ב"ה
- מקור הדין שפקוח נפש דוחה את כל התורה
(השפעת מקור היתר פיקוח נפש על הגדרת פיקוח נפש)
מה הגדרת היתר פיקוח נפש? האם כל הצלת חיים דוחה את כל התורה, אפילו הארכת חיים לשעות ספורות? מהם החיים שדוחים את כל התורה, האם חיים של מצוות? האם גם חיים של מי שמוגדר כצמח דוחה את כל התורה כולה? ננסה להגיע למסקנות מתוך הלימודים שנמצאים בסוגיה ביומא.
מקור היתר פקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה, הוא הלימוד של שמואל בסוגיה ביומא "וחי בהם, ולא שימות בהם". אבל כפי שנראה, אין הדבר פשוט.
הסוגיה ביומא פה ע"א-ע"ב:
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
נענה רבי עקיבא ואמר וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
נענה רבי אלעזר ואמר ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר את שבתתי תשמרו יכול לכל תלמוד לומר אך חלק רבי יונתן בן יוסף אומר כי קדש היא לכם היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם.
אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא דרבי ישמעאל דילמא כדרבא דאמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מידע ידע דקאי לאפיה ואמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו ואשכחן ודאי ספק מנלן דרבי עקיבא נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנא לן וכולהו אשכחן ודאי ספק מנא לן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי.
בביאור הדרשה של "וחי בהם" מנין שגם על ספק פקוח נפש מחללים, כתבו התוספות פה ע"א ד"ה ולפקח עליו את הגל:
ולפקח הגל אינו כן – אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל[1].
באור החיים שמות פרשת כי תשא פרק לא פסוק טז, מביא הרבה פירושים על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", ואחד מהם נוגע לסוגיה זו:
או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת:
בשאלה זו של חילול שבת לחיי שעה, נעסוק עוד בשעורים הבאים, אך לדעת בעל אור החיים, מחללים רק עם יחיה עד שבת הבאה. ולדעתו צ"ע מה הדין באדם שהוא צמח, שלדעתו לא נחלל עליו את השבת. ופשטות דבריו משמע שנקט טעם זה לעיקרי.
אם הלימוד הוא מ"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" הרי שיש לברר
א. מה דין מי שאינם יכולים לקיים מצות, כגון 1 . חולה מחוסר הכרה שמבחינה רפואית אין לו כל סכוי חיים. 2. אדם שחי חיים פיזיולגיים ללא כל תודעה והכרה אנושית המוגדר כאדם – צמח.
ב. מי שאינם מצווים במצוות , כחסרי דעת, – חרש, שוטה וכל הסוגים של הלוקים בשכלם.
ג. מי שאינם רוצים בקיום מצות בידיעה והכרה, כמומרים ואפיקורסים ובניהם, ושאר הפורשים מדרכי התורה והמצוות.
אבל כיון שההלכה היא, כפי שאומרת הגמרא, שהטעם הוא משום "וחי בהם" הרי שאין מקום לחשבון אם ישמור שבתות הרבה או לא.
ביאור הלכה סימן שכט סעיף ד על הטעם כדי שישמור שבתות הרבה:
דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין משפטי
הרמב"ם בשני מקומות מביא את הלימוד של שמואל: "וחי בהם". רמב"ם הלכות שבת פ"ב ה"ג:
ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם[2].
מסביר אבן האזל שם מדוע מוסיף הרמב"ם "שאין משפטי התורה נקמה בעולם וכו'":
הא למדת, דברי הרמב"ם צריך ביאור ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמ' בב"ק פ"ה ע"א ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי א"כ אפשר דהחולי בא לשם עונש וא"כ היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ד' להאדם בעבור חטאיו, ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפי' אם האדם מחוייב בהם, ולשון נקמה הוא עונש כמו בפ"ח מהל' תשובה הל' ה'.
מקום נוסף בו הרמב"ם מביא את הלימוד הזה, רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א:
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
אם כן פשוט שההלכה כשמואל שהלימוד הוא מ"וחי בהם"
שאלת האחרונים הרי רבי ישמעאל עצמו לומד מ"וחי בהם" שפיקוח נפש דוחה גם עבודה זרה, ע' סנהדרין עד ע"א:
אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי.
ואם כן איך לומד מכאן לגבי עבודה זרה? אמנם יתכן שזה אותו לימוד אלא שרבי ישמעאל סובר שאין הבדל בין עבודה זרה לחילול שבת.
