גדר תשבו כעין תדורו וגדר מצטער

ב”ה

בדין מצטער פטור מן הסוכה

לא פעם דנתי עם א”מ ז”ל בגדר מצטער בסוכה. האם גדר מצטער הוא רק כשהוא מצטער מחמת הסוכה או גם אם מקור הצער הוא חיצוני. לכאורה דבר זה מפורש ברש”י בסוגיה סוכה כו ע”א:

שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה וליעבדי סוכה התם וליתבו אביי אמר תשבו כעין תדורו רבא אמר פרצה קוראה לגנב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי.

וכתב רש”י שם ד”ה כעין תדורו:

כעין תדורו – כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח.

הרי מפורש שגם מצטער שאינו מחמת הסוכה נחשב למצטער, שהרי הטורח הוא בדרך אל הסוכה. האמנם מי שאינו יכול לטרוח בדרך אל הסוכה נחשב מצטער? האם אדם נכה ברגליו שקשה לו להגיע אל הסוכה גם הוא יהיה פטור לפי דעת רש”י? והרי רש”י עצמו כתב בדף כה ע”ב בדברי הגמרא שאבל חייב בסוכה ואינו מצטער משום שמצטער הוא רק צערא דממילא אבל אבל הוא מצער נפשיה: “צערא דממילא – שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן”, הרי שהגדרת הצער הוא שהסוכה מצערתו. וכן בדף כו ע”א ד”ה מצטער כתב “שהסוכה מצערתו”, היינו שהצער צריך להיות מחמת הסוכה ולא מצטער בדרך אל הסוכה.

ועוד קשה, הרי לגבי מצטער כתב היראים, הובא במרדכי וברמ”א תר”מ סעיף ד’ שהמצטער פטור רק אם ינצל מן הצער ואם לא חייב בסוכה. והרי כאן שומרי גינות, בכל מקרה לא יביאו לשם מיטה וכסתות אלא ישנים שם על הארץ בשק שינה וכד’, ואם כן מדוע שלא יעשו סוכה ובסוכה ישנו על הארץ?

אלא שלכאורה צריך לומר שהפטור של שומרי גינות ופרדסים אינו מגדר מצטער אלא זה גדר של תשבו כעין תדורו, ועל זה קאי רש”י הנ”ל שאם אינו יכול להביא כרים וכסתות פטור. לפי זה צריך לומר שיש גדרים שונים למצטער ולתשבו כעין תדורו. אבל ע’ תוספות כו ע”א ד”ה הולכי דרכים שכתבו בפירוש שזה פטור אחד:

הולכי דרכים ביום – כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער.

ואם שניהם נלמדים מאותו לימוד, מנין לחלק ולומר שמצטער זה רק מחמת הסוכה, והפטור של תשבו כעין תדורו הוא אף במקום שאין הקושי מחמת הסוכה?

מאידך יש לכאורה יש גם ראיה מתוספות ההיפך: שאין קשר בין מצטער לבין תשבו כעין תדורו, שהרי התוספות בסוגיה הנ”ל, כו ע”א ד”ה פרצה כתבו שרבא שאומר שטעם הפטור של שומרים הוא משום שפרצה קוראת לגנב, מסכים ללימוד של תשבו כעין תדורו, הוצרכו להוכיח מברייתא להלן דף כח, ולמה לא הוכיחו מרבא עצמו שאומר להלן שמצטער פטור מן הסוכה?

לכאורה, התוספות שלא הקשו מדברי רבא עצמו, כנראה הבינו שאין גדר מצטער אלא אם כן הוא מחמת הסוכה. ולכן לא שייך לשאול על רבא מדוע אינו פוטר שומרים מגדר מצטער. ולכן אמרו התוספות מכח ברייתא שרבא ודאי מסכים לבריתא שדורשת תשבו כעין תדורו.

לכאורה אכן אלו שני סוגי פטורים: יש מצטער ויש תשבו כעין תדורו, לדוגמה: הולכי דרכים שפטורים משום תשבו כעין תדורו, פטור זה מתיר גם לצאת למקום שלא תהיה לו סוכה, כשם שאינו נמנע מלצאת לדרך כשיושב בביתו, וכמו שכתב רש”י כו ע”א ד”ה הולכי דרכים:

הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום – דכתיב בסוכות תשבו – כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה[1] – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע.[2]

גם אם דברי רש”י בנויים על תשבו כעין תדורו, מכל מקום דברי רש”י קשים: האם משום הקושי לבנות סוכה הוא פטור משום תשבו כעין תדורו?

