יג. קביעת רגע המוות

ב”ה

יג. קביעת רגע המוות

שאלה זו התעוררה בשנים האחרונות עקב האפשרות להשתלת איברים כמו לב וריאות, אלא שהאפשרות להשתיל קיימת רק כשמוציאים את הלב או הריאות כשעדיין ליבו של הנפטר פועם. כמובן שהוא מונשם ואי אפשר לקבוע מות על פי הפסקת הנשימה, השאלה היא האם מות מוחי נחשב למות על פי ההלכה. אם על פי ההלכה המוות נקבע רק לאחר הפסקת פעילות הלב, הרי שהוצאת הלב להשתלה בעודו פועם היא רצח של התורם, כדין ההורג את הנוטה למות והגוסס.

המקורות בש”ס לקביעת רגע המות:

משנה ביבמות דף קכ ע”א לגבי היתר עגונה במי שראוהו מגוייד וצלוב ושהחייה אוכלת בו: “אין מעידין אלא עד שתצא נפשו”, אלא שלא מבואר בסוגיה מה הגדר שתצא נפשו?

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ח הלכה א, שם ממשע שגם לאחר זמן עדיין יש חשש שהאדם לא מת:

יוצאין לבית הקברות ופוקדין כל המתים עד שלשים יום, ואין חוששין משום דרכי האמורי. ומעשה שפקדו אחד אחר שלשים יום, וחיה עשרים וחמש שנים ואחר כך מת, ואחר הוליד חמשה בנים ואחר כך מת.

מכל מקום כתב באגרות משה יו”ד ח”ב סימן קמו שאין לחוש לדבר רחוק כזה. וכתב שם שאף שבהלכה לא מתחשבים במקרוסקופ וכיו”ב כדי לראות בעלי חיים, או לרבוע תפילין והכל הולך אחר מה שהוא בעיין, שונה הדבר לגבי חולה שאינו נושם ויש לו סימני א.ק.ג. שבזה יש לומר שאין אפילו רוב לומר שהוא מת.

השאלה העיקרית הבעיה העומדת לדיון היא: האם הפסקת פעילות הלב היא חלק אינטגרלי והכרחי להגדרת המוות על פי ההלכה, או שפעילות הלב כשלעצמה איננה מהווה חלק חיוני להגדרת המוות מבחינת ההלכה, כמו שגם הכבד, הלבלב, הכליות, מוח העצם וכד’ – שהם חיוניים לעצם החיים, אך אף אחד לא משתמש בהם כתנאי הכרחי להגדרת המוות. האם המוות תלוי בהפסקת הנשימה, או בהפסקת פעילות המח.

מגמ’ יומא פה, א משמע שהחיות תלויה בנשימה:

תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד לבו.

וע’ רש”י שם שכתב שאם אין שם רוח ודאי מת הוא. וע’ רמב”ם שבת ב, יט

בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי.

הרי שהסימן למוות הוא הפסקת הנשימה. ובאורח חיים הלכות שבת שכט, ד:

אפי’ מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין, ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.

הרי שבודקים אם יש נשימה כדי לדעת אם הוא מת.

באשר לדעה שבודקים על ליבו, ואם כן משמע שהחיות תלויה במציאות של לב פועם. לפי רוב הראשונים, הר”ח הרי”ף הר”ן הרא”ש וכן טור ובית יוסף שכט הגרסה היא “טבורו”, כך ששוב הכוונה היא על בדיקת הנשימה.

למעשה כיום, מחללים שבת גם עבור אדם שפסקה נשימתו. משום שעל ידי התפתחות המדע אנו יודעים שתוך ארבע דקות מעת ההפסקה המוחלטת של הנשימה, עדיין ניתן לבצע החייאה בעזרת הנשמה ועיסוי לב, ועל ידי כך יכול הפצוע או החולה לחזור לחיים. ולכן כיום מחללים שבת עד לסיום ניסיונות ההחייאה. אבל העיקרון שהמוות נקבע על פי הנשימה נשאר תקף ואף התחזק על ידי המדע (פניני הלכה ליקוטים ח”ב).

