שאלת המדרון החלקלק עלתה בנושאים שונים שעסקנו במסגרת השיעורים על "קדושת החיים" ועוד תעסיק אותנו בהמשך. שאלה זו נגעה להיתר למנוע מחולה הנוטה למות טיפולים מורכבים, מלבד מזון ומים, קיים חשש שהיתר זה יורחב למקומות לא רצויים[1]. האם משום כך יש להגביל את ההיתר למקרים קיצוניים דוקא?
שאלה זו נוגעת להיתר השתלת איברים כשחשוב לקבוע את רגע המות, גם כאן קיים חשש להרחבת ההיתר למקומות שאינם מותרים. כיוצא בזה שאלות הנוגעות להפסקת היריון, או שאלות הנוגעות לתכנון המשפחה, החשש הוא שההיתר ינוצל באופן שאינו ראוי, גם אם מבחינה הלכתית הדבר מותר באותו אופן, אבל התוצאה תהיה לא רצויה. כמו כן דנו בזה בנושא של הפריה מלאכותית, האם צריך לאסור מחשש שיפרו מזרע של תורם זר. בנושא שימוש בתאי גזע[2] מנפלים, יש הסבורים שמן הראוי לאסור הפקת תאי גזע מעוברים, בין שנפלו ובין שהופלו, כדי למנוע מדרון חלקלק של הפלת עוברים לצורך הפקת תאי גזע, ואפילו יצירת עוברים לשם הפלתם והפקת תאי גזע.
שאלה זו היא אינה רק שאלה בתחום פסיקת הלכה, אלא גם בנושאים נוספים כמו ביואתיקה (ע"ע מדרון חלקלק בויקיפדיה; כתב העת זמן הרפואה נובמבר דצמבר 2005, המדרון החלקלק: מציאות או דמיון, עו"ד ד"ר שמואל ילינק), סוגית החולה הנוטה למות המבקש סיוע להפסקת חייו. רבים טוענים כי בעלותו של אדם על חייו (אדגיש שוב כי מדובר בעולם החילוני) חייבת להגיע למסקנה כי יש לסייע בעדו. המזהירים מפני המתות חסד אומרים שהכשרתן, אף במקרים חריגים, עלולה להוביל להמתה שיטתית של זקנים וחולים ולזילות מוחלט של ערך החיים (דבר שאכן קורה בהולנד שם יש היתר להמתות חסד במקרים מסויימים).,
דוגמה שניה מעולם הביואתיקה נוגעת בשאלת ברירת מין העובר לפני השרשה. גם כאן, הטיעון העיקרי נגד פעולה גנטית זו היא שאם נתחיל במיונים גנטיים נדרדר למצב בו נמנע מבני אדם את זכותם לחיות, היחס לאנשים עם מוגבלויות יתדרדר בשל העובדה שזה ייתפס כדבר שנעשה ברצון (שהרי ההורים יכלו לעשות בדיקות גנטיות קודם הלידה) וכדו’.
גם בנושא של מתן תמורה לתרומת איברים טיעון נגד היתר לזה מחשש מפני המדרון החלקלק קיים בכל מקרה יש בו מתירים גישה שהיתה אסורה בעבר. חשש זה ראוי לעיון ולדיון בהקשר של מתן איברים מן החי תמורת תשלום, שמא היתר מבוקר יגרור להיתר פרוע ולמסחור ממשי.
נושאים נוספים הלכתיים שיש בהם משום מדרון חלקלק: נושא הכניסה להר הבית. אחד הנימוקים של המתנגדים הוא שהיתר להכנס יביא לכניסה באופנים אסורים ולצורך תיירות וכו'. שאלות של ניתוחי מתים שבהם אף אם הדבר מותר על פי ההלכה, שכדי למנוע פרצה ומדרון חלקלק נקבע שיש צורך בהסכמת המשפחה (אף שבהלכה אין לזה מקור, שהרי אינם בעלים על המת, ודאי אם יש כאן צורך של פיקוח נפש לא היה מקום להסכמתם) וכן ביחד לשימוש במכשירים חשמליים בשבת, ובהיתרי גרמא בשעת הדחק ועוד.