אלא שמדברי רש”י אלה למדו הפוסקים גם הלכה למעשה: במגן אברהם בסימן תרל”ט ס”ק יג הסתפק “אם צריך ספרים הרבה וטורח להעלותם לסוכה” ולמד מרש”י כאן היתר לכך. והמשנה ברורה הביאו בס”ק כט. ואין זה דומה למה שכתב רש”י כח ע”ב שתנויי בר ממטללתא “בר ממטללתא – אם ירצה, דמצטער הוא, ומצטער פטור מן הסוכה” שהרי זה צער שמחמת הסוכה, אבל לא צער להביא את הספרים אל הסוכה.

ודבר נוסף למדו מכאן: בסימן תרל”ט סעיף ז’ לגבי היה ישן וירדו גשמים שאין מטריחים אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה עד עלות השחר, כתב המשנה ברורה בס”ק מ’:

אין מטריחין אותו וכו’ – ודוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה [מ”א] ובספר בגדי ישע וכן במאמר מרדכי מסתפקים בזה אחרי שכבר היה לו טרחא להכניס הכרים וכסתות לתוך הבית אפשר שלא הטריחו לחזור ולהעלותם.

והרי טורח זה הוא טורח להגיע אל הסוכה ומדוע אנו פטורים אותו, האם זה בכלל תשבו כעין תדורו או מצטער?

ובביכורי יעקב בסימן תרל”ט על דברי המחבר בסעיף ו שאם היה אוכל וירדו גשמים והלך לביתו אין מחייבים אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו:

שיגמור, כן מבואר בגמרא כט ע”א והטעם נ”ל כיון שמה שפטור בעת הגשם הוא משום תשבו כעין תדורו וכל שיוצא מביתו יוצא מסוכתו לכן כמו שהיוצא מביתו מפני הגשמים אינו חוזר לביתו באמצע הסעודה ואינו עומד ממטתו באמצע לילה כן א”צ לשוב לסוכה אבל משום מצטער אינו פטור דלא מצינו מצטער דפטור אלא כשהוא מצטער בעת הישיבה כגון מפני הגשמים וגרגישתא וריח רע וכדומה.[3]

אם כן מצאנו שהולכי דרכים שפטורים, ולא מדין מצטער, וכן לגבי דין ירדו גשמים אם מחייבים אותו לחזור, הפטור לא משום מצטער.

ולכן יש לשאול, מה דין אדם שקשה לו להגיע אל הסוכה מחמת קשיים בהליכה או שגר בקומה גבוהה וכדומה, והרי בשעה שיושב בסוכה אינו מצטער כלל, אלא רק מצטער בדרך אל הסוכה. האם על פי דברי רש”י יהיה פטור מן הסוכה בגלל הטורח?

מה גבול הטורח שצריך לעשות כדי לקיים כעין תדורו? לכאורה היום כשבבית יש מזגן, צריך להתקין מזגן בסוכה. ואם משום הטורח לעשות כך יהיה פטור, אם כן צריך להפטר מן הסוכה.

לכאורה כל פטור מצטער הוא מחמת דין תשבו כעין תדורו. אבל מצאנו מקום אחד שלכאורה פטור מצטער אינו משום תשבו כעין תדורו.

פסק הרמ”א בסימן תרל”ט סעיף ב’:

הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י”א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ’ הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.

 

כתב המגן אברהם שדברי הרמ”א מבוססים על מסקנת הגמרא בערכין ג’ ע”ב מהם עולה שמצות סוכה היא רק כשיכול ללון עם אשתו בסוכה:

הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מיחייבי כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב בסוכות תשבו ואמר מר תשבו שבעת ימים כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קא משמע לן נהי דפטירי בשעת עבודה בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי מידי דהוה אהולכי דרכים דאמר מר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה.

וכותב רש”י שם:

ובני עבודה נינהו – ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא ניחייבו.

קמ”ל – דאע”ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי.

 

כותב המגן אברהם בס”ק ח’ שמסקנת הסוגיה היא שכעין תדורו זה איש ואשתו. כיון שבשעת עבודה אי אפשר להזדקק עם אשתו, הרי פטורים משום שאינו כעין תדורו.