מאידך יש לומר שמה שבגמרא משמע שהכל תלוי בנשימה, הרי זה משום שבאותם זמנים בדיקת הנשימה היתה יותר אמינה מאשר בדיקת הדופק, שלפעמים הוא חלש ולא ניתן לבדוק על ידי מישוש. אבל יתכן שעיקר החיות תלויה בלב ולא בנשימה.

וע’ שו”ת מהרש”ם חלק ו סימן קכד שגם כן כתב שלא הנשימה היא החיות אלא סימן לחיות[1], ולכן אם יש סימן חיות אחר צריך לחשוש שהוא חי:

אבל היינו בסתמא אם ליכא הוכחה להיפוך סמכי’ על בדיקת חוטמו דהוי רוב גמור ואפי’ מיעוטא ליכא אא”כ על צד א’ מאלף דהוי מיעוטא דמיעוטא דאין לחוש לכך גם בפ”נ… אבל אם רואים איזו סימן של חיות בשאר איברים ואיתרע רובא לפנינו י”ל דלא סמכינן אבדיקת חוטם.

ראיה לכך שהפסקת הנשימה אינה מות אלא סימן למות, מרש”י ביומא פה ע”א:

עד חוטמו – ואם אין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח – ודאי מת, ויניחוהו.

ומשמע שזה סימן שודאי מת, אבל לא עצם הפסקת הנשימה מוכיחה שמת. וכן משמע ברמב”ם בפרק ד’ הלכות אבל הלכה ה’ שפסק שבגוסס צריך להמתין אחר יציאת הנפש שמא נתעלף. ואכן בספר גשר החיים ח”א פ”ג כותב שמנהג פעיה”ק ת”ו להשאירו על מטתו עשרים רגע ואח”כ מורידין אותו על הארץ.

וכן כתב שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קמו שהנשימה היא רק סימן לחיים:

אבל ברור ופשוט שאין החוטם האבר שהוא נותן החיות בהאדם, וגם אינו מאברים שהנשמה תלויה בו כלל, אלא דהמוח והלב הם אלו הנותנים חיות להאדם וגם שיהיה לו שייך לנשום ע”י חוטמו, ורק הוא האבר שדרך שם נעשה מעשה הנשימה שבאין ע”י המוח והלב, ואית לנו הסימן חיות רק ע”י החוטם אף שלא הוא הנותן ענין הנשימה, משום שאין אנו מכירים היטב בלב ובטבור וכ”ש שאין מכירין במוח, וכוונת הקרא דנשמת רוח חיים באפיו לא על עצם רוח החיים שזה ודאי ליכא בחוטם, אלא הרוח חיים שאנו רואין איכא באפיו אף שלא נראה באברים הגדולים אברי התנועה, וגם אחר שלא ניכר גם בדפיקת הלב ולא ניכר בטבור, שלכן נמצא שלענין פקוח הגל בשבת תלוי רק בחוטם.

פעילות הלב והדופק כהוכחה, הובא בחתם סופר תשובה שלח:

אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח”כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה

באנצקלופדיה רפואית הלכתית שם כותב על החתם סופר שמקורו בענין הדופק (“הדפיקה”) הוא הרמב”ם במורה הנבוכים, ח”א פמ”ב.

האם מי שגזע המח שלו נפגע, שהוא האחראי על הנשימה, יחשב כמת אף שהוא מונשם וליבו פועם?

יש להדגיש שכשאנו מדברים על מות מוחי כהגדרות רגע המות, פירושו שאין פעילות מוחית וגם נשימתית. ומדובר על איבוד מוחלט ובלתי הפיך של המוח כולל גזע המוח (ראה באנצקלופדיה הלכתית רפואית כרך ו’ ערך רגע המות בנספח את הבדיקות שנדרשות כדי לוודא מות מוחי). ולכן מצב של צמח, גם אם יש הרס במוח, אם האדם נושם באופן עצמוני, אינו מוגדר כמת. קיים קשר ישיר בין גזע המוח לבין תהליך הנשימה, אבל אין קשר בין גזע המוח לבין פעילות הלב.

משנה מסכת אהלות פרק א משנה ו

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי’ מגוייד ואפי’ גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת.

הרי ברור אם הותז ראשם, עדיין ליבו ממשיך לפעום כמה רגעים, ובכל זאת נחשב כמת. ואם כן לכאורה גם מי שנהרס גזע המוח שלו נחשב כמי שהותז ראשו והרי הוא מת.

