ז. קדימה בפיקוח נפש

ב"ה

ז. קדימה בפיקוח נפש

כל מערכת שמטפלת במספר רב של חולים נתקלת בשאלת הקדימות, היא נוגעת למתן תרופות יקרות, השתלת איברים וחיבור למכונת הנשמה, הקצאת מיטות בטיפול נמרץ ועוד ועוד.

שאלה זו קיימת בבתי חולים, חדרי מיון, מד"א וכל ער"ן (אירוע רב נפגעים), קיימות הוראות של מד"א לטיפול באירוע רב נפגעים והוראות של משרד הבריאות, ולאחרונה השאלה נדונה לגבי מגיפת הקורונה בכל מיני פורומים, תורניים, רפואיים, ממשלתיים ועוד. החולים הקשים בקורונה נזקקים לאשפוז ביחידות לטיפול נמרץ, והקשים במיוחד זקוקים להנשמה באמצעות מכשיר הנשמה, ולעתים גם באמצעות מכשיר אקמו (ECMO) לאור מספר הנדבקים הגדול, ובמיוחד לאור המספר הגדול של הנזקקים בו-זמנית לטיפול נמרץ ולמכשירי הנשמה, ולפרקי זמן ארוכים, הגיעו מספר מדינות לאי ספיקה של מערכת הבריאות, לכן לאחרונה שאלה זו נדונה בפורומים רבים.

שאלה זו נוגעת גם לשאלות של הקצאת משאבים: האם להשקיע כסף רב במכשיר MRI לדוגמה, שמציל מספר אנשים בחודש, או להשקיע במניעה של מחלות לב וכדו' ויציל הרבה יותר אנשים.

מצאנו גדרי קדימה במשנה בהוריות, מצאנו בהלכה גם קדימה לפי תור, ויש כמובן קדימה שנדונה בשעור הקודם של חיי עולם לחיי שעה. מה סדר הקדימויות בין קדימות אלו?

ראשית יש לדון ממשנה בסוף מסכת הוריות יג ע"א:

האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה: כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר. אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה יז-יח:

היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.

במה דברים אמורים בשהיו שניהן שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו, ואם היה אחד מהן רבו או אביו אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן טו:

סעיף א: צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול…

סעיף ב: היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש.

להחיות, האיש קודם, ולדין האשה קודמת. אם כן הכללים אינם שוים בנושאים שונים. אם כן האם אמנם המשנה בהוריות מדברת על הצלה או על צדקה? אם על צדקה (ונראה שכן דעת הרבה ראשונים[1], אין ראיה להצלה.

אכן בצדקה הגדר שונה, ע' שו"ע יורה דעה הלכות צדקה סימן רנא סעיף ג:

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם.

לגבי צדקה יש קדימה לקרבת דם שלא מצאנו במקומות אחרים. אם כן האם המשנה בהוריות מדברת על הצלה ממש?

ואכן כך כתב הבית יוסף בסי' רנא, הלכות צדקה, אות ח', על מה שכתב הטור שמקדימין האשה לאיש:

והא דתנן בסוף הוריות (יג.) האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי צ"ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא…

(ע' תוספות נזיר מז ע"ב ד"ה והתניא משוח מלחמה)

וראה בשו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סח מקרה שפסק כך למעשה במקרה מזעזע:

נשאלתי מחותני הה"ג כמהר"מ כ"ץ נר"ו הרי שהעכו"ם אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דת, ויש סיפוק בידינו לפדות א' מהם בסך ממון אשר יושת עליו, מעתה היאך יש לעשות בזה שהא' זכר והא' נקבה, מי קודם, דיש לחוש יותר לנקבה שלא תטמע בין הגוים, כיון שזרעה כשר, ויש לו דין ישראל לכל דבר.

והשבתי שאיני יודע מקום הספק דהא מתניתין היא סוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות לפי שקדושתו מרובה, וכ"ש לענין העברה על דת, שהצלתו קודמת, כי המחטיא לאדם גדול מההורגו וגם מאחר שישנו מרובה במצות יותר מאשה, ויוכרח לעבור ביתר הרבה מאד ממה שהאשה חייבת, על כן ודאי הדין נותן שהזכר קודם גם לפדיון זה להחיות נשמתו….

וכן כתב החזון איש יו"ד סי' סט אות ב', נדפס גם בליקוטים ב"מ סי' כ', שלהצלה הולכים אחר המשנה בהוריות. וכן כתב הרב אונטרמן, בספרו שבט מיהודה שער ראשון, מצות פיקוח נפש וגדריה אות ד' (ע' סט, נדפס ב"התורה והמדינה" וכן "בצומת התורה והמדינה" חלק ג' ע' 320):

כשאין סממני הרפואה מספיקים ויש כאן חשש סכנה וצריכים לבחור חולקם עפ"י זכות קדימה יקדים לפי חשיבותם העצמית כמפורש במשנה דהוריות ולא יתחשבו בקרבת משפחה או בידידות אולם אם אין סכנה בדבר אז מי שנותן משלו יש לו הרשות להקדים לקרובים ולשכנים כמו שהזכרנו אבל בבית הולים ובמוסד צבורי אחר אין הדרגא לפי קרבת המשפחה של המחלק אלא לפי חשיבות בלבד.

וכן הרב הרשלר, "חיובי הצלה בחולים ומסוכנים" הלכה ורפואה כרך ב' ע' מ', כתב:

לדינא, אם יש בבית החולים רק מיתקן אחד ויש כמה חולים הנצרכים וכולם בדרג מחלה וסיכון אחיד, יש להעדיף את סדר העדיפויות שבמשנה.

והגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן פו[2] כתב:

כתב הפמ"ג בריש סי' שכ"ח במש"ז סק"א אם יש אחד שודאי מסוכן עפ"י הרופאים וכדומה, וזה ספק, ורפואה אחת אין מספקת לשניהם, הודאי דוחה הספק עכ"ל, ולכן צריכים בעיקר להתחשב עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה, – התחשבות בגיל לא באה כלל בחשבון – ועיין בסוף מס' הוריות במשנה ובגמ' סדר של עדיפות בענין הצלה משבי וכן לענין צדקה וכדומה, אך חושבני שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי זה.

ברור שהיום לא ניתן ללכת לפי הקדימויות שבמשנה בהוריות. אבל על פי דברי הפרי מגדים שמביא במנחת שלמה שם, שהמשנה בהוריות לא מדברת כשיש סיבה רפואית להעדיף אחד על פני השני, אז יש מקום להעדפה על פי החשיבות שבמשנה. אבל כשיש סיבות להעדפה, כמו כללי מד"א בטיפול בער"ן (אירוע רב נפגעים), או הוראות של חדר מיון לסדר הטיפול הדחוף, ודאי שגם המשנה מודה שאין ללכת אחר חשיבות. אלא שלפי זה יוצא שבמקום שאכן מבחינה רפואית אין נפ"מ, עקרונית יש מקום ללכת אחר קדימה זו, אלא שכפי שכתב הגרש"ז אוירבך בזמננו קשה מאד להתנהג על פי זה.

וראה מה שכתב הרב צבי שכטר שליט"א במכתב בתקופת הקורונה, ולדבריו פשט המשנה הוא שהולכים בקדימה למי שיותר נצרך לקהילה:

ובמשנה סוף הוריות (דף י"ג) הובא סדר קדימות בהצלת נפשות, לבסוף איתא שמה שממזר ת"ח קודם כו', ועי' בהגר"א  ליו"ד סימן רנ"א ס"ק י"ח שהביא מירושלמי (הוריות ג:ה) שהסדרן קודם לפלפלן, ונראה שהקובע בזה הוא שמקדימים  להציל את זה שהקהילה צריכה לו ביותר, ועי' אגר"מ (חו"מ ח"ב סימן ע"ד) שקשה לעשות מעשה עפ"י כללי המשנה בלי  עיון גדול (ומסתמא היינו טעמא דהכי איתא שמה במשנה שהאיש קודם לאשה להחיות, ומסתמא ה"ט, שגברים מקיימים יותר  מצוות מאשר הנשים, שפטורות ממ"ע שהז"ג, ובזמננו יש הרבה נשים שעוסקות בתורה ובמצוות יותר מאשר הגברים  וכו', וכללי המשנה מיוסדים על ההנחה שלפי סדר קדימות זה נרויח יותר בעבור הקהילה). וד"ז קשה מאוד לקבוע מי  נצרך לקהילה יותר ממי (דמאי חזית וכו'). ומטעם זה המקובל אצל הפוסקים שלא לנהוג על פי המשנה.

