גדר איסורי הנאה

ב"ה

 

דעת הרמב"ם בסוגית איסורי הנאה שלא כדרכם

 

 

1. מחלוקת חזקיה ורבי אבהו ופסקי הרמב"ם בזה.

 

א.      מחלוקת חזקיה ורבי אבהו.

פסחים  כא ע"ב מחלוקת חזקיה ורבי אבהו:

אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ הא לא כתב לא יאכל הוה אמינא איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה (משמע) (מסורת הש"ס [במשמע]) עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו'

 

לדברי רבי אבהו שכל מקום שנאמרה בו אזהרת אכילה, אף הנאה בכלל, מלבד במקומות שפירט הכתוב להתר, נחלקו הראשונים והאחרונים האם האכילה הכתובה מהוה דוגמא בעלמא למיני ההנאות, וכאילו כתוב 'לא תהנה באכילה', או האכילה איסור לעצמו וההנאה איסור לעצמו. להלן נדון בדעת הרמב"ם, ובנ"פ בין ההגדרות.

 

האם הלימוד של רבי אבהו קשור למובן המילולי של השורש 'אכל', או שרבי אבהו אומר אמירה מהותית, שכל אכילה מהותה הנאה, והלימוד העיקרי הוא מנבילה[1]. וממילא אם אכילה אסורה גם הנאה צריכה להיות אסורה[2]. נראה ששאלה זו היא מחלוקת ראשונים[3] ואחרונים[4]. 

 

גמ' כג ע"ב שאין נפ"מ בין חזקיה ובין רבי אבהו אלא בחולין שנשחטו בעזרה. לרבי אבהו חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, .

 

הרמב"ם הלכות חמץ הביא לימוד חזקיה, פרק א' הלכה ב':

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה,

ואכן דעת כמה ראשונים שהלכה כחזקיה[5]. וע' לחם משנה שכאן כתב את טעמו של חזקיה לפי שהוא יותר פשוט.

 

רא"ש חולין ז, יז:

ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר (שם דף כא ב) לא יאכל דוקא איסור אכילה משמע דחזקיה רבו של רבי יוחנן הוה והלכה בכל מקום כחזקיה כנגד רבי יוחנן וכל שכן נגד רבי אבהו תלמיד של רבי יוחנן. גם רב אלפס ז"ל לא הביא בפסחים אלא דברי חזקיה.

 

אבל אבל רמב"ם הלכות מאכלות אסורות הביא לימוד של רבי אבהו ולא של חזקיה. פרק ח טו:

כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרין בהנאה מפי הקבלה אף על פי שהן אסורין באכילה.

אם כן לכאורה יש סתירה בין הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, אם הלכה כחזקיה או כרבי אבהו.

 

יש להביא שתי ראית שעליהן דנו מפרשי הרמב"ם, שלרמב"ם הלימוד צריך להיות מחזקיה דוקא:

1.      הרי נפ"מ אומרת הגמרא בחולין שנשחטו בעזרה שלרבי אבהו הם לאו דאוריתא, אמנם לדעת המגיד משנה חולין שנשחטו בעזרה לרמב"ם הם דרבנן, ממה שכתב בהלכות שחיטה שהאוכל חולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אבל לדעת המגיד משנה לרמב"ם חולין שנשחטו בעזרה הם דאוריתא, ממה שפסק בהלכות אישות פרק ה' הלכה א' שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילוק בין חולין שנשחטו בעזרה לשאר איסורים. והרי המקדש באיסור הנאה דרבנן מקודשת.

2.      הרי הגמרא בדף כב ע"א "והרי גיד הנשה… קסבר רב אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו… מאן שמעת ליה… הכי נמי דאסר בהנאה"

כיון שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ח' הלכה א' ובהלכה טו (שם הביא את לימוד רבי אבהו) שגיד הנשה מותר בהנאה, ופסק שאין בגידין בנותן טעם. ולפי הלימוד של רבי אבהו, אם אין בגידין בנותן טעם הרי גיד הנשה אסור בהנאה[6]. ע' רא"ש חולין פרק ז' יז.

וע' מ"מ בשם רמב"ן שלרווחא דמילתא הביאה הסוגיה[7]. מכל מקום, ודאי עדיף היה לומר שהלימוד של הרמב"ם בהלכות חמץ הוא בדוקא ועיקר הלימוד הוא מחזקיה.  

 

גם אם נתרץ את השאלות הללו, עדיין קשה לשם מה הביא הרמב"ם את לימוד רבי אבהו.

 

 

ב. שני לשונות חזקיה בענין שלא כדרך אכילתו או שלא כדרך הנאתו:

 

גמ' כד ע"ב שני לשונות של רבי אבהו

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור איתמר נמי אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן

 

בפשטות יש מחלוקת בין הלשונות אם גם איסור הנאה נאסר של כדרכו. ע' רש"י שם. לפי הלשון הראשון יש לומר שהפטור באוכל חלב חי, שהאכילה של הגברא היא שלא כדרך.

לפי הלשון השני, שלא כדרך מתייחס גם לחפצא, כיון שאין דרך להניח חלב על גבי מכתו, אף שלגבי הגברא במצב כזה יתכן שאין זה שינוי כלל, בכל זאת זה נחשב לשינוי בדרך הנאה.

 

לכן הראיה מתותים ורימונים היא ללשון שני. כיון שלגבי הגברא האכילה היא אכילה רגילה, אלא שמבחינת החפצא אין דרך לסחוט תותים ורימונים, ושינוי מבחינת החפצא זו ראיה ללשון שני.

וזה מדוייק בלשון הגמרא "דלא קאכיל להו דרך הנאתן", אבל זה כן דרך אכילתן. הרי שללשון ראשון לה"א אי אפשר להבין את הפטור בסוחט ואוכל תותים[8].

 

וברבנו דוד:

איכא דאמרי כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן .נראה שזה הלשון מוסיף על הראשון שאין צריך לומר באכילה שאין לוקין אלא בדרך אכילה שכל שאינו דרך אכילה לא שמה אכילה אף בהנאה, כמו שאתה יכול לומר שכבר נהנה בין שיהא דרך הנאה או שלא בדרך הנאה, מכל מקום אין לוקין אלא כדרך הנאה. וטעמ' משום דאפקיה רחמנא בלשון אכילה דמקשינן הנאה לאכילה והינו דאמרי' לקמן הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן מאי טעמ' דלא כתי' בהו אכילה והכונה לומר שאף הלשון האחרון שהוסיף פטור בהנאה שלא כדרכה מודה הוא בכלאי הכרם שאסור הנאה שבו לא בלשון אכילה הוא כתוב. אבל כלאי הכרם שלא כדרך אכילה ודאי שאינו לוקה משום אכילה דלא שמיה אכילה אלא שמ"מ בכלל הנאה הוא שהוא כבר נהנה מעתה כיון שהלכה כמאן דאמ' בכל אסורין שבתורה שאין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן כדאמרי' לקמן מידי דרך הנאתן עבידנא, כ"ש שאין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן.

ויש שמחליפין שאין הלשונות חולקין אלא באכילה שלא כדרכה אבל בהנאה שלא כדרכה הכל מודים בה וכשאמרו בלשון ראשון אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן כ"ש שאין לוקין אלא כדרך הנאתן בלבד הוא שאין לוקין אבל באיסורי אכילה ודאי לוקין. ואם אכל חלב חי חייב והטעם לדבריהם מפני שאכילה חמורה מהנאה וכך שמעתיה מפי הרב מורי נ"ר.

והלשון הראשון נראה שהוא אמת שהם פירשו הטעם בלשון אחרון דמשום הכי בעינן דרך הנאתן באותן האסורין בהנאה משום דכתיבא בהו אכילה נראה שהדין עיקרו הוא באכילה ותראה כמו כן שהביאו ראיה ללשון אחרון מן היוצא מן התותים ומן הרמונים שהאוכלן פטור משום דלא קא אכיל להן דרך הנאתן והרי זה מבואר.

לפי הסבר ראשון, ללשון ראשון רק דרך אכילה פטור. וללשון שני גם לגבי הנאה צריך שיהיה דרך. ולפי הסבר שני, שלא מצאנו לו מקבילה בראשונים, אף שכתב שכן שמעתיה מפי מורי, אם לגבי אכילה פטור שלא כדרך, גם לגבי הנאה פטור. וללשון שני פטור רק כשדנים על הנאה אבל אכילה חייב אף שלא כדרכו.

ללשון שני גרסת הגמרא קשה, שהרי בגמרא כתוב ללשון שני: "וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור".

(ואין לומר שגרס כגרסה שנמצאת באתר פרידברג, מינכן 6 שלא גרס בגמרא בלשון שני "וכ"ש אוכל חלב חי שפטור"[9], משום ששם גרס באיתמר נמי "לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכל שכן דרך אכילתן". ואי אפשר לומר לפי רבנו דוד שלגרסה זו האיתמר נמי מסייע ללשון ראשון ולא ללשון שני, זה לא יתכן שהרי ללשון שני ברבנו דוד, אם צריך דרך אכילתן, הרי כל שכן דרך הנאתן, ולא ההיפך.) 

 

וצריך להבין את סברות שני הלשונות ברבנו דוד. מדוע ללשון ראשון רק דרך אכילה פטור שלא כדרכו אבל הנאה חייב. ומדוע לפי הסבר שני ההיפך, אם הנאה, ודאי שאכילה פטור. ואם אכילה, אין פטור שלא כדרך על הנאה.

 

ג. דעת הרמב"ם לגבי שני לשונות של רבי אבהו.

 

בהלכות מאכלות אסורות פי"ד ה"י הביא הרמב"ם את הלימוד של רבי אבהו לגבי שלא כדרך הנאה:

כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.