תחום נוסף של מדרון חלקלק הוא בכל מיני מכשירי הגרמא בשבת ש"צומת" המייצגת המובהקת של דרך זו, שאם יותרו במקום הצורך, החשש הוא שישתמשו בהם גם ללא צורך רפואי וכד'. לפני מספר שנים ניסה יזם למכור מכשירי "כושר סוויטש" שלדעתו הדלקת חשמל על ידי גרמא באופן המותר, המיועד לשימוש ביתי כדי שאפשר יהיה להדליק ולכבות חשמל ללא הגבלה. הוא הציג את האישורים שנתנו לשעת הדחק, כאילו אלו אישורים לכתחילה וזכה לתגובה חריפה מצד הרבנים ומכון צומת. כמו כן שאלה זו עולה גם כשמדברים על פתרונות לעגונות, כשהחשש הוא שפתרון ישמש גם כפתח לערעור יציבות המשפחה.
כיום, שיש אפשרות לכל אחד למצא מקורות ופסקים לנושא שבו מחפש היתר שאלה זו יותר משמעותית. אם הרב יאסור דבר משום חשש היתר שאנו מכנים אותו "מדרון חלקלק", הרי מיד הציבור יבין שזו חומרא בעלמא, ויזלזלו גם בזו וגם בדברים יותר עקרוניים, וגם יאמרו שהרב הזה הוא "סתם מחמיר".
מקרה מובהק של חשש ממדרון חלקלק כטעם למצות התורה, כתב הרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצ, באיסור לדון מאומד:
והמצוה הר"צ היא שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה… ואילו התירה התורה לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאד שאפשר שיהיה קרוב מן המחוייב המציאות כגון זה שהמשלנו היינו חותכים הגדר במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא יותר רחוק גם כן עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים פעמים במעט אומד לפי דמיון הדיין ומחשבתו. ולכן סגר יתעלה את הפתח הזה ואמר שלא ייחתך גדר העונש אלא כשיהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק ובלא דמיון כלל.
יש בהלכה מושג של "הלכה ואין מורין כן" וזה אכן מחשש של הרחבה של ההיתר למקום שלא שייך, למשל: מותר ביום טוב להשחיז הסכין, אבל הלכה ואין מורין כן, שלא יזלזלו לעשות כן אף כשאפשר לעשותו מערב יום טוב, שאז אסור לעשותו ביום טוב (עיין אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה ואין מורין כן), וראה להלן בענין זה.
הפוסקים לעיתים לא מקילים באיסור דרבנן גם כשאפשר היה לסמוך על דעת המקילים, בגלל חשש לקלקול, כגון להתיר אופנים של כיבוי גז בגרמא ביום טוב וכיו"ב. השאלה הראשונה שצריך לשאול, האם ניתן לאסור דבר שמותר על פי ההלכה (בהנחה שאין לנו כח לגזור גזירות חדשות)?
המשנה בברכות פרק ד' מביאה שרבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש תפילה קצרה, ומבאר הירושלמי שם ה"ב:
בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא[3]
הרי שאסור לאסור את המותר. האם מותר לאסור את המותר משום שיקולים של "מדרון חלקלק"? מצאנו הרבה מאד דוגמאות שבהם הפוסקים אסרו דברים משום חשש. הזכרנו דוגמאות לגבי פסקים על תכנון המשפחה ושימוש באמצעי מניעה, גם רב הסובר להתיר במצבים מסויימים, לא יפסוק ברבים את הפסק מחשש ל"מדרון חלקלק" שמה שהותר בשעת הדחק יהפוך להתירים קבועים.
וכן בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב, תרומות פרק ה' הלכה ג'[4]:
אמר רבי לעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור.
בספר הפרדס (דף קכז), המיוחס לרש"י, נאמר:
שכשם שאנו מצווים שלא להתיר את האסור, כך אנו מצווים שלא לאסור את המותר כדי שלא להפסיד את ממונם של ישראל שהתורה חסה על ממונן.
וכן בוידוי הגדול של רבינו ניסים ז"ל בסדר יו"כ קטן:
כבן סורר ומורה הייתי כעבד מורד על אדוניו חולק על רבו את אשר טהרת טמאתי ואשר טמאת התרתי, את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי, את אשר הקלת החמרתי ואשר החמרת הקלתי וכו'.
באר היטב יורה דעה סימן א ס"ק יב
כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא
ובקרבן העדה סוטה פ"ח ה"א כתב:
כך אסור לטמא את הטהור. מפני חומרא בלא טעם או שאינו רוצה להטריח עצמו לדקדק בדין ומטמא מספק.
ש"ך (בפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר , סוף סימן רמב):
כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואף על פי שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים, לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן.