תירוץ תוספת יום הכפורים בסוגיה שמ"וחי בהם" אפשר ללמוד רק לגבי עצמו, שהוא יחלל להצלתו ולא עבור אחר. וע' גבורות ארי שתי' שאחר שלמד ממחתרת, יכול ללמוד מ"וחי בהם" שפק"נ דוחה גם ע"ז ולא נאמר בכל נפשך וכ'.[3]
וכבר בראשונים מצאנו שימוש בכלל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ראה שיטה מקובצת מסכת נדרים דף לא ע"ב בנוגע למשה שלא מל את בניו:
אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק. וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואף על פי שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה.
בפוסקים מצאנו גם שימוש בדרשה "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה בדברים נוספים בשו"ע סימן שו סעיף יד:
מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח סעיף י').
וכתב המג"א שם ס"ק כט:
חוץ לג' פרסאות. אפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י)
ומקור הדברים היא תשובת רשב"א שנדונה בבית יוסף שם:
נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה ותשתמד אם מותר לילך אפילו חוץ לשלשה פרסאות למאן דאמר (ירושלמי עירובין פ"ג סוף ה"ד) דתחום שלשה פרסאות דאורייתא ואפילו להביא חותם מצד המלכות מי דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות והשיב הדבר צריך תלמוד ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו (שבת ד.) אין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך…
אבל מסקנת הבית יוסף כפי שהביא מגן אברהם שם שיחלל שבת, ובעצם דבריו מבוססים על כך שחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
טעם "כדי שישמור שבתות הרבה", הוזכר ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ד' שם כתב שיש כח לבית דין לעקור דברי הראשונים בהוראת שעה כדי לעשות סייג וסיים שם:
וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
וכן ברי"ף מסכת שבת דף סה ע"ב, מביא הברייתא בשבת קנא ע"ב:
תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת שנאמר במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
וכן בשאילתות דרב אחאי גאון (בראשית א') הובאה ברייתא זו וכ' ע"ז הנצי"ב בפרשו בהעמק שאלה סק'ח וז"ל :"הא מיהא למדנו, מדהביא רבינו דרשא זו, ש"מ דס'ל להלכה…".
אבל כיון שהטעם העיקרי הוא משום "וחי בהם" אם כן יש לשאול, מה דינו של עובר שבפשטות העובר אינו נחשב לחי ואם כן מדין "וחי בהם" אין אפשרות לחלל שבת בעבורו, אלא שאולי מדין "חלל עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה" יהיה הדין כן גם בעובר, ע' משנה אהלות פ"ז מ"ו:
האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש:
אם כן לכאורה אין אפשרות לחלל שבת בשביל עובר שאינו נחשב לחי עדיין. (עוד נדון במשנה זו במסגרת דיון בחיי עובר ובענין הפלה מלאכותית).
רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה
ובהלכות גדולות נמי, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל, שפיר דמי למיתן לה… ואף על גב דתנן (אהלות פ"ז) האשה המקשה לילד מביאין סכין ומחתכין אותו אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, דאלמא מעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי (נדה מ"ד א') גבי תינוק בן יום אחד וההורגו חייב, ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות, אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליה, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה. הלכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כדעת בעל הלכות.
וכתב על זה הר"ן יומא ג' ע"ב ברי"ף:
ואין צריך לכל הדקדוקין הללו דהא לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דמפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י ז"ל דאם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:
מכל מקום דעת הרמב"ן היא שמשום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" טעם זה שייך גם לגבי עובר, שלא שייך בו הטעם של "וחי בהם"[4].
