קאי, וזה דוקא בתלי’ על הבגד, אבל לא בטוי’,
בזה מיושבת קושיה על הרמב”ם מגמרא סוכה, ראה מנחת שלמה סוכה ט’ ע”א:
לרמב”ם פ”א מציצית הי”נ שסובר שא”צ תליה לשמה א”כ קשה למאי פריך דלגבי סוכה ליבעי עשיה לשמה הרי בסוכה אין טויה, ונראה לבציצית מה ללא בעי תליה לשמה היינו משוס לסגי במה שטוה קולס לכן לשמה אבל מ”מ בעינן עשיה לשמה אבל בסוכה ללא שייך טויה לכן פריך שפיר לליבעי עשיה לשמה
ונפ”מ מההסברים ברמב”ם, מה לדעתו כשהטיל את הציצית בפירוש בלא כוונה, אם כשר משום שסתמא לשמה, ברור שלא יועיל. אך אם כבית יוסף שאין צריך לשמה בכלל בהטלת הציצית, יהיה כשר.
אלא שיש לדון כאן מתי אומרים סתמא לשמה. מתוך הקדמה לשיעור של הרב אשר וייס:
מצינו בקדשים דסתמא לשמה, ואף שלא כיון להדיא לשם קודש ולשם בעלים הקרבן כשר (זבחים ב’ ע”ב), ובדברי הראשונים מצאנו שדנו כן אף במצוות נוספות שצריך בהן כונה לשמה, עיין תוס’ גיטין כ”ג ע”א לגבי מילה דאף למ”ד (עבו”ז כ”ז ע”א) דצריך מילה לשמה אמרינן ביה סתמא לשמה, וכ”כ הראשונים לגבי עיבוד קלף לשם כתיבת ס”ת (רא”ש הלכות ס”ת סימן ג’). וכך נראה בכונת רש”י בסוכה ט’ ע”א בשיטת בית שמאי דסוכה ישנה פסולה דצריך עשיית הסוכה לשמה, ומ”מ תוך ל’ יום לפני החג סתמא לשמה ועי”ש בהגהות מהר”ץ חיות ובקרן אורה זבחים ב’ ע”ב.
ויש לחזור ולהדגיש, שיש הבדל בין דין לשמה ובין דין כוונה. בשיעורים על כללי המצוות של החיי אדם הבאנו את ברכת שמואל[2] גיטין י’ ס”ק א’:
ונראה דהנה מצינו דיני לשמה בתורה כגון גבי גט וקרבנות וס”ת ותפילין ומזוזות וציצית וכדומה, ומצינו גם כן דיני כוונה בתורה, כגון בעשיית מצווה למ”ד מצוות צריכות כווונה צריך לדעת מהו דין לשמה ומהו דין כוונה. ונראה דדין לשמה שבתורה דהוי דין עשייה כגון גט ובקרבנות, דבעינן עשייה גבי גט וקרבנות ובס”ת ובתפילין ומזוזות וכדומה דע”י שעושה אותן לשמה נעשו גט וקרבן וס”ת והצריכה התורה דע”י העשייה לשמה הוי גט וקרבן וכדומה, ובלא עשייה לשמה לא נעשה גט וקרבן וכדומה,
אבל דין כוונה גבי עשיית המצוה אינו דין עשייה דנאמר דעי”ז שמכוין נעשה האכילה אכילת מצה ובלא הכוונה לא נעשה חפצא של האכילה אכילת מצה דזה ודאי אינו, דאינו דין עשייה אלא כעוד דין דהוי בהמצוה שבל”ז אינו יוצא, אבל אינו דין עשייה שנאמר שבעינן כוונה לעשות מצה
והבאנו בזמנו את החיי אדם כאן סעיף ט:
צריך שיכוין לצאת במצוה זו, כדקיימא לן מצות צריכות כוונה. ודוקא מצוה דאורייתא. אבל דרבנן, יצא אפילו בלא כוונה (מ”א בסימן ס’). ונראה לי דזה דוקא בקורא קריאת שמע בדרך לימודו (עיין זבחים ב’ ע”ב וע”ש בתוס’ ד”ה סתם אשה. וכן כשכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא בו. אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן כשאוכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין. עי’ סי’ ס”ו וסי’ תרע”ה ועי’ בתוס’ סוכה מ”ב ד”ה אמר אביי, ובטור בסי’ ס’ ובסי’ תרנ”א).
