ב"ה
הגדרת ספק פיקוח נפש (בגדרי חולה לפנינו, וגדר סכנה בציבור)
לא רק ודאי פיקוח נפש דוחה שבת אלא גם ספק פיקוח נפש, במשנה ביומא פג ע"א:
אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו.
וכן מפורש בסוגיה ביומא פה ע"ב על הלימודים שפיקוח נפש דוחה שבת: "אשכחן ודאי, ספק מנא לן". וכן שם במשנה פ"ג ע"ב:
אמר ר' מתיא בן חרש: החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל.
מאידך, ברור שלא כל ספק נחשב כספק פיקוח נפש. לא כל מי שיש לו חום שלא ידועה סיבתו יחשב כספק פיקוח נפש, אף על פי שיתכן שזה מצב שיגיע לפיקוח נפש. כמו כן יתכן שיש הבדל ברמת הספק בין מי שהוא כבר חולה שיש בו סכנה, והשאלה האם מה שעושים עכשיו יכול לעזור לו, בו יתכן שנאמר שגם ספק קלוש שיעזור לו, מותר. ספק שאינו מותר במי שאינו מסוכן (ע' מאמרו של הרב פרבשטיין בספר רפואה והלכה, הלכה למעשה, בעריכת הרב מרדכי הלפרין).
כמו כן ברור שלא נתיר למפעלים לנשק ותחמושת לעבוד בשבת שלא בזמן חירום, רק מחשש שמא תפתח מלחמה עכשיו. ראה אגרות החזו"א ח"א איג' רב, שכתב:
ובכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יתפחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה, בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש, וצריך לשקול במאזני הצדק.
אחת ההגדרות הידועות לגדר ספק פיקוח נפש, היא של הנודע ביהודה שכתב בנוגע לניתוחי מתים, שפיקוח נפש נחשב רק כשיש חולה לפנינו. נודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' ר"י:
בנדון …השאלה שבאה אליו מקהילת קודש לונדון, במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה זו, ולא עלתה לו תרופה ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי לראות במופת שורש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא, אם יקרה מקרה כזה, שידעו איך יתנהגו בעניין החיתוך הצריך לרפואה, ושלא להרבות בחיתוך, כדי למעט בסכנת החיתוך. אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה, או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא…
אני תמה: הלא אם זה ייקרא אפילו ספק הצלת נפשות, אם כן למה לכם כל הפלפול, והלא זה הוא דין ערוך ומפורש, שאפילו ספק דוחה שבת החמורה… ואמנם, כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו, כגון חולה או נפילת גל… אבל בנידון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חוכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה; ודאי לא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות – שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה – מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה; ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק.
כיוצא בזה כתב גם בשו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלו, ודברי הנודע ביהודה והחתם סופר הובאו בפתחי תשובה יו"ד שס"ג ס"ק ה'[1].
יש להדגיש שגדר "חולה לפנינו" שכותב הנודע ביהודה, הוא מושג שלא נכתב לפניו. הנודע ביהודה כתב את זה מסברא, ולכן צריך עיון האם כוונתו לחולה לפנינו כפשוטו ואין היתר פיקוח נפש לצורך עתידי, או שזה גדר של סבירות שחילול השבת או ניבול המת יהיה בר תועלת וכשיש חולה לפנינו יש סבירות שזה יועיל למטרת פיקוח נפש לפי זה "חולה לפנינו" הוא רק דוגמה.
כיוצא בזה כתבו התוספות פסחים דף מו ע"ב ד"ה רבה, שבדבר דלא שכיח לא חוששים:
… ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל.
(וע' ראב"ד שהובא ברא"ש יומא פ"ח סי' יד בשם הראב"ד בטעם ששוחטים לחולה ולא נותנים לו נבילה: "אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם" ואכמ"ל).
כיוצא בזה כתב הרב נויבירט בשש"כ פרק לב, ע' תקכ במהדורה שלישית, הערה ב בשם בנין ציון:
ועיין שו"ת בנין ציון סי' לז, דכל שעתה אין כאן פקו"נ, רק שיש לחוש לסכנה העלולה לבא – בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא.
