ב"ה
התחלת אבילות בחללים שעדיין לא נקברו
תחילת אבילות לאור סוגיות במסכת ברכות
(לחמישים שנה למלחמת יום הכפורים)
אחת השאלות הקשות גם מבחינה רגשית, שהתעוררה בעקבות מלחמת יום הכפורים, היתה שאלת תחילת האבילות לחיילים שנהרגו במעוזים על גדת תעלת סואץ שנשארו במקומם במשך חודשים ארוכים[1]. חלק מן המעוזים בגזרה הדרומית של התעלה היו בשליטת הארמיה השלישית המצרית שהיתה מכותרת במשך כחמשה חודשים על ידי צה"ל שחצה את התעלה, וקבלה רק אספקה הומנטרית על ידי האו"ם. פרט זה חשוב מבחינה הלכתית, משום שמשום כך היה ברור שבסופו של דבר יהיה הסכם שבו הארמיה תחזור למצרים ויוסכם על החזרת החללים. בסופו של דבר אכן היה הסכם (הסכם שנחתם בקלומטר ה-101 לפני קהיר). כך שמבחינה הלכתית לא היה יאוש מלקוברם[2].
לכאורה דין זה מפורש בבריתא מסכת שמחות פ"ב ה"ט:
הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב.
דין זהו הובא ברמב"ם הלכות אבל (פ"א ה"ג), ובשו"ע יו"ד (סי' שע"ה סעיף ה). ואם כן הרי ודאי גם הצבא וגם הקרובים לא התייאשו מלקוברם, ואם כן צריך להתחיל אבלות שבעה מיום הקבורה ולא מיום השמועה. וכן מובא ברא"ש מסכת מועד קטן (פרק ג סימן נו):
וכן אירע מעשה במגנצא שיהודי היה הולך בדרך בקרון ויהי בדרך ויקם עליו הקרוני ויהרגהו וזה היה בראש חדש שבט ובנו חפשו בכל הדרכים ימים רבים ולא מצאו ובר"ח אדר בא לפני רבינו אליקים בר' יוסף ז"ל ושאל לו כדת מה לעשות ואמר לו למנות שבעה ושלשים מר"ח אדר ואילך מהא דתניא באבל רבתי (פ"ב הל' יג) מי שנפל בים או שטפו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר מאימתי מונין להם משנתייאשו מלבקשו
אמנם כל זמן שלא נתייאשו אין על הקרובים דין אונן, כמ"ש הרא"ש בברכות פ"ג ס"ג:
מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים. ופסק ר"י ז"ל דאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן ביה כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקוברו. ומ"מ אין לדמותו לנתיאשו מלקוברו לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתייאשו לקוברן ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבילות. אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן המושל. מ"מ אינם מתייאשים לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבורה ואוננין מיהא לא הוו כיון שאינם יכולין להתעסק בקבורה…
וכן כתב הרא"ש שם בהמשך לגבי אונן שהוא עצמו נמצא בבית האסורים, שלא חלה עליו אנינות כיון שלא מוטל עליו לקוברו, והרי הוא כמי שנמסר לכתפים. אמנם לכאורה בלשון הרא"ש במו"ק (שם) משמע שיש אנינות, שכתב שם:
היכא שנפל לים או אכלתו חיה שלא נקבר הי' כל הימים שלא נתייאשו כמתו מוטל לפניו לקוברו שהרי בכך הוא עסוק וכ"ז שמתו מוטל ועליו לקוברו אין אבילות חל עליו וכשמתייאש אין מוטל עליו לקוברו ואין עסוק בכך והוי כיום קבורה וחלה עליו אבילות של שבעה ושלשים.
ולכאורה משמע שכל זמן שלא התייאש הרי הוא כמי שמתו מוטל לפניו ואם כן הוא אונן. אלא שמקור דברי הרא"ש שם הם בראב"ן סימן קח (ועל פיו הגיה הקרבן נתנאל סימן זה ברא"ש) ושם אמנם בדברי השואל הביא שנחלק רבי שלמה עם רבי הלל אם יש אנינות במי ששטפו נהר עד שעת היאוש. אבל בתשובתו של הראב"ן כתב:
תשובה אתם אשר לבבכם כלב האריה ידעתי כי טעיתם במה שכתבתי בספר שנתתי לחתני שיחיה שמבקשים את מי שנשטף בנהר הרי הן כמי שמתו מוטל לפניו לקוברו, ודימיתם שאסור בבשר ויין כל אותן הימים… ואני לא דימיתי ימים שמבקשין אותו למי שמתו מוטל לפניו אלא לענין אבילות דלא שייך בהו, ולא הוי שמועה רחוקה וצריך למנות משנתייאש ז' ול', דשמועה רחוקה לא הוי אלא לאחר שכלו ימי אבל דהיינו לאחר ל' יום לקבורה ושעת יאוש היא שעת קבורה.
וכן מבואר בשו"ע יו"ד (סי' שמא סעיף ד') שמי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקוברו.
אך יש לדון האם ניתן לדמות שאלה זו של החללים במעוזים, למעשה שהביא הרא"ש במו"ק שם:
מעשה אירע בשפירא כשנפטר רבינו קלונימוס הזקן ז"ל ברבי יצחק ז"ל היתה העיר במצור ושמוהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים אף על פי שהיה דעתם לפנותו משם לאחר המצור מ"מ כיון שלא פינוהו בתוך שבעה מנו מסתימת גולל הראשון.
וכן נפסק בשו"ע יו"ד (סי' שעה, ד'):
אם נתנו המת בארון, ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור, מונים לו מיד שבעה ושלשים, אף על פי שדעתם לקברו בבית הקברות אחר המצור, וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבלות מיד.
ואם כן אם נדון שאלתנו לכאורה היא כמו עיר במצור שידוע שיקברו לאחר זמן, הרי מונים מיד שבעה ושלשים. אלא שבמעשה בשפירא היתה קבורה כל דהיא, אבל בנדון שאלתנו, לא היתה סתימת הארון שהיא סתימת הגולל[3], ולכן לכאורה יהיה תלוי רק בדין יאוש והרי לא נתייאשו מלקוברו, אף שידוע שזה יהיה בעוד כמה שבועות או חדשים.
אלא שיש להסביר את ענין תחילת האבילות בכלל, מה הגורם את תחילת האבילות. ובפרט בנדון דידן. ראשית, מוכח מהאמור לעיל שיש אפשרות של אבלות ללא מצב של אנינות[4]. אם כן אין הכרח של קשר בין סיום האנינות לתחילת האבילות, ואין לומר שבעצם האבילות מתחילה עם המיתה אלא שהאנינות מפקיעה את ניהוג האבילות (כפי שמסתבר לכאורה לדעות שאבלות יום ראשון דאוריתא[5] אלא שגם לדעתם יתכן מחייב אחר לתחילת אבלות דרבנן).
מצאנו כמה אופנים לתחילת האבילות:
א. משיצא מפתח ביתו, זו דעת רבי אליעזר בבריתא במו"ק כז ע"א, אבל ההלכה כרבי יהושע שמסתימת הגולל. וכן לדידן אבילות מתחילה משיצא מפתח ביתו במי שדרכו לשלוח את המת למדינה אחרת, כמ"ש בשו"ע יו"ד שעה, ב':
מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל.
ב. אבילות מתחילה משיסתם הגולל, כמבואר בשו"ע שע"ה ס"א:
מאימתי חל האבילות, משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות ומעטף ראשו,
ג. מסתימת הארון ע' שו"ע יו"ד שעה, ד' שהובא לעיל. וכתב שם הש"ך ס"ק ה':
וסתימת הארון הוי כקבורה. כלומר אף על גב דקי"ל לעיל סעיף א' דאין אבילות חל אלא משיסתם הגולל דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר היינו בעלמא אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כשנתיאשו מלקברו דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בבה"ק מ"מ השתא במצור ה"ל קבורה מעליותא לדידהו שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר וכן נראה בב"י ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש:
ד. יאוש. כמבואר בשו"ע שם סעיף ה':
הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם.
אם כן, אנו מוצאים אופנים שונים לתחילת האבילות: לגבי יאוש שמחייב באבלות כתב הרא"ש שיאוש הוי כסתימת הגולל, וכן סתימת הארון הוי כקבורה כמ"ש השו"ע בסעיף ד'. ולשון הש"ך סי' שע"ה בס"ק ה' שסתימת הארון הוי כיאוש. וברמב"ן בתורת האדם ע' קסב כתב שיאוש הוא כסתימת גולל:
והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו, נראה לי שלא נאמרו הדברים אלא במוליכין אותו מעיר לעיר, דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו, ויאוש כסתימת גולל.
וכן רא"ש פ"ג סימן לט:
כיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו ויאוש כסתימת גולל.
והרי דין יאוש הוא אף במקום שלא היתה אף קבורה כל שהיא, שהרי מי שנפל למים שיש להם סוף ולא נמצא יושבים עליו שבעה כשנתייאשו, וכן במים שאין להם סוף, לא יושבים שבעה רק משום שאשתו אסורה, אבל מעיקר הדין נחשב כיאוש, וכן אם שרפו את הגופה, שאין בזה דין קבורה בכלל, ישבו שבעה. הרי שהשבעה לאחר יאוש לא תלוי במעשה קבורה כל שהוא. האם יש דבר משותף לכל האופנים של תחילת האבלות?