כל זה לגבי כוונה במצוות. האם גם לגבי דין לשמה ניתן לומר דבר כזה, שאם עושה דבר שאין לו הסבר אחר מלבד המצוה, האם גם כן נאמר שזה נחשב לשמה? לפי הפשט ברמב”ם שאמרנו שכתב ש”בלי כוונה כשר” היינו משום סתמא לשמה, הרי שאכן יש דין סתמא. ויש לומר שבטויה אין סתמא לשמה כיון שלא כל הטויה מיועדת למצוה. ע’ זבחים ב ע”ב
תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו’ טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי ורמינהי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול ושני זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת.
ואם כן גם לגבי טויה יש לומר שלא כל טויה עומדת לציצית וקשה לומר סתמא לשמה. אבל יש נפ”מ מדין סתמא גם בעינינו, כתב המחבר בסי’ יא סעיף א’ “כשיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית” משמע שדי בזה, וכתב המשנה ברורה שבהמשך, אפילו ביום אחר נאמר סתמא לשמה.
האם הלשמה יוצר חלות בחוטי הציצית?
דין לשמה בציצית דומה יותר לצורך בכוונה, מאשר לדין לשמה בגט, שם הלשמה יוצר חלות. מה שאין כן בציצית. ע’ שו”ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן ד
בשו”ע סי’ י”א ס”ב[3] איתא “טוואו נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמן להרמב”ם פסול ולהרא”ש כשר”, ותמהו ע”ז הרעק”א והדגול מרבבה בשו”ע שם דמנין להב”י דלהרא”ש מהני גם בטוויה ישראל עומד ע”ג, דהרי הרא”ש עצמו באר דדוקא היכא שגומר תיכף מעשהו מהני מה שישראל עומד על גבו וכמילה או עיבוד עורות, משא”כ בגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה …וא”כ הכא בטוויה שהיא מעשה ארוך אין להכשיר אליבא דהרא”ש.
… ולכן לא מהני מה שיאמר בתחילה שכונתו על הכל. אולם כל זה דוקא היכא שהמחשבה צריכה לעשות חלות וכמו לשמה בגט, וכן בכתיבת ס”ת וכדומה, משא”כ בטווית ציצית שאין נעשה שום חלות בגוף החפצא ורק בעינן כונה, בכגון דא שפיר מהני גם בעכו”ם וישראל עומד ע”ג כשאומר שמתנה בתחילת המעשה שכל מה שהוא עושה יהיה לשמה.
לפי זה הציצית אינה שייכת לגמרי לדין לשמה אלא לדין כוונה. כיון שטוית ציצית אינה יוצרת חלות בגוף החפצא. לכאורה יש סיוע לדברי הגרש”ז משו”ע או”ח כא, א’
חוטי ציצית שנפסקו, יכול לזרקן לאשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית, אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה, משום בזוי מצוה. (וי”א דאף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכין גניזה (כל בו הלכות שבת). ויש מדקדקין לגונזן, והמחמיר ומדקדק במצות תע”ב) (מהרי”ל הלכות ציצית) (וע”ל סימן תרס”ד סעיף ח’ ט’).
הרי שאין בגופה קדושה, ואם כן אין זה דין לשמה אלא דין בכוונה.
האם צריך רק לשמה, או שצריך גם מעשה גברא, ע’ שיעור הבא על ציצית מכונה.
האם לשמה צריך אמירה מפורשת, ע’ מ”ב יא ס”ק ד’ עמ”ש המחבר “שיאמר” בתחילת הטיווי שהוא עושה כן לשם ציצית.
בהמשך נדון האם טויה יכולה להיום על ידי מכונה. ראה עולמות
עשאה מן הקוצין, ההסברים השונים בראשונים, מורשת משה:
בהמשך הסוגיה מבואר שגם הצביעה צריכה להיות לשמה.
רבנו משולם
מורשת משה
מתיבתא
מערכי מועד
-
(מתוך גליון ‘עומק הפשט’ 318 שלח תשפ”א) סדר העשיה: ראשית יתואר מציאות מלאכת הצמר בזמן חז”ל ובזמנינו, סדר עשייתם שלב אחרי שלב, ולאחר מכן ההלכות השייכות בכל שלב.
גזיזת הצמר; גוזזים את הצמר במספריים מיוחדות, או במכונת תספורת ייעודית.
כיבוס וליבון; מכבסים את הצמר במים וחומרי כביסה חזקים להסרת לכלוך בוץ צואה צמחים וקוצים שנתפסו בצמר, וסילוק הזיעה השמנונית של הכבשים, במידת הצורך חוזרים על התהליך פעמים נוספות, בתוספת חומרי ריכוך והלבנה כמו ‘גפרית’, עד השלמת הניקיון והסרת רוב הקוצים.
חבטת הצמר; בכדי להכשיר את הצמר לטויה, חובטים ומנפצים את הצמר כדי לרככו, ולפורר את הלכלוכים והסיבים הקשים, ולהפריד את הסיבים הדבוקים יחד.
