ב"ה
ספק מוכן – איסור אכילה ואיסור טלטול
ברצוני לעסוק בסוגיה זו, בעיקר לאור דברי א"מ ז"ל ברסיסי טל חלק א' סי' כה העוסק בטלטול
הסוגיה בביצה כד ע"א-ע"ב והמחלוקת בספק מוכן.
ראשית יש לברר מדוע אנו מחמירים כאן בספק דרבנן
ועוד יש לברר כלפי השאלה האם יש קשר בין איסור אכילה ובין איסור טלטול. ע' אפשרות שאסור באכילה ומותר בטלטול, תוספות ביצה ב' ע"א ד"ה ביצה. והביאו ראיה מסוגיתנו לאפשרות זו. תוספות שם שאלו מדוע כתוב במשנה תאכל ולא תאכל ולא אוסרין ומתירין:
דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי אמרינן (לקמן דף כד.) גבי נכרי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו ומסיק מאי מותרים לטלטל אבל באכילה אסורים ואם תאמר לבית הלל דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קי"ל (לקמן ד.) דאף לטלטל אסור לכן פירש ר"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא
(אבל התוספות לא מסבירים את ההבדל שבין ביצה ובין ספק מוכן אליבא דרב).
מדוע מחמירים בספק מוכן:
הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ב' הלכה ו', בהלכה העוסקת בזימן שחורים ומצא לבנים, כתב שספק מוכן אסור. וכתב המגיד משנה:
וכתב רבינו וכל ספק מוכן אסור ומחלוקת תנאים היא פ' אין צדין (דף כ"ד) ונפסקה הלכה שם כמי שאוסר. ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה. והרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ביום טוב ספק נצוד מערב יום טוב אבל שאר ספקות מותרין זו היא סברתו בספרו. ואני תמה מזה שאם כן ספק ביצה אם נולדה ביום טוב או מערב יום טוב למה היא אסורה ובודאי שאסורה היא כמו שכתבתי פרק ראשון וכן פסק הוא עצמו ז"ל ועוד דברייתא דאין צדין סתמא מתניא ספק מוכן רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר ואמר שמואל הלכה כר' יהושע וכולא סוגין דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע. ונראין דברי רבינו שלא חלק:
(המ"מ הובא להלכה במ"ב תצז ס"ק ז'-ח')
על התירוץ שזה דבר שיש לו מתירין מקשה ברבנו יהונתן מלוניל:
…דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא' כיון שזאת איסורא דבר שיש לו מתירין הוא ספקו אסור' ואפילו לטלטל וצריך לעיין נהי דחיה ועוף וביצה דבר שיש לו מתירין הן שאינן נפסדין אם יעמדו עד הערב אבל דגים שיהיו נפסדין לגמרי איך יקרא דבר שיש לו מתירין שהרי אפילו לטלטל נאסרין. דמדקא שרי רבן גמליאל לטלטל אבל באכילה מודה דאסור אליבא דרב… ויש לומר כיון דרוב הדברים שיש להם מתירין אינן נפסדין בשעתן לא נחלק בינם ובין הנפסדין בשעתן
על פי רבנו יהונתן מלוניל, יש לומר שזו סברת רב שמותרים לקבל ואסורים באכילה, משום שלגבי טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין משום שלגבי אכילה יכול לאכול מחר. אבל מה שצריך בטלטול היום, לא יטלטל מחר, והטלטול של היום אינו הטלטול של מחר ולכן אין זה דבר שיש לו מתירין. סברא זו כתב שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נו
דכלי לא הוי ישל"מ במה שיכול להשהותו עד למחר דל"ש לומר עד שתשמש באיסור דיכול להשתמש בו היום ומחר, עיין פ"י ריש ביצה לענין טלטול מוקצה ביש לו מתירין.
וכן כתב שבטלטול אין דשיל"מ, הנוב"י תניינא אה"ע סי' לח ד"ה ואחר, ובצלח פסחים ט' ב' ד"ה תשע ובביצה ד' ע"א ד"ה רב אשי. וע"ע שם. וע' שש"כ פרק כ' הערה ז' (מהדורת תשנ"ג).
דרך אחרת לגמרי עולה מתוך חידושי המאירי שם, שמוקצה של אכילה הוא כעין דאורייתא:
ואיכא דקשיא ליה נהי דבאכילה ספק מוכן אסור דמוקצה מדאוריתא הוא ואפי' למ"ד מדרבנן מ"מ החמירו עליו, אבל בטילטול מיהא דאפי' ודאי מדרבנן, הוה ליה השתא ספיקא דרבנן ולשתרי מיהא בטלטול. ומשני דגזרינן טלטולו אטו אכילתו ואיכא מאן דאמר דספק מוכן אסור משום דבר שיש לו מתירין, דאמרינן ליה אפי' בדרבנן ואין אנו צריכין לכך בספק נצודו או נתלשו היום ספיקא דאוריתא היא לדידן כדכתיבנא בפרקא קמא.[1]
מדוע זה ספק דאורייתא, הדעה הזו שמוקצה לאכילה הוא דאורייתא, לכאורה אלו דברי רש"י בביצה ב' ע"ב:
ורבה – דאסר בהכנה שאינה בידים ממש.
לטעמיה דאמר רבה – בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא.
וע' שיטמ"ק שם בשם הרשב"א שהקשה על רש"י שהרי מסקנת הגמרא בפסחים שמוקצה אינו מן התורה. וע' שיטה מקובצת ביצה ב ע"א
וכתב רש"י ז"ל בהגהה דמאן דאית ליה מוקצה יליף מוהכינו והני מילי במידי דחזי למיכל. וכן כתב לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא עד כאן.
יש הבדל לשיטה זו בין מוקצה לאכילה ובין מוקצה לטלטול. וממילא לא קשה על רש"י ממסקנת הגמרא בפסחים מז ע"ב שרבה חזר בו וסובר שמוקצה לא מן התורה, ששם מדובר בעצי מוקצה שאינם בני אכילה.
כדעת רש"י שמוקצה לאכילה דאוריתא, כן סובר גם השאילתות ועוד. וכן רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ד חלק ד דף לד טור א:
מוקצה של אכילה אסור מן התורה כדאמרינן בשבת וכן בביצה ושל טלטול מדרבנן וכל הכנה אסורה ואפילו הכנה דממילא כגון נולד כמו שפשוט בביצה
אפילו אם מוקצה של הכנה הוא דרבנן, אבל יסודה מן התורה, לכן ספק מוכן אסור כדין ספק דאורייתא, ע' להלן.
כך משמע ברמב"ן במלחמות בריש ביצה שכל מוקצה הוא אסמכתא מוהכינו:
וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יום טוב ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין לו וסמכוה למקרא והכינו.
וכתב בתוספות ישנים ביצה ג' ע"ב:
אבל לרב נחמן לא פריך דמוקצה חמירה והוי כעין דאוריתא כספק מוכן דאסור להלן.
לכאורה ההבדל בין אכילה ובין טלטול הוא שמוקצה לאכילה, גם אם נאמר שהוא דרבנן, מכל מקום הוא אסמכתא מהפסוק "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו". שכל דבר שאדם אוכל בשבת צריך הכנה מבעוד יום. מה שאין כן טלטול מוקצה הוא גזירת הוצאה.
וזה גם הטעם למיגו דאתקצאי, כמ"ש הריטב"א סוכה מו ע"ב:
אבל סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, וכדאמרינן בפרק כירה (שבת מ"ד ב') גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, וכן רבים שם, והטעם דמשום דכתיב גבי שבת ויום טוב והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת ויום טוב אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אף על פי שיש לו הכן ביום טוב או שבת ממש.
וכן עולה מתוך שו"ע סי' ש"י סעיף ג':
בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום.
וכתב המשנה ברורה שם ס"ק טז:
אסור כל היום – דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו:
לפי זה נראה שמיגו דאתקצאי לבין השמשות, הכוונה היא סוף היום הקודם, כיון שצריך הכנה מבעוד יום. וכעין זה בגמ' בסוף עירובין לו ע"א לגבי איסור הכנה, דאיסור הכנה מיום טוב לשבת בקנית עירוב תחומין שייך רק אם סוף היום קונה עירוב ולא אם תחילת שבת קונה עירוב, עיי"ש.
ויש לומר שאלו דברי רב פפא בעירובין שם "אפילו תימא תחילת היום קונה עירוב, בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא".
יסוד זה שבמוקצה יש שני יסודות, לגבי אכילה ולגבי טלטול – עמד על חילוק זה א"מ ברסיסי טל ח"א אות כה בענין טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש[2]
יסוד מוקצה לטלטול גזירת נחמיה, בגמ' שבת קכג ע"ב. ובחדושי הר"ן (מיוחס לו) שבת קכב ע"ב כתב שאיסור כלים אינו נקרא בכלל מוקצה.
ומיהו ודאי נראה דאפילו לר' שמעון דלית לי' מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן או מחמה לצל למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' דלאו משום מוקצה נגעו בהם אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו כדאיתא לקמן בפירקין[3],
הרי שגזירת טלטול היא בכלים ואלו בכלל לא נקראים בשם מוקצה! ומחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון אינה שייכת לגזירת כלים (וע' המשך הר"ן שמסביר א הסוגיה של שופר וחצוצרות על פי ענין זה).
ובזה יש להבין את הגמרא (שבת דף קכח ע"א) שאומרת שרב סובר כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, רק במוקצה דאכילה, אבל במוקצה לטלטל סבר כרבי שמעון. היינו, שלגבי איסור הכנה החמיר כרבי יהודה, אבל לגבי טלטול, זו גזירה משום הוצאה, ובזה סובר כרבי שמעון. ולכן בשר טפל אסור באכילה ומותר בטלטול:
בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו רב הונא אמר מותר לטלטלו והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטל סבר לה כרבי שמעון.
אם כן, לדעת הראשונים שמחמירים בספק מוכן כיון שיש לו יסוד דאורייתא יש לשאול, הרי זה ניחא, עפמ"ש לגבי יסוד האכילה שבמוקצה, אבל מדוע נחמיר לגבי טלטול, שהרי ודאי שטלטול מוקצה הוא משום גזירת הוצאה ואין לו עיקר מן התורה?
ולכן לגבי היתר טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש, שהתירו התוספות כח ע"ב ד"ה גריפת, ודף לא ע"ב ד"ה אמר, ונפסק ברמ"א תקט סעיף ז', כתב המגן אברהם:
נ"ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו
חקירת א"מ ברסיסי טל ח"א סי' כה:
יש לשאול האם טלטול נאסר רק משום הוצאה או שיש טעם נוסף לטלטול, ונאסר גם משום שצריך הכנה לטלטול כפי שצריך הכנה לאכילה.
וא"מ ברסיסי טל העיר שטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש שנוי במחלוקת: דעת הריטב"א שטלטול לצורך אוכל נפש מותר רק אם הוא טלטול מן הצד, משום:
אם יש גדר של הכנה גם בטלטול, לא ניתן להתיר ביום טוב טלטול לצורך אוכל נפש שהרי משום הכנה אנו אוסרים גם אוכל עצמו. ונראה שדעת הריטב"א שאיסור הטלטול של מוקצה נאסר גם משום הכנה, וממילא לא יתכן להתיר טלטול ביום טוב לצורך אוכל נפש, שהרי מוקצה של הכנה לא הותר ביום טוב.
וכתב ברסיסי טל שם שמחלוקת התוספת והריטב"א היא האם איסור הטלטול נאסר בגלל הוצאה גרידא או בגלל ההכנה שבדבר.
א"כ יש להרחיב ולדון האם כל טלטול הוא משום הוצאה, או שיש יסוד של הכנה גם לגבי טלטול?
כך משמע ברמב"ן במלחמות בריש ביצה, שיש גדר של הכנה בכל טלטול:
וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יום טוב ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין לו וסמכוה למקרא והכינו.
אם נאמר שיש בעיה של הכנה גם לגבי טלטול[4] אם כן ניתן להבין את החומרא בטלטול ג"כ בספק מוכן, כיון שיסוד ההכנה הוא מן התורה, ואף אם טלטול לכ"ע אין הוא מן התורה יתכן שחז"ל החמירו בו כדין דאורייתא. ומכל מקום, אף אם נאמר שיש יסוד הכנה במוקצה, זה רק בסוג זה של מוקצה דהכנה, אבל כלים שמלאכתם לאיסור ודאי שזה רק משום הוצאה.
על פי סברא זו, שיש הבדל בין מוקצה שהוא משום הכנה ובין מוקצה בכלים שיש בו רק משום גזירה, יש להבין את הדעה שסכין של מילה בשבת צריך לזרוק מידו, ע' באור הגר"א יורה דעה סימן רסו ס"ק ג (למעשה פוסקים שמותר לטלטלו ולהכניסו לנרתיקו):
וגם מ"ש מהרי"ל שצריך לזרוק מידו הדין עמו ואף על גב דגבי מלאכתו לאיסור כשמטלטלו לצורך מקומו מותר להצניעו כמ"ש בא"ח סי' ש"ח ס"ג כאן אסור וראיה ממ"ש מספ"ב דשבת שמעתי שאם בא כו' מקום כו' (ועמ"א סי' רס"ו ס"ק י"ט ובדברי רבינו שם). דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה שמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור דהוי שלא לצורך דאפי' ר"ש דל"ל מוקצה כלל מודה בזה כמ"ש תוס' ספ"ב דשבת שם דאינו מחמת מוקצה וכמו כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל בזה מותר כיון שמטלטל לצורך משא"כ במה שאסור לטלטל אף לצורך מקומו
הסברא שיכול להמשיך לטלטל, היא רק במוקצה של כלים שנאסר רק משום הוצאה. ולא במוקצה שנאסר משום הכנה
יש להביא ראיה מהרא"ש שיסוד ההכנה קיים אמנם בטלטול אבל רק במידי דאכילה:
רא"ש מסכת ביצה פרק ג סימן ז – הבנה שונה: יש הבדל בין איסור טלטול בדבר של אכילה ובין איסור טלטול בדבר שראוי רק לטלטול:
ודוקא במידי דאכילה קא מיבעי ליה אבל במילי דטלטול פשיטא דאין מוקצה לחצי שבת. מההוא דתנן (שבת דף קכח ב) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. ותניא בפרק כירה (שם דף מג א) מותר לטלטלו כשאינן עליו.
ומוכח שיש הבדל בין טלטול מידי דאכילה ודבר שאינו לאכילה, ויתכן שההבדל הוא שאיסור הטלטול של דבר שראוי לאכילה גם הוא מחמת חסרון ההכנה. אבל דבר שאינו לאכילה איסור הטלטול משום הוצאה, ולכן אין ה"א של מוקצה לחצי שבת.
יסוד הסברא שמוקצה דהכנה הוא רק לגבי מידי דאוכלין, מוכח מביצה יב ע"א לגבי צרורות ואבנים "לפלגי באבנים" ומוכח שיסוד ההוצאה הוא באבנים ולא משום הכנה.
אלא שיש ליישב, שגם אם צרורות ואבנים הם מוקצה בגלל חסרון הכנה, יתכן שהדיון בסוגיה בדף יב היא רק לגבי טלטול, אבל שימוש במוקצה ישאר אסור. ואמנם יתכן שאסור בשימוש ובאכילה יהיה מותר בטלטול. ולפי שיטה זו שאיסור אכילה אינו מחייב איסור טלטול, נצטרך לפרש שיסוד הטלטול הוא משום גזירה ולא משום הכנה, ע' להלן.
ואמנם בחדושי הרשב"א ביצה כד ע"ב סובר כרי"ף והרא"ש שדבר שאסור באכילה אסור בטלטול ולכן הקשה על דעת רב שמותר לקבל:
רב אמר מותרין לקבל. וא"ת כיון (דלית) [דלרב] אסורין באכילה היאך מותרין לקבל ולטלטל דמי איכא מידי דאסור באכילה ומותר לטלטל כל שאסור באכילה אסור לטלטל וכדאמרינן בסמוך וליטעמיך בני יומן מי שרו בטלטול, וביצה שנולדה ביום טוב כשם שאסורה באכילה אסורה לטלטל כדתניא בריש מכילתין אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. וי"ל דבספק הכן דגוי הוא שהקל ר"ג דקסבר דדי בספק הכן של גוי אם נאסור באכילה.
ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי, שהרי בספק מוכן הולכים לחומרא ולרשב"א כיון שיכול לגעת באיסור תורה, אבל מאידך, לדעת רב, לגבי הטלטול מיקל משום שזה ספק היכן של גוי.
אבל מצאנו כאן מחלוקת ראשונים אם דבר שאסור באכילה אסור בטלטול:
דעת הרי"ף והרא"ש כאן שדבר שאסור באכילה אסור בטלטול. רי"ף ביצה יג ע"ב
והא דאמרי' אם יש מאותו המין במחובר אסור לא מיבעיא באכילה דאסור אלא אפילו לטלטלו נמי אסור דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה
וכן רא"ש מסכת ביצה פרק ג סימן ב
והא דאמר אם יש מאותו המין במחובר אסור לא מיבעי באכילה דאסור אלא אפילו לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי. אבל הבא מחוץ לתחום אף על גב דאסור באכילה מותר בטלטול כיון דמותר לישראל אחר.
וכן וכן בעבודת הקודש לרשב"א בית מועד שער ה סימן ד
סימן ד: מח) ביצה שנולדה ביום טוב אסורה ואפילו נולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, ואין צריך לומר בשנולדה בשבת שאסור לגומעה חיה. כשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה, שכל שהוא אסור לכל מוקצה גמור הוא ואסור לטלטלו.
לכאורה נראה שדעת התוספות אינה כן, שהרי בכמה מקומות כתבו את האפשרות שדבר יאסר רק באכילה ולא בטלטול. תוספות שבת מה ע"ב לגבי קינה של תרנגולת, שגם לרבי שמעון אסרה משום שאית בה ביצה שנולדה היום:
דאית ביה ביצה – דאסור משום נולד צ"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה.
ולכן צריך גם טעם נולד.
תוספות שבת מג ע"א ד"ה בעודן עליו.
וקשה לרשב"א למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אמאי כופין את הסל לפני האפרוחים והא מבטל כלי מהיכנו וקי"ל דאסור לבטלו… א"נ הא דיש מוקצה לחצי שבת היינו לאכילה ולא לטלטול.
וכיוצא בזה כתבו גם בתוספות להלן כז ע"א ד"ה אלא גמרו. נראה שהתוספות הסתפקו בשאלה אם אסור באכילה אסור גם בטלטול:
אלא גמרו בידי אדם לא מבעיא לן וכו' – וא"ת אמאי אין מוכיח מההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו וקאמר [שבת מג.] מותר לטלטלם פי' אחר שירדו מותר לטלטל הסל אף על פי שהיה אסור כשעלו האפרוחים עליו בחצי היום אלמא אין מוקצה לחצי שבת וי"ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדרות אף על גב דבין השמשות רותחות הן ועוד יש לומר דהתם מיירי לענין טלטול דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת והכא קא בעי לענין אכילה.
וע' עוד בתוספות שבת מב ע"ב ד"ה ואין ניאותין, ובמהרש"א שם שלר"ש השמן אסור בשעה שמטפטף, היינו ליהנות מן השמן אבל בטלטול מותר. ורע"א שם כתב שאם אסור בהנאה אסור גם בטלטול. והיינו כמחלוקת הרי"ף ורש"י.
דעת רש"י כאן כד ע"ב ד"ה אם יש מאותו המין במחובר:
אם יש מאותו המין במחובר אסורין – משום מוקצה, ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים, ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי, מדלא לקטן מאתמול – אקצינהו מדעתיה, ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של נכרי.
הראשונים, בעה"מ רמב"ן, ר"ן התקשו מדוע רש"י צריך לומר כך, הרי יש איסור שלא יהנה ממלאכת יום טוב. ע' ר"ן כאן (על הרי"ף) ביצה יג ע"א:
אבל מ"מ צריך בירור למה הוצרכנו כאן לאיסור מוקצה דהא אמרינן דלערב שכבר בטל איסור מוקצה ונולד אסורין בכדי שיעשו הא למדנו דמשום שלא יהנה ממלאכת יום טוב נגעו בה וכיון שכן כ"ש שמספיק טעם זה לאיסור יום טוב עצמו ואין אנו צריכין בו לאסור מוקצה… וכיון שכן איזה צורך היה להזכיר איסור מוקצה בכאן והלא די היה לו שיאמר שהן אסורין כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב כמו שהן אסורין לערב על כרחנו לא אמר דבר זה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש נכרי לעצמו ביום טוב שהן אסורין לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין (דף מ א) בההוא ליפתא דאתי למחוזא ובכי האי גוונא אין לבא עליו אלא מטעם מוקצה[5]:
דעת היש"ש, שדבר האסור באכילה אינו אסור בטלטול, והובא במגן אברהם תקטו על דין נכרי שהביא דורון[6]. ודחה את דעת הרי"ף. וכתב עליו הט"ז אורח חיים סימן תה ס"ק ו:
ואשתומם על זה דבא לדחות דברי הרי"ף והרא"ש בתלמוד ערוך בסוגיא שהם עוסקים וחליל' לייחס זה אפי' לקטן מהמחברי' כ"ש לגדולי ישראל שהאמת אתם כאשר אבאר וממקום שבא עליהם רש"ל משם ראיית'
וכן דעת היש"ש בדעת רש"י. ים של שלמה מסכת ביצה פרק ג סימן ה:
ואני אומר, הר"ן שהקשה קושיא זו, תפס דברי הרי"ף, דס"ל, מאחר שאסור באכילה, ממילא אסור בטלטול, משום מוקצה, אבל רש"י וסיעתו לא ס"ל האי סברא, וכמ"ש בפ"ק דחולין סי' (ל"ב) [ל"א], ומשום הכי הוצרך לפרש טעמא דמוקצה, כדי שיהא אסור אף בטלטול, וכן הוא עיקר[7].
ודעת קרבן נתנאל ומהר"ם כדעת היש"ש שלרש"י דבר שאסור באכילה אינו אסור בטלטול, ולכן הוכרח לומר שזה משום מוקצה.
ויש לומר בביאור המחלוקת: לעיל שאלנו האם דבר שאינו מוכן האסור בטלטול, איסור הטלטול הוא מגזירת הוצאה או משום שצריך הכנה גם לטלטול. אם נאמר שאיסור הטלטול שלו הוא משום שאינו מוכן לטלטול, הרי דבר שאינו מוכן יהיה אסור גם בטלטול. אבל אם איסור האכילה הוא משום שאינו מוכן, ואיסור הטלטול הוא מגזירת כלים, הרי שאין קשר בין שני האיסורים.
כיו"ב כתב בפרי מגדים אורח חיים פתיחות פתיחה להלכות יום טוב
בתקט"ו במ"א אות ב' לרי"ף ורא"ש הטלטול אסור הואיל ואין ראוין לאכילה הוה מוקצה דאין ראוי ולמה מטלטל אבל היש"ש סובר טעם טלטול משום מוקצה בפ"ע לא מטעם איסור אכילה.
אם נאמר שכל טלטול הוא משום גזירת הוצאה, מובן מה שלכאורה קשה לפי הרי"ף, מדוע בנכרי שהביא דורון לישראל ביום יום, אם יש מאותו המין במחובר אסור עד כדי שיעשה, ולכאורה אם אסור בכדי שיעשה הרי נאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא?
בשלמא לרש"י שכתב בד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, שהאיסור הוא משום שלא יהנה ממלאכת יום טוב, יש לומר שכיון שאין זו הקצאה מדעת, לכן אין מיגו דאתקצאי. אבל לדעת הרי"ף שהאסור באכילה אסור בטלטול, לכאורה מדוע לא נאמר מיגו דאתקצאי לכולי יומא?
אלא שאיסור הטלטול, אם הוא רק משום גזירת הוצאה ולא שייך להכנה, יש לומר שכל מיגו דאתקצאי שייך רק ליסוד ההכנה ולא שייך לגבי גזירת כלים.
אלא שיש לומר לדעת הרי"ף, שלא אומרים כאן מיגו דאתקצאי לבית השמשות כיון שהאיסור שלו בא ממילא ולא על ידי דחיה בידים, ולכן הרי זה כמו שוחט לחולה בשבת שמותר לבריא באומצא ולא אסור משום מוקצה.
ויתכן שזו מחלוקת רב ולוי האם איסור הטלטול הוא גזירה בפני עצמה או שאיסור הטלטול הוא גם קשור להכנה, וצריך להיות מוכן לטלטול. אלא שזה לא נראה משתי סיבות:
- ע' רש"י ד"ה לקבל שמשמע שזה רק משום קולא כאן ולא עקרוני – ומכאן גם משמע שלרש"י עקרונית דבר האסור באכילה אסור בטלטול.
- גם ללוי שאומר שמותרין באכילה, מודה שלת"ק אסורים גם בטלטול – פנ"י ומהרש"א.
ועוד, עיין בחדושי הרשב"א ביצה כד ע"ב
רב אמר מותרין לקבל. וא"ת כיון (דלית) [דלרב] אסורין באכילה היאך מותרין לקבל ולטלטל דמי איכא מידי דאסור באכילה ומותר לטלטל כל שאסור באכילה אסור לטלטל וכדאמרינן בסמוך וליטעמיך בני יומן מי שרו בטלטול, וביצה שנולדה ביום טוב כשם שאסורה באכילה אסורה לטלטל כדתניא בריש מכילתין אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. וי"ל דבספק הכן דגוי הוא שהקל ר"ג דקסבר דדי בספק הכן של גוי אם נאסור באכילה.
ולדבריו גם אין מחלוקת רב ולוי בשאלה זו
אלא שהיה ניתן לומר שמה שאסור באכילה הופך להיות כמו צרורות ואבנים וכמו גרוגרות וצימוקים שדחה בידים. ולכן אסור בטלטול[8]. וכמו שכתב רש"י בד"ה אם יש מאותו המין במחובר, שזה כמו גרו"צ. ואם כן איך להבין את מי שאוסר רק באכילה ולא בטלטול? אלא שרש"י הקפיד לומר שזה כמו גרוגרות וצימוקים שדחי בידים, אבל אין סברא שיהיו כמו אבנים שלא היו ראויים לכלום.
אבל קשה, הרי לא ניתן לומר שדבר שאינו מוכן אסור בטלטול משום חסרון הכנה, שהרי בדף יב מבואר "ליפלגו באבנים" וע' רש"י שם, שאם פליגי אם יש איסור הוצאה, הרי טלטול אבנים היה מותר.
מאידך הרי ביום טוב יש גם מוקצה לטלטול, ואף שלגבי הוצאה אומרים מתוך, הרי צריך לומר שצריך הכנה גם לטלטול@ או יש לומר שעדיין יש מוקצה ביום טוב שמא יוצא לצורך גוי (בית מאיר ביצה יב, הובא בביאורים מתיבתא ביצה יב א) או לדבר שאין בו צורך כלל.
יש להביא ראיה שכל איסור טלטול של דבר שאינו מוכן הוא גם כן משום הכנה, ממה שאנו מוצאים מיגו דאתקצאי גם באיסור טלטול, שהרי נר שכבה אסור לטלטלו משום מיגו דאתקצאי, וכן מיטה שהיו עליה מעות בין השמשות, אסור לטלטלה משום מיגו דאתקצאי. וע' מה שהבאנו לעיל משו"ע סי' ש"י סעיף ג':
בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום.
וע' מה שהבאנו ממ"ב שם. הרי שיש יסוד הכנה במוקצה לטלטול.
בדעת הרי"ף שדבר האסור באכילה אסור בטלטול, האם זה משום גזירה שמא יאכל או משום שכיון שאסור באכילה הרי זה כמו גרוגרות וצימוקים? נראה שנחלקו בזה. דעת המאירי הנ"ל שזה משום גזירה:
ובחידושי המאירי שם
ואיכא דקשיא ליה נהי דבאכילה ספק מוכן אסור דמוקצה מדאוריתא הוא ואפי' למ"ד מדרבנן מ"מ החמירו עליו, אבל בטילטול מיהא דאפי' ודאי מדרבנן, הוה ליה השתא ספיקא דרבנן ולשתרי מיהא בטלטול. ומשני דגזרינן טלטולו אטו אכילתו ואיכא מאן דאמר דספק מוכן אסור משום דבר שיש לו מתירין, דאמרינן ליה אפי' בדרבנן ואין אנו צריכין לכך בספק נצודו או נתלשו היום ספיקא דאוריתא היא לדידן כדכתיבנא בפרקא קמא.
ע' תוספות שבת קנו ע"ב ד"ה והאמר ר' יוחנן, שפירות הנושרים מותרים בטלטול ואסורים באכילה.
וע"ע בפני יהושע שבת (דף מד ע"א) שהוכיח שכל טלטול מוקצה יש בו משום הכנה.
וע' אבני נזר או"ח קכב.
[1] בית הבחירה למאירי ביצה כד ע"א: "ובגמרא נחלקו אם דעתו לומר מותרין לקבל ר"ל בטלטול ולא שיתירם באכילה או שמא אף באכילה אלא שלענין פסק אין לנו אבל לענין ביאור נראה מן הסוגיא דדוקא לקבל התירו ולא באכילה אלא שהלכה בכל ספק מוכן שאסור ולא סוף דבר שאכילתו אסורה אלא אף טלטולו אסור אף על פי שהוא ספק סופרים הואיל ויש באכילתו ספק תורה שמא מתוך טלטולו יבא לאכול ואף לדעת האומ' מוקצה דרבנן אף באכילתו פעמים שהולכין בכיוצא באלו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור ולמדת שאין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא וכן בכל ספק מוכן."
[2] "במוקצה יש שני איסורים והמקור שלהם שונה, איסור אכילה ואיסור טלטול. לגבי איסור אכילה, כתב רש"י (ביצה דף ב ע"ב ד"ה דאמר רבה) דבפסחים לומדת הגמרא מ"והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" שמוקצה הוא מדאורייתא. אמנם הגמרא בפסחים (דף מז ע"ב) דוחה את הסברא שמוקצה מן התורה, אבל בכל אופן יש אסמכתא למוקצה דאכילה מ"והכינו את אשר יביאו", אבל איסור טלטול מוקצה אסור משום הוצאה, כפי שהבאנו לעיל, וכן באר באריכות החתם סופר (הקדמה לחידושיו במהדורא בתרא לביצה). אלא שטעם הוצאה ניחא לגזירת הכלים שנגזרו בימי נחמיה בן חכליה (שבת דף קכג ע"ב) וכן לצרורות ואבנים".
[3] והמשך הדברים: והא דמוקמינן פרק במה מדליקