ח. הסתכנות להצלה

ב”ה

ח. הסתכנות להצלה*

בכתב העת אסיא קג-קד במאמר בנושא מחלת אבולה וביקור חולים, הביא את ‘תקנת הקהילות’ שכתב אהרון בן משה הרופא, בתקנות של בני החבורה של ביקור חולים:

גם קיבלנו על עצמנו לבקר כל חולה חוץ מאם יהיה בו ח”ו איזה איזה איזה איזה חולי שאינו שכיח שראוי להרחיק ממנו כגון חולי שלשול מעיין ודבר ר”ל… ובכלל זה עלה במוסכם שאם ח”ו עכצש”ת שיהיה בין הילדים חולי אבעבועות שקורין פאקין בלשון אשכנז… אז פטורים אנחנו בני החבורה מן המשמור לגסיסה, חוץ מאותם אנשים שבניהם כבר חלו בחולי זה הם מחוייבים לילך.

הרב זילברשטיין, בשעורי תורה לרופאים נשאל כמה שאלות בנושא זה של מידת החיוב להסתכן כדי להציל אחרים. בח”ב סי’ קי”ד נשאל:

חולה או פצוע השוכבים במקום שסכנה לגשת אליו מחמת יריות האויב ובמרחק מה נמצא רופא במקום מוגן האם חייב הוא מבחינת ההלכה לצאת ממקומו ולסכן את חייו כדי להצילם מאחר וידוע שאם לא יקבלו עזרה דחופה ודאי ימותו או שמא מותר לו לנהוג לפי הכלל של חייך קודמים ופטור מלהסתכן כדי להצילם.

ד”ר דב ארליך מפקד רפואי חבל עזה

כמובן שבשעת מלחמה הגדר הוא שונה, ע’ שם ע’ 321 בהמשך התשובה הנ”ל. ובאסיא כרך מא עמ’ 8 (וכן בשבילי הרפואה, בי”ח לניאדו) ע’ נח) נשאל שאלה אחרת באותו ענין:

רופאת ילדים נקראה להגיש עזרה לילד שחלה וסכנה נשקפה לחייו הרופאה היתה בתחילת הריון ונודע לה שהילד ומשפחתו חולים באדמת וכידוע הנסיון בימינו מראה שכ מהנשים שחלו באדמת או שנגרמה לעוברים הפלה טבעית ומתו או שנולדו בעלי מומים ר”ל הרופאה עמדה בפני שאלה חמורה האם עליה להכנס לבית החולה ולהגיש לו עזרה ולקוות שלא תנזק או שאין לה להכניס עצמה ואת עוברה לחשש סכנה שהרי נוסף לסכנת העובר היא עצמה גם בסכנה שהרי הפלה נחשבת לפי דין תורה לפקוח נפש מה היא דעת תורתנו הקדושה על מקרה זה?

שאלה זו נוגעת מה שנדון בשעור הקודם בגדר “חייך קודמין”, האם זה נאמר גם במצב של ספק לעומת ודאי, שספק חייך קודמים לחיי חברך, או שבספק אדם צריך לסכן את עצמו. לכאורה הרי חובת ההצלה של הזולת חיובה משום “לא תעמוד על דם רעך” והרי כל לאו נדחה מפני ספק פיקוח נפש, ואם כן גם כאן לא תהיה חובה להציל במקום שיש סיכון למציל.

כתב הרמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד: “כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י”ט ט”ז) לא תעמוד על דם רעך”, וכתב על זה ההגהות מימוניות, הובא בב”י בסוף חו”מ, סי’ תכו, ז”ל ב”י:

וכתבו הגהות מיימונית (דפ’ קושטא) עבר על לא תעמוד וכו’ בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע”כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק.

שו”ת חוות יאיר סימן קמו

וש”ס דידן ב”מ ד’ ס”ב נמי הכי משמע דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי מש”כ בספק י”ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא”כ מחויב לכנוס לספק נפשו אפילו בספק הצלה וצ”ע.

וע’ סמ”ע שם שכתב שזו מחלוקת בבלי וירושלמי:

ובהגהות מיימוניות [פ”א מרוצח הט”ו דפוס קושטא] כתבו דבירושלמי [ראה סוף פ”ח דתרומות] מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה, והביאו הב”י [סעיף ב’], וכתב ז”ל, ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק, עכ”ל. גם זה השמיטו המחבר ומור”ם ז”ל, ובזה י”ל כיון שהפוסקים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו”ה השמיטוהו גם כן:

לאיזה ירושלמי התכוון הגהות מיימוניות (שלא נמצא לפנינו), יש אומרים שלירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד:

רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר’ יונתן יכרך המת בסדינו אמר ר’ שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא אזל ופייסון ויהבוניה ליה.