החזון איש, אהלות ס" כ"ב, אות ל"ב הסביר את דברי הנודע ביהודה כך:
אין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוכה לספר וכדאמר עירובין מ"ה א' ובתענית כ"א ב' מיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש, אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום דא"כ בטלת כל המצות אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות וגם משום צורך רבים אפשר דלא הוחר אלא כשמזיק את הרבים וכמש"כ לעיל ס"ק כ"ו.
הרב נויבירט זצ"ל בשמירת שבת כהלכתה גם הוא נקט שזו כוונת הנודע ביהודה, שתלוי בשכיח ולכן כתב בפרק מ' סעיף מו, שם מזכיר בדרך אגב שאמבולנס מותר לו לחזור לתחנתו (שהובא שם לעיל סעיף עט וסעיף פ). ולכן כתב בהערה קפ"ט שם:
ולק"מ מהא דשו"ת נו"ב מה"ת יו"ד סוסי' רי ושו"ת ח"ס יו"ד סי' של"ו ושו"ת בנין ציון מ"ק סי' קע וקע"א, די"ל דשאני התם שאין החושיב"ס לפנינו, ולכן אין זה בכלל הצלת נפשות, ע"ש, משא,כ לענין אמבולנס שיודעים בבירור, שבעיר גדולה נמצאים כמה וכמה חושיב"ס שיש להעבירם לביה"ח, הוה כאילו הם לפנינו, ואים לא יחזור האמבולנס למקומו, לא ידעו איפה למצוא אותו לשעת הצורך… ואה"נ דיל,ע בדין של הנו"ב וח"ס, בזה"ז שמעיבירים ידיעות רפואיות ממקום אחד למשנהו, ובודאי נמצאים עוד חולים כעין זה, האם ישתנה הדין, ואכמ"ל…
הערה זו נמצאת כבר במהדורה ראשונה של שש"כ שיצאה בשנת תשכ"ה, באותה שנה הייתי בישיבה קטנה בקול תורה, באותה שנה היו הרבה הפגנות נגד ניתוחי מתים. נגשתי לרב נויבירט עם הספר פתוח, ושאלתי אותו: כיון שהנו"ב מדבר על ניתוחי מתים, שלא הזכיר את הנושא בהערה, האם אמנם הוא פוסק כך גם לגבי ניתוחי מתים. הרב נויבירט העביר את ידו על פיו כאומר שאינו יכול לומר שום דבר.
דבריו מתאימים להבנת החזון איש בשיטת הנודע ביהודה שאין הדברים תלויים ממש בחולה לפנינו אלא במידת הסבירות שהדברים יגיעו לידי הצלה.
ומצאנו יותר הרחבה של גדר לפנינו אצל הרב ישראלי בעמוד הימיני סימן יז:
נמצאנו למדים כלל שגם פקו"נ שעדיין אינו עומד לפנינו לא לגבי רגע זה ולא לאח"כ, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו, כי חובה זו של "וחי בהם" היא קיימת ועומדת לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה אלא אנו מצווים ועומדים בזה גם לדאוג להצלת חיים שיצטרכו פעם להיות, אעפ"י שאין אנו יודעים מתי ואיך…
ולמדנו מכאן הלכה גדולה שגם הצלת נפשות שלעתיד לבא, שאנו יודעים שזה יבא אי פעם הרי זה נחשב כאילו היא כבר נמצאה לפנינו עכשו ועלינו לעשות הכל כאילו הפקו"נ לפנינו. ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במדת השכיחות של הדבר לעתיד לבא. שאפי' אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חלול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זה שאם לא נעשה אותן אף ההצלה לא תצא לפועל.
זה אמור גם לגבי ניתוחי מתים, וגם לענין שבת אם ברור שצריך את המעשה הזה דוקא בשבת זו וזה ודאי יציל משהו, הרי זה בגדר חולה לפנינו.
ונפ"מ מעשית, לגבי מעשים שבכל יום, כשמגיע לבית החולים חולה שיש לחברו להנשמה אבל חייו חיי שעה, וקרוב לודאי שיגיע לבית החולים בזמן הקרוב חולה שיזדקק למכשיר וחייו יהיו חיי עולם,
וראה את מחלוקת בעל ציץ אליעזר והגרש"ז אוירבך הובא באסיא קיז-קיח קובץ הקורונה.
