ב"ה
ב. פקו"נ דחויה או הותרה
הפוסקים דנים לגבי היתר פיקוח נפש הדוחה כל מצוות שבתורה האם זה בגדר "הותרה" או "דחויה", פירוש הדברים לכאורה הוא שאם זה בגדר הותרה, אין צורך לדקדק למעט באיסורים, מה שאין כן אם זה בגדר דחויה הרי שצריך למעט באיסורים, לעשות בדרך היתר או על ידי גוי, כשאפשר[1].
לא מצאנו דיון בגמ' לגבי השאלה אם פיקוח נפש הותר בציבור או דחוי. כל הסוגיות מדברות לענין טומאה. בגמ' יומא דף ו' ע"ב יש מחלוקת לגבי טומאה אם הותרה בציבור או דחויה בציבור:
איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור[2] היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומהדרינן איכא דאמרי אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה.
בגמרא בכמה מקומות הובאה מחלוקת זו רק לגבי טומאה (סנהדרין יב ע"א, פסחים עט ע"א). בסוגיה ביומא מו ע"ב מובא הלשון הותרה לגבי שבת, לגבי עבודה במקדש, אבל לא לגבי פיקוח נפש:
לרב חסדא לא קשיא סופו כתחילתו (תחילתו) לית ליה שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויה היא בציבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי.
האם גם לגבי פיקוח נפש יש מחלוקת כזו, והאם יש נפ"מ? לכאורה הנפ"מ כמו לגבי טומאה, שאם שבת והאיסורים הותרו לגבי פיקוח נפש, הרי לא צריך לחפש דרך של היתר כדי לעשות או לעשות על ידי גוי, וכן במאכל, עושים רק מה שיש בו צורך לפיקוח נפש ממש ולא יותר מכך. אבל אם הותרה הרי מותר כל מה שהחולה שיש בו סכנה רוצה, ולא רק מה שהוא זקוק.
לכאורה יש להוכיח המסוגיה ביומא פ"ה ע"ב ששבת הותרה. שם הובאו הלימודים שפיקוח נפש דוחה שבת, ואחד הלימודים הוא מעבודת הקרבנות. וזה ודאי הותר ולא דחוי. וא"כ גם פיקוח נפש בשבת הותרה ולא דחויה. וכן הלימוד ממילה מוכיח ששבת הותרה. אלא שלמסקנת הגמרא הרי הלימוד הוא מ"וחי בהם", וכפי שהבינו הראשונים שהבאנו בשעור הקודם, גם מסברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
מה שכתבנו שאם הלימוד הוא ממילה לפיקוח נפש שדוחה שבת מלמד ששבת הותרה, כן כתב שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן לז
וכן נמי יש להוכיח כן מדברי ר"א בן עזריה (שם /יומא פ"ה ע"ב/) שלמד פקו"נ ממילה ונרא' ודאי דשבת הותר למילה דלאו דחויה בלבד היא ואף על גב דלישנא דתלמודא הוא בכל דוכת' מילה נתנה שבת לידחות אצלה ה"ה שהותרה שאין בין עבודה למילה לענין שבת כלום דשניהם התירתם התור' בהדיא בשבת
אלא שזה כנראה אינו מוסכם. מצאנו מחלוקת גם לגבי מילה אם הותרה או דחויה: ולגבי מילה מצאנו מחלוקת בין השו"ע והרמ"א ביו"ד רס"ו סעיף יד, אם מותר למול בשבת על ידי שני מוהלים. השו"ע אוסר, וזה משום שמילה בשבת דחויה וא"כ המוהל ולא פרע איסורא קעביד שלא גמר המצוה. והרמ"א (וכתב ביחווה דעת שהרמ"א לשיטתו בתשובה סימן עו) ששבת הותרה לגבי מילה, סובר שמותר למול על ידי שני מוהלים בשבת, ע' שו"ע שם:
יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע. הגה: ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר. וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא, דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי (ד"ע ודלא כב"י).
ברמ"א בתשובה סימן ע"ו משמע שדעת הרמב"ם היא ששבת הותרה שם דן לגבי מילה בשבת על ידי שני מוהלים עיי"ש. וז"ל תשובת הרמ"א:
ועוד ראיה מענין פיקוח נפש, דכתבו הרמב"ם פרק ב' מהלכו' שבת והטור, דשבת הוא אצלו כחול גמור. ולכן כתב הטור דשוחטין לחולה ולא מאכילין אותו נבילה, משום שהוא אצלו כחול גמור לכל הצורך לו, וכן כתב הרא"ש סוף יומא בשם מוהר"ם. אם כן אנו רואין דאין מדקדקים באיסור פיקוח נפש לעשות האיסור הקל מאחר שהוא כחול…
לכאורה יש להוכיח מהרמב"ם שלגבי פיקוח נפש אין נפ"מ אם הותרה או דחויה, שהרי כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב הלכה א
דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.
