ט. מעמד העובר – הפלה מלאכותית

ב”ה

מעמד העובר – הפלה מלאכותית

הדעה שהתקבלה על דעת מרבית פוסקי דורנו, שיש איסור מן התורה בהפלה ולכאורה משום רציחה. אכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים שיש איסור רציחה בהפלה. וכמובן לכל הדעות שהביאו טעמים אחרים לאיסור ההפלה, או שסבורים שהאיסור הוא מדרבנן, אין הם סוברים ענין רציחה ואביזרייהו דרציחה ביחס להפלה. הנפ”מ הגדולה בין השיטות הוא האם קיים היתר להפלה במצבים רפואיים שונים או בחשש לבריאות ושלימות העובר.[1]

לגבי חילול שבת, הרי מחללים שבת עבור עובר לרוב הפוסקים, גם כשאין סכנה לאם, ונדון בשיעור לעיל, והטעם, אף אם נאמר שאינו בגדר חי ולכן אינו שייך להיתר “וחי בהם”, משום שהיתר פיקוח נפש הוא גם משום “ושמרו בני ישראל את השבת” חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה שייך גם כאן כמו שכתב בה”ג ורמב”ן בתורת האדם.

וממילא לדעת הנודע ביהודה (מהדורא תניינא  חושן משפט סימן נט) שסובר שאין מחללים שבת על העובר אלא אם אמו ישבה על המשבר, מוכח שלדעתו אין לעובר דין של חי ולכן אין פיקוח נפשו דוחה שבת.

מה שנאמר בתורה שמות כא, כב:

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.

פירשו חז”ל שהאסון שמדובר בפסוק הוא אסון באשה ולא אסון בולד, ואין כאן שום אמירה לגבי הוולד מלבד תשלום ממון (באסיא כרך א’ ע’ 108 הביא הרב שטיינברג את תרגום השבעים ואת פילון שמפרשים שהמילה אסון מתייחסת אל הולד). וע’ יד רמ”ה, סנהדרין נז ע”ב, ד”ה כתיב, שאינו נענש על הריגת הולד משום שאינו נענש אלא על ולד בן יום אחד.

דין רציחה ממש, ודאי שאין על העובר, זו משנה מפורשת בנדה פרק ה’ משנה ג’:

תנוקת בת יום אחד מיטמאה בנדה בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם.

הרי שרק אם הוא בן יום אחד יש עליו חיוב רציחה, ולא כשהוא עובר בבטן. אם כן מה האיסור כשהוא בבטן אם זה לא משום רציחה?

בשו”ת ישכיל עבדי ח”ו אה”ע סי’ פה שדן בנושא זה הביא את הזהר דף ג עמוד ב:

מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא דסתיר בניינא דקודשא בריך הוא ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל ב”נ והאי (בראשית רי”ט ב’) קטיל בנוי.

ובפירוש הסולם שם:

מי שהורג את בניו, דהיינו לאותו עובר שאשתו נתעברה בו, כי בא עליה ביום צ’ לעבורו, שאז ממית העובר וגורם להרוג אותו במעיה או שעושה איזה פעולה הגורמת שתפיל העובר. שסותר בנינו של הקדוש ברוך הוא ואומנותו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג בניו.

בשו”ת עמוד הימיני סי’ ס’ כתב הרב ישראלי:

י”ל שאיסורו הוא מדין חובל באם, או משום “בל תשחית” שישנו גם בגוף מכש”כ מממונו, בכה”ג שזה אינו חוזר, כמבואר בב”ק (צ”א ע”ב). ועי’ תוס’ שם (ד”ה אלא), שלגבי עצם האיסור של בל תשחית אין מחלוקת… אך אפשר לומר גם בכוונת התוס’ שהוא גם בישראל מגדרי רציחה, ואעפ”י שאינו עדיין נפש, מ”מ הואיל ועתיד להיות נפש, ה”ז בגדר גרם רציחה, שהוא חייב מיתה לשמים, כמבואר ברמב”ם (פ”ב מה’ רוצח ה”ב)[2].