ציץ אליעזר חלק ח' סימן טו קונטרס משיבת נפש פרק ז':
דלפי האמור נגדיר ונאמר, דאימתי יצא דינא דפיקו"נ מן הכלל שהולכין אחר הרוב, בהיכא שלפנינו בפעולתו באופן מוחשי הדבר המסכן, וכן חזקת הגוף הישראלי המסתכן אשר עבורו ישנו החיוב לחלל שבת כדי להצילו, אבל כל שחסר אחד מב' תנאים אלה אזי לא יצא הדין של פיקוח נפש מכלל יתר כללות הדינים של התורה שאזלינן בהו בתר רוב ולא חיישינן למיעוט ונחשב כמי שאינו, ומזה נבין מדוע שאין בכדומה למשל היתר להדליק מאור בשבת במבוא אפל מחששא שניחוש אפילו למיעוטא, בהיות ואין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, לפן יעבור שם איזה איש זקן או כושל ויפול שם ויסתכן, או מדוע שאין היתר להפיל בשבת קיר או גדר שמומחים לאותו דבר קובעים שאעפ"י שעפ"י רוב אינו עומד ליפול ביום זה אבל בכמה אחוזים יש חשש שאולי כן יפול וממילא אם באותו רגע יעברו אנשים יכולים להסתכן עי"כ.
הגרש"ז אוירבך חלק על בעל ציץ אליעזר וסובר שהגדר הוא כל שאנשים מפחדים ממנו גם בימות החול. ע' מנחת שלמה א, ז. וע' שולחן שלמה על הלכות שבת חלק ג' סימן שכט
שאלה של גדר חולה לפנינו עולה גם בשאלה האם אפשר עכשיו להמנע מלתת את מכונת ההנשמה לחולה שיחיה חיי שעה כדי להציל חולה לחיי עולם אבל אינו לפנינו. וראה מה שדן בזה הרב יימר בשאלה השבועית. וכתב הרב אשר וייס במנחת אשר קורונה מהדורה תניינא ע' יח:
לגבי השאלה, אם אכן נגיע למצב שיש בבית החולים מחסור גמור במכונת הנשמה, ולפי התפתחות העניינים יודעים אנו בבירור שעות הקרובות יגיעו לבית החולים חולים שיהיו זקוקים נואשות למכונות אלה, וזה עתה הגיע חולה אנוש שכמעט אפסו הסיכויים להצילו, ואם יחברו אותו למכונת הנשמה, החולה שיגיע אחריו שסיכוייו טובים בהרבה עפ"י הנסיון והמציאות( ימות כי אין בידינו מכונת הנשמה בשבילו, הנני נרעש ונפחד מאימת הדין כי בדיני נפשות עסקינן, אך לענ"ד זכות הצוות הרפואי למנוע מהחולה שבפנינו את המכונה על מנת להציל חולה אחר שבודאי יגיע תוך זמן קצר. וזאת עפ"י דברי החזון איש (יו"ד סימן ר"ח) דאין נפקא מינה אם חולה בפנינו ממש, אלא אם מצוי הדבר, דאף זה מוגדר כחולה בפנינו.
חישוב של פיקוח נפש לעתיד לבא, מצאנו גם ברמב"ם לגבי חזרת היוצאים להציל (דבר שנדון בו בנפרד), בטעם שכתב שיכולים לחזור שאם לא נמצאת מכשילן לעתיד לבוא, ע' רמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה כג:
… וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
ודאי שזה חישוב של פיקוח נפש, אם כוונת הרמב"ם שמותר גם באיסורי תורה.
כפי שכתב רבנו יונתן בעירובין יב ע"א בדפי הרי"ף, להבנתו את ההיתר:
פיסקא שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ואפי' טובא וברישא יהיב בהו שיעורא ומשום דקשיא רישא אסיפא אוקימנא חוזרין בכלי זיינן למקומן ולא חיישינן להעביר ד' אמות ברה"ר ולא להכנסה לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום או מחוץ לעיר באותו מקום שנאמר להם כבר נעשה מעשה שמא ירגישו בהם אויבים ויקחום ולא יהיה להם להנצל כשיצורו על העיר.