אבל קשה קושית הגמרא על מקור זה של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, שהרי הגמרא אומרת שלכולהו איכא פירכא, "אשכחן ודאי ספק מנא לן" ואם כן יהיה אסור לחלל שבת על עובר אלא אם ההצלה ודאי ולא כשהצלה ספק? אלא ישוב הדבר כתב שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן שו הערה א:
ומכל מקום הכא בהצלת עבירה (צ"ע) אם מחללין מספק, דהא אמרינן בגמרא פרק בתרא דיומא דדוקא מוחי בהם מוכח דמחללין מספיקא אבל משום שאמרה תורה חלל עליו כו' לא ידעינן בספיקא עיין שם. ומיהו בר"ן פרק יום הכיפורים מבואר בהדיא דמחללין אפילו בעובר מהאי טעמא. ואפשר דלבתר דגלי לן קרא דמחללין מספק גבי פיקוח נפש אם כן הוא הדין בשביל שישמור שבתות הרבה, שהוא חשוב גם כן כפיקוח נפש. ומיהו בר"ן דוחק לומר כן, שהרי מותר להרגו. וצ"ע.[5]
החתם סופר אומר נפ"מ אם הלימוד הוא מוחי בהם או מושמרו בני ישראל את השבת, החתם סופר בשו"ת או"ח סי' פ"ה:
ובטור או"ח סי' שכ"ח דכל המצות דחוים ושבת הותרה דה"ל שבת לענין פיקוח נפש כי"ט לענין אוכל נפש. והטעם לכאורה, דדחית כל התורה נפקא מוחי בהם ואינו אלא דחיה ובשבת יתר עליהן קרא ושמרו בני ישראל את השבת לומר דהותרה. אלא לפי"ז תרווייהו צריכי וצ"ע ביומא פ"ה ע"ב טבא חדא פלפולא חריפתא וכו', הא תרווייהו צריכי, ויעיין עוד שם פ"ה ע"א תוס' ד"ה ולפקח וכו' משמע מדבריהם דוקא מוחי בהם יליף זה אבל מושמרו לא הוה ידעינן זה, והדין נותן, דהרי האי תינוק מושלך בעיר שרוב עכו"ם כשיגדל אוכל נבילות ויחלל שבת דהרי דינו כגוי ואיך נחלל עליו שבת מקרא דושמרו שישמור שבתות הרבה הרי זה לא ישמור שבתות הרבה וע"כ מוחי בהם, נמצא תרווייהו צריכי ולא שייך לומר דידי עדיף כיון דכולהי צריכי.
תוספות ב"מ קי"ד ב דאליהו נטמא לבן הצפתית – היה כהן והוא לא היה חי. כתב הרב אשר וייס שזה מטעם כדי שישמור שבתות הרבה
גם באחרונים מצאנו שמשתמשים בסברה זו של "כדי שישמור שבתות הרבה", ראה בית יצחק אה"ע ח"א לט:
ע"ד השאלה בכהן שנשתטית אשתו ר"ל והרופא המפורסם אומר שאין לה תרופה רק בבית החולאים כי שם ערוכים כל החפצים הנצרכים לרפואה ושואל בעלה אם רשאי למסור אותה לשם מפני איסור יחוד…
…ולדעתי בודאי מחללין שבת לרפאותה כמו שמחללין שבת על קטן שאינו בר מצות ואף שאין בו סכנת הגוף רק סכנת הדעת שהרי אמרו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ואם הוא שוטה אינו שומר שבת
שאלה זו של חלל עליו שבת אחת, היא יכולה להיות גם לקולא, כלומר שלא נחלל שבת משום שאין סיכוי שהוא ישמור שבתות הרבה, ראה בית מאיר על שו"ע או"ח סי' של שם יש ויכוח בין בעל בית מאיר לרבי עקיבא איגר:
הנה השגתי מכתב מידידי הגאון מו' עקיבא איגר אבדק"ק פ"ל כתוב בו בלשון זה. גם נתקשיתי כעת במג"א סי' ש"ל סק"ד עכו"ם אין מחללין וכו' ומיהו לקראים מותר וכ' משמע דהיכא דיש חילול שבת אסור ולא ידענא הא הקראים מקרי ישראל מומר ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה ולהנ"י אם גדלו ורואים דת ישראל מקרי מומרים עיין בש"ך י"ד סי' קנ"ט סק"ו עכ"פ הכא לגבי הולד מקרי ודאי תינוק שנשבה הוי ישראל מעלי' לחלל עליו שבת וכן בכל מומרת מעוברת לכאורה הדין כן כיון דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר…
ע"ז השבתי לו בלשון זה מה שנתקשה במ"א ורוצה לומר דעל עובר מקראים מחללין מפני שאינו אלא כתינוק שנשבה. מה דפשיטא למר מיבעי לי טובא ואף איפכא מסתברא דמה בכך שאין דינו כגוי גמור מ"מ כיון דכל עיקר היתר חילול הוא כדי שישמר שבתות הרבה ותינוק שנשבה תיתי מהי תיתי הוא בחזקת שלא ישמור שבת כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא ואף ששמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם מ"מ מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן ושמרו ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו… וכן המומרת היכי שאין ידינו תקיפה ובודאי ישאר מטומע ביניהם ולא ישמור שבת מה בכך שאין דינו כגוי מ"מ מה"ת לחלל עליו אחרי שידוע קרוב לודאי שלא ישמור שבת וכי מפני הספק רחוק שאולי לכשיתגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן בעצמו לברוח ולקבל דת יהודית אנחנו נחלל שבת זה לא מסתבר לענ"ד:
שוב חזר וכתב הגאון שי' הנ"ל. מה שכבודו משיג עלי במה שרציתי לומר דעל תינוק שנשבה בין הנכרים דמחללים שבת… ולבי מהסס בזה הרבה דהרי הרבה טעמים נאמרו בגמרא ולחד תנא ילפינן מק"ו ומה מילה שהוא באחד מאבריו וכו' ולפי טעם זה לכאורה גם בתינוק שנשבה והגוים מניחו להמול ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת א"כ ה"ה דעל כל גופו מחללים שבת. וגם היא גופא קשיא כיון דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם מנ"ל לומר דהוא דוקא היכי דישמור שבתות הרבה.
סיכם את הדברים בספר משנה אחרונה (הרב דוד ב"ר שמואל צבי ליכטנשטיין. הערות מתוך ספרים שנדפסו אחרי ספר משנה ברורה):
עיין בבית מאיר שהביא מכתב מרעק"א המתיר לחלל שבת על קטן שנולד לקראים, ואף שבודאי שלא ישמור שום מצוה, וטעם הדבר הוא משום הצלת נפש מישראל. והבית מאיר שם נחלק עליו וכתב שכל עיקר היתר חילול שבת הוא כדי שישמור שבתות הרבה, ואף ששמואל למד את ההיתר מהפסוק 'וחי בהם', מסתמא אינו חולק על התנא שלמד זאת מ'ושמרו' ודרש 'חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', ושאין לחלל שבת על מי שאנו מוחזקים בודאי שלא ישמור שבת. והבה"ל כאן כתב שהעיקר כדעת רעק"א שהיתר חילול שבת להצלת נפש מישראל אינו תלוי בשמירת מצוות.
[1] וע' רבנו יונה עבודה זרה כז ע"ב שהביא בשם רש"י שלולא הלימוד "וחי בהם" היה הדין שעל כל המצוות יהרג ואל יעבור: "שעיקר האמונה היה שעל כל המצוות כולן יהרג ואל יעבור אלא שהתורה הקפידה עליו ואמרה וחי בהם ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם. ומכאן אמרו חכמים שעל כל העבירות שבתורה יש לו לעבור ואל יהרג כדי שיחיה חוץ מע"ז ג"ע וש"ד ועכשיו כיון' שאומרים לו הרוג חברך אין כאן וחי בהם שהרי המת לפנינו א"כ נחזור לעיקר האמונה שעל כל המצוות יש לו ליהרג ואל יעבור וזה כפתור ופרח." ועוד יידון בשעורים נוספים.
[2] הרמב"ם הביא פסוק זה מפרק כ' לא רק לפי משמעו אלא משום שבאותו פרק פעמיים מופיע "וחי בהם", פרק כ' פסוק יג ופסוק כא.
[3] (ע"פ הרב אשר וייס, ישורון יג עמ' 533: פרשת כי תשא)
[4] פמ"ג מש"ז שכ"ח א' הסתפק אם מחללים שבת על עובר, ולא ראה הראשונים, הרא"ש והר"ן ביומא. וע' ביאור הלכה למ"ב סי' של ד"ה או ספק בן ז'.
[5] וכן כתב החתם סופר בשו"ת או"ח סי' פ"ה:
ובטור או"ח סי' שכ"ח דכל המצות דחוים ושבת הותרה דה"ל שבת לענין פיקוח נפש כי"ט לענין אוכל נפש. והטעם לכאורה, דדחית כל התורה נפקא מוחי בהם ואינו אלא דחיה ובשבת יתר עליהן קרא ושמרו בני ישראל את השבת לומר דהותרה. אלא לפי"ז תרווייהו צריכי וצ"ע ביומא פ"ה ע"ב טבא חדא פלפולא חריפתא וכו', הא תרווייהו צריכי, ויעיין עוד שם פ"ה ע"א תוס' ד"ה ולפקח וכו' משמע מדבריהם דוקא מוחי בהם יליף זה אבל מושמרו לא הוה ידעינן זה, והדין נותן, דהרי האי תינוק מושלך בעיר שרוב עכו"ם כשיגדל אוכל נבילות ויחלל שבת דהרי דינו כגוי ואיך נחלל עליו שבת מקרא דושמרו שישמור שבתות הרבה הרי זה לא ישמור שבתות הרבה וע"כ מוחי בהם, נמצא תרווייהו צריכי ולא שייך לומר דידי עדיף כיון דכולהי צריכי.
וע' הרב אשר וייס פרשת כי תשא שדן בזה, ואי"ה נדון בנפרד בענין הותרה או דחויה.