יש מי שכתב, שאיסור רציחה חל רק כאשר העובר הוא כבר בר-קיימא, אבל בעובר בשלבים מוקדמים של ההריון אין דין רציחה, אלא אחד הטעמים האחרים לאיסור הפלה (על פי אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך הפלה, וראה שם עוד טעמים לאיסור הפלה).  ראה אסיא א’ ע’ 127

המקור היחיד בש”ס לנושא הפלה מטעמים רפואיים הוא המשנה במסכת אהלות פרק ז’ משנה ו’:

האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש.

המדובר הוא בסכנת חיים לאם, והמשנה מחלקת בין אם יצא רובו או לא יצא. פשטות המשנה משמע שההיתר משום שחייה קודמין לחייו הוא רק כשהוולד בבטן, והכלל אין דוחין נפש מפני נפש שייך רק כשיצא ולא כשהוא בבטן, וזה משום שאינו חי עדיין, שאם כן היה צריך להיות גם בזה הכלל שאין דוחין נפש מפני נפש.

הגמרא סנהדרין דף ע”ב ע”ב, שואלת והרי גם כשיצא ראשו הוא בגדר רודף?

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא. ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.

רש”י שם כתב:

יצא ראשו – באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש…

לדעת רש”י אכן כשעדיין לא יצא לאויר העולם “לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אימו” ולא משום שהוא רודף, שהרי משמיא הוא דקרדפו לה. וכן כתב ברע”א[3] על המשניות שם, שלפי הגמרא בסנהדרין אין הוא בגדר רודף אלא הטעם הוא משום שעובר לא נקרא נפש.

לפי זה מובנת הבריתא בתוספתא גיטין פרק ג’ הלכה ט’:

המחתך את העובר במעי אשה והזיק ברשות בית דין בשוגג פטור במזיד חייב מפני תיקון העולם.

ומשמע שיש כאן רק דיון על החיוב הממוני, כפי שאמרנו, שאין איסור רציחה בהריגת העובר.

אבל הרמב”ם כתב בהלכות רוצח פרק א’ הלכה ט’ כן כתב את הטעם שמותר להרוג את העובר שהוא מדין רודף, ומשמע שלולא זה היה אסור:

הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

אמנם לדעת הרמב”ם צריך הסבר מדוע “זה טבעו של עולם” שייך רק בולד שיצא לאויר העולם ולא במעי אימו, מכל מקום לדעת הרמב”ם אכן ההיתר לחתוך אותו במעיה הוא משום שהוא רודף ואם צריך לטעם זה משמע שזה משום שיש איסור דאורייתא להרוג את העובר. וברע”א שם הקשה על הרמב”ם שאם הוא רודף, הרי גם כשהוציא ראשו הוא רודף. וצריך עיון ברמב”ם מדוע “טבעו של עולם” מפקיע מידי דין רודף[4].

בגמרא סנהדרין דף נט ע”א

אמר מר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח מדאיתני עבודה זרה בסיני ואשכחן דענש נכרי עילווה שמע מינה לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח אדרבה מדלא נישנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור[5].

וכתבו תוספות שם ד”ה ליכא מידעם:

…ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מ”מ לא שרי. מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי’ פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה”ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי”ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי.

ברור לפי התוספות שיש איסור, אבל התוספות לא כתבו מה האיסור. וע’ אגרות משה חו”מ חלק ב’ סי’ סט שכתב על פי התוספות שברור שיש כאן איסור רציחה משום מי איכא מידי. וכותב הגרמ”פ שאם כוונת התוספות לאיסור אחר ולא לאיסור רציחה, מה הקשו מן המשנה ממה שמותר להציל את אימו, והרי פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים, ע”כ זה משום רציחה, אלא בדבר שהוא מצוה לא אומרים מי איכא מידי, וכשיש מצוה להציל אין איסור רציחה.

לעומת זה כתבו התוספות במסכת נדה דף מד ע”א:

..ומיהא בן יום אחד ההורגו חייב דקתני אבל עובר לא היינו אפילו נהרגה או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו כדתנן במסכת אהלות פ”ז (משנה ו) ומייתי לה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב:) אשה המקשה חותך אבר יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב הורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי.

וא”ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי’ מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר”ה לקרוע האם כדמוכח בפ’ קמא דערכין (דף ז:) וי”ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע”ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דרוב גוססים למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר פרק בתרא דיומא (ד’ פד:) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב.