נפ"מ מהגדרות אלו, הפעילות השוטפת של המשטרה בשבת, הרב הרצוג האריך בזה (קובץ התורה והמדינה כרך ה'. נדפס מחדש בצומת התורה והמדינה, כרך ג׳, עמודים 7-15).
לפי הרב אונטרמן בספר "שבט מיהודה" שער ראשון עמ' עג גם המחלוקת שלהלן בין רבני וילנא ור"י סלנטר[2] היתה בענין זה:
ובענין אכילה ביוהכ"פ לבריאים בשעת מחלה מהלכת שהגיעה לדרגה של מגיפה ר"ל היו חילוקי דיעות חריפים בין גדולי ישראל לפני יותר ממאה שנה בעיר ווילנא ולא נתבררו הפרטים כראוי. כותבי זכרונות בני סמכא מודיעים כי בשנת תר"ט [1848] התפשטה מגיפת החולי רע בווילנא והגה"צ ר' ישראל סלנטר ז"ל פרסם מודעות בעיר לא להתענות ביום הקדוש והנורא הזה ובעצמו עשה מעשה שעלה על הבימה ביוהכ"פ אחרי תפילת שחרית קידש על היין שתה ואכל עוגות לעיני כל כדי שהציבור לא יהסס כלל ויאכל בלי ניקוף הלב על יסוד דברי הרופאים כי התלשת הגוף ע"י הצום עלולה להביא חלילה התפשטות המחלה רבים מרבני העיר גאוני תורה וזקני הוראה חלקו עליו והתרעמו על שהתיר את הדבר באופן פומבי בלי כל הגבלה ומוסרים שהגאון ר' בצלאל הכהן ז"ל הביע מחאה ע"ז בשם כל הדיינים ואמר שצריכים פקודת רופא בכל מקרה ומקרה כך נרשם הדבר ונמסר לדורות והתענינתי מאד לחקור על נקודות המחלוקת שביניהם כי פשוט הדבר שלא נעלמה שום הלכה בענין פקוח נפשות גם מאת גדולי ישראל בעיר ווילנא ובודאי היה שם איזה פרט מיוחד שעליו היתה הפלוגתא.
לדעתו המחלוקת בין ר"י סלנטר ובין רבני וילנא היתה בשאלה זו, עד כמה צריך להיות גדר של חולה לפנינו, האם בסכנה שאינה לפנינו אלא שעלולה לבא, אם גם בכה"ג נחשב לפיקוח נפשות שדוחה את כל התורה.
על פי דברים אלו יש לברר מה הדין בנוגע פיקוח נפש של ציבור, שהדבר אינו לפנינו, אבל כיון שמדובר בציבור, יש יותר חשש, אם מבחינת שכיחות המקרה שתלוי ברוב, או מבחינה זו שכשהחשש לציבור יש לחשוש לחששות יותר מעטים (כדוגמא רכב ציבורי שיש לו יותר חובות בטיחות מאשר לרכב פרטי). שאלה זו נדונה הרבה בספרות זמנינו[3] ואכן בפיקוח נפש ציבורי מצינו קולות מיוחדות.
שו"ע או"ח סימן שלד סעיף כז:
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ.
הטעם שהרמב"ם אוסר בשל עץ הוא משום שהוא סובר שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, וכיבוי של עץ שיוצר פחם, היא מלאכה שאין צריכה לגופה, מה שאין כן כיבוי של מתכת.