 

אבל מקשה המגן אברהם ס”ק ח’ קושיה חזקה:

 וצ”ע דבסוכה דף כ”ח סד”א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ”ל דנשים פטורות וי”ל דמ”מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה”ל מצטער ופטור לישן שם וכ”כ של”ה ע”ש

הגמרא בסוף דף כח ע”א מביאה שיש אסמכתא להוציא את הנשים מסוכה ממ”ש “האזרח”, ושואלת הגמרא מדוע צריך לימוד, והרי סוכה זו מצות עשה שהזמן גרמא, ואומרת הגמרא בע”ב:

אמר אביי לעולם סוכה הלכתא ואיצטריך סלקא דעתך אמינא תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמשמע לן רבא אמר איצטריך סלקא דעתך אמינא יליף חמישה עשר חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות.

כלומר, שלאביי ה”א שדוקא משום שכתוב תשבו כעין תדורו, הרי מוכח שצריך איש ואשתו, ולא כמו בסוגיה בערכין.

מבאר במחצה”ש את שאלת המג”א, שלאביי הווא אמינא שסוכה מחוייב האיש עם אשתו, הרי הלכה למשה מסיני דבזה לא בעינן תשבו כעין תדורו (מחצה”ש). ותירץ המ”א: “וי”ל דמ”מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה”ל מצטער ופטור לישן שם” וכתב מחצה”ש:

וי”ל דמכל מקום כו’ הוה ליה מצטער. הוא טעם אחר דלא כמו שכתב רמ”א, נהי דלא בעינן בהא כעין תדורו איש ואשתו, מכל מקום הבעל פטור דהוי מצטער.

אם כן לכאורה יש גדר של  מצטער בלא דין של תשבו כעין תדורו, וצ”ע.

לכן נראה שיש שני גדרים בתשבו כעין תדורו, יש שהוא באופן קיום מצות ישיבת סוכה, ולזה שייך פטור מצטער, ויש שאינו באופן הישיבה בסוכה אלא בחפצא של הסוכה.

בפשטות דין תשבו כעין תדורו הוא כמ”ש רש”י כו ע”א ד”ה הולכי דרכים. “הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום – דכתיב בסוכות תשבו – כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה – כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע.” אבל מצאנו גם תשבו כעין תדורו ששיך לשם דירה ולסוכה עצמה:

בתשובת הגאונים, מובאת במחזור ויטרי, סוכה אות לה, מחדש בגדר תשבו כעין תדורו, שאדרבא זה תוספת חיוב:

ומצאתי בתשובות: ובני אדם שאין להם סוכה והולכים ומברכין בסוכת חבירהם וכסבורין שיצאו ידי חובתם, טעות הוא בידם, שהברכה אינה מועילת אלא במקום שיצא מדירת קבע שלו ונכנס בסוכה, משום דאמרינן תשבו כעין תדורו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, וההיא ברכה לבטלה היא ועוד דאמרינן התם ת”ר אוכליין אכילת עראי חוץ לסוכה ולא אכילת קבע, וזה נמצא עובר על דברי חכמים שאוכל אכילת קבע חוץ לסוכה.

ובתשובות הגאונים המובאת בשבולי הלקט שמז, הוסיף שאסור לברך על סוכה העשויה בבית הכנסת:

ומצאתי שהשיב רבינו האיי גאון ז”ל. וששאלתם מהו למיעבד סוכה האידנא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כך ראינו שאינו חייב למיעבד [סוכה] האידנא אלא בביתיה בדירתיה היכא דאכיל ושתי וגני שדירתו שם כל השנה דקא אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. שנו חכמים מיכן אמרו יש לו כלים [נאים] מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה אבל בתי מדרשות ובתי כנסיות אין מיחדין אלא לתפלה ולהתעסק בה בתורה לבד אבל אם עושין לכתחילה בשביל עוברי דרכים שאוכלים וישנים שם יפה עושין אבל בני העיר לסמוך על סוכה שבבית הכנסת לצאת בה ידי חובתן אינם יוצאין אלא בסוכה שלכל אחד ואחד בביתו. ולפיכך כשעושין אותה סוכה של בית הכנסת אינן צריכין לברך שלא לעצמן הן עושין אותה אלא לעוברי דרכים. וגם בשם ר’ נטרונאי גאון ז”ל [מצאתי] שאין בני העיר יכולין לסמוך על סוכה שבבית הכנסת לצאת בה ידי חובתן ואין יוצאין אלא בסוכה שעושה כל אחד ואחד בחצירו לפיכך אסור לברך בסוכה של בית הכנסת.

וכן פסק הרמ”א בסימן תר”מ סעיף ד’ על פי דברי היראים בסימן תכא:

הגה: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן).

הרי שתשבו כעין תדורו מגדיר את החפצא של הסוכה, וכיון שאינו יכול לעשות אחד מן הדברים בסוכה, אין זו סוכה גם לשאר הדברים.

וכן משמע מלשון הלבוש  תר”מ סעיף ד שכך הבין שאין זו סוכה כיון שלצעורי קיימא:

מי שעושה סוכתו במקום שראוי לאכול ולשתות שם, אבל אינה ראויה לישן שם מפני שמתירא מלסטים או מגנבים, ואכל שם לא יצא ידי חובתו אפילו ידי אכילה, דסוכה כעין תדורו בעינן, וכיון שאין יכול לעשות שם כל צרכיו אכילה ושתייה ושינה בלא צער, מתחלה לא הוי סוכה דלצעורי קיימא,

ובאמת בחכם צבי סימן צד חולק על זה וכתב:

מ”ש במרדכי פ’ הישן דאם עשה סוכה בתחלה במקום הראוי להצטער בשינה לא יצא י”ח כלל אפי’ באכילה אינו נ”ל כלל דתשבו כעין תדורו לאו על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהיה עשוייה אלא על אופן הישיבה באיזה ענין תהא וע”ז קאמר דתהא כעין דירה

דעתו שתשבו כעין תדורו לא נאמר על אופן עשיית הסוכה אלא על אופן הישיבה בסוכה.

 

גם ברמב”ן במלחמות ג’ ע”ב מצאנו סברא זו של היראים, שאם אינה ראויה להניח שולחן אינה סוכה אפילו לדברים שאין צריך שולחן:

…דכיון שאין לו מקום בסוכתו להניח בו שולחנו פסולה אפילו לישן או לשנן או לטייל בה שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה – אינה סוכה.[4]

לדעת הרמב”ן, ואולי זה גם פשט הדברים: שיעור הסוכה נלמד מתשבו כעין תדורו, ואומר הרמב”ן כעין דינו של היראים: שאם אינו ראוי לאכילה הסוכה אינה סוכה גם לגבי שינה.

 

ולכן יש להבין את שיטת רש”י בפטור שומרי גינות ופרדסים שכתב:

כעין תדורו – כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח.

באופן כזה, שאין אדם עושה דירה בלא מטות וכלי תשמיש, ואין זה תשבו כעין תדורו, וסוכה בלא זה אינה סוכה. ע’ ריטב”א כו ע”א לגבי שומרי גינות ופרדסים שביאר באופן זה את  מחלוקת אביי ורבא שם:

ותו היכי פטר ליה מסוכה משום חשש הדפסד ממון וכי יש אדם נפטר מן המצוה בכך, וי”ל דתרווייהו משום תשבו כעין תדורו אלא דאביי דריש ליה טפי דפטר ליה אפילו שלא במקום הפסד כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם, ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו, אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו, ומאי דדרשינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו לאו מלישנא דתשבו נפקא לן דאדרבה מדלא כתיב תדורו וכתיב תשבו משמע איפכא, אלא שאנו למדין כן מכונת המצוה שאמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים כלומר כמו שהייתם יושבים בבתיכם, אי נמי מדכתיב האזרח בישראל דמייתר להכי כדבעינן למימר קמן.

נראה פירוש דבריו, לא פטור משום הפסד או צער, אלא שאדם לא היה עושה דירת עראי כשזה גורם לו הפסד וצער.

וכן דברי הרשב”א בתשובה חלק ז’ תשובה רצו לגבי הולכי דרכים :

עוד הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום תימה איך יפטרו מסוכה שהיא מצוה מן התורה בשביל הליכת הרשות. י”ל שהכתוב קבעו במקום שאדם דר דכתיב בסוכות תשבו. תשבו כעין תדורו ובדרך אין דירה אף בלילה וכיון שהוא דר כעין תדורו קרינא ביה כך שמעתי ממורי נ”ר:

ולכן מובן גם מה שכתב רש”י לגבי מצעותיו וכליו. שאף לפני סוכות ישן שם בלא מצעות, מכל מקום ישן תחת כפת השמים ולא בבית. ולפי זה הסבר רש”י לגבי מצעותיו וכליו הוא כמו שכותב היראים סימן תכא: “אמר אביי תשבו כעין תדורו בעינן פי’ כעין דירה ואין דרך לעשות דירה בשדה” ולכן משום הטורח אינו עושה דירה במקום זה בכלל.

דין זה של תשבו כעין תדורו הוא דין בחפצא של הסוכה, שצריכה להיות סוכה במקום שדרך לעשות דירה ואין לה שם דירת עראי אם עושה במקום שמבחינתו אין דרך לעשות אפילו דירת עראי.

וכך ניתן להבין את הפוסקים שכתבו שהולכי דרכים ביום שחייבים בלילה, זה רק אם יש סוכה אבל אינם חייבים לעשות סוכה. בספר הלבוש שם כתב, שהולכי דרכים ביום שחייבים בסוכה בלילה, זהו רק כשמוצא סוכה מוכנה במקום חנייתו, אבל לא הטריחוהו חכמים לעשות שם סוכה לכתחילה. וכן העלה החיי אדם (כלל קמז סימן כו), שגם במקום חנייתו בלילה, אם אינו מוצא סוכה מוכנה אינו צריך מן הדין לטרוח לעשות סוכה, שהרי יצטרך לעמול ולהתעסק בעשיית הסוכה שעות רבות, ואין זה נחשב כעין תדורו.

ובאמת שהמאירי בסוכה (שם) הביא חילוקי דעות בזה, וכתב בשם יש אומרים:

ולדבר הרשות אין שם חיוב אלא בשיש שם סוכה במקום חנייתם לא שיהו חייבים לעשותה מתחלה וכן המנהג

ולכן יש למצא מכאן היתר לאדם נכה שקשה לו להגיע אל הסוכה, משום שלגבי מקום הסוכה, שקשה להגיע אליו אינו מקום דירה. – אלא על פי הגאונים, לכאורה לא יוכל לברך בסוכה זו גם כשמגיע אליה.

ח. מחלוקת אביי ורבא.

על פי זה מובנת מחלוקת אביי ורבא בשומרי גינות ופרדסים: לרבא פסול תשבו כעין תדורו – ע’ ריטב”א כאן שדן במה חולקים רבא על אביי, וכן בדף כח ע”ב כותב הריטב”א:

רבא אמר אצטריך סד”א כו’. פי’ נאדי מאוקימתא דאביי משום דמשמע ליה דלגבי הא ליכא למדרש תשבו כעין תדורו ולא אתא קרא לכולי האי, אבל מודה הוא דדרשינן ליה בעלמא ואיהו גופיה דריש ליה כדכתיבנא לעיל (כ”ו א’).

לדעת רבא, תשבו כעין תדורו בא רק למעט מחיוב הסוכה ולהעמיד את אופן הדירה כמו בבית.

ולכן לדעת אביי, שתשבו כעין תדורו הוא גם על החפצא של הסוכה, מובן מה שבדף ז’ כתב שמה שצריך שיעור סוכה גם לשולחנו, הוא משום שבעי קבע בסוכה – כמו בבריתא כח ע”ב – וכדברי הרמב”ן.

לכן מובן לשיטת רש”י, שאף שמצטער צריך להיות מחמת הסוכה, הרי מה שקשור לתשבו כעין תדורו קשור גם ל”שם דירה” על הסוכה, ולגבי הולכי דרכים ושומרי גינות, אין זו דירה. ואין אלו שני פטורים סותרים שזה מחמת הסוכה דוקא וזה לאו דוקא.

אלא שלפי זה אין מקום לדברי המגן אברהם לפטור כשיש טורח להביא ספרים.

נספח:

מצאנו בכמה ראשונים שיש גדר של מצטער שלא מחמת הסוכה:

1. בספר המכתם מצאנו פשט הגמרא לגבי שומרי גינות, בדעת רבא שזה מצטער ממש בספר המכתם כאן שכתב:

רבא אמר פרצה קורא לגנב – פי’ שיגנוב פירותיו בעודו בתוך סוכתו ולבו לא ישקוט בעודו בתוכה מפני פחד הגנב, ואיל לך מצטער גדול מזה. ולהאי טעמא אי מינטר כריא דפירי חייב בסוכה שיכול לעשות סוכתו לפני הכרי וישמור פירותיו מתוכה, והכי הלכתא.

אם כן לשיטתו גם בטעם פרצה קוראת לגנב, הטעם הוא משום מצטער, אף שאין זה מחמת הסוכה, כמ”ש רש”י שהסוכה מצערתו, כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן, שאלו דברים התלויים באיכות של הסוכה. ולכאורה מאי שנא מאבל?

2. לגבי ירדו גשמים שאין מחייבים אותו לחזור כתב הר”ן על הרי”ף יג ע”ב ד”ה עד שיאור, ומסתפק הר”ן אם לאחר עלות השחר נחשב כגמר סעודה, ומוסיף:

ומיהו אם תקפתו שינה משמע ודאי דפטור משום מצטער.

הרי שזה ממש מצטער ולא מחמת הסוכה שפטור. אם כן מוכח מדעתו שיש גדר מצטער גם שלא ממחמת הסוכה, וצ”ע אם חולק על רש”י הנ”ל.

3. דעת רא”ש שלרבי שילא השושבינין אינם פטורים משום עוסק במצוה שאם כן גם בקריאת שמע יהיו פטורין, אלא פטורים משום מצטער, “דאי לא חדו בהדי חתן מצטערין היו“. –הצער כאן אינו צער מחמת הסוכה אלא ביטול שמחת חתן, וכן הביא בבית יוסף סימן תרמ בשם הרא”ש. והרי אין זה מצטער בגלל החתן?

4. מהרי”ק בסוף תשובה קעח כתב לגבי דברי היראים שמצטער אינו פטור אלא אם כן מחוץ לסוכה ינצל מן הצער:

ויש לתמוה על זה דגרסינן בפ’ הישן ואמר רבי אבא בר זבדא אומר רב אבל חייב בסוכה פשיט’ מ”ד הואיל ואומר רבא מצטער פטור מן הסוכה הא נמי מצטער הוא קמ”ל כו’. עד איבעי לי’ ליתובי דעתיה ולפי דברי הרא”ם מאי אריא משום דאבעי ליתובי דעתיה תיפוק ליה דבצאתו מן הסוכה לא יחשך כאבו ולא ינצל מן הצער. דדוחק גדול הוא לו’ שישיבת הסוכה תרבה עליו צער אבלו ואדרבה סבר’ הוא בהפך:

הרי שלדעתו מצטער הוא לאו דוקא מחמת הסוכה.

5. מתוך מה שכתב הרמ”א בשם תרומת הדשן בסימן תר”מ סעיף ד לגבי מי שכבו לו הנרות, שלא חייב ללכת לסוכת חברו, משמע שיש דין מצטער שאינו מחמת הסוכה. אמנם בתרומת הדשן סימן צ”ג כתב:

ונראה נמי דאפי’ יש לחבירו נר בסוכתו, אין אומרים לזה לך הבא סעודתך לסוכת חבירך ואכול שם לאור הנר, דהא נמי חשיב צער משום דאין ערב לאדם אלא בשלו.

ולפי זה הרי זה מצטער מחמת הסוכה, שהרי אין ערב לאדם אלא בשלו. אבל ברמ”א משמע אחרת, משום שהרמ”א שם כתב:

מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, וא”צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר .

הרי שהרמ”א, כמ”ש משנה ברורה, מסתפק בסברא זו של תרומת הדשן ולכן כתב שזה תלוי בטורח גדול, כלומר שאם יש טורח גדול, ודאי שהוי מצטער ופטור משום מצטער.

6. מדברי המגן אברהם לגבי מי שקשה לו להכניס את הספרים לסוכה שהוא בגדר מצטער, משמע שדין מצטער הוא גם שלא מחמת הסוכה, ודוחק לומר שזה שייך ל”תשבו כעין תדורו”

7. דברי התניא שהביא המשנה ברורה, לגבי אבל שאם אינו יכול ליישב דעתו פטור מן הסוכה.

י. הפשט בראשונים אלו:

יש לומר שאכן יש דעות בראשונים ובפוסקים שאין צריך להיות מצטער מחמת הסוכה, ולשיטות אלו, כיון שמצטער פטור מן הסוכה מדין תשבו כעין תדורו, אין לחלק ולומר שלגבי תשבו כעין תדורו זה אפילו שלא מחמת הסוכה ומצטער דוקא מחמת הסוכה, שהרי מקור שניהם שווה, ולכן אין מקום לחלק. (ודוקא שיטת רש”י היא הטעונה בירור)

לשיטת רש”י אולי יש להוסיף, על פי דברי הרמב”ן כאן ובדף כח שהלימוד אינו מתשבו כעין תדורו אלא עיקר הלימוד מ”כל האזרח”, שצריך להיות כאזרח רענן. אלא שבריטב”א כאן משמע שהכל נלמד מ”האזרח”, אבל ברמב”ן על התורה ויקרא כג מב כתב:

“ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך”

משמע שהרמב”ן למד מ”כל האזרח” רק פטור של הולכי דרכים וכיוצא בזה. אבל מצטער עדיין הלימוד הוא מפשט “תשבו” שהוא כעין תדורו, ולכן מה שנלמד מתשבו כעין תדורו צריך להיות שהפטור הוא רק במצטער מחמת הסוכה. אבל מה שנלמד מכל האזרח, הוא פטורים שאינם מחמת הסוכה, ומכאן החילוק.

[1] אמנם משמעות רש”י שדוקא לסחורה, כלומר שיש הפסד ממון, ולא לטיול בעלמא. וכן הריטב”א כתב בדף כו ע”א לגבי שומרי גינות ופרדסים: “ ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו, אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו”

[2] בהגדרת הרב ליכנטשטיין במאמר בעלון שבות על טיולים בחול המועד:

היינו שזיקתו של אדם לסוכתו חייבת להקביל ליחסו לביתו הקבוע אך לא מעבר לזה. אין עליו חובה לסבול צער או סבל בגלל ישיבתו בסוכה מעבר למה שיש לו במשך שהותו בביתו ואינו חייב להיות צמוד לסוכה, ומתור כר להימנע מאיזו פעילות שתהא, מעבר למגבלותיו בגלל קשריו לביתו.

[3] וע”ע בבכורי יעקב תר”מ ס”ק יג.

[4] ואולי זו המחלוקת אם סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו פסולה מן התורה או רק מדרבנן, הרא”ש הבין בדברי הרי”ף שהפסול הוא רק מדרבנן שמא ימשך, אבל זה אינו פוסל את הסוכה מן התורה. אבל לרמב”ן הפסול הוא מן התורה, וע’ שולי האדרת, מועד, לרב הרשלר. וע’ בית הלוי ח”ג נג אות ב’ שהוכיח מסוגיה זו שסוכה שאינה ראויה לשינה פסולה גם לשאר מילי שלא כדעת החכם צבי.

ובהא שצריך שתהיה הסוכה לכל מילי, הנה, כתב המשנה ברורה על דברי הרמ”א שמי שלא יוכל לישון בסוכה מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, לא מקרי מצטער וחייב לשון שם. כתב המשנה ברורה בס”ק כז: “אף על גב דצריך לכפוף ידיו ורגליו – היינו אף אם אין לו עצה האיך לפשוט רגליו חוץ לסוכה דבפושט רגליו חוץ לסוכה לכו”ע לא מקרי מצטער בכך וחייב לישן שם ואך שצריך ליזהר שיהיה השולחן ג”כ בתוך הסוכה דאל”ה חיישינן שמא ימשך אחר שולחנו וכדלעיל בסימן תרל”ד:” וזה תמוה כמובן. וע’ מועדים וזמנים א’ פז, ושם כתב: “שמעתי מח”ח אחד שזכה להיות בחג הסוכות במקום אחד עם הקדוש החפץ חיים זצ”ל ולפי דבריו ראה היאך הנ”ל מדקדק בלילה כשישן בסוכה שהשלחן יושאר שמה ופירש לו החפץ חיים זצ”ל טעמו שברמ”א סימן תר”מ איתא שאם מצטער בסוכה משינה אינו יוצא גם באכילה דבעינן סוכה הראויה לכל מילי ואם לא לא יצא וא”כ הכא שהשלחז חוץ לסוכה אינה ראויה לקיים בה מצות אכילה וע”כ אינו יוצא נמי בשינה וצריך להחזיק בלילה השלחן בסוכה עכ”ד”. וע’ אז נדברו חלק יד סימן מא. ולא נהוג כך.