לכן נראה שבמקום שההיתר ברור, אין מקום לאסור משום סברא של חשש מדרון וכשלון. שהרי אין אנו יכולים לגזור גזירות חדשות. מאידך, כשהרב אוסר שלא מן הדין, כתב ערוך השולחן יורה דעה סימן רמב סעיף סו, שצריך לומר שהוא מחמיר:
כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר [שם אות ט'] והכי איתא להדיא בירושלמי ספ"ה דתרומות אמר ר"א כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ע"ש ואפילו בשל עכו"ם ואפילו במקום שאין הפסד ולכן אם הוצרך לאסור מחמת ספק צ"ל שאין האיסור ברור אלא שמפני הספק בהכרח להחמיר וכן כשמתיר לפעמים בשעת הדחק או הפסד מרובה מחוייב לומר שמפני זה מתיר [שם] וכלל גדול צריך לדעת בכל מקום שרבותינו בעלי הש"ע מתירין בשעת הדחק או בהפסד מרובה זהו מפני שהעיקר לדינא נראה להם להיתר אלא מפני שהרבה פוסקים מחמירים ולכן בשעת הדחק או בהפסד מרובה מוקמינן על עיקר הדין.
אלא שבדרך כלל במקום שאנו עוסקים בבעית מדרון חלקלק, זה לא מעשי לומר שאנו אוסרים משום חומרא, משום שכל החשש הוא מפני האנשים שמנצלים ביודעין את הקולא.
אלא שמצאנו כבר בגמרא איסור כזה. מצאנו לגבי מעשה שבת, במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, בגמ' חולין טו ע"א:
כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ
כלומר שברבים הורה כרבי יהודה שהמבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת ולא בשבת משום עמי הארץ שיבואו לזלזל באיסורי שבת, ואילו באופן פרטי רב הורה כרבי מאיר שהמבשל בשבת בשוגג יאכל.
ובמסכת מועד קטן דף טז ע"א למדנו על בעיה ללמד ברבים:
שוב פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרש חמוקי ירכיך כמו חלאים מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק לרב ולרבה בר בר חנה שמע רבי איקפד…
יתכן שהקפידא לדעת רבי היא משום שיש חשש שאחרים יפרשו את הדברים באופן לא נכון ולא לא נכון לומר בפרהסיא.
דוגמה לכך, היא פרסום פסקים בנושאים כאלו בעיתונים, ברור שפרסום היתר יביא ל"מדרון חלקלק" ויישום הפסק במקום שמתאים ובמקום שלא מתאים. לכן מחשש של מדרון חלקלק דומני שברור שלא כל פסק ראוי להאמר בראש חוצות.
היום בתקופת מגיפת הקורונה, יש להזכיר את הקולות שנוהגים במנינים הנמצאים בחוץ שבהחלט חלקם ימצאו את דרכם גם בימים רגילים, או פסקים בדיני טהרת נשים שהן קולות בגלל המצב. אלא שאנו נמצאים במצב של אין ברירה במקרה זו, ולכן יתכן שלא נחשוש לכך.
אלא שצריך להגדיר מהו מדרון חלקלק, ולכאורה הרי זה שייך לתחום גזירות חז"ל ולכללים שאנו גוזרים גזירות. וגם אם נחלק בין גזירות שאין אנו יכולים היום לגזור גזירות חדשות ובין שאלות של מדרון חלקלק, אולי הכללים יהיו אותם כללים ראה מאמרו של הרב יובל שרלו, הלכה ומדרון חלקלק, אקדמות כג אלול תשס"ט. שהאיסור יהיה דבר שהציבור יוכל לעמוד בו, ואם המחיר הוא כבד, אין מקום לאסור. אין גוזרין גזירה לגזירה, כלומר אי אפשר לחשוש יותר מדאי, ואם הגזירה הראשונה תקפה, אי אפשר לגזור עוד גזירה כדי שיקיימו את הראשונה. וכן הכלל שבדבר לא מצוי לא גזרו חכמים, זה גם יכול להיות תקף לגבי שאלות של מדרון חלקלק.
כמו בגזירות, צריך תמיד לשקול את הרווח וההפסד, כמו שהביא בספר חשוקי חמד זבחים נ"ז ע"ב:
נאמר בתורה: לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (קדושים יט, יג) ופרש"י בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה (ב"מ דף קי ע"ב).
וצ"ע אמאי לא גזרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, כמו שגזרו בקריאת שמע ובאכילת קדשים, כדאיתא בריש ברכות ובזבחים דף נז ע"ב עד חצות?
