ב"ה
היוצאים להציל חוזרים למקומם?
אחת השאלות הנפוצות בהלכות שבת ורפואה בין רופאים ועובדי-הצלה אחרים היא בעית החזרה הביתה לאחר נסיעה בשבת לטפול בחולה שיש בו סכנה[1]. לדעת רוב הפוסקים ההיתר לחזור הוא רק באיסור דרבנן, ואכן המקובל הוא בבתי החולים להסיע את האחיות למשמרות בשבת על ידי נהג גוי[2]. אף על פי כן עולות גם שאלות הנוגעות לאיסור תורה, כגון בכוננים של הצלה שיוצאים בעצמם עם רכבם לצורך הצלה, האם מותר להם לחזור. וגם לגבי אחיות הנוסעות על ידי נהג גוי, הרי אם המרחק הוא יותר מי"ב מיל הרי י"ב מיל הוא מן התורה.
במשנה עירובין דף מד ע"ב שנינו:
מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא כל היוצאים להציל חוזרין למקומן.
וכתב רש"י:
מי שיצא ברשות – כגון לעדות החדש, או להציל מן הגייס ומן הנהר.
ובגמ' מה ע"א:
וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואפילו טובא והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן ומאי קושיא דילמא להציל שאני.
אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אמרו אלא אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפילו טובא?
אמר רב [יהודה אמר רב] שחוזרין בכלי זיין למקומן כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.
רב נחמן בר יצחק אמר לא קשיא כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן[3].
ופרש רש"י שם:
ואפילו טובא – יותר מארבעת אלפים, בתמיה: והאמרת רישא: היכא דלא מיבלען – אלפים אית ליה, ותו לא.
אמר רב יהודה אמר רב – לא תימא אפילו טובא, דלא שרי אלא אלפים, והא אתא לאשמעינן: דחוזרין בכלי זיינן, ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן, ולא יחללו שבת בחזרתן, וטעמא מפרש לקמן.
דילמא להציל שאני – ומי שיצא ברשות דמתניתין – איכא לאוקמי בעדות החדש, ובחכמה הבאה לילד, אבל הבא להציל מאויבים – יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו טובא נמי יכנסו לעיר.
לא היו זזין משם – ביוצאין חוץ לתחום להעיד על החדש מיירי, במסכת ראש השנה (כג, ב), לא היו זזין, דמי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות.
והבא להציל מן הגייס כו' – וקאמר: אלפים ותו לא, ומתניתין קתני כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ואפילו טובא.
מניחים כלי זיינן – בחזירתן, בבית החיצון שמוצאין חוץ לחומה.
הכירו בהן אויבים – שיצאו חוץ לעיר, ורדפו אחריהן.
נכנסו – היוצאין ליטול כלי זיינן והבית צר, ודחקו זה את זה.
נצחו ישראל – אלפים ותו לא.
נצחו אומות העולם – חוזרין למקומן אפילו טובא.
ומכאן כי שתי הלכות נפרדות נאמרו בדין החזרה מפעולת הצלה אחת קובעת היתר לחזור עד אלפיים אמה עם כלי הנשק גם כאשר יד ישראל תקיפה והשניה קובעת לחזור אפילו יותר מאלפיים אמה כאשר יד האומות תקיפה וכן כתב הב"ח בסימן תז (הרב אבידן זצ"ל, דרכי חסד פרק י').
ובשו"ע הלכות תחומין סימן תז סעיף ג:
כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו; ואם היתה יד כותים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם.
לכאורה משמע שההיתר לחזור עם כלי זיינם הוא רק אם יש סכנה מיד כותים, ומוסיף שם המשנה ברורה בס"ק י:
ובכלי זיינם – וזה מותר אף כשיד ישראל תקיפה דאם היה מקומם בתוך אלפים מותר לחזור בכלי זיינם דאם יסלקו הכלי זיין מהם יש לירא שמא ירדפו האויבים אחריהם כמבואר בש"ס [ב"ח וא"ר]:
כלומר שההיתר לחזור עם כלי זיינם מבוסס על היתר פיקוח נפש[4].
וברבנו יהונתן על הרי"ף שם יב ע"א כתב שמותר לחזור בכלי זיינן אפילו באיסור תורה:
ומשום דקשיא רישא אסיפא אוקימנא חוזרין בכלי זיינן למקומן ולא חיישינן להעביר ד' אמות ברה"ר ולא להכנסה לפי שסכנת נפשות היה בדבר אם יניחום חוץ לתחום או מחוץ לעיר באותו מקום שנאמר להם כבר נעשה מעשה שמא ירגישו בהם אויבים ויקחום ולא יהיה להם להנצל כשיצורו על העיר[5].
אבל ברמב"ם מצאנו טעם אחר להיתר לחזור, בהלכות שבת פרק ב' הלכה כג:
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
הרמב"ם נקט כאן טעם אחר, והוא "שלא להכשילן לעתיד לבא", ומקורו לכאורה במשנה בראש השנה כא ע"ב:
משנה בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
ולכאורה גם דעת התוספות בעירובין מד ע"ב שההיתר הוא משום שלא להכשילן, שכתבו שהתירו סופן משום תחילתן:
כל היוצאין להציל חוזרין למקומן – הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם.