פירוש ידיד נפש:

רַבִּי אֵימִי אִיתְצָד נתפס ע”י גזלנים בְּסִיפְסִיפָה. אָמַר ר’ יוֹנָתָן, יִכָּרֵךְ הַמֵּת בִּסְדִינוֹ כלומר, אין דרך להצילו. אָמַר ר’ שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עַד דְאָנָא קָטִיל אָנָּא מִתְקָטִיל אני אלך להצילו, ואו שאני אהרוג או נהרג על ידם אֲנָּא אֵיזִיל וּמִשֶׁיָּזִיב לֵיהּ בְּחַיָּילָא אני אלך להצילו בכח אָזַל וּפָיֵיסוּן וִיהָבוּנֵיהּ לֵיהּ הלך ופייס אותם והחזירו לו אותו.

לאיזה בבלי כוונתו? ע’ ערוך השלחן שכותב שאין הלכה כירושלמי משום שהבבלי חולק, ובמהדורת הדפוס כתבו בסוגרייםשכוונתו לגמ’ נדה דף סא עמוד א:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו.

וכתבו התוספות שם ד”ה אטמרינכו כתב שהחשש של רבי טרפון היה משום שהוא מסכן את עצמו בהצלתם:

אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו’ – פי’ בקונטרס ושמא הרגתם ואסור להצילכם ובשאלתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך והיינו מיחש מיבעי ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים.

(ע’ שאילתות פרשת שלח קכט, ובהעמק שאלה אות ד’ שגרסתנו בשאילתות אחרת, ויתכן שהדיון שם היה רק על צער שיגרם להם).

וע’ מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רלז, לא תעמוד על דם רעך:

ולדידי גוף דין הגהות מיימוניות צ”ע כיון דהוא רק לאו ואינו עושה מעשה כלל בהעברת הלאו למה יתחייב להכניס עצמו בס’ סכנה והלא וחי בהם כתיב ופ”נ דוחה הכל אפי’ ס’ פ”נ ואי משום פ”נ דאידך זה דוקא בעושה מעשה כמבואר בראשונים דימסור עצמו ולא יהרוג לחבירו משום מאי חזית אבל אם רוצים להפילו על חבירו א”צ למסור עצמו דאדרבא דלמא דמא דידיה סומק טפי א”כ ה”ה בס’ סכנה ג”כ א”צ למסור עצמו היכי דלא עביד מעשה וע’ סי’ קנ”ז ביו”ד שם וצ”ע אך באמת ד”ז מביא בשם ירושלמי צריכין אנו לקבל באימה ומכל מקום למעשה צריך עיון דין זה ונ”ל דע”כ השמיטוהו הראשונים דלא ס”ל כן:

מה שכתב שצריך למסור עצמו על פיקוח נפש רק בקום עשה, הוא מהמבואר בראשונים

אם יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, מה סברת הירושלמי?  אם ננקוט בדעת הירושלמי בהסבר מחלוקת בין פטורא ור”ע, כהסבר העמק שאלה סי’ קמז אות ד, שם היה רק ספק פיקוח נפש, ובזה נחלקו ר”ע ובן פטורא. לדעת בן פתורא אינו חייב להציל, ולדעת ר”ע חייב להציל:

ולכאורה דעת בן פטורי תמוה וכי בשביל שא”א לקיים וחי אחיך מחוייב הוא להמית א”ע ח”ו, ואיזו תועלת תהי מה שיתן גם לחבירו. אלא הענין דאם ישתו שניהם עכ”פ יחיו יום או יומים גם שניהם, שלא יגיעו לישוב ואולי עד כה יזדמן להם מים, משא”כ אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא ובא ר”ע ודרש וחי אחיך עמך, חייך קודמין. והפי’ אפי’ ספק חיותו קודמין כדאי’ ביומא ד’ פ”ה ב, וחי בהם ולא שימות בהם, ודריש מכאן אפי ספק ס”נ דוחה כל המצות דוחי משמע ודאי שלא יבא בשום פנין לידי סכנה כמש”כ התו’ בד”ה ולפקח וה”נ דכתיב וחי אחיך עמך ודרשינן חייך קודמין פי’ ודאי חייך קודמין.

ואם כן זו המחלוקת בין ר”ע ובין בן פטורא, ומחלוקתם במקום שיש ספק האם חייב למסור את עצמו. וזו מחלוקת הירושלמי והבבלי. אבל עצם סברת בן פטורא טעונה בירור, ע’ בשעור הקודם וע’ בחידושי הגר”ח על הרמב”ם הלכות יסודי התורה.

באור שמח על רמב”ם הלכות רוצח פרק ז’ הלכה ח’ מביא ראיה מרמב”ם שם שאינו מחוייב גם בספק לסכן את עצמו עבור הצלה. וז”ל הרמב”ם שם:

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.

וכתב באור שמח שם:

הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש”כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב”ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ”י בשם ירושלמי דתרומות (עיין שם פ”ח סוף ה”ד) שהובא בכסף משנה פרק א’ (הי”ד) דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו:

אמנם בכלי חמדה על התורה פרשת פנחס תמה על האור שמח שאומר שאינו יוצא מעיר מקלט בגלל חשש שמא יהרוג אותו גואל הדם, שהרי כתב הרמב”ם בהלכות רוצח פרק ה’ הלכה יא, שאם יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו גולה על ידו:

יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו, הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו.

ומה גרע מה שאנו אומרים לו שיכול לצאת להצלת כלל ישראל, משוגג שמי שהורגו נהרג עליו.

אלא שהקושיה הזו היא על הרמב”ם, מדוע אם יצא התיר עצמו למיתה, והרי דינו כשוגג שגואל הדם חייב עליו?

תשובה לשאלה זו נמצאת אולי במשך חכמה פרשת מסעי לה, כח:

כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל וכו’. הכוונה, דכבר היקשתי בחיבורי, אמאי אמרו “אפילו כל ישראל צריכים לו”, ליתקנו המלך ובית דין הגדול שכל ההורגו ייהרג! אמנם החשש שמא כשיצא יעשה תחבולות להמית את הכהן המשיח, כדי שלא לשוב אל עיר מקלטו, והוא סכנה לנפש הכהן הגדול! לכן אמר “כי בעיר מקלטו וכו’ ואחרי מות הכהן הגדול”, לכן החשש גדול עבור חייו של כהן המשוח.

היינו שלכן דינו חמור משוגג, משום שאם יהיה לו היתר להיות מחוץ לעיר מקלט, שמא יגרום שהכהן המשיח יומת. מה שלא ניתן להאמר על שוגג.

אלא שגדר ספק סכנה עדיין צריך בירור. הרי ברור שגם לפי הגהות מיימוניות לא נחייב אדם להכנס לסכנה עבור ספק הצלה של חברו. או אולי נאמר שלירושלמי צריך להכניס עצמו בסכנה רק במקום של ודאי הצלה של חברו, אלא שאם מקור הירושלמי הוא כמ”ש מרב אמי שאתצד בסופסיפה, הרי שם אמר ר’ שמעון בן לקיש “עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא”, המשמעות הפשוטה היא שאם הוא יהרג לא תהיה הצלה.

וצריך לומר שצריך להיות לזה הגיון גם מבחינת הסיכויים, וכפי שכתב הרדב”ז בתשובה שו”ת רדב”ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב):

שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך.

וכתב הרדב”ז שזו מידת חסידות ולא מן הדין, והוסיף:

ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע”ד כתבתי:

כלומר, שגם דברים אלו צריכים להיות במסגרת ההגיון המקובל אצל אנשים מה מסכנים עבור כך.

ובתשובה אחרת בשו”ת רדב”ז, חלק ה ללשונות הרמב”ם סימן ריח (אלף תקפב) כתב על דברי הרמב”ם שכל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך:

מה שכתב הרב ז”ל כל היכול להציל וכו’ איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ”ה חייב להציל…

ומ”מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי’ בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע”ד כתבתי:

בפיסקה הראשונה מדבר הרדב”ז על “קצת ספק סכנה” שחייב להציל, ובפיסקה השניה מדבר על כך שאם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו. ונראה לי שבפיסקה השניה הוא מדבר על הספק בהצלה ולא ספק של המציל. מבחינת המציל נכונה הפסקה הראשונה שצריך להציל אפילו יש קצת סכנה. אלא גם להכנס לקצת סכנה לא צריך אם הספק בהצלה נוטה אל הודאי. ולא כך הבין הרב זילברשטיין את הרדב”ז. ע’ במאמר של הרב זילברשטיין הנזכר לעיל דן במידת הסיכויים שבהם צריך להכנס.