לגבי פעילות הלב, כתב באנצקלופדיה הלכתית רפואית  שם:

פעילות הלב – הלב מכיל קוצב טבעי-עצמאי. לפיכך, בתנאים מתאימים כשיש אספקת חמצן, דם וחומרי מזון ללב, מסוגלת המערכת הפנימית של הלב להפעילו גם ללא השפעת מרכזי המוח. מצב כזה יכול להימשך מדקות אחדות ועד לשבועות אחדים. יש להדגיש, שהחיות העצמית של הלב יכולה להיראות ולהתקיים גם מחוץ לגוף, כשמניחים את הלב בצלוחית-מעבדה כשהוא מוקף ושרוי בתנאים פיסיולוגיים מתאימים. לפיכך, יכולה פעילות הלב להימשך גם כאשר פעילות המוח והנשימה פסקו לחלוטין, ובלבד שמספקים ללב את הצרכים החיוניים על ידי הנשמה מלאכותית ותמיכה במחזור הדם.

כלומר: הלב יכול להיות בחיים גם אם האדם מת. ולכן חיות הלב לא מוכיחה חיים, אמנם אין זה מונע מלומר שכשהלב מת האדם מוגדר כמת.

אף על פי כן, יש פוסקים שהחיות תלויה בלב. ע’ שו”ת שבט הלוי חלק ז סימן רלה

בעיקר הנדון אם מיתת הלב קובע מיתת האדם או מיתת המוח, אם הפסקת פעימת הלב או הפסקת הנשימה, אעפ”י שמפשטות שיטת הש”ס יומא פ”ה ע”א דעד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרים עד לבו וכו’ דמסיק הש”ס דלענין פקו”נ גם אבא שאול מודה דעיקר חיותי באפי’ דכ’ כל אשר נשמת רוח באפיו…

אבל האמת לא כן הוא דיסודי רבינו הח”צ ומרן הח”ס יו”ד סי’ של”ח דהלב קובע ג”כ עכ”פ הוא אמיתה של תורה, ועפה”ת לא נחשב כמת רק באפס פעימת הלב וגם הנשימה, ומש”כ הח”צ שאם תנוח הלב כהרף עין ימות ויבטלו כל תנועותיו הוא האמת וכל ראיותיו מחז”ל ומזוה”ק ורבינו סעדיא גאון אין לחלוק עליהם (ואין זה ענין לגוף הויכוח עם הח”צ בהעוף שלא הי’ לו לב כידוע) וממילא כשהלב עדיין חי גם האדם נקרא בחיים, ואסור להמיתו או לקרב מיתתו בגרמא…

לפי דעה זו אין שום אפשרות לקחת איברים מאדם שמת מות מוחי, גם כשגזע המוח הרוס, כיון שליבו עדיין פועם.

להלן שלש דעות מבין פוסקי זמנינו:  שיטת האגרות משה, הרבנות הראשית[2], הגרש”ז אוירבך. כתב הרב שטיינברג באסיא כרך י’ “קביעת רגע המוות – סקירת עמדות”:

הגר”מ פיינשטיין זצ”ל דן בנושא קביעת רגע המוות בשלוש תשובות בשו”ת אגרות משה: 1. חיו”ד ח”ב סי’ קמו; 2. חחו”מ ח”ב סי’ עב; 3. חיו”ד ח”ג סי’ קלב.  שתי התשובות הראשונות מתייחסות לקביעת רגע המוות במסגרת השאלה על השתלת לב, והתשובה השלישית מתייחסת לעצם קביעת רגע המוות, ללא קשר להשתלת איברים. משתי התשובות הראשונות משמע לכאורה שלדעת הגר”מ פיינשטיין זצ”ל המוות המוחי איננו מוות, בעוד שמהתשובה השלישית משמע לכאורה שלדעתו המוות המוחי הוא מות האדם. בישוב סתירה זו דנו רבים.

הגרש”ז אוירבך הטיל ספק בכך שיש להבין את התשובה השלישית כתומכת במוות מוחי, משום שאילו כך היה הדבר צריך היה לצפות שהרב פיינשטיין יכתוב בזכות תרומת איבריו של החולה הנידון בתשובה בהמשך לתמיכה בקביעת המוות המוחי, אך הדבר לא נעשה.

באותו גליון של אסיא שבו התפרסמה הסקירה של הרב ד”ר אברהם שטיינברג התפרסמה לראשונה מכתב-תשובה של הגר”מ פיינשטיין זצ”ל, שבו הוא מבהיר בצורה ברורה ומפורשת את דברי תשובתו בחיו”ד ח”ג שאכן תומכת בהגדרת המות כמות מוחי:

והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף כמה ימים מ”מ כל זמן שאין להחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדיבארתי בתשובתי בא”מ יו”ד ח”ג סי’ קל”ב.

עמדת הרבנות הראשית לישראל:

לאחר דיונים ממושכים, בשנת תשמ”ז, החליטה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט”א, והרב הגאון מרדכי אליהו שליט”א[3], להתיר לבית-החולים הדסה להשתיל לב, בכפוף לכמה תנאים. באותה שנה בוצעה בהדסה השתלת הלב הראשונה שהצליחה בארץ (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח”ב ע’ 194 ו203 ו224, אסיא ו’ 20-40, אסיא ז’ 123-238). למרבה הצער, מסיבות פוליטיות לא התמלאו כל התנאים שדרשה הרבנות. (ניסוח הרב מלמד בפניני הלכה ליקוטים ב’ יד).

הרב שטיינברג, שם:

….על פי החלטת הרבנות הראשית נקבע מותו של אדם על פי ההלכה לאחר שהוכח בצורה קלינית ומעבדתית, שהנשימה העצמונית פסקה לחלוטין, ובאופן בלתי הפיך. זאת ניתן לקבוע על ידי הוכחה שהמוח כולו, כולל גזע המוח, חדל לפעול בצורה בלתי-הפיכה, שכן גזע המוח הוא-הוא המפעיל את הנשימה. בנספח להחלטת הרבנות הראשית ניתנו הנחיות רפואיות ברורות ומפורטות לקביעת המוות המוחי כנ”ל, כולל הדרישה לביצוע בדיקת BAER, כחיזוק להוכחת מות גזע המוח [עמדתה ההלכתית של הרבנות הראשית הוסברה בהרחבה על ידי הגר”מ אליהו, ברקאי, ד, תשמ”ז, עמ’ 18-31; הגר”ש ישראלי (שליט”א), ברקאי, שם, עמ’ 32-41; הנ”ל, אסיא, חוב’ מב-מג, ניסן תשמ”ז, עמ’ 95-104; הגר”א שפירא שליט”א, אור המזרח, לו(א), תשרי תשמ”ח, עמ’ 67-70; א. שטינברג, אסיא, חוב’ מד, ניסן תשמ”ח, עמ’ 56-75].

דעת הגרש”ז אוירבך זצ”ל (שם):

ביום ח”י מנ”א תשנ”א פירסמו הגרש”ז אויערבאך (שליט”א) והגרי”ש אלישיב שליט”א פסק הלכה האוסר השתלת לב, וזה נוסח הפסק:

נתבקשנו לגלות דעתנו, דעת תורה, בענין השתלת הלב לצורך חולה מסוכן, וכן בענין השתלת שאר איברים לצורך חולים שיש בהם סכנה. הנה כל זמן שלב התורם פועם, ואפילו במקרה שכל מוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא “מיתת המוח”, עם כל זאת דעתנו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו, ויש בזה משום שפיכות דמים.

…בתחילת הדיונים הבהיר לי הגאון (שליט”א), שלדעתו יש הוכחה נגד המוות המוחי מגמ’ ערכין ז א. שכן מבואר שם, שמעוברת שמתה מוות טבעי, עוברה תמיד מת לפניה, ולפי הידוע כיום ניתן ליילד עובר חי מאשה מעוברת שנקבע לה מוות מוחי.

גמ’ ערכין ז’ ע”א:

והא קיימא לן דוולד מיית ברישא דתנן תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ואמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב דווקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב הני מילי לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותיה עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין אבל נהרגה היא מתה ברישא והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת.

לכן טען הגרש”ז אוירבך, שאם ניתן היום לילד אשה עם מות מוחי, הרי אם היא מתה, גם הולד היה מת, וראיה מכך שהמות המוחי אינו מוות.