הלכה יא

כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.

 

האם הרמב"ם פסק כלשון ראשון ברבי אבהו או כאיכא דאמרי? אם כלשון הראשון הרי הרמב"ם משנה את לשונו של רבי אבהו, במקום "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן", אומר הרמב"ם "דרך הנאה" – ולכאורה מדבר על איסור הנאה^[10].

 

מאידך ברור שבהלכות אלו כתב הרמב"ם רק לגבי איסור אכילה, ע' יד המלך, שהרי הרמב"ם כתב כאן בסוף שחייב על בשר בחלב שלא כדרך אכילתו, והרי בבשר בחלב אינו לוקה בכלל על הנאה כמבואר ברמב"ם להלן פ"ח הט"ז, ובפרק ט' הלכה א'.

רמב"ם מאכלות אסורות ח, טז

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין,

וכן משמע בפרק ט' הלכה א':

הלכה א

בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין, ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואף על פי שלא בשל.

וכן בהלכות סנהדרין פרק יט לא מנה את נהנה מאלו שהן במלקות.

 

ואם כן על כורחנו מה שכתב הרמב"ם שאם ערב דבר מר בקדירה של בשר בחלב שחייב, היינו מלקות, זה רק באיסורי אכילה, מתייחס רק למימרא הראשונה של רבי אבהו.

 

וע' משנה למלך שהמימרא השניה של רבי אבהו שאינו לוקה על איסורי הנאה שלא כדרכן, הובאה לעיל בהל' מאא"ס פרק ח' הלכה טז שכתב:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אף על פי שהוא מותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, לפיכך אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים.

 

וכתב המגיד משנה, כתב שהטעם שאינו לוקה:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פ' כ"ש (דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פי"ד. ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו.

 

על פי המגיד משנה, בהלכה זו פסק הרמב"ם כמימרא השניה של רבי אבהו, שאין לוקים עליהם אלא שלא כדרך הנאתן ולכן אין מלקות אם נהנה ולא אכל.

 

ולפי זה מאי דאמרינן בגמ' גבי רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה מידי כדרך הנאתן קא עבידנא אין הכונה לפי שהיה בוסר וכמו שפירש"י אלא שכל הנאה שאינה דרך אכילה מיקרי שלא כדרך הנאתן. (משנה למלך)

 

לפי זה גם קשה, כל הדיון של הגמרא מדם, ממה שניתן לגננים, אמנם יש לומר שאכילת ושתיית דם נתרבה בפירוש בפסוק. אבל לפי המגיד משנה השימוש של גננים בדם זה שלא כדרך הנאה, ומה קושית הגמרא מדם שניתן לגננים שזה ראיה שאין איסור הנאה בדם, הרי זה הנאה שלא כדרכה?

 

גם אם נאמר שבאמת שימוש של הגננים זה שלא כדרך הנאה, יתכן שראיה הגמ' (יד המלך הלכות יסודי התורה) היא ממה שנמכר לגננים, והרי מכירה היא הנאה. אלא שוב זה שלא כדברי המגיד משנה שכתב שגם מכירה היא הנאה שלא כדרכה.

 

אבל לכאורה דבר זה שכתב המגיד משנה שמכירה ונתינה לעכו"ם זה שלא כדרך הנאתו, לא ניתן להאמר. שאם כן הרי אין מקור לדברי רבי אבהו, הרי מקור דברי רבי אבהו שכל לא יאכל הוא איסור הנאה, הוא ממה שהתורה הוצרכה להתיר נבילה במכירה לגוי וניתנה לגר. מכל מקום מוסכם שנבילה מותרת בהנאה ואם זה הנאה שלא כדרכה, מנין שנבילה מותרת בהנאה.

 

ועוד, לא יתכן לומר שבפרק ח' מדבר הרמב"ם על הנאה שלא כדרכה, בזמן שרק בפרק יד מדבר הרמב"ם על הנאה שלא כדרכה.

 

 

ד. הגדרת שלא כדרך אכילה:

 

שאלת גדר שלא כדרך הנאה

יש לדון בכל היתר שלא כדרך הנאתו, האם זה כענין דרך שבכל התורה: דרך הוצאה, דרך כתיבה, או זריעה בעציץ שאינו נקוב, נכנס לבית המנוגע דרך אחוריו. וכן הדין שגונח יונק חלב בשבת – ע' אגלי טל בפתיחה. שם כתב שיש שני סוגי שינוי: יש בחפצא ויש בפועל.  ע' אגלי טל ביאורים פתיחה:

והנה באופן ראשון שהמלאכה עצמה או המעשה עצמה בלתי נעשית כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל. זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרכה לאו כלום היא אף זולת מלאכת שבת. וע"כ אכילה שלא כדרכה כגון שאכל חלב חי או עירב בו דבר מר הרי יש שינוי בהמאכל. וכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו הרי יש שינוי בהביאה שהיא מעשה הנעשה. וכן בהקטיר שומשום לאכול שומשום אין דרך הקטרה בכך אין דרך אכילה בכך. שהנפעל אינו כדרכו שהדרך שיוקטר כזית בבת אחת או שיאכל כזית בבת אחת וזה שינוי באיכות הנפעל. וכן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שהנפעל אינו כדרכו. בזה אין חילוק בין שבת לשאר דברים. ובכל מקום לאו מידי הוא:

אבל באופן השני שאין שום שינוי באיכות הנפעל רק באיכות הפועל ראוי הי' להתחייב שהרי מ"מ הפעולה נגמרה כראוי אך מ"מ בשבת פטור עלי' דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל גבי גט כתב מיקרי שהכתב היא כראוי ועיין עוד בביאורנו למלאכת האופה ס"ק מ"ד:

האגלי טל מבין שאינו דרכו כמו אוכל חלב חי או עירב דבר מר, הרי זה שינוי של כל התורה כולה. וכן כתב בקובץ שעורים כתובות דף ס' אות רב:

נראה דהא דפטור בשבת בעושה כלאחר יד אינו דין מיוחד באיסורי שבת כמו מקלקל ומלאכה שאצל"ג, אלא כן הוא בכל דיני התורה, שלא נאמרו אלא כפי דרך הרגיל, ומה"ט פטור באכילת והנאת איסור שלא כדרך אכילה והנאה דכיון דכתב קרא אכילה סתם לא איירי אלא בכדרכה, ותנא דבי ר"י ר"פ העור והרוטב על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, וראיה לזה, דפסח שבישלו בחמי טבריא דפטור כמו בשבת, דתולדת חמה אינו בישול, וטעמא דפטור בשבת משום דאין דרך בישול בכך, כמו שפירש"י שבת ל"ט, ונראה דה"ה לענין מבשל בב"ח בחמה דג"כ פטור משום דאין דרך בישול בכך.

וע' ברכת אברהם פסחים כד.

 

או שפטור שלא כדרך אכילה והנאה הוא משום שבשינוי אין זו הנאה^[11], ע' חולין קג ע"ב בשיטת רבי יוחנן שבעינן הנאת גרונו. ואין זו אכילה משום שאין זו אכילת הנאה. וכן מדין מתעסק באכילה שחייב כיון שנהנה. ואכילה שלא כדרכה הרי זה כמו אכילה גסה שפטור גם ביום הכפורים (ב"י תרי"ב) משום שאין הנאה.

 

ויש להביא ראיה לסברא זו שדבר שלא בדרך אכילתו הפטור הוא משום שאין בו הנאה, מגמ' חולין קכ ע"א:

תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיבא ביה אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה.

 

ולכאורה מדוע אומרת הגמרא שאם המחה את המצה אין יוצא ידי חובה משום לחם עוני, והרי זו אכילה שלא כדרכה וכאן אין ריבוי כמו בחלב לרבות את השותה?  ע"כ שמטעם אכילה שלא כדרכה לא היתה בעיה במצה, כיון שהחסרון הוא שאין הנאה ובמצות הרי לאו ליהנות נתנו^[12].

אמנם ברש"י פסחים לא משמע כך, וע' רש"י פסחים לה ע"א אם המחהו וגמעו אין אדם יוצא ידי חובה "דלאו דרך אכילה קאכיל ליה" – משמע שאכן הפטור הוא משום שלא כדרך אכילה, וזה תמוה שהרי גמרא בחולין הנ"ל מפורשת שהטעם הוא משום שאינו לחם עוני.

 

לצד זה יש לומר שהגדרת שאינו כדרכו באיסורי אכילה והנאה, הוא דין בהנאה, שאוכל אסור הוא משום ההנאה שיש בו, וכשאינו כדרך אכילה החסרון הוא בהנאה. ואם יהיה שלא כדרך אכילה אבל דרך הנאה, יהיה אסור. דוגמה בכתובות ל' ע"ב בזר שאכל תרומה לאביי פטור מדרבי נחוניא בן הקנה אם תחב לו חברו בבית הבליעה.

ועל פי זה יש להבין את הדעה השניה ברבנו דוד: אם באיסור אכילה פטור כשזה שלא כדרכו, היינו שאין זו הנאה, אם כן גם באיסור הנאה פטור שלא כדרכו. והדעה השניה ברבי אבהו אומרת שאין קשר בין אכילה ובין הנאה. ולכן פטור שלא כדרכו בהנאה אינו אומר שפטור באכילה שלא כדרכה משום שלפי דרך זו, גדר איסור אכילה אינו משום הנאה. –[

 

וגם רמב"ם לא הביא כדוגמא לשאינו כדרך את הבליעה. וע' נודע ביהודה יו"ד סי' לה שם נחלק בעם התורת חיים אם בליעה היא כדרך או שלא כדרך. ומגמ' כתובות מוכח שבליעה היא כדרך. והטעם הוא משום שעיקר ההנאה קיימת (אף דקי"ל כר"י שהתורה אסרה הנאת גרונו ולא הנאת מעיו)

וכן ל ס גבי מצה, בלע מצה יצא. אלא שיתכן שבמצוות יצא ידי חובה גם שלא כדרך אכילתם ע' להלן.

 

ולכאורה נפ"מ האם באיסור משהו יהיה אסור גם שלא כדרך. אם זה כמו כל התורה, יש לומר שגם באיסור משהו פטור שלא כדרך. אבל אם זה משום שאין הנאה שלא כדרך, יש לומר שזו אינה הנאה, אבל לגבי איסור משהו זו הנאה או שאיסור משהו הוא אף שאין הנאה. 

וע' מהרש"ל בחכמת שלמה^[13] שבועות, כג ע"ב בתוספות ד"ה דמוקי, דלר"ש הסובר שכל שהוא למכות, גם שלא כדרך הנאתו אסור, דלא גרע מכ"ש. וע' מתיבתא יומא, עיונים מערכה כו 'שלא כדרך אכילה'. וע' משנה למלך הלכות יסודי התורה פרק ה' בענין זה^[14].

 

וכן נפ"מ למצוות אם אוכל מצה שלא כדרך אכילה (ע' משנה למלך הלכות יסודי התורה). ולכאורה מצאנו שבלע מצה יצא (אבל ע' להלן מח' תורת חיים ונודע ביהודה), וגם לא מקיים ידי מצה באכילה גסה. וע' מנחת חינוך תל כתב שהסכמת הפוסקים שגם במצוות צריך דרך אכילה.

 

 

ה. מהלך הרמב"ם:

 

והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בכריתות פרק ג' משנה ד':

ויש בדברינו אלה נקודה נפלאה נעיר עליה, לפי שהיא מפתח לענינים אחרים נוסף למה שיש בה מדייוק העיון, והיא, מן הידוע שבשר בחלב אסור בהנאה, והחלב דרך משל מותר בהנאה, ואם בשל החלב בחלב מה טעם לא יחול אסור בשר בחלב על אסור חלב, והוא הדין בנבלה, בהיותו אסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים וחייבנו על אכילתו מעילה מחמת שנוסף בו אסור הנאה, והתשובה לכך שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו לפי הכלל שבארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב, ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, אלא שני הדברים יחד הם אסור בשר בחלב, וכיון שאמרנו אין אסור חל על אסור ולפיכך לא יחול אסור בשר בחלב על אסור נבלה הרי לא יהא אסור בהנאה אלא יהא מותר בהנאה והאוכלו לוקה משום נבלה, וירד אסור בשר בחלב לגמרי לפי שלא חל,

 

פירוש הדברים שלרמב"ם איסור אכילה הוא בעצם איסור הנאה באופן של אכילה. ולכן בשר בחלב אינו איסור מוסיף על נבילה כיון שבשר בחלב עיקר איסורו הוא הנאת אכילה. ולגבי הנאת אכילה אין כאן הוספה באיסור.

 

וזה שלא כדברי הר"ן שהובאו גם בהערה לעיל.

 

וכיוצא בו כתב בספר המצוות ל"ת קפז:

…ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו. וזה שאמרו ית' לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלשה פעמים (משפטי' כג, ס"פ תשא, ראה יד). ואמרו מלמדי הפירוש שכל לאו מהם הוא לעניין, אמרו (מכיל' משפטי' חולין קטו: וש"נ) חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול. ולמקשה שיקשה ויאמר לאי זה דבר מנית איסור אכילתו ואיסור בשולו שתי מצות ולא תמנ' איסור הנאתו מצו' שלישי', הנה ידע המקש' שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצוה בפני עצמה מפני שהוא ואיסור אכילה ענין אחד. שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו ית' בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה. והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם ע"ה (פסחי' כא ב וש"נ) כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה,[15]

 

ולכאורה זה שלא כר"ן לעיל בהערה, שכתב שלימוד רבי אבהו אינו מהבנת לשון אכילה אלא מנבילה.

 

ואם כן לרמב"ם יש לומר שאין קשר לדין שלא כדרך הנאתו לכל שלא כדרך שבש"ס ואינו שייך לנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו או לכלאחר יד בשבת. אלא שלא כדרך הנאה זה משום שבמצב שלא כדרך יש חסרון בהנאה.

 

ואם דומה, דומה יותר למבשל בחמה בשבת, שאין זה דין כלאחר יד כפי שרצו כמה אחרונים לומר. אלא גדר שלא כדרך אכילה הוא משום החסרון שבהנאה, שכיון שאוכל שלא כדרך חסרה כאן הנאה. וזה מה שאומר ר' יוחנן שהחיוב הוא על "הנאת גרונו" ולא הנאת מעיו, וכן פסק הרמב"ם.

 

על פי פירוש המשניות ברמב"ם ניתן להסביר את שתי הדעות שהביא רבנו דוד לעיל: אם יסוד איסור אכילה הוא כסוג של הנאה, הרי שאם על אכילה פטור שלא כדרכו, גם על הנאה פטור. וללשון שני איסור אכילה נפרד מאיסור אכילה, ולכן ללשון שני שלא כדרך הוא פטור משום שאין זו הנאה, אבל לגבי אכילה זה גדר אחר ונחשב לאכילה.

 

אלא שמקור לשונו של הרמב"ם פרק יד הלכה י' שכתב "עד שיאכל אותן דרך הנאה", קשור גם הוא לנקודה הנפלאה שבפירוש המשניות בכריתות. שהרי כל איסורי אכילה יסודם איסור הנאה, ולכן אינו חייב עליהם "עד שיאכל אותן דרך הנאה"

 

ואם כן לדעת הרמב"ם יש גם קשר בין שתי המימרות של רבי אבהו^[16]. בשניהם הבסיס הוא שאיסורי אכילה יסודם הנאה. שהרי בפירוש כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שמקור סברא זו הוא דברי רבי אבהו שכל משום שנאמר לא תאכל וכו'.

 

אבל קשה: שהרי הרמב"ם עוסק בפירוש המשניות בבשר בחלב, ולדעתו שורש הנאה בבשר בחלב הוא משום שהגדרת אכילה היא מין ממיני הנאה, והרי בבשר בחלב לא נאמר לשון לא יאכל.

והרי כאן בפירוש המשנה גם איסור הנאה בבשר בחלב לומד הרמב"ם את יסודו מדרשת רבי אבהו, אף שלא שייכת לבשר בחלב. ומוכח שהרמב"ם רואה ברבי אבהו, מעבר למקור הלימוד, מקור עקרוני להבנת איסור אכילה בכלל.

 

ואם כן גם לשיטת הרמב"ם לימוד רבי אבהו אינו ממשמעות המילה אכילה שכוללת גם הנאה, אלא יש כאן בנין אב מנבילה שכל מקום שלא הותר כוונת התורה לאסור גם בהנאה, ועיקר הלימוד הוא מנבילה או מטריפה.

 

על פי זה יש לומר שעיקר הלימוד של הרמב"ם הוא אמנם כחזקיה, ומה שהביא בהלכות חמץ הוא עיקר הלימוד, ואי אפשר לומר שנקט שם לשון קיצור כפי שהוכחנו, מהפסק לגבי חולין שנשחטו בעזרה שהם דאוריתא ולרבי אבהו זה דרבנן, ולגבי הנאת הגיד פסק שמותר בהנאה אף שכתב שאין בגידין בנותן טעם, לכן ודאי שפסק כחזקיה והוצרך הרמב"ם להביא את הלימוד מרבי אבהו בפרק יד כדי ללמד את היסוד של איסורי אכילה מרבי אבהו.

 

ויסוד זה המבואר בפירוש המשניות וברמב"ם מאא"ס פ"ח הט"ו, חשוב משום שהוא נפ"מ שכיון שזה אותו איסור, אין לחייב כשאוכל איסורי הנאה שניים, גם על אכילה וגם על הנאה. אלא שלרמב"ם בלאו הכי לא לוקים על הנאה. ולכן הנפ"מ מדרכו של רבי אבהו היא לגבי איסור חל על איסור כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות.

 

(אלא שאין לומר שזו נפ"מ בין רבי אבהו לחזקיה, באיסורי הנאה אם אסור שלא בדרך הנאה, שהרי הגמרא חפשה נפ"מ ולא אמרה נפ"מ לשלא כדרכן באיסורי הנאה.

וראיה מהרא"ש שפסק כחזקיה, ומאידך הביא את הא דרבא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה. ראיה שגם לחזקיה חייב רק בדרך הנאה.)

 

לפי זה מובן מדוע הביא הרמב"ם את הפסיקה כרבי אבהו, משום שזוהי היא הנקודה הנפלאה.

 

 

ו. המהלך הנראה ברמב"ם:

 

לפי דברינו, הרי הרמב"ם דן בהלכה בפרק יד הלכה י' רק על הלשון  הראשון ברבי אבהו שאיסורי אכילה צריכים להיות בדרך אכילה, האם הרמב"ם פסק כאיכא דאמרי שאין לוקה כשלא בדרך הנאה? והרי לדברינו אין מקור ברמב"ם בפרק ח' הלכה טז?  שהרי אמרנו שדברי המגיד משנה שם קשים, משום שאי אפשר לומר שכל שלא בדרך אכילה זה שלא כדרך הנאתו, שהרי הרמב"ם שם עדיין לא מדבר על שלא כדרך בכלל, וכן לפי זה מה ראית רבי אבהו מנבילה, הרי מכירה זה שלא כדרך הנאה לפי המגיד משנה?!

 

ראיה שפסק כרבי אבהו השני, מרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ח':

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.

 

ומדוע לא פסק בפירוש את הלשון השני ברבי אבהו? אלא יש לומר שזה משום שבלאו הכי לרמב"ם, כפי שאמרנו אין לוקין על איסורי הנאה. ולכן בהלכות מאכלות אסורות לא הוצרך כלל להביא את האיכא דאמרי ברבי אבהו כיון שבלאו הכי אין מלקות. אבל איסור דאוריתא יש גם כשאוכל שלא כדרך אכילה כפי שכתב הלחם משנה מאכלות אסורות פ"י הכ"ב סובר שאסור מדאורייתא לאכול מאכלות האסורות שלא כדרך אכילתם ואינו פטור אלא ממלקות^[17]. וכן דעת המגיד משנה פרק ח' הלכה טז שדין שלא כדרך הנאתו הוא כדין חצי שעור.

 

ובטעם שלא לוקים על הנאה בבשר בחלב, ע' פרי חדש סי' תמג שכתב:

אפשר דסבירא ליה לפסוק כההוא תנא דפרק כל שעה [כד, ב] דאיסור הנאה מייתי ליה בקל וחומר ואין עונשין מדין קל וחומר, והא דאמרינן התם [כה, א] קאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו, לאו דוקא, אלא איסורא דאורייתא בעי למימר, דהא אנן בעינן למילף ליה מקל וחומר ואין עונשין מן הדין. וכן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין לא מנה בכלל הלוקין אלא האוכל חמץ בפסח והאוכל בשר בחלב והמבשל בשר בחלב, ואילו הנהנה מחמץ בפסח או נהנה מבשר בחלב לא קתני, משמע דאהנאה לא מחייב זהו הנראה בדעת הרב ז"ל.

 

ע' פסחים כד ע"ב שבשר בחלב אסור בהנאה מק"ו:

מנין לבשר בחלב שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהא אסור בהנאה

 

ולגבי דעת הרמב"ם במלקות על כלאי הכרם, ע' רמב"ם פרק י' מאא"ס הלכה ו-ז שכלאי הכרם אסורים באכילה ובהנאה. ובהלכה ז' כתב שהאוכל לוקה. ולא כותב שהנהנה לוקה:

הלכה ו: כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל, בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורין באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם.

הלכה ז: והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה.

 

ואם כן משמע שאין לוקים על הנאה בכלאי הכרם. (ובספר החינוך כתב שלוקים על הנאה) וע' משנה למלך יסודי התורה. (וכן ברמב"ם פי"א ה"א על יין נסך שאסור בהנאה וכתב שלוקים על השותה.)

ולכאורה הרי בגמרא נאמר שכלאי הכרם לוקים עליהם גם שלא כדרך הנאה? ואולי הגמרא מדברת על אכילה שלא בדרך הנאה. אבל על הנאה עצמה אין מלקות לדעת הרמב"ם (משנה למלך)^[18].

 

ולכן לא הביא הרמב"ם את הדין של האיכא דאמרי שכל איסורי הנאה אין חייבים עליהם אלא דרך הנאתן, כיון שלדעת הרמב"ם ההלכה היא שאין מלקות בכל איסורי הנאה.

 

ורק בהלכות יסודי התורה לגבי חולה שם יש נפ"מ מדין שלא כדרך הנאתו, שם מביא הרמב"ם את דין זה של האיכא דאמרי בדברי רבי אבהו.

 

 

ז. היתר מלוגמא שלא כדרך הנאתו לחולה שאין בו סכנה, לדעת הרמב"ם.

 

אלא שעל פי זה צריך להסביר את הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה' מדוע עושים מלוגמא מחמץ ומערלה? והרי זה איסור דאוריתא, ואף שאין לוקים, מכל מקום מדוע להתיר אותו? ודוחק לומר שהרמב"ם לא הביא את הלימוד של האיכא דאמרי, אם זה רק דרבנן.

 

אלא שזה קשה גם אליבא דמגיד משנה שהרי כתב בפירוש שזה איסור דאורייתא^[19].

 

לדברינו צריך לומר שלרמב"ם שלא כדרך הנאתו הוא איסור תורה אלא שאין מלקות, מסתבר כמו שכתב המגיד משנה בפרק ח' הלכה טז שזה דומה לחצי שיעור שאסור מן התורה:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פ' כ"ש (דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פי"ד. ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו.

 

אבל צריך עיון, אם כן מדוע הותר לחולה שאין בו סכנה, ע' רמב"ם פרנקל יסודי התורה ה' ח' אם יש איסור דאורייתא בשלא כדרכו ומדוע זה הותר לחולה שאין בו סכנה. וז"ל הרמב"ם, והובא לעיל:

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.

 

וע' פרי תואר סימן פז ס"ק א' באמת כתב כמו המשל"מ שגם איסור דאוריתא שאין בו מלקות מותר לחולה אף שאין בו סכנה.

 

אבל מצאנו בראשונים אפשרות כזו, שגם איסור דאורייתא כשאין לוקין עליו, יהיה מותר לחולה שאין בו סכנה:

 

ע' ספר החינוך מצוה שיג שבפשטות כתב שחצי שיעור מותר לחולה שאין בו סכנה:

וכן מה שאמרו ששיעור השתיה היא מלוא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיק מלוא לוגמיו של אדם, ובפחות מכאן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שיעור.

ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו.

הרי שלחינוך חצי שעור מותר לחולה שאין סכנה. וכן צריך לומר למגיד משנה, וע' מנחת חינוך שהתקשה בזה. אבל פשטות לשונו שאכן מותר לחולה שאין בו סכנה.

 

וכן מפורש ברשב"א בקידושין נו ע"ב בתרוץ השני:

מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע ממנו ולא ידליק ממנו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו לרבות את כלם. וא"ת ומ"ש דהכא מצרכי' קרא לאסור הדלקה ובתרומה טמאה מצריכי' קרא להתיר הדלקה מדכתיב נתתי לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, וי"ל דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו אצטריך קרא לרבוייה אף על גב דנטמא אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמנים שאינן עומדין להדלקה, וא"ת ואם בשלא כדרך הנאתו משרא שרי, כדאמרינן בפרק כל שעה (כ"ה ב') מידי דרך הנאתו קא עבידנא, איכא למימר דהתם בשלא היה דרך הנאתו כלל, א"נ במקום חולי הוא אבל כשלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו אסור וכדכתבי' לעיל, וצביעה דהכא נמי לא אצטריך אלא בשלא כדרך הנאתו כגון שבא לצבוע בתותים ורמונים של ערלה.

הרי שאף שיש לימוד לאסור הנאה שלא כדרכה בערלה, שלא יצבע ולא ידליק ממנו את הנר, מכל מקום מותר לחולה שאין בו סכנה, וכן בהערה בהוצאת מוסד הרב קוק העיר על זה. וע' משנה למלך הלכות יסודי התורה שדן באפשרות זו שדבר שאין בו מלקות יהיה מותר לחולה שאין בו סכנה.

 

אלא שלדרך זו אין לומר שלרמב"ם לא לוקין על איסורי הנאה משום שזה לאו שאין בו מעשה, שהרי ודאי לא נאמר שבכל לאו שאין בו מעשה יהיה מותר לחולה שאין בו סכנה, אלא צריך לומר שזה משום שזה לאו שאינו מפורש בתורה^[20]

 

 

ע"ע בית הלוי א לב; ע' צל"ח וכן נודע ביהודה מהד"ת סי' סד, שמחלוקת אביי ורב זירא, אם ללמוד מערלה על הנאה שלא כדרכה, תלויה בשאלה האם שלא כדרכו הוא מה שמיועד לזה מתחילה, או שצריך לראות לפי מה שהוא עכשיו אם נהנה ממנו;

 

פרי חדש אורח חיים סימן תמג

…והרב שלא הזכיר בריש פ"ט מלקות באיסור הנאה מבשר בחלב, אולי סמך אמה שכתוב בפרק י"ד מההלכות הנזכרות [ה, י] ובפרק ה' מהלכות יסודי התורה [הלכה ח] שבבשר בחלב וכלאי הכרם חייב עליהם אף שלא כדרך הנאתן, וממילא שמעינן דלקי נמי אדרך הנאתן אף על פי שאינן דרך אכילתן, או אפשר דסבירא ליה לפסוק כההוא תנא דפרק כל שעה [כד, ב] דאיסור הנאה מייתי ליה בקל וחומר ואין עונשין מדין קל וחומר, והא דאמרינן התם [כה, א] קאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו, לאו דוקא, אלא איסורא דאורייתא בעי למימר, דהא אנן בעינן למילף ליה מקל וחומר ואין עונשין מן הדין. וכן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין לא מנה בכלל הלוקין אלא האוכל חמץ בפסח והאוכל בשר בחלב והמבשל בשר בחלב, ואילו הנהנה מחמץ בפסח או נהנה מבשר בחלב לא קתני, משמע דאהנאה לא מחייב זהו הנראה בדעת הרב ז"ל.

 

סיכום:

א.      יסוד איסור אכילה לרמב"ם הוא הנאת אכילה

ב.      לרמב"ם אין מלקות על הנאה – עקרונית כמ"ש אחרונים שזה בגלל שהאיסור אינו מפורש בתורה

ג.        לגבי שלא כדרך אכילה, הרמב"ם פסק כלישנא קמא דרבי אבהו, ואין צורך ללישנא בתרא כיון שבלאו הכי לדעתו אין מלקות על הנאה.

ד.       הרמב"ם כתב בפרק יד הלכה י' "דרך הנייה" למרות שמדבר על לשון ראשון של רבי אבהו כפי שמוכיחות הדוגמאות שמדברות רק על אכילה ולא על הנאה, בגלל מהלכו בפירוש המשניות שאיסור אכילה פירושו הנאה.