ולכאורה ברמב"ם מפורש שפיקוח נפש דחוי, ועם זה אומר הרמב"ם "עושין לו כל צרכיו בשבת", וע' להלן ממגיד משנה.
ובהלכה ג' הרמב"ם מפרש:
כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
אם לא עושים על ידי גויים, הרי ראיה ששבת הותרה. וכן הטעם שכתב הרמב"ם "שלא תהא שבת קלה בעיניהם", הרי לא יתכן להתיר מפני חשש חינוכי, ומשמע שאין הטעם משום שיבואו להחמיר במקום אחר של פיקוח נפש שיכול להביא לידי סכנה, אלא "שלא תהא שבת קלה בעיניהם", הא ראיה שהותרה. אמנם ע' מ"ב שכ"ח ס"ק לג שהביא הרא"ש שמא יגרם חשש סכנה אם יחפשו גוי, אבל אין זה טעמו של הרמב"ם. ואם בכל זאת הרמב"ם מתחיל ואומר "דחויה היא שבת", על כורחינו שלגבי שבת אין נפ"מ אם הותרה או דחויה. ואכן נחלקו מפרשי הרמב"ם בדעת הרמב"ם.
המגיד משנה בהלכה יד כתב:
שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה.
ומשמע שלכל צרכיו היינו היתר ולכן מותר גם כשאין במניעת הדבר סכנה. אבל הכסף משנה הלכות שבת פרק ב הלכה א כתב:
דחויה היא שבת וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ז) איפליגו תנאי טומאה אם דחויה היא בציבור או הותרה ופירש"י דחויה אף על גב דאכשר רחמנא למיתי בטומאה לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי. ומשמע בגמרא דהלכה כמ"ד דחויה היא וכן פסק רבינו בפ"ד מהל' ביאת המקדש ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה וקי"ל כמ"ד דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה.
לדעת הכסף משנה, צריך להיות נפ"מ בין הותרה לבין דחויה שהרי הכסף משנה משייך את המחלוקת בטומאה גם לשבת, ואומר שהרמב"ם הכריע שדחויה. מאידך הרבה פוסקים הבינו ברמב"ם שלדעתו פיקוח נפש בשבת הותר ולא דחוי.
בפירוש דנו בזה הראשונים לגבי השאלה האם חולה שיש בו סכנה בשבת, שצריך לאכול ויש אפשרות להאכיל לו נבילה או לתת לו שחוטה, האם מותר לשחוט. ראה רא"ש יומא פ"ח יד:
שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר. אם יש לפניו נבילה ואין שחוט אם לא שנשחט בשבת. כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרים על איסור סקילה. והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין. אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם. אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת לו מיד והשחוט מתאחר לו ודאי מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה והפשט ובישול.
ורבינו מאיר השיב בתשובה על זה והביא דמיון מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין ביום טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביום טוב הוה לדידן כל אוכל נפש ביום טוב כמו בחול. והכי נמי כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל. ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עלה עד כאן. ואני שמעתי משום דחיישי' שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן:
לכאורה מהר"ם מרוטנבורג טוען שפיקוח נפש הותרה בשבת, ואם כן מה שמביא הרא"ש בסוף "ואני שמעתי…" זה משום שלא ברורה לו ההשוואה של מהר"ם לאוכל נפש ביום טוב. מכל מקום, המושגים הותרה ודחויה לא נדונו בפירוש בדברי הרא"ש[3].
וע' שו"ת רשב"א סי' תרפט שבפירוש תולה את הדברים בהותרה או דחויה:
שאלת עוד שאודיע לך דעתי במה שנשאל הראב"ד ז"ל ונסתפק בו הרמב"ן ז"ל. בחולה שיש בו סכנה שמותר לשחוט לו בשבת. אם יש שם נבלה מי נאמר כיון שיש שם נבלה לא נשחוט לו. או מתירין לשחוט ולא נאכילנו לו נבלה. ואני כבר נשאלתי על זה והשבתי ואמרתי שאכתוב לך.
תשובה שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו. אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד על כן איני כותבו לך. והוא הרב שהגיד לי כן דעתו. וטעמו משום דאם אין שוחטין לו יבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה וימות.
ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר נותן לטהור אפילו מן הכוס שנטמא. אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה. מכל מקום כל שאין שם נבילה /לא/ אמרינן לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו. ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל.
ולשון השו"ע בסימן שכ"ח סעיף ד' כמו לשון המגיד משנה הנ"ל, שעושין לחולה "כל שרגילים לעשות לו בחול":
מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול; אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל.
המשנה ברורה מחמיר בזה וכתב בס"ק יד:
כל שרגילים וכו' – ממאכלים ורפואות [רמב"ן] ומשמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת [מ"מ] ועיין בביאור הלכה שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אף על פי שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו אין עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין צרכי חולה שאין בו סכנה וע"כ בודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בסוף דברינו.
דעת הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן ל; חלק ו סימן לט בהערה; לוית חן סימן פה; שו"ת יביע אומר חלק א עמוד רמא ובהערה; ספר "הלכה ורפואה", חלק ב, עמודים פ-צא) שמפסק השו"ע בסעיף ד כמגיד משנה: "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול"- משמע שפסק כסוברים ששבת הותרה לגבי פיקוח נפש; ועל פי זה פסק למעשה שמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה מלאכות גם להקל עליו ממכאוביו וייסוריו, כל שיש בהן קצת צורך לחולה, אף על פי שאין במניעתן שום חשש סכנה, ואין להחמיר בזה כלל; ושזוהי דעת השו"ע הוכיח גם הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (אורח חיים סימן רצז) ממה שפסק בסעיף יב, שכשמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה- מחללים דווקא על ידי ישראל גדולים ולא על ידי גויים, קטנים ונשים
וז"ל שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן ל
מסקנא דדינא, חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת, הואיל וניתנה השבת להדחות בגלל פקוח נפש, מותר לעשות לו מלאכות אף להקל ממכאוביו ומיסוריו, כל שיש בהן קצת צורך לחולה, אף על פי שאין במניעתם שום חשש סכנה. ואין להחמיר בזה כלל.
ובשו"ע שם סעיף יד כתב:
היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים: נאכילנו נבילה; אבל אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיט' מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה.
וכתב שם המשנה ברורה בס"ק לט:
שוחטים לו – הרבה טעמים נאמרו ע"ז י"א משום דשבת הותרה אצל פק"נ ולכן שוחטין לו כדרך ששוחטין ביום טוב ואפילו איסור דרבנן אין מאכילין אותו במקום שאפשר לו לשחוט מטעם זה אבל הרבה ראשונים כתבו דשבת רק דחויה היא אלא הטעם הוא דשמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן דבנבילה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת ועוד טעם עי"ש ולפ"ז בודאי מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת. כתב בהגמ"ר אם צריך להרתיח יין עבור חולה ימלא ישראל ויחם הא"י ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת והטעם עיין בד"מ שכתב כיון שאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן וגם איסורו קל ואין החולה קץ בו לא דמי לנבילה ולכך מוטב שיחם הא"י אם הוא מזומן לפניו שלא ישהא עי"ז וכנ"ל בסי"ב בהג"ה ותו דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דא"י המוליך כלי פתוח וישראל משמרו שלא יתנסך שרי א"כ אפשר לחממו ע"י א"י בלי נסוך ומ"מ המיקל בחולה שיש בו סכנה להחם בעצמו אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך עיין בט"ז בסק"ה:
ולפמ"ש הרי גם הרמב"ם סובר כן. ועוד הוכיח בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד תשובה טו, הביאה ביחווה דעת ח"ד תשובה ל', מלשון הרמב"ם כאן "דחויה היא שבת אצל פיקוח נפש כשאר כל המצות" ובשאר איסורים כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פי"ד הלכה ט"ז במי שאחזו בולמוס, "ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא". א"כ משמע שזה הותרה. אבל יש לדחות שאצל מי שאחזו בולמוס חשוב גם העיכוב הקטן של הזמן ולכן הכל בכלל פיק"נ, מה שאין כן במקום שאפשר בהיתר ללא נפ"מ גדולה לחולה.
אלא שכאמור, כתב המ"ב שרוב הראשונים סוברים ששבת דחויה ולא הותרה.
דברי הגרש"ז אוירבך שאין נפ"מ גדולה אם הותרה או דחויה. ע' מנחת שלמה וע' הלכה ורפואה ע' רי"ד שאף אם דחויה, מותר לעשות כמו בחול.