לכאורה תוספות כותבים שאם העובר בבטן ואמו חייה מותר להורגו, והסתפקו האם מותר כשאמו מתה (ופעמיים הזכירו את המילים “מותר להורגו”. אבל בשו”ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סט

ואין לטעות מלשון התוס’ נדה דף מ”ד ע”א ד”ה איהו שכתבו שני פעמים לשון מותר להרגו, בקושיתם את”ל דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה”ר לקרוע האם, ובתירוצם כתבו דמ”מ משום פ”נ מחללין אף על גב דמותר להרגו, דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס את”ל דפטור ההורגו בבטן, שהוא דלא כדכתבו דחייב על הריגת עובר כשכבר מתה אמו, ואח”כ בתירוצם צריך לגרוס אף על גב דפטור ההורגו, והוא טעות סופר הניכר…

אבל בשו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן ק כתב שאי אפשר לומר שזו טעות סופר בתוספות:

והנה עם כל הכבוד, לא אדוני, לא זו הדרך, וחיים אנו עפ”ד גאוני הדורות, והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס’ בנדה וליישבם, ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט”ס בדברי התוס’ ובמקום מותר צריך להיות אסור, יעוין בספרי בח”ט שם בפ”ב מה שהארכתי לבאר וליישב דברי התוס’ בנדה כפי שהם, ומה שהבאתי גם מדברי הפוסקים בזה.

יש שהתייחסו ללשון זו של התוספות כפשוטה וסבורים לשיטה זו, שאין כל איסור בהמתת עובר, כי אין הוא בגדר נפש כלל[6].  ויש שכתבו, שאין לשון זו מדוייקת וכוונת התוספות שאין חיוב מיתה בהריגת עובר, אך מכל מקום קיים איסור[7] (מתוך אנצקלופדיה הלכתית רפואית).

ובשו”ת עטרת חכמים לרבי ברוך פרנקל תאומים, אה”ע סי’ א’ כתב על דברי רמב”ם גירושין פי”א הכ”ה:

וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא, מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו…

כתב בעטרת חכמים

…דאף דאין אנו מצווין על העוברין מ”מ איסור יש כמ”ש התוספות במס’ סנהדרין דף נט ע”א ד”ה מי איכא מידעם וכו’ ואף שלפי דעת התוספות במס’ נדה דף מד ע”א ד”ה איהו מיית כו’ נאה דאף איסור ליכא מ”מ יש מצוה בהצלתו אף ע”י חילול שבת וממילא מובן שעל כל אדם להיות נזהר שלא יהרוג אף עובר במעי אמו.

ומדברי הגמ’ בערכין דף ז’  ע”א מבואר כיון דעובר ממונא דבעל יש במיתתו איסור מזיק (ויעוין במס’ סוטה דף כו ע”א ד”ה מעוברת עצמו כו’) ממילא נשמע דגם במזיק באבר העובר אף שנשאר חי אם האב קיים והוי העובר ממונא דבעל חייב המפסיד אבר העובר מדין מזיק ממון חברו.

ובשו”ת מהרי”ט חלק א סימן צט סובר שאין איסור רציחה בעובר הביא ראיה מגמ’ ערכין:

ובסוף פרק קמא דערכין תנן האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופרכינן פשיטא גופה היא סד”א הואיל וכתיב אשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא לפסדיה מיניה קמשמע לן ומדפריך פשיטא משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל ואמרינן התם האשה שהיא יוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה כדי שימות הולד תחילה שלא תבא לידי ניול אלמא בשביל ניול האם הורגים הולד בידים ולא חשו משום איבוד נפשות הילכך בישראלית מפני צורך אמו נראה שמותר להתעסק עמהם שתפילנה כיון דרפואת אמו היא נאם הצעיר יוסף בכמהר”ר משה מטראני זלה”ה.