נראה שההגדרה של חיוב תחילת האבילות הוא שהיא תלויה בהסחת דעת מהתעסקות בקבורת המת[6]. ולכן אין הבדל בין יאוש ובין סתימת הגולל או יציאה מפתח הבית לגבי מי שלא יהיה בקבורה אם יצא המת למדינה אחרת שכתב הרמב"ן הנ"ל שזה הוי כיאוש שהוא כסתימת גולל (שו"ע יו"ד שעה, ב').
ועל פי זה במעשה בשפירא, המובא בשו"ע סעיף ד' המחייב את האבילות הוא לאו דוקא סתימת הארון, אלא מה שעל ידי כך מסיחים את הדעת מעיסוק במת, ולכן זה נכון אף לדעת הראשונים שסתימת הגולל היא סתימת הקבר או אבן שעל פי הקבר ולא כיסוי הארון, כאן התחלת אבלות כבר בסתימת הארון, והרי הרא"ש עצמו בסי' לט דחה את רש"י שאומר שסתימת הגולל היא סתימת הארון:
והכי איתא באבל רבתי (פ"ד הלכה י) עד מתי מטמא להם ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל והאיך אפשר לומר כן שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו אלא סתימת קבר.
מכאן מוכיח הרא"ש שסתימת הארון אינה סתימת הגולל, ואילו במעשה בשפירא כתב הרא"ש שסתימת הארון היא סתימת הגולל? ע"כ שהדבר תלוי בהסחת הדעת מן המת, ולכן באופן שאין עוד קבורה אחר סתימת הארון הרי זה מחייב אבילות.
אם אמנם זוהי הגדרת התחלת האבלות, הסחת הדעת מהתעסקות עם קבורת המת, נראה שיש לא רק יאוש גמור מלקבור, אלא גם גדר של יאוש לזמן מלקוברו, זמן שבו ודאי לא יהיה ניתן להביא את המת לקבורה ואם הזמן נמשך צריך להתחיל באבלות. משך הזמן נראה שתלוי אם פחות משבעה או יותר משבעה (כ"כ הרב שריה דבליצקי זצ"ל ע' לשונו להלן), כדין אם נתנוהו בקבר על מנת לפנות. וממילא גם בנדון דידן, של מצב שברור שבו לא תתכן אפשרות של קבורה כיון שהדבר תלוי במשא ומתן שעדיין לא התחיל וברור שיקח שבועות וחודשים, כפי שאכן היה, שצריך להתחיל אבילות מיד עם השמועה.
בש"ך שמ"א ס"ק טו בנדון ההלכה שם שמי שמת בתפיסה לא חל על הקרובים דין אנינות ולא דין אבלות כיון שלא התייאשו מלקוברו, כתב הש"ך:
ואפי' המושל רוצה ממון הרבה מ"מ כיון דבממון תלוי הדבר שאחר כך יתפייס בדמים מועטים מפני כך לא חלה האבילות עדיין אבל אם היתה הגזירה שלא ליתנו לקבורה מחמת שנאה ולא מחמת ממון אינה עשוי' ליבטל וחלה האבילות מיד כן מתבאר מדברי הרמב"ן ושאר פוסקים:
ובספר זכרון בצלאל, בקונטרס מתי מלחמה כתב הרב שריה דבליצקי זצ"ל על פי דברי הש"ך:
יוצא מזה שבנידון שלפנינו שנהרגו חיילים בשדה המלחמה ותיכף נכבשו מקומות אלו ע"י האוייב ונשארו החיילים שם הרוגים והאוייב לא נותן להיכנס לשם… אין בזה שום נפק"מ דאפילו אם הם מונחים שם בגלוי תלוי הדבר רק אם המצב הוא באופן כזה שיש תקוה שעל ידי משא ומתן עם האוייב ע"י גורמים שונים עלול הוא בכל רגע לשנות דעתו ולתת להיכנס לשטח האוייב ולהוציא את הגופות אז אין מתאבלים עדיין דהוי כדוגמת כל הדינים שהבאנו לעיל, אך אם נראה שמחמת רשעות אין סיכויים סבירים להגיע להסכם בזמן קרוב אז צרך להתחיל באבילות שבעה ושלשים מאז דזה הוי כמו מחמת רשעות וכמו שכתב הש"ך שם בסי' שמ"א…. אם המצב הוא שיש סיכויים סבירים יום יום שיתנו רשות להוציאו אין מתאבלים עדיין… ונראה דאם אנו בטוחים שבמשך שבעה ימים בכדי שיעבור האבלות, וכה"ג בערב הרגל רק יום אחד לא יתנו להוציא אז מתחילים האבלות מיד.
ואם כמ"ש, מה שאמור לגבי סתימת הארון במצור[7] נכון גם לגבי יאוש, ואפילו אם הוא מוטל על פני השדה, או גם אם נקבר על ידי גויים אף אם נאמר שקבורה זו אין לה דין של קבורה, יתחילו לשבת שבעה מיד.