מקור הדין בסוגיה בשבת דף מב, ושם כתב הר"ן על הרי"ף:
ומהא שמעינן דשרינן שבות דרבנן במקום שהיזק הרבים מצוי והרב בעל הלכות ז"ל התיר עוד אפילו איסורא דאורייתא שהוא ז"ל כתב דהא דמפלגינן בין גחלת של עץ לשל מתכת משום דבשל עץ כמה דלא כביא אית ביה סומקא וחזו לה ולא אתו לאתזוקי בה אבל של מתכת אף על גב דאזיל סומקא לא כביא ואתו לאתזוקי בה משמע דס"ל ז"ל דבתרוייהו איכא איסורא דאורייתא ועל כרחין בשל מתכת היינו משום צירוף דאילו משום כבוי דאורייתא ודאי לית בה… ודברי תימה הם שהיאך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות אלא שנראה שהרב ז"ל סובר דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן ולדבריו הא דמסקי' הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ולא שרינן ארבע אמות כאחת משום דכמה דאפשר לשנויי משנינן:
וע"ע רשב"א שם שכתב כך בשיטת רב האי (וע' הרב אברהם יצחק נריה, תחומין ג' "פיקוח נפש בצבא". וע' תחומין ד' במאמר של הרב יהושע בן מאיר "תוקפם של הוראות בטיחות בצבא"). לשיטה המקילה, גם באיסור דאורייתא מקילים מחשש רחוק כשמדובר בחשש לציבור, ולהלכה רק באיסור דרבנן. וכל זה בחשש נזק שאין בו משום חשש סכנת נפשות, אבל כשיש מיפגע העלול לגרום לסכנת נפשות, כגון חוטי חשמל קרועים ברחוב העיר, או חפץ חשוד, מותר לחלל שבת גם באיסורים דאורייתא כדי לסלק מיפגע זה, כך כתב בשש"כ פרק מא סעיף כ"א:
כא. חוטי-חשמל שנפלו ברחוב ויש חשש שיגע בהם אדם, מותר להזעיק את חברת-החשמל על-מנת להפסיק את הזרם, ואין חיוב, מעיקר הדין, לעמוד שם במשך כל השבת כדי להתרות בבני-אדם לבל יגעו בחוטים ויבואו לידי סכנה(סט). ומכל מקום, המחמיר לעמוד שם – תבוא עליו ברכה.
כתב בענין זה הרב מ"מ פרבשטיין, אסיא נג-נד, תשנ"ד, עמ' 100:
…השואל היה בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עוינת, ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו הייתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל…
ניגשנו יחד להגרש"ז לשאול לחוות דעתו, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים… למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללין שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש… למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל-10,000. אבל אין כל ספק שראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד ל-10,000 על מדינתו – ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה. ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיוון שהנידון בהם הוא בטחון המדינה, אף על פי שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש.
ובענין זה ראה בחוט שני סי' שכח פרק פט סעיף א' אות ד' בשם החזון איש:
מעשה בעיירה אחת בחו"ל שהיה בה מפעל של גויים שהעסיק כשלש מאות יהודים והם עבדו שם בתנאי שלא יעבדו בשבת לימים חזרו בהם בעלי המפעל הגויים מן התנאי והצריכו אותם לעבוד גם בשבתות והיפה אסיפת רבנים והכריז רב אחד שיש להורות לפועלים שיעזבו את העבודה כדי שלא יחללו את השבת ועמד הגאון רבי שמעון שקופ זצוק"ל ואמר "בשאלה כזו רק החפץ חיים יכול להכריע" וכשנשאל על כן החפץ חיים השיב שאינו יודע.
והנה לימים היה ח"א שאמר למרן החזון איש שבאמת היו צריכים הפועלים להפסיק לעבוד שם וכדברי אותו הרב אלא שהיה זה להם נסיון גדול ועל כן לא רצה החפץ חיים למחות בהם, ואמר לו החזון איש שאינו כן אלא שעל פי דין היה מותר להם לעבוד בשבת כיון שלפי הענין במצב ההוא שלא היה פרנסה ליהודים ולא היה להם מה לאכול והיו מושלכים ברעב שישארו שלש מאות משפחות בבת אחת בלא פרנסה הוא ענין של פיקוח נפש שלא היה ביד הצבור להחזיק בהם ואע"פ שכלפי יחידים לא היה ענין זה נחשב לפיקוח נפש מ"מ לגבי מאות משפחות שישארו בלא פרנסה ויהיו מושלכים ברעב במצב ההוא נחשב הדבר לענין של פיקוח נפש אלא שלהתיר להם בהדיא לא היה אפשר במצב ההוא מפני שהיה עלול לגורם לפירצה גדולה שבעלי מפעלים גויים ידרשו מהפועלים היהודים לעבוד בשבת ועל כן לא השיב להם החפץ חיים.
ומקור חשוב של פיקוח נפש של רבים הוא מגמ' סנהדרין כו ע"א:
משרבו האנסין ומאי נינהו ארנונא כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא
וכתבו התוספות בסנהרין כו ע"א ד"ה משרבו:
וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש.