לכאורה סברא פשוטה שמקדימים חיי עולם לחיי שעה. יתר על כן יש פוסקים האומרים שאם קרוב לודאי שיגיע חולה שנזקק למכשיר הנשמה שיצילו, וכאן לפנינו יש חולה הזקוק למכשיר אבל זה יועיל לו רק למשך זמן קצר, יש הסוברים שלא נותנים לו את המכשיר, וזה נחשב ששניהם לפנינו.  וכן כתב הרב שכטר במכתב הנ"ל:

והיות שאנו יודעים מראש שיבואו הרבה חולים לביה"ח, אפילו באו בזא"ז נראה שדינם כבאו בב"א, ומחוייבים הרופאים  לטפל בכולם בשוה – אם זה אפשר, ואין להם ברירה אחרת אלא לעשות כנ"ל.

אבל יש לברר מה הדין יהיה אם אפשר לתת לאחד תרופה לחיי עולם או לחלק לשנים לחיי שעה, וכן במכשיר הנשמה, כשאפשר לתת לאחד לחיי עולם או לחבר שניים יחד באופן שפחות יעיל, ויועיל לשניהם רק לחיי שעה, מה קודם?   זה תלוי מה מקור הדבר שמקדימים חיי עולם, האם זו סברא פשוטה, או שניתן ללמוד ממקור בגמ'?

לכאורה דבר זה נוגע להבנה במחלוקת בין פטורא ורבי עקיבא בב"מ ס"ב ע"א:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.

ויש בזה שלש אפשרויות:

א. האם המחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא היא לגבי המשמעות של חיי שעה לעומת חיי עולם, שבן פטורא טוען שגם חיי שעה הם חיים גמורים, שהרי מפקחים את הגל בשבת גם על חיי שעה, ולכן עדיף לתת לשניהם חיים מאשר לאחד, אף אם חיי שנים הם חיי שעה (הסבר החזון איש, ע' להלן).

ב. או שמחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא היא שלדעת רבי עקיבא יש עדיפות למי שהקיתון שלו, משום חייך קודמים, ולא משום שחיי עולם עדיפים על חיי שעה. כאפשרות זו משמע בשיטה מקובצת בב"מ שם:

שנים שהיו מהלכין בדרך וכו' חייך קודמין לחיי חברך. ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.

לפי אפשרות זו, רבי עקיבא יודה במקום שהקיתון אינו של אחד מהם, או במקום שהקיתון נמצא בידי אדם שלישי – או התרופה נמצאת אצל הרופא שצריך לתת לאחד לחיי עולם או לשנים לחיי שעה, או במכונת הנשמה, כשאפשר לתת לחיי עולם של אחד או לחבר שנים ביחד אבל לחיי שעה. לפי אפשרות אחרונה זו רבי עקיבא מודה שניתן לשנים לחיי שעה.

וכן לפי אפשרות זו, שיש עדיפות למי שהקיתון שלו, אם כן יתכן שאפילו אם בעל הקיתון יחיה חיי שעה, אין הוא מחוייב לתת את הקיתון לחברו שיחיה חיי עולם[3]. אלא שדרך זו לא מסתברת, שהרי אף אם אסור להציל עצמו בממון חברו, היינו בלא לשלם, אבל מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו אם כוונתו להחזיר, ואם כן לענין הצלה לא משנה אם הקיתון של אחד מהם (ע' חזון איש להלן שטוען שאין נפ"מ של מי המים, אלא מטעם אחר, שכיון שהוכרע שחייך קודמין, הרי אם גוזל את המים מחברו הוא גוזל את נפשו).

ג. ואולי יתכן שמחלקתם היא האם בשפיכות דמים פסיבית – כשאחד שותה וכתוצאה מזה חברו ימות – נאמר גם כן יהרג ואל יעבור, ואולי זו סברת בן פטורא, ודין יהרג ואל יעבור נאמר גם במקום זה[4]

ע' בספרו של הרב דייכובסקי, "לב שומע לשלמה" סימן לט שדוחה את האפשרות האחרונה:

אולם כשנעיין בספרא תורת כהנים פרשת בהר פרשתא ד' ברייתא ג' נמצא שדברי בן פטורא אינם שייכים כלל ליהרג ואל יעבור. ואלו דברי הספרא:

"שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון אחד של מים אם שותהו אחד מגיע לישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים דרש בן פטורי ישתו שניהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך אמר לו רבי עקיבא וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך"

לגירסת הספרא גם בן פטורא מתבסס על הפסוק וחי אחיך עמך אולם הוא מפרש את הפסוק בצורה שונה מרבי עקיבא עמך שניכם יחד אין בן פטורא אומר את דבריו ללא מקור כפי גירסת הברייתא במסכת בבא מציעא.

ברור איפוא שאין טעמו של בן פטורא משום שבשפיכות דמים אומרים יהרג ואל יעבור שא"כ לא היה זקוק בן פטורא לפסוק וחי אחיך עמך והיה יכול זאת מן ההלכה הכללית של יהרג ואל יעבור טעמו הוא שאין כאן כלל ענין של רציחה אלא ענין של הצלה והשאלה אם להעדיף חיי שעה לשניהם או חיי עולם לעצמו זו הבעיה שעומדת כאן מן הפסוק וחי אחיך עמך למד בן פטורא להעדיף חיי שעה לשנים על פני חיי עולם לאחד ואילו ר"ע למד מפסוק זה שחיי עולם של בעל הקיתון עדיפים.

ואם אין כאן שאלה של איסור שפיכות דמים שיהרג ואל יעבור אלא ענין של קדימות, יש מקום לומר כפי שכותב הרב קוק במשפט כהן, שאחד יכול לוותר על המים לשני, גם לבן פטורא.

דעת החזון איש שם:

טעמי' דבן פטורא דכיון דיש חיי שעה לשניהם דאם ישתו שניהם יחיו לפי שעה וקיי"ל יומא פ"ה א' דעל חיי שעה מפקחין את הגל א"כ אין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חברו ואע"ג דמסכנין חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם כדאמר ע"ז כ"ז ב' הכא שאני שהרי שניהם שוין בזכות חיי עולם וכל אחד מהם שישתה יחי' חיי עולם ובא לבכר עצמו על חברו משום שהמים שלו אינו יכול לזכות בזה כיון שיש חיי שעה לשניהם. ועוד דנהי דיורדין לספק הפסד חיי שעה משום ספק הצלה מ"מ אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חי עולם של חברו.

ור"ע סבר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו ונראה דאין חברו רשאי לגזול ממנו מימיו דאע"ג דאדם רשאי להציל עצמו בממון של חברו הכא כבר הוכרע הדין דחייך קודמין והוי הגוזל גוזל נפש של חברו.

ונראה דאם יש לאחד מים ולפניו שני צמאים נמי תלוי בפלוגתא דלב"פ נותן לשניהם וימותו שניהם דהא אף אם יתן לאחד יתחיב לתלוק עם חברו ולר"ע יתן לאחד שירצה. ואע"ג דלהנותן ליכא משום חייך קודמין מ"מ כיון שזה שיזכה יציל עצמו כדין, רשאי הנותן ליתן לו. ונראה דחייב ליתן לאחד כיון דבשביל חייך קודמין אמרה תורה דחיי עולם שלו קדם לחיי שעה של שנים, גם הנותן צריך להשתדל טפי בהצלת חיי עולם…

לפי החזון איש הנדון כאן הוא חיי שעה לעומת חיי עולם. ואם כן נפ"מ למקומות שזה עומד לעומת זה (ומפורש בחזון איש שאין נפ"מ של מי המים).

אם כבר התחילו בטיפול בחולה שיחיה חיי שעה, האם מותר להפסיק ולתת את מכשיר ההנשמה לחולה שיחיה חיי עולם? ראה שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן פו (וכיו"ב כתב באגרות משה חו"ב ב' סי' עג):

להעביר מכשיר הנשמה מחולה לאחר שהוא במצב יותר קשה או שיש לשני יותר סיכויים להצלה מסופקני מאד, כי יתכן דחשיב כאילו הראשון כבר זכה במכשיר והחולה עצמו ודאי פטור מליתן מכשיר שלו לאחר אף אם השני יותר מסוכן, וכן אם כבר התחיל הרופא להתעסק עם חולה מסוכן מסתבר דכמו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כך הוא פטור – ואולי אסור – מלהניח את הראשון ולהתעסק עם השני כששניהם בסכנה אף אם יש יותר סיכוי להציל את השני. אגיד לו נאמנה שאין אני קובע מסמרים בכל מה שכתבתי כי השאלות הן חמורות מאד, ואינני יודע ראיות ברורות[5].

תוספת:

אולי יש לומר בסברת בן פטורא, על פי הגר"ח על הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שהעמיד שתי אפשרויות בהסברת דין מאי חזית:

דלא קעבדה מעשה אין בה הך דינא דתהרג ואל תעבור. אלא דברוצח גופא צ"ע בזה, דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמ' הך סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי בתרי גווני, או דנימא דכיון דשקולין הם שניהם ע"כ ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה ועל מעשה בידים יהרג ואל יעבור, או דנימא דכיון דשקולין הן ממילא אינה נדחית בפני פקוח נפש, ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידים דלעולם אין בה דין דחיה, וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני, וגם ברציחה גופה אם הי' שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה ג"כ אמרינן כיון דשקולים הם ואין חבירו נדחה מפני פקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיון דלא חלה דין דחיה בהרציחה.

והוכיח כדרך השניה, ממה שר"ע צריך פסוק שחייך קודמים, היינו שלולא הפסוק הייתי אומר שגם בשב ואל תעשה ובהצלה יש דין של מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, הרי שביסוד הדין גם ברציחה בכל ענין יהרג ואל יעבור. ואם כן זו סברת בן פטורא שסברת מאי חזית שייכת גם בשב ואל תעשה, ובמקום שימות אדם אין דין של פטור מפני פיקוח נפש, דמאי חזית. ולכן לבן פטורא ישתו שניהם, משום שדורש את 'וחי אחיך עמך' לגבי החזרת ריבית ולא שחייך קודמים.

[1] ראה מאמרו של הרב יצחק ליפשיץ על קדימה בהצלת נפשות.

[2] וראה עוד בדף פרשת שבוע של משרד המשפטים, פרשת קרח תש"פ גליון 502, "קדימה בטיפול רפואי – בעקבות מגפת הקורונה", ד"ר יעקב שפירא; בנתיב ההלכה, הרב מכאל ימר, קדימויות בטיפול רפואי, ע' 195 (שם הביא את הסבר הנצי"ב במחלוקת ר"ע ובן פטורא שמיירי במקום שיש ספק אם ימותו ולא בודאי, והמחלוקת היא אם מותר לאדם לסכן את עצמו להצלת אחר – דברי הנצי"ב לא הובאו כאן). ראה ניר עמדה של הוועדה הציבורית לתיעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה (ועדה משותפת למועצה הלאומית לביואתיקה, ללשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל ולמשרד הבריאות).

[3] ע' הרב דייכובסקי שם שהביא את דברי הרב משה שמואל שפירא, בספר "רבי משה שמואל ודורו" תשובה לד:

"על דבר שנים שהיו מהלכים בדרך בזה אין כל ספק שגם אם שתייתו תהיה רק לחיי שעה הוא קודם לחברו אחרי שכלל גדול הוא שעל חיי שעה מחללים את השבת וא"כ אנו רואים שהתורה לא תחמה תחומים וגבולים לכמה שנים תהיה ההצלה כי האם יש בכוח אנוש לדעת לכמה שנים תועיל הרפואה לפעמים היא ארוכה ולפעמים קצרה ולפי חשבון זה החליטו חכמינו שגם לחיי שעה מפקחים וא"כ רבי עקיבא החולק על בן פטורא מטעם חייך קודמים בודאי לחיי שעה הוא קודם ואין צריך לזה ראיות".

[4] ויש שפרשו שמחלוקת ר"ע ובן פטורא היא רק במדבר שיתכן ששניהם יגיעו ליישוב או שימצאו אורחת ישמעלים שתתן להם מים, ולא בודאי. ע' הרב אשר וייס שיעור לפרשת בהר תשע"ז

[5] וכתב בנשמת אדם יו"ד רנ"ב אות ב': אך אם הרופא כבר התחיל לטפל בחולה אחד או חיבר אותו למכשיר ובא חולה שני שזקוק לטיפול של הרופא או לאותו מכשיר, אסור לרופא לעזוב את החולה הראשון כדי לטפל בשני וכן אסור לקחת את המכשיר מהחולה הראשון כדי לחברו לחולה השני. וזה אע"פ שהחולה הראשון רק בספק אם הוא יתרפא על אף הטיפול והשני ודאי יתרפא אם יקבל הטיפול כעת, וכן אפילו אם הראשון הוא אדם זקן מופלג וחולה, והשני אדם שבעיקרו בריא וצעיר.

וכ"כ לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: אין דוחין נפש מפני נפש אפילו להציל עצמו או אחרים, אפילו לחכם גדול וצדיק גמור שרבים צריכים לו, בקירוב מיתתו של איש פשוט זקן מופלג אפילו חרש ושוטה שהוא רק למשא על המשפחה, כי רק לענין הצלה יש דין קדימה, עכ"ל

וראה הלכה ורפואה כרך ב' "לעזוב גוסס כדי לטפל בחולה" הרב זלמן נחמיה גולדברג, ע' קצ"א.