ומשום תחילתן, פירושו שבעתיד לא יצאו להציל. וכן רשב"א בביצה יא ע"ב:
וא"ת ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מ"ד ב') כל היוצאין להציל חוזרין למקומן [ובר"ה כ"ג ב'] חכמה הבאה לילד והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן, וי"ל דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קמ"ל וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.
בדעת הרמב"ם האחרונים דנו בקושי, שהוא סותר את עצמו, בהלכה הנ"ל כתב:
…וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
אבל בהלכות שבת פרק כז הלכה יז כתב:
…וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.
כאן הרמב"ם פסק כמו שני התירוצים בגמ' עירובין ביחד. ולא הביא הטעם שלא להכשילן לעתיד לבא. האחרונים דנו באריכות בסתירת הרמב"ם, ובהסבר הסתירה תלוי גם היקף ההיתר שלא להכשילן לעתיד לבא.
לכן דנו האחרונים האם טעם זה "שלא להכשילן לעתיד לבא" יכול להתיר גם איסור תורה או רק איסור דרבנן. (לכאורה יש כאן שאלה הסטורית: אם ר"ע עיקב את העדים מלהגיע לירושלים, הרי יש יותר מי"ב מיל. אבל אם הכוונה ליבנה, יתכן שאין תחום דאורייתא מלוד עד יבנה, ראה במאמרו של הרב מנחם ולדמן בענין זה, בהערות על מאמרו של הרב מרדכי הלפרין, אסיא כרך ד' תשמ"ג עמ' 71).
בשו"ע הלכות יום טוב סימן תצז סעיף טז פסק המחבר:
השוחט בהמה בי"ט, טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט, שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה.
וכתב המגן אברהם ס"ק יח שמטעם זה של חשש לעתיד לבוא אי אפשר להתיר אלא איסור דרבנן:
להפשיטה. דלא שרי סופן משום תחלתן אלא במלאכה דרבנן אבל הפשט הוא דאורייתא (ב"ח) וכ"מ בגמ' גבי מליחת חלבים ע"ש ועיין בשבת דף קי"ז דשקיל ליה בברזי.
שאלה זו נשאל הגרמ"פ באגרות משה או"ח ח"ד סי' פ':
הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה… ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל.
אבל עיקר מה שיש לדון הוא לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק וא"א לילך רגלי ואף אם אינו רחוק כל כך אבל הוא בלילה שיש לחוש לילך רגלי מצד הרוצחים שמצוין עתה ולהשאר שם כל השבת ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב. ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב"
הגרמ"פ בהמשך התשובה מתיר גם איסור דאורייתא. וכן הביאו האחרונים מחתם סופר שמתיר לחזור לביתו גם אם החזרה כרוכה בחילול שבת במלאכות דאורייתא[6]. וכן בשאילת יעבץ.
הגרש"ז אוירבך בספר מגחת שלמה סימן ז' סעיף ג' כותב כי מפני החשש שלא להכשילו לעתיד לבוא לא התירו אלא איסור דרבנן בלבד ראייתו העיקרית מקושיית התוס' עירובין שם והרשב"א מסכת ביצה דף יא ביחס להיוצאין להציל שחוזרים למקומם מדוע דין זה לא נמנה במסכת ביצה ביחד עם שאר הדברים בהם התירו סופן משום תחילתן ואם נאמר שלהיוצאין להציל התירו אף איסור דאורייתא הכיצד מקשים התוס' והרשב"א מדוע אינם נמנים עם שאר הדברים הלא בשאר הדברים ברור שלא התירו איסור תורה ואילו להיוצאין להציל אף איסור תורה התירו ומכאן שאף להיוצאין להציל לא התירו אלא איסור דרבנן בלכד.
יש לדון האם קיים ההיתר מצד נמצאת מכשילן ביחס לחיילים המשרתים בצבא שהרי הם חייבים לבצע פקודה ואם לא יעשו אותה יענשו, וכן אני נתקלתי בשאלה דומה, כשהייתי לאחר מלחמת יום הכפורים ביחידת הנדסה מעבר לתעלת סואץ, ובשבת בגלל מתיחות שהיתה מול הצבא המצרי, פינו אותנו באוטובוסים לכיוון רפידים. ובאמצע השבת נדרשנו לחזור למקומנו. כאן לא שייך שנמצאת מכשילן לעתיד לבא כיון שאני יוצא להציל את עצמי.