לפי דברי התוספות, דוחק הציבור וחשש להתרוששותו הוא עצמו מצב של פיקוח נפש, ודאי שחשש דומה ביחס ליחיד, לא נחשב כפיקוח נפש. לכן התירו איסורי שביעית מן התורה כדי לשלם מס ציבורי שעלול לרושש את הציבור.
הרי שגדר ספק פיקוח נפש של ציבור אינו דומה לפיקוח נפש של יחיד, וממילא גם גדר "חולה לפנינו" שונה בציבור שבו גם סכנה עתידית יכולה להתיר לחלל שבת. וכפי שכתבנו, החזון איש מפרש את דברי הנודע ביהודה, לא שזה תנאי שיהיה הצורך לפנינו, אלא כל שהחשש הוא מעשי, אף אם אין זה לפנינו, אם זה חשש אמיתי מותר להשתמש בהיתר של פיקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה.
להשלמת נושא זה של ספק פיקוח נפש, כתב בנשמת אברהם סימן שכח סעיף ה' בהערה כ'
רודף נמצא: ומפורסמים דברי התוס': אר"י דהיינו טעמא דאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, ע"כ. אולם לא נקרא ספק פקו"נ בדברים העתידים, שבהווה אין להם כל זכר, אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו, אבל היכי שהסכנה איננה עוד, אלא שהיא יכולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פקו"נ. ולפי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, היכי שהרודף (המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הר"ז בכלל פקו"נ. אולם לא מקרי רודף אא"כ מצבו של החולה הולך ורע, משא"כ אם אין שינוי, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה השבת, ואסור לחלל שבת אם יודעים ברור שאפשר לדחות את הטיפול למחר בלי שום נזק, וכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, מותר אדם לסמוך על "שומר פתאים ד'", ממילא דבר שהעולם חוששין לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה. וכותב הבנין ציון אע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקו"נ ואין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, דאז חוששין אפי' למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פקו"נ רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא, עכ"ל.
[1] הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והוביאו הרב נויבירט בשש"כ פרק לב, ע' תקכ במהדורה שלישית, הערה ב חידש שכמו שיש גדר חולה לפנינו, יש גדר מחלה לפנינו, שהיא בגדר רודף:
ושמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל די"ל דהיכי שהרודף (המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הר"ז בכלל פקו"נ, אולם לא מיקרי רודף אא"כ מצבו של החולה הולך ורע, משא"כ אם אין שינוי, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה השבת, ואסור לחלל שבת, אם יודעים ברור שאפשר לדחות את הטיפול למחר בלי שום נזק, עכ"ד.
[2] בספר מקור ברוך ח"ב פרק י"א כתב דהגרי"ס עלה לבימה עם כוס יין ומזונות וקידש ואכל לפי גרסה אחרת, שמוסר בנו, ר' יצחק, לא הורה לאכול אלא פחות מכשיעור, ולא יותר. יש גרסה שהורה כן רק לתלמידיו, ויש גרסה שהוא עצמו כלל לא אכל (ספר תנועת המוסר, דב כץ, עמ' 152). הגרסה האחרונה מקובלת יותר במחקר, המתקשה לייחס לר' ישראל התנגשות חמורה כל כך עם רבני וילנא הזקנים. לפי זה, פרסם בעצה אחת עמם הוראה שלא להאריך בתפילה כדי שהציבור לא ישהה זמן רב מדי בצפיפות בבית הכנסת, מה שעלול לגרום להידבקות. בנוסף לכך, הכינו בכל בית כנסת פרוסות של עוגה פחות מכשיעור. הצעד הפומבי שנקט ר' ישראל כשעלה על הבמה והכריז שכל מי שמרגיש חולשה יוכל להשתמש בהן בלי לשאול רופא, הוא שגרר את הביקורת עליו (ר' ישראל סלנטר, עמנואל אטקס, עמ' 183). וראה את הגרסאות השונות למעשה זה בכתבה בערוץ 7. וראה בשמירת שבת כהלכתה פרק לט הערה כה שכתב רק: "וידוע המעשה של גאון ישראל הג"ר ישראל מסלנט זצ"ל, שפירסם שלא להתענות ביוהכ"פ". וראה מנחת אשר תניינא ע' יד על הגרסאות.
[3] ע' תחומין כט, יצחק ברט, גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והרב גורן;