בשו”ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סט דן בדברי מהרי”ט אלו, ועמד על סתירה בין תשובה צז שבה המהרי”ט אוסר, ואומר שההיתר ביוצאת ליהרג הוא משום שעובר ירך אימו[8], וזה סותר לתשובה צט שכתב בה היתר, וכתב:

פשוט שאין להשגיח על תשובה זו כלל כי ודאי תשובה מזויפת היא מאיזה תלמיד טועה וכתבה בשמו, ובכל אופן כיון שאיכא סתירה בדבריו מתשובה לתשובה אף אם היו שקולין לנו היה לנו לומר לאיסור מצד תשובות מהרי”ט, וכ”ש שאינם שקולין כלל דתשובה דסימן צ”ט לא נכונה היא כלל שיש לנו לדון שמהרי”ט אוסר, אבל א”צ לזה דברור שתשובה מזויפת היא מאיזה טועה ומטעה[9]

ובשו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן ק משיב הרב וולדנברג זצ”ל לגרמ”פ:

ואני תמה תמה אקרא איך אפשר לעקור תשובה שלימה במהרי”ט עפ”י השערה דמיונית כזאת? וזאת אפילו אילו לא היה הוכחה נגדית לפנינו על כך, ולמעשה יש לפנינו גם הוכחה נגדית לזה, דיעוין בשיורי כנה”ג מי שהיה תלמידו המובהק של המהרי”ט ז”ל ביו”ד סי’ קנ”ד בהגה”ט אות ו’ שמעתיק בפשיטות דברי תשובת מהרי”ט זאת שבסי’ צ”ט שהשיב בפשיטות דאין בהפלת עובר משום איסור איבוד נפש, וגם אינו רואה סתירה בזה למה שהשיב לפני זה בסי’ צ”ז [אשר זהו המניע להגרמ”פ לומר כנז’], דמיד לאחר מיכן מעתיק הכנה”ג גם מה שהשיב בסי’ צ”ז דאסור אבל לעסוק עם הגויה שתפיל עוברה משום לפ”ע שהם מוזהרים על הנפלים אם לא שיש רופאים אחרים לא קעבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא כיעו”ש.

סיכום מתוך אנצקלופדיה הלכתית רפואית, ערך הפלה:

יש שכתבו, שאיסור הפלה הוא מדין רציחה, והיא הדעה שהתקבלה על דעת מרבית פוסקי דורנו, שלשיטתם יש איסור מן התורה בהפלה. אכן מצינו שיטות ראשונים ואחרונים, שבמפורש אינם סוברים איסור רציחה בהפלה. וכמובן לכל הדעות שהביאו טעמים אחרים לאיסור ההפלה, או שסבורים שהאיסור הוא מדרבנן, אין הם סוברים ענין רציחה ואביזרייהו דרציחה ביחס להפלה. יש מי שכתב, שאיסור רציחה חל דווקא בשלבים מתקדמים של ההריון, כאשר העובר הוא כבר בר-קיימא, אבל בעובר בשלבים מוקדמים של ההריון אין דין רציחה, אלא אחד הטעמים האחרים לאיסור הפלה.

הרב אונטרמן ב”נועם” כרך ו’ עמ’ א’ ואילך דן בנושא זה והוא מחמיר ואוסר באופן מוחלט, לדעתו יש בהפלה משום אביזרייהו דרציחה ואיסור דאורייתא ולכן אין להתיר איסור שהוא מעין רציחה מפני חששות שמא יצא הולד פגום, שמשום כך ימיתו אותו לגמרי. כך שלמעשה יש דעות שונות בפוסקים בענין זה וצריך לשאול מורה הוראה בכל מקרה לגופו.

[1] ע’ אסיא א’ הרב אברהם שטיינברג, הפלה מלאכותית לאור ההלכה ע’ 121; ע’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך הפלה ושם במקורות השונים המובאים, ולהלן.

[2] וכתב שם שנפ”מ אם זה משום לתא דרציחה או חובל, במקום שההפלה היא לתועלת הולד עיי”ש.

[3] תוספות ר’ עקיבא איגר מסכת אהלות פרק ז משנה ו: “שאין דוחין נפש. והא דלא מקרי הולד רודף דניתן להצילו בנפשו דמשמי’ קרדפו אחרי’ גמ’ סנהדרין דף ע”ב. והרמב”ם פ”א מהלכות רוצח הלכה ט’ כתב אף זו מצות ל”ת שלא לחוס על נפש רוצח לפיכך התירו החכמים שהעוברת שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף אחריה כו’. והוא תמוה לכאורה דהא הכא לאו משום רודף אתינן עליה דהרי ביוצא רובו אין נוגעין בו אלא ע”כ הטעם משום דעובר לא נקרא נפש ועיין שו”ת גאוני בתראי סימן מ”ה שהאריך בזה (דברי הרמב”ם הובא בח”מ סי’ תכ”ה. ואפשר משום דב”נ אסור להרוג העוברים אף שישראל אינו נהרג על זה. צריך לטעם דהוי כרודף אף דמשמיא קרדפו לי’)”.