בשו"ת היכל יצחק סימן ל"ב כתב שההיתר לא חל על שוטרים. ב"עמוד הימיני" עמודים ר"ג ר"ד השיג עליו. ב"משיב מלחמה" חלק א עמוד ר"ל לא חילק בין צבא לשאר יוצאים להציל. ב"תורת חסד" לרב א אבידן זצ"ל עמוד קל"ט בהערה דייק מדברי הכ"מ על רמב"ם הלכות מלכים פרק ו י"ג שגם במחנה החוזר על פי פקודה קיים החשש, וממילא ההיתר. במציאות נראה שיש חשש שאם הפעילות המיבצעית תקשה על החייל ולא יהיה רצון מצידו לעשותה הוא עלול להשתדל להתחמק מלעשותה תוך שמירת חוקי הצבא. סיפר לי הרב יששכר גואלמן נ"י שעל פי נסיונו קיימת פגיעה חמורה ברמת הביצוע של משימות כגון מארבים אם החיילים מרגישים שהוטלה עליהם משימה ש"הענישה אותם" שוב שמעתי מהגרש"ז אויערבך שליט"א שהחשש של נמצאת מכשילן' קיים גם בצבא. (הצבא כהלכה פרק כד, ע' ר"ל).
[1] בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' סעיף עט כתב שנהג שנסע מחוץ לתחום אסור לו לחזור אלא אם כן יש צורך וחשש שיצטרכו אותו במקומו. ובסעיף פא כתב שמותר לו לחזור עם נהג גוי אם זה בתוך אלפיים אמה.
[2] ובנוגע לשאלת הליכה יותר מי"ב מיל, ע' חתם סופר חו"מ קצד: "מ"מ נ"ל מבואר מלשון התוספ' דעירובי' הנ"ל דבין לרשב"ם ובין להתוספ' ליכא איסור דאוריי' דתחומין כשהגוי מוציאו חוץ לתחום אלא משום גזירה שמא ירד מהקרון וילך ברגלי' וזה גזירה מחודשת והוא איסור דרבנן קל".
[3] כתב הרא"ש סי' ה' שיש לפסוק להלכה כמו שתי האוקימתות כשיטת רב נחמן בר יצחק שהוא בתראה וכשיטת רב יהודה אמר רב ששנינו כמותו בברייתא ומשמע מדבריו שלא נחלקו רב ורב נחמן בר יצחק בדין אלא רק באיזה אופן ליישב את סתירת הברייתות אך הכל מודים שאם ניצחו ישראל אינם מותרים לילך אלא אלפיים אמה אך רשאים הם ליטול כלי זיינם עמהם ואם ניצחו אומות העולם אזי רשאים הם לחזור למקומם וכלי זיינם עליהם אבל מדברי הרמב"ם שבת פכ"ז הי"ז מתבאר שרב נחמן בר יצחק חולק על דברי רב ואינו מתיר ללוחמים לשוב עם כלי זיינם אלא באופן שנצחו הגויים את ישראל אבל אם נצחו ישראל את אומות העולם אינם רשאים ליטולעמהם את כלי זיינם (הערה, ש"ס מתיבתא)
[4] וכתב הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה סי' ז' שתוך אלפיים מותר בכלי זיינן אפילו באיסור דאורייתא גם כשישראל נצחו: "וכן נראה גם מפשטות דברי השו"ע שכתב שם שכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם דה"ה נמי דשרי אפי' בנצחו ישראל לקחת עמם כלי זיינם תוך אלפים אמה אפי' דרך רה"ר, כי סתם חזרה למקומם היינו נמי אפי' ברה"ר לדעת הב"י שלא מצריך כלל התנאי של ששים רבוא, וחוזר אני עכשיו ממה שכתבתי ב"מוריה" תשל"א "דבהא גופא דמחלקינן בין אלפים אמה ויותר כלול גם חילוק זה שבין אורייתא ודרבנן" וכתבנו דלא שרי אלא בכרמלית, ולכאורה ודאי מסתבר הכי דכיון שנצחו ישראל ויכולים שפיר לשבות במקומם בלא שום פחד דאי אפשר כלל להתיר להם איסור תורה של מלאכת הוצאה והכנסה והעברת ד' אמות ברה"ר, מ"מ מהא דכתב רבנו יהונתן את דבריו על "כבר נעשה מעשה" וגם המאירי מפורש כתב דשרי גם בנצחו ישראל, ולדברינו הרי נמי מוכח הכי מהשו"ע דכיילינהו בהדי אהדדי בסי' שכ"ט דודאי מסתבר דה"ה נמי שלענין הוצאה והכנסה בכלי זיינם ג"כ שוים הם ומה שמותר בנצחו עכו"ם אפילו טובא מותר נמי באלפים אמה דשרי בנצחו ישראל."
[5] יש אחרונים שהבינו את רבנו יהונתן שההיתר אינו משום פיקוח נפש, ע' להלן, בשם חתם סופר שאילת יעבץ ועוד. ע' הערה לספר הצבא כהלכה פרק כד הערה 18 ע' רכט.
[6] החתם סופר השווה גדרי חילול שבת בקדוש החדש ובחוזרים מהצלה (שו"ת חת"ס או"ח סי ר"ג וראה עוד חו"מ סו"ס קצד וח"ו ס' צט). וכן נראה מדברי הגרי"א הרצוג (התורה והמדינה ה-ו עמ' כו'-כז'. שו"ת היכל יצחק או"ח ס' לב') וכן העלה להלכה הגר"מ פיינשטיין (תחומין א'). הגרש"ז אוירבך מוריה סיון – תמוז תשל"א שהבין שלדעת החת"ס יהיה מותר לחזור טפי מאלפים אמה