וכן מתקבל על הדעת בדעת הרמב"ם שלשון דחויה אינה ע"פ הסוגיה בפסחים. שהרי לא הוזכר דבר זה לגבי שבת. א"כ מנ"ל שכונת הרמב"ם היתה לדחויה בניגוד להותרה?
ובחלקת יואב סימן יד חילק בין ודאי פיקוח נפש לספק פיקוח נפש. שבודאי הדין הוא שהותרה. אבל בספק פיקוח נפש זה רק דחויה. וראיתו מגמ' יומא פ"ה ע"ב שעל הלימודים מעבודה וממילה אומרת הגמ' "אשכחן ודאי, ספק מנ"ל" ולכן לכ"ע צריך את הלימוד של שמואל של "וחי בהם".
נפ"מ מכל הנ"ל גם לגבי בט"ש, עיין מ"ב שכ"ט ס"ק ט"ו שמותר לחלל שבת כדי שהגויים לא יבואו "דאין מדקדקין בפיקוח נפש". וא"כ אם הותרה הרי אין צורך לטלטל דרך מקום פטור וכיו"ב. אמנם ע"פ דברי חלקת יואב שבספק פק"נ לכ"ע דחויה ולא הותרה, אין כאן היתר.
עיין תורת היולדת פרק נט הערה ג' נפ"מ אם הותרה או דחויה. ועיין ספר הצבא כהלכה עמוד תכב על הותרה או דחויה במ"ש הגרש"ז ושם גם בשם אגרות משה או"ח חלק ד' סימן ע"ט שתמה מה ההבדל בין הותרה או דחויה.
הגמרא במנחות (סד.) אומרת שאין להרבות בשיעורים בשבת: אם יש ענף שיש בו יותר פירות אסור לקטוף אותו לצורך חולה, אלא יקטוף את הענף שיש בו פחות פירות. לכאורה משמע מכאן שפיקוח נפש דחוי אצל שבת ולא הותר לגמרי, וכיצד יבארו זאת השיטות שפיקוח נפש הותרה? צריך לומר שגם שם הגמרא עוסקת בספק פיקוח נפש, וכאמור גם מ"ד ששבת הותרה אצל פיקוח נפש – בספק מודה ששבת דחויה ולא הותרה לגמרי.
ע' מנחת שלמה סי' ז' שדעתו :
וגם אפשר דהטעם שפסקו בשו"ע סי' שכ"ח סעיף ד' דעושין לחולה שיש בו סכנה כדרך שרגילין לעשות לו בחול אף אם אין סכנה במניעת הדבר ההוא לא תלוי כלל אם שבת דחויה או הותרה דק מפני החשש דשמא יטעו לפעמים וימנעו מלעשות דבר עבור החולה אשר ע"י זה יסתכן עשו הדבר היתר גמור וכל זה נכלל בכלל של פיקו"נ דוחה ואף שהמשנה ברורה שם ס"ק י"ד כתב שנכון להחמיר היינו מפני שסו"ס כל הפעולה שעושה עכשיו אין בה משום הצלת נפשות וכלשונו של הטור שהשבת הוא כחול.
הרב נבנצל תחומין לו
ענייני רפואה בשבת – מסורות מפסיקת הרש"ז אוירבך זצ"ל:
א. שבת הותרה או דחויה בפיקו"נ?
פיקוח נפש דוחה כל המצוות כולל שבת (חוץ מג' החמורות). דעת הרמב"ם (שבת ב,א) ששבת נדחית מפני פיקוח נפש, ולא הותרה מפני פיקוח נפש. וכן דעת הרשב"א והר"ן. ועיי"ש בכס"מ דהביא פלוגתת תנאים גבי טומאה, אם דחויה היא בציבור או הותרה. וכתב שכמו שנחלקו בטומאה נחלקו בשבת, ומשמע בגמ' שהלכה כמ"ד שדחויה היא. אמנם דעת התשב"ץ (ח"ג סי' לז) ששבת הותרה אצל פיקוח נפש (וע' אבנ"ז ח"ב תנה).
ושמעתי ממרן אדמו"ר הגרשז"א זללה"ה שגם לדעת הרמב"ם שסובר ששבת נדחית מפני פיקוח נפש, נחשבת כמי שהותרה מפני איסורים דרבנן.
יש אומרים שמחלוקת הרמב"ן והרז"ה אם נשפכו סממנין, אם למול בשבת, תלוי אם הותרה או דחויה, ובמנחת שלמה סי' ז' דחה.
הותרה או דחויה לצורך פקוח נפש: ע' אבני נזר קי"ח, הובא בצבא כהלכה, הרב יצחק קופמן ע' קפ"ב שבאיסור דרבנן לכ"ע הותרה.
מנחת שלמה ח"א תשובה ז' ע' מב:
ואף שהלכות שבת הן כהררין התלוין בשערה וגם ענין זה שאנו דנים בו חמור מאד מ"מ נלענ"ד דלגבי פקו"נ כיון שאמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם לכן אף אם רק דחויה היא ה"ז חשיב כהיתר גמור וכמו שבימות החול אין חייבין להפסיד ממון או לטרוח הרבה אם אפשר לבשל עבור החולה משלו כך גם בשבת וקיל טפי מקבורת מ"מ ע"י כהן דאפשר שאסור לעבור על ל"ת משום הפסד תכריכין שלו ואף אם נאמר דלענין קרבנות דטומאה דחויה בצבור שאם אפשר לעשות בטהרה ע"י בזבוז ממון דחייבין בכך מ"מ הכא דכתיב וחי בהם נראה דקיל טפי דאי לא תימא הכי תתחייב כל אשה מעוברת הנכנסת לחדש התשיעי להריונה לשכור חדר סמוך למקום הלידה ולהיות שם כל השבת כדי למעט בחילול שבת שהרי גם על ספק איסור חייבין לבזבז ממון ואם היא עצמה עניה יתחייבו אחרים לבזבז ממון עבור כך כדי למנוע ספק חילול שבת.
בנוגע לדעת הרב עובדיה יוסף, בדידי הווא עובדא ששאלתי את הגרע"י בנוגע לשרות בצבא בבט"ש שנחשב כפיקוח נפש, כמ"ש או"ז המובא ברמ"א שבעיר הסמוכה לספר אפילו שמעו שרוצים לבא ולאו דוקא כשבאו, מחללים שבת, ושאלתי האם אני כאשכנזי שפוסק כרמ"א יכול לסמוך בשעת הדחק על דעת המחבר כפי שהבינה הרב, ובניגוד למ"ב, במצב הדחק הזה. והרב ענה לי: "בודאי". אמנם איני יודע אם כוונתו היתה משום שגם אני צריך לנהוג כפסקי מר"ן, מאידך הרי בקשתי פסק כאשכנזי, האם אוכל לסמוך בשעת הדחק על המחבר ועל זה ענה "בודאי". מכל מקום בצירוף שבדרבנן פסק הגרש"ז שזה הותרה, כמ"ש אבני נזר, ודאי קל יותר.
[1][1] ועוד הרבה שאלות שחלקן ודאי קשורות לנושא זה: נפ"מ:
עשיית כוס תה לחולה כשזה לא ייטיב את מצבו.
בצבא בבט"ש, האם לחפש דרכים לטלטול דרך מקום פטור וכד'
להזמין אמבולנס כשאפשר לקחת רכב פרטי?
האם להוציא ממון כשאפשר בזול עם יותר חילול שבת?
האם ללכת לטייל, או אפילו לכותל או הפגנה כשזה יחייב אנשי בטחון לחלל שבת?
האם צריך שינוי?
מחלוקת רמ"א ושו"ע שכ"ח ב אם עדיף שיעשה על ידי גוי?
ביאור הלכה רע"ח שחייב להוציא את החולה מהחדר ולא לכבות, ע' שש"כ שם.
האם זו המחלוקת לגבי אם מותר למול את הקטן כשנשפכו המים החמים, בעל המאור שבת קלד ע"ב ורמב"ן בחידושים התיר, ע' חת"ס אה"ע א, בביאור מח' זו. העמק שאלה י' אות ט' שמחלוקתם רק במילה.
ע' עוד במנחת שלמה סי' ז'
[2] בגמ' שם קודם "ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא".
[3] ר"ן יומא ד ע"ב ברי"ף: "אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבילה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב א] אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק עא א] היא קודש ואין מעשיה קודש ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה".
על הר"ן הקשה המשנה למלך בפרשת דרכים דרך החיים – דרוש יט: "ונוראות נפלאתי, מה יענה הר"ן ביום שידובר בו סוגיא הלזו דנחלקו רבנן ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה, ולפי דבריו פשיטא דמתקנינן לטבל ומאכילין אותו התרומה בפני עצמה, דליכא איסורא כי אם באותו זית דתרומה אבל בטבל חייב על כל זית וזית שבה".
לפי הר"ן אם הנבילה מבושלת ושחיטה בשבת צריך לבשל, יתכן שנבילה עדיפה.