[4] ע’ ערוך השולחן חושן משפט סימן תכה סעיף ז: “ובמשנה ספ”ז דאהלות מפורש הטעם מפני שחייה קודמין לחייו דעובר אינו עדיין נפש ולא מפני שהוא רודף דהא טבעו של עולם הוא ועוד דאי מטעם רודף מה הפרש יש בין הוציא ראשו ללא הוציא [בסנהדרין פריך בד’ ע”ב: למ”ד דקטן הרודף חייב מסיפא ומתרץ כנ”ל ולא מרישא וצ”ע]”.

[5] ע’ חולין לג ע”א לגבי מפרכסת שמשום שאסורה לגוי משום אבר מן החי אסורה גם לישראל.

[6] ראה : מהר”ץ חיות, נידה, שם ; שו”ת משפטי עוזיאל, ח”ג חחו”מ, ס’ מ”ו ; ציץ אליעזר, ח”ט, סי’ נ”א, שער ג’, פ”ב.

[7] ראה : הגהות יעב”ץ, נידה, שם ; שו”ת חות יאיר, ס’ ל”א ; שו”ת בית יצחק, חיו”ד, ח”ב, ס’ קס”ב ; ספר פרי האדמה, ח”ב, דף קמ”ג, עמ’ ג’ ; שו”ת עטרת חכמים, חאה”ע, ס’ א’ ; שו”ת דובב מישרים, ח”א, ס’ כ’.

[8] מהרי”ט צז: ” ויש לתרץ ההיא דיוצאה ליהרג שאני הואיל וסופו ליהרג עם אמו דעובר ירך אמו הוא כדאמרינן בפרק כיצד מערימין ובכמה דוכתי משום ניול /ניוול/ דאמו מקדמינן ליה מיתה אי נמי איכא למימר דלעולם עובר לאו כילוד דמי דכירך אמו הוא ואשה שמתה שאני שהוא חי ומתה אמו הרי הוא כילוד דלא חשיב אדם שהוא באדם אלא כמי שיצא לאויר העולם וכנגדו בבהמה טעון שחיטה.”

[9] באנצקלופדיה הלכתית רפואית בערך הפלה הערה 2765 הביא את דיון האחרונים בשיטת המהרי”ט שהמהרי”ט סותר את עצמו: “וביחס לשיטתו של המהרי”ט, קיימת לכאורה סתירה בין תשובתו בח”א סי’ צז לסי’ צט, ואמנם כמעט כל הפוסקים שדנו בשאלת ההפלה, דנו בסתירה שבתשובות המהרי”ט הנ”ל… יש שכתבו להוכיח זיוף בתשובת המהרי”ט, סי’ צט — הרב אונטרמן, שם; שו”ת אגרות משה שם. אך ראה מאמרו של הרב ש. היבנר הדרום, כח, עמ’ 19, ובס’ הרפואה לאור ההלכה, ח”א, תש”מ, עמ’ נב ואילך, מה שהשיגו עליהם. ועוד הקשה בס’ הרפואה לאור ההלכה עמ’ סב, שבעל שיירי כנסת הגדולה, שהיה תלמיד המהרי”ט, הביא בספרו חו”מ סי’ תכה תשובת המהרי”ט שבסי’ צט, ומי לנו עד נאמן ממנו. …יש שכתבו להוכיח זיוף בתשובת המהרי”ט, סי’ צט — הרב אונטרמן, שם; שו”ת אגרות משה שם. אך ראה מאמרו של הרב ש. היבנר הדרום, כח, עמ’ 19, ובס’ הרפואה לאור ההלכה, ח”א, תש”מ, עמ’ נב ואילך, מה שהשיגו עליהם. ועוד הקשה בס’ הרפואה לאור ההלכה עמ’ סב, שבעל שיירי כנסת הגדולה, שהיה תלמיד המהרי”ט, הביא בספרו חו”מ סי’ תכה תשובת המהרי”ט שבסי’ צט, ומי לנו עד נאמן ממנו.”