הפרדת הסיבים; כעת הצמר דומה לגוש של שיער, מפרידים ביד את חוטי הצמר ומסירים את התלתלים של הצמר שמסבכים את הסיבים.
סירוק הסיבים; סורקים את הצמר במברשת ידנית עם שיני ברזל, או מכונה עם גלגל מברשות, כדי ליישר ולהחליק את הסיבים זה לצד זה, ובכדי שיהיה עובי אחיד של הסיבים, והפרדת הסיבים העקשנים שנשארו דבוקים אחרי ההפרדה הידנית. פעולה זו גם משלימה את הוצאת שאריות הקוצים. להשלמת הסירוק עוברים פעם נוספת, לסדר את החוטים ללשונות צמר ארוכות.
טווית החוטים; מהדקים את הצמר לפקעיות, מושכים ומגלגלים את הסיבים סביב עצמם באמצעות כלי מיוחד (פלך, סדר העשיה: ראשית יתואר מציאות מלאכת הצמר בזמן חז”ל ובזמנינו, סדר עשייתם שלב אחרי שלב, ולאחר מכן ההלכות השייכות בכל שלב. גזיזת הצמר; גוזזים את הצמר במספריים מיוחדות, או במכונת תספורת ייעודית. כיבוס וליבון; מכבסים את הצמר במים וחומרי כביסה חזקים להסרת לכלוך בוץ צואה צמחים וקוצים שנתפסו בצמר, וסילוק הזיעה השמנונית של הכבשים, במידת הצורך חוזרים על התהליך פעמים נוספות, בתוספת חומרי ריכוך והלבנה כמו ‘גפרית’, עד השלמת הניקיון והסרת רוב הקוצים. חבטת הצמר; בכדי להכשיר את הצמר לטויה, חובטים ומנפצים את הצמר כדי לרככו, ולפורר את הלכלוכים והסיבים הקשים, ולהפריד את הסיבים הדבוקים יחד. הפרדת הסיבים; כעת הצמר דומה לגוש של שיער, מפרידים ביד את חוטי הצמר ומסירים את התלתלים של הצמר שמסבכים את הסיבים. סירוק הסיבים; סורקים את הצמר במברשת ידנית עם שיני ברזל, או מכונה עם גלגל מברשות, כדי ליישר ולהחליק את הסיבים זה לצד זה, ובכדי שיהיה עובי אחיד של הסיבים, והפרדת הסיבים העקשנים שנשארו דבוקים אחרי ההפרדה הידנית. פעולה זו גם משלימה את הוצאת שאריות הקוצים. להשלמת הסירוק עוברים פעם נוספת, לסדר את החוטים ללשונות צמר ארוכות. טווית החוטים; מהדקים את הצמר לפקעיות, מושכים ומגלגלים את הסיבים סביב עצמם באמצעות כלי מיוחד (פלך, כישור, כוש, גלגל טויה, מכונה(, שמסובב את החוט ומושך אתהצמר, עד שנוצר חוט אחד ארוך מהסיבים הקצרים, שכל סיב מתחבר לסיבים הסמוכים. שזירת החוטים; שוזרים וכופלים ומהדקים את חוט הצמר הדק עם חוט נוסף בכדי שיתחברו זה לזה ויתחזקו, )כדי שלא יפתח, יש שסוגרים את קצה החוט באמצעות קשירה / דבק מיוחד לציציות / אידוי, (ויש נמנעים שלא לקשור ולהדביק מחששות הלכתיות שונות – ראה גיליון ‘חוקי חיים’ מספר 226 פרשת שלח תשפ”א). תלית החוטים; מכניסים את החוטים לנקב הבגד. קשירת הציצית; קושרים את חוטי הציצית בבגד, ככל משפטו וחוקתו. ↑
- הרב ברוך דוב בֶּר (בער) ליבוביץ (תר”ל, 1870 – ה’ בכסלו ת”ש, 1939) תלמידו המובהק של רבי חיים סולובייצ’יק מבריסק. היה ראש ישיבת כנסת בית יצחק בסלבודקא. ↑
-
שו”ע או”ח יא, א’ – ב’, סעיף א: החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן. (הגה: ויש מחמירין אפי’ לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי’ כ”ג), שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה: טווי לי ציצית לטלית; ואם לא היו טווין לשמן, פסולים.
סעיף ב: טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב”ם, פסול; ולהרא”ש, כשר. הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט, וכדאיתא לקמן סימן ל”ב סעיף ט’ ובי”ד סי’ רע”א גבי תפלין וספר תורה. וצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן.” ↑