תשובה היה אפשר לומר שלא גזרו מפני שאין זה מעוות לא יוכל לתקון, דדוקא בקדשים שאם לא יאכלו עד סוף הלילה הוא יפסל, או בקריאת שמע שיתבטל לגמרי ממצוות קריאת שמע, בזה גזרו, אך בשכר שכיר שגם אם לא שילם בלילה, יוכל לשלם ביום אלא שביטל מצוה, בזה לא גזרו.
האם גזירות חז"ל עצמם, לפחות חלקם אינם אלא איסורים מחשש "מדרון חלקלק", כדוגמת אמירת קריאת שמע של ערבית עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה (ברכות ד' ע"ב). או דוגמה נוספת, יין של ישראל שנגע בו גוי, אף על פי שלא נסכו לעבודה זרה, גזרו חכמים לאוסרו, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שתית יין עם הגוי יכול להיות מדרון חלקלק שעלול להביא גם לנישואין בין יהודי וגויה. וכן לכאורה איסור קרבה לעריות הוא גם כן מחשש מדרון חלקלק.
לדעתי אין לנדון שלנו קשר לגזירות חזל, שהרי אמנם חז"ל היו יכולים לתקן תקנות ולגזור גזירות, אבל אנו אין לנו לגזור גזירות חדשות כמבואר בפוסקים. האם גם הנדון שלנו קשור לכך? הרי מסתבר שאם חז"ל אמרו: "לך לך אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב", כלומר, על הנזיר האסור בשתיית יין נאסר גם להיכנס לכרם כי יש סבירות שהכניסה לכרם תגרום לו לאכול מגידולי הכרם. בודאי שלא ניתן לומר שסברא פשוטה זו היתה קיימת רק בתקופת חז"ל.
אבל נראה שההבדל בין נדוננו וכל גזירות חז"ל הוא בכמה דברים: א. גזירות חז"ל אינם כדי שהאדם לא יעבור במזיד אלא שלא יבוא בשוגג לטלטל ד' אמות ברשות הרבים, או בשניות לעריות, שלא יגיע לאיסור עריות בשוגג כמובן. מה שאין כן בשאלות של מדרון חלקלק, כאן החשש הוא שהאדם במזיד ינצל היתר הלכתי במקום לא מתאים, כגון החלטה שאפשר להפסיק חיים במקום שזה יחשב לרצח, וכיו"ב.
ב. בגזירות, חז"ל אומרים שזה אסור משום גזירה, ואדרבא, אם לא אומרים יתכן שיש בזה איסור בל תוסיף[5]. ואילו בדברים שאנו דנים עליהם משום מדרון חלקלק, הרב לא יכול לומר שמעיקר הדין הדבר מותר שהרי החשש הוא שמא במזיד ינצלו את הפסיקה הזו במקום שלא מתאים כיון שידעו שמעיקר הדין יש מקום להתיר, לפחות במקרים מסויימים.
ג. דברים שחז"ל אסרו משום גזירה הם אסרו דבר המותר לגמרי, ולכן יש גדרים שונים, ואם הציבור לא יכול לעמוד בזה לא גזרו, ואילו בנדון שלנו הדברים הם דברים שהפוסק מכריע להיתר משום שעת דחק, ולכן פוסק כמיעוט פוסקים או הפסד מרובה וכיו"ב.
לכן לכאורה המנעות מהיתר במקרים של חשש תקלה, לא דומה לגזירות חז"ל. אבל מצאנו גם בגמרא עצמה המנעות מהיתר מחשש מכשול, בגמ" שבת קנג ע"ב:
אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי עוד אחרת היתה מוליכו פחות פחות מארבע אמות אמאי לא רצו חכמים לגלותה משום כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר והכא מאי כבד אלהים איכא דילמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
אמנם שם החשש הוא שמא לא ינהגו כפי ההיתר ויטלטלו יותר מארבע אמות, שלא כמו בנדון שלנו שהחשש הוא שמא ההיתר ינוצל במקום שלא ראוי. אלא ששם מדובר בחשש לאיסור דאורייתא ואין להביא משום ראיה למקום שהפרצה לא תהיה באיסור תורה[6].
דוגמה לפסיקה החוששת למדרון: בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן לד), כתב כנגד הרב משה פיינשטיין שהתיר להכניס כלב נחייה לבית הכנסת כדי לסייע לבעליו הסומא:
אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול.
מאידך, הרב קוק שדן בענין הכשר שמן שומשומין לאוכלי קטניות בפסח, כותב בשו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קי"א כותב נגד הגישה להחמיר:
אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו.
כיוצא בזה כותב הרב קוק בתשובה הבאה שם (קיב). שם אמנם המדובר בהיתר של דבר שהיו נוהגים בו היתר בלא הרב, ובזה ודאי צריך לומר מה שמותר ולא לאסור אם מעיקר הדין הדבר מותר:
בעוה"ר עכשיו הרוצה לפרוץ גדר ואינו מבקש לו שום היתר מרבנים, ועושה כל מה שלבו חפץ בלא שום תיקון, ושאלת תיקונים בדת היתה ללעג ולקלס, גם להמתחדשים, ע"כ אין שום חשש להתיר מה שהוא מותר ע"פ דין תורה, אף על פי שע"פ הוראה לא הי' מקודם מנהג ע"ז להתיר. וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם, שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדוקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר ע"פ עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעז"ה, מה שא"כ כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו ח"ה גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, וע"י זה יוצא משפט מעוקל.[7]
הגדרה אחרת כתב בעל הקהילות יעקב במכתב (מובא בספר קריינא דאגרתא מהדורה ישנה, ח"א קמ"ז) שהיה לו מו"מ על דעת החזון איש בענין משומר בשביעית[8]. וז"ל במכתב:
…שלא רצה להזדקק להתיר למעשה היתר מוחלט אע"פ שגילה דעתו הקדושה בספרו מ"מ לקבוע הלכה לרבים נגד דעת ר"ת ז"ל [בדין משומר] לא רצה, ובכלל היתה דרכו בקודש במקום שההלכה רפוייה ויש צדדים להקל ליחיד השואל, אבל להתיר לכל הכלל כולו ראה בזה ענין קלות בשמירת תורה"ק, ונראה לענ"ד דמה"ט אע"פ שבספרו כתב שאפשר להקל במשומר מ"מ בסדר שביעית שהיא קביעת הלכה למעשה לכל הצבור כתב דאסור, ופעם אחת נדברנו עמו זללה"ה במה שדבריו ז"ל סותרים, והשיב שלזה נתכוין שיהיה סתירה בדבריו, ושער שהוא מה"ט שכתבנו וכו'".
לדבריו המדובר בדבר שיש מקום הלכתי להחמיר או להקל, בזה תתכן פסיקה שונה ליחיד או לרבים, וכפי שהגמ' שהבאנו לעיל אומרת בדעת רב, שפסק ברבים כדעת רבי יהודה וביחיד פסק כרבי מאיר. מקור לחלוקה בין יחיד לבין רבים מצאנו לגבי הלכה ואין מורין כן, בדוגמה שהובאה לעיל לגבי השחזת סכין ביום טוב, אלא שבפשטות בדין השחזת סכין אכן המדובר הוא בהוראה לרבים דוקא, כפי שמשמע ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ד ה"ט:
אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרש או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת,
וכן רמב"ם הלכות תפילין פרק ד הי"א:
מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה.
בדברים אלו נאמר הלכה ואין מורין כן, ואומר הרמב"ם שאין מורים כן לרבים דוקא.
וכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס שאסרו למי שאינם בני תורה (עי' שבת קלט ע"א באהל ביום טוב ובכלאי הכרם ובמת ביום טוב, ובערובין דף מ' ע"א ביום טוב שני, ויבמות מו ע"א בבשולי גוים), הרי שברבים חוששים למכשול אם המדובר בציבור כזה שעלול להכשל. וזה גם ההבדל בין תשובת הרב קוק לבין דברי בעל הקהילות יעקב, אבל בדרך הפוכה: מתוך דברי הרב קוק בתשובה נראה שהמדובר בציבור ש"ואינו מבקש לו שום היתר מרבנים, ועושה כל מה שלבו חפץ בלא שום תיקון", ולכן אין בזה שום תיקון אם נאסור לו. מה שאין כן בדרך כלל, צריך להיות הבדל בין היחיד ובין הרבים כפי שכתב בקריינא דאיגרתא הנ"ל.
אלא שיש להוכיח שאין זה כלל קבוע שדוקא לרבים, אלא לפי הענין. כך נראה מרמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה טז העוסק בהלכה ואין מורין כן, לגבי יחיד:
…שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות וקערות מפני שאינו צריך עיון הרבה, ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק ואף על פי שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו.
וכאן ודאי שההוראה היא ליחיד ובכל זאת גזרו. וכן ודאי שההלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו שאין מורין כן (סנהדרין פב ע"א) נאמר ליחיד.
מכל מקום, נראה שבמקום שאין הדבר מותר מעיקר הדין אלא שהרב הפוסק יכול להתיר על ידי צירופי דעות שונות, כדעת יחיד או משום שעת דחק, ודאי שיכול להחמיר משום חשש של תקלה מסוג של מדרון חלקלק, ודאי ברבים.
ולסיום, החשש מפני מדרון חלקלק, יכול לגרום שלא נכנס לשום היתר מחשש תקלה: לא נכשיר מכשירי גרמא משום כך, ולא נתיר שלא לבצע פרוצדורה רפואית מסובכת בחולה המיוסר הנוטה למות וכו' וכו'. בגליון הירחון "אפוק" לחודש מרץ 21 ("מבוכים ודרכונים" ראיון עם הרב יובל שרלו ופר' אסא כשר), אומר הרב שרלו בראיון על השאלות האתיות שמעוררת מגיפת הקורונה, כמו המדרון החלקלק הכרוך בשימוש באמצעי איכון שב"כ, או גם בהגבלת הציבור שלא נושא את הדרכון הירוק: "צריך להיזהר מהמדרון החלקלק של שימוש יתר בטיעון המדרון החלקלק, כלומר המדרון החלקלק בא וטוען – יכול להיות שמה שאתה עושה עכשיו נכון, אבל הוא עשוי לגרום נזק עצום בטווח הארוך. ובדיוק את אותו טיעון צריך להכיל על טיעון המדרון החלקלק עצמו, כלומר אם תשתמש יותר מדאי בטיעון המדרון החלקלק תמצא את עצמך מתעלם לחלוטין מכל הצעה כי אתה כל הזמן פוחד ממדרון חלקלק" הדבר נכון גם בתחום האתי וגם בתחום ההלכתי, וכפי שכתב בהקדמה לספר חובות הלבבות: "וזכרתי דברי האומר: מן הזהירות שלא תרבה להזהר".
[1] כתב הרב הלפרין באסיא ט' במאמר "קוים אחדים לדרכו של הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל": נושא "המתת החסד" מתפשט לאחרונה בעולם. רופאים בהולנד ממיתים אלפי חולים כל שנה במסגרת "המתת חסד". היתר חוקי בהולנד להמתה כזו נקבע רק לפני כעשור, והוא הוגבל אז אך ורק למצבים סופניים, ובתנאי שקיימת בקשה מודעת של החולה או אפוטרופסו. אולם בשנים האחרונות נודע על חריגות שונות וחמורות, אשר בחלקן אומצו אחר כך על ידי ההסתדרות הרפואית שם. רק מיעוט קטן של ההמתות הללו מדווחות כנדרש בחוק ההולנדי. בוצעו המתות רבות של קטינים ויילודים פגומים גם ללא הסכמת הוריהם. הומתו אנשים מחוסרי הכרה ללא הסכמתם המפורשת. הומתו חולים הסובלים משטיון (דמנציה) והיו המתות רבות שההחלטה על ביצוען התקבלה בידי רופא בודד ללא שיתוף או ייעוץ עם רופא נוסף[307]. דו"ח אמריקאי מכובד טוען שהמתת החסד בהולנד יצאה מכלל שליטה בהם אלפי מקרים של המתת חסד ללא הסכמת הנהרג וללא דיווח לרשויות.
[2] תאי גזע הם תאים עובריים רבי-יכולת, המסוגלים להתפתח כמעט לכל אחד מסוגי התאים המרכיבים את הגוף. עיין ערך שבוט אדם ותאי גזע באנצלופדיה הלכתית רפואית.
[3] וברמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה כג: "הנכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה שלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ואל יכשלו חבירי ואשמח בהם".
[4] וע' עלי תמר שם, מקורות נוספים.
[5] כמ"ש הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ט.
[6] ע' מהרש"א עירובין קה ע"ב.
[7]ר' חיים ויטאל בהקדמתו לספרו "עץ-חיים" (כפי שהם מצוטטים ע"י הראי"ה שם) כתב: "עליהם אמרו: חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו, כי בסיבת היותם מואסים בעץ חיים, אין הקב"ה עוזר אותם והם שוגים בפרטי עץ הדעת טוב ורע, ומהפכים אותו לרע, ומטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר".
[8] הראשונים נחלקו לגבי דבר שלא הופקר בשביעית אלא הבעלים שומרים אותו, האם הוא נאסר לגמרי.