ושם הביא את דברי שו”ע הרב שכתב באו”ח שכט סעיף ח’:

הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם ואפילו הוא ספק אם יציל ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שרואה במיתת חבירו ואף על פי שהוא ספק וחבירו ודאי מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך.

ולמעשה הכרעת משנה ברורה סע’ שכ”ט ס”ק יט:

אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או”ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו”מ סי’ תכ”ו]:

אלא שמידת הסיכון שצריך להסתכן ודאי שתלוי גם בתפקיד של המסתכן, אינו דומה סיכון שלוקח על עצמו מי שנקלע לאירוע בטחוני לעומת איש בטחון, או איש רפואה וכו’. את ההבדל הזה מצאנו לגבי פרנסה בגמ’ ב”מ קי”ב ע”א:

כדתניא (דברים כד, טו) ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו[1].

כיו”ב כתב שו”ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז – קונ’ רפואה בשבת פרק ה

רופא אם מחויב או עכ”פ מותר לו להכניס א”ע בספק סכנה בכדי לטפל בחולה שנחלה במחלה מתדבקת ובכדומה לזה.

וכתב שם כמה סברות לחובה של איש רפואה להגיש עזרה גם אם מסתכן, ובין הטעמים כותב:

… ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציוי הכפול של ורפא ירפא נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא, והיינו, דבציוי זה מצווה הרופא לרפא (מכיון שכבר ניתנה לו רשות לכך) בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק ואף על גב שיכנס עי”כ לידי סיכון עצמי…

ועוד זאת נלפענ”ד דבהיות דהרופא עושה כן ליטפל בחולים עבור פרנסתו א”כ מותר לו משום כך ליכנס גם בספק סכנה, ובדומה למה שהתירה תורה לפועל ליכנס למקומות סכנה עבור פרנסתו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן בב”מ ד’ קי”ב ע”א: מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו, (עיין יו”ד סי’ קט”ז סעי’ ה’), הרי דמותר לאדם למסור את עצמו למיתה. דהיינו ליכנס למקומות מסוכנים שיתכן שיהרג שם לשם פרנסתו. [דבל”כ הרי אסור. ויעוין בספר חסידים סי’ תרע”ה דההולך למקום סכנה כגון על קרח או בחורבה ישנה וכו’ גורם מיתה לעצמו וכו’ עיין שם]. וא”כ ה”ה גם ברופא העובד לשם פרנסה, ובפרט כשמחוק המדינה הוא שאם לא יתנהג בכזאת ויתרשל ליטפל בחולים כאלה ישללו ממנו רשיונו ותישלל פרנסתו ממנו.

אבל נראה שלא רק ברופא שזה פרנסתו, אלא גם במתנדב, אם זה תפקידו מותר לו וצריך להגיש עזרה גם במצב שיש בו הסתכנות[2]. ולענין מי שמתנדב להתחסן בחיסון שעדיין בשלב בדיקה, זה ודאי כלול במידת חסידות שכתבו האחרונים למי שמסתכן עבור אחר.

* ע”ע שו”ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז – קונ’ רפואה בשבת פרק ה; הרב זילברשטיין קובץ אסיא כרך מא ובשיעורי תורה לרופאים; אתר עולמות ‘הסתכנות למען הזולת’.

[1] וכ”כ הרב מרדכי הלפרין באסיא נו (כרך יד, ד) תשרי תשנ”ו, בהערת העורך ע’ 120. אמנם בשו”ת משפט כהן קמ”ג עמ’ שו כתב שמיירי בספק רחוק ובחששא בעלמא, וע’ גם אגרות משה חו”מ קד: “אלמא שמותר להתפרנס אף שאיכא חשש סכנה רחוק”. וע’ שו”ת נודע ביהודה מהד”ת יו”ד י’. וע’ שו”ת בני בנים ח”ג סימן מה.

[2] וראה בענין זה בשו”ת בנין ציון סימן קלז: “…והנלענ”ד דטעמא דרבנן דאע”ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ”נ אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא דאל”כ איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אע”כ כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב”. ויש לדון בדבריו ואכמ”ל. וע’ חבל נחלתו כרך יח סימן כד על הסתכנות שלא לצורך.