הרב אברהם אבידן זצ"ל בספרו דרכי חסד (פרק יא סעיף ט') כתב שבחלל שלא ניתן לקבור אותו אם נקבר על ידי האויב מתחילים אבלות מיד משום שקבורה זו לא גרע מסתימת הארון. וכתב שכן פסק הרב אלישיב. ומשמע מדבריו שבאופן שאין שום קבורה, לא מתחילים למנות שבעה. וכן כתב הרב יעקב אריאל שליט"א בשו"ת באהלה של תורה ח"א סימן נט.
לשיטתו של הרב אבידן שתחילת האבלות על הנמצא במעוז תלוי בקבורה אף אם היא על ידי גויים, הביא את הכרעתו של הרב דבליצקי (בזכרון בצלאל ע' שי) שחולק, על פי שיבולי הלקט, שקבורת גויים לא נחשבת קבורה. הרש"ד כתב שמשום כך אם לא התייאשו להביאו לקבר ישראל, אין זו קבורה המחייבת אבלות, וכן לענין שמועה רחוקה, אין זו קבורה. אבל לגבי נדונינו ביאוש לזמן, הבאנו לעיל את לשונו של הרב דבליצקי הסובר שאם בתקופה של שבעה ימים אין סיכוי להביאו לקבר ישראל, אף אם מונח על פני השדה מתחילים לשבת שבעה, ק"ו אם נקבר אף על ידי גויים.
[1] לדוגמה, מעוז ליטוף, אחד ההרוגים, סגן מיכה גלעד הי"ד, בעל עיטור המופת, מקיבוץ עין הנציב, נפל ביום הכפורים. גופתו הוחזרה לארץ על ידי המצרים יחד עם גופותיהם של 39 לוחמי צה"ל, שנותרו בשטח האויב. אפרים אלבז הי"ד מאותו מעוז הובא לקבורה לאחר יותר משנה (מתוך אתר גלעד לזכרם).
[2] בשנה שלאחר מלחמת יום הכפורים למדנו אצל הרב אהרון ליכנשטיין זצ"ל בכולל בישיבת הר עציון דיני אבילות. הדברים שלהלן הם הרחבה של דברים שכתבתי לרב שריה דבליצקי כשנה לאחר המלחמה על קונטרסו "מתי מלחמה" שיצא בזמנו בפורמט סטנסיל שנכנס לאחר מכן לספרו על ענייני אבילות "זכרון בצלאל". בגלויה שהחזיר לי התנצל הגרש"ד על שכבר אינו נמצא בסוגיה ואינו עונה לי.
[3] וראה בתשובת הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה א' סימן נט שדן באופנים שהחללים כוסו בחול, ודן שם אם הכיסוי בחול דינו כקבורה. ובש"ך בס"ק ה' כתב על סתימת הארון: "מ"מ השתא במצור הויא להו קבורה מעליותא לדידהו, שהרי אם תילכד העיר לא יקברוהו בענין אחר". הכרעתו של הרב אריאל שליט"א היתה שזו קבורה על פי ההלכה, ולכן חובת אבילות חלה על הקרובים מיד.
[4] זה לכאורה שלא כמ"ש הרב סולוביצ'ק בשעורים לזכר אבא מארי ח"ב שאבילות מתחילה עם המיתה, אלא שלא נוהגת למעשה בגלל האנינות. וע' שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' נט.
[5] אמנם יתכן שזו המחלוקת בין הראשונים אם אבילות יום ראשון דאורייתא, רמב"ן בתוה"א ע' רז ואילך (בהוצאת מוסד הרב קוק) ע' רבנו יונה ברכות ט' ע"ב ברי"ף, בטור סי' שמ"א ובקיצור בטור יו"ד שצ"ח.
[6] נפ"מ מסברא זו גם למה שנחלקו האחרונים בהתחלת אבילות במקרה שמת לאדם מת בחו"ל ונקבר שם, האם להתחיל אבילות מיום המיתה או מיום הקבורה שם. ע' שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קע; אור לציון א' יו"ד ל'; תחומין כרך כד, הרב שמואל דוד "שבעה בארץ אחרת ממקום הקבורה".
[7] וע' בקונטרס מתי מלחמה שם שהסביר מדוע הרא"ש מדבר על סתימת הארון אם יאוש לבד מועיל, וכתב: "והישוב לזה הוא פשוט דהתם בכל האופנים שהמת נתון בידי הגויים הרי אם הסיכויים לקבורתו אפסיים לפי הענין הרי זהו יאוש המחייב אבילות דאין בידינו לעשות יותר משא"כ כשהמת בידינו אי אפשר לקוברו מחמת המצור עכ"פ צריכים שבידינו שתהיה עכ"פ איזה קבורה כל דהו ורק אז מתחילה האבלות".