לכן נעשה נסיון הכבשה, הניסוי נעשה פעמים. הניסוי הראשון התקיים ביום ה’, ד’ בשבט תשנ”ב (9.1.92). במהלכו כבשה מעוברת הורדמה בהרדמה כללית, כדי למנוע צער בעלי חיים. הוחדר צינור תוך-קני (Intubation), והכבשה חוברה למכונת הנשמה. הוכנס עירוי תוך וורידי להזלפת נוזלים ותרופות, וכן חוברה הכבשה למכשירי ניטור (Monitoring) של דופק ולחץ דם, וכן ניטור הדופק של העובר. המוח נותק מן הגוף (ראה במאמר הנ”ל תיאור פרטי הניסוי). את הניסוי הראשון מתאר הרב שטנברג:

… בצורה זו ללא ראש המשיכה הכבשה-האם לשמור על פעילות לבבית תקינה, וגם דופק העובר היה תקין למשך 20 דקות. בשלב זה חלה ירידה קיצונית בדופק העובר, בוצע ניתוח קיסרי דחוף, והוצא עובר מת. נסיונות ההחייאה לא הועילו [יש לציין, כי דברים כאלו מוכרים גם במיילדות אנושית, ולעתים אין הסבר ידוע לשינוי הפתאומי בדופק העובר, ולא ניתן להצילו].

לאחר הניסוי הזה התקיים דיון בביתו של הגרש”ז אויערבאך (שליט”א), בהשתתפות הרב שפרן, פרופ’ אברהם ואנכי. הוסכם בתחילה שיש לראות בו הוכחה שבזמנינו אכן השתנו הנסיבות, וייתכן מצב שבו מעוברת מתה, ובכל זאת עוברה חי…

הניסוי השני – בוצע ביום ד’, י”ז בשבט תשנ”ב (22.1.92), באותו מקום, על ידי אותו צוות רפואי, ובנוכחות אותם אנשים, כמו בניסוי הראשון. שלבי הניסוי היו דומים, פרט לעובדה שלא בוצעה שאיבת המוח. הכבשה המעוברת נותרה ללא ראש במשך 25 דקות, כאשר הלב פועל כתיקנו, הדופק והלחץ דם שמורים, וכן היה דופק העובר תקין. לאחר 25 דקות בוצע ניתוח קיסרי, והוצע תלה חי, אשר נותר בחיים, וממשיך עד היום לגדול בעדרו במצב תקין.

עם קבלת תוצאות הניסוי התברר לגאון (שליט”א), שאמנם מה שדיברה הגמ’ ערכין הנ”ל הוא בתנאים רגילים, אבל בתנאים של טיפול נמרץ ומכשירי הנשמה ייתכן בהחלט שהמעוברת תהיה מתה, והעובר יוולד חי.

ואם כן אין ראיה נגד הגדרת המוות המוחי כמוות[4]. אף על פי כן טען הגרש”ז אוירבך, לפי הרב שטיינברג שגם לאחר שאנו מזהים מוות מוחי האדם הוא ספק גוסס. ובין המסקנות הביא נוסח דברים על דעת הגרש”ז, ובהם נאמר:

…אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת, אבל לבו עדיין פועם, קרוב לוודאי שפעולת הלב היא רק מפני המכשירים, אבל ייתכן שזוהי עדות שעדיין לא מת המוח כולו. אי לכך, אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת בכל הדרכים הידועות כיום, אבל הוא עדיין מונשם באופן מלאכותי וליבו פועם – דינו כספק מת ספק גוסס

אף על פי שבעלמא אין אנו יודעים כיום להגדיר את המצב שחז”ל הגדירוהו כגוסס, אבל אדם שהרופאים קבעו שכל מוחו מת, הרי הוא כספק גוסס, ולכן חלים עליו דיני גוסס. אי לכך אסור להזיזו כשהמטרה איננה לטובתו, אלא לצורך אחר. ולכן כל הבדיקות לקביעת המוות המוחי שגורמת לתזוזת החולה, הרי הן בגדר האיסור. גם בדיקות שלא גורמות לתזוזת החולה, אבל מבוצעות על ידי החדרת חומר לגופו, אף הן אסורות.

לכן פסק שאסור להוציא ממנו איברים להשתלה כל עוד ליבו פועם, מחשש לקירוב מיתתו של גוסס. ודבר זה אסור אפילו לצורך הצלת חולה בפנינו שבוודאי ימות.

[1] ע’ על זה במאמרם של הרב גדליה רבינוביץ וד”ר מרדכי קניסקברג ב”הדרום” לב תשל”א עמע’ 59 ואילך.

[2] מפניני הלכה, ליקוטים ב’ יד: “לאחר דיונים ממושכים, בשנת תשמ”ז, החליטה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט”א, והרב הגאון מרדכי אליהו שליט”א, להתיר לבית-החולים הדסה להשתיל לב, בכפוף לכמה תנאים. באותה שנה בוצעה בהדסה השתלת הלב הראשונה שהצליחה בארץ (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח”ב ע’ 194 ו203 ו224, אסיא ו’ 20-40, אסיא ז’ 123-238). למרבה הצער, מסיבות פוליטיות לא התמלאו כל התנאים שדרשה הרבנות”.

[3] הרבנות הראשית לישראל מינתה ועדת השתלות משותפת לרבנים ולרופאים, אשר היתה מורכבת משני הרבנים הראשיים לישראל – הגר”א שפירא שליט”א והגר”מ אליהו שליט”א; וכן הרבנים הגר”ש ישראלי (שליט”א), הגרי”מ לאו שליט”א, הגד”ח שלוש שליט”א, הגרז”נ גולדברג שליט”א, והרופאים ד”ר אברהם שטינברג, והרב ד”ר מרדכי הלפרין. אחד מגדולי הפוסקים בירושלים התבקש והסכים להשתתף בדיוני ועדת ההשתלות הנ”ל, אך בגלל סיבות השמורות עמו לא בא מעולם לישיבות ולדיונים.

הועדה הנ”ל קיימה מספר דיונים פנימיים מקיפים ומעמיקים, ולמדה בעיון את ההיבטים הרפואיים וההלכתיים הנוגעים לנושא. כמו כן נעזרה הועדה בייעוץ רפואי מקצועי של מומחים בתחומי הנוירולוגיה, ההרדמה, הכירורגיה, הקרדיולוגיה וההשתלות, בישיבה שקיימה הועדה במרכז הרפואי הדסה עין-כרם בירושלים ביום ד’ בתשרי תשמ”ז (7.10.86). כמו כן נעזרה ועדת ההשתלות בייעוצו של פרופ’ חיים סומר, מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, שהוא מומחה בינלאומי בתחום הנוירו-פיזיולוגיה.

מסקנות הועדה הנ”ל הוצגו בפני מליאת מועצת הרבנות הראשית ביום ב’, א’ במרחשוון תשמ”ז (3.11.1986), ומועצת הרבנות הראשית אישרה פה אחד את המלצות ומסקנות הועדה [החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל פורסמה בתחומין, ז, תשמ”ו, עמ’ 187-192; ברקאי, ד, תשמ”ז, עמ’ 11-14; ובאסיא, חוב’ מב-מג, ניסן תשמ”ז, עמ’ 70-81. בחוב’ אסיא הנ”ל נוספו הערות להחלטה מאת עורך אסיא, הרב ד”ר מרדכי הלפרין; להלן עמ’ 280].

[4] כתב שם הרב שטיינברג (במאמר על סקירת עמדות): שאחד המשתתפים העלה סברה, שעובדת חיותו של העובר היתה ידועה לנו רק מכוח העובדה שמדדנו דופק לבבי שלו, אבל באותה עת מדדנו גם דופק לבבי של הכבשה-האם, והיא הרי היתה מתה לכל הדעות, שכן היתה ללא מוח, ואח”כ ללא ראש, ולכן מי יאמר שהעובר היה חי גם בשלבים שמדדנו את הדופק שלו? השיב הרב שטיינברג, שאין הדבר דומה כלל, כי בכבשה-האם היתה הוכחה שהיא מתה, בגלל העדר המוח והראש, ולכן לא היה משמעות של חיים בדופק, אבל בעובר לא היתה כל עדות למוות, ולכן הדופק הוא בודאי סימן חיים. אך כדי להסיר כל ספק, הוחלט לבצע ניסוי נוסף, והפעם לגשת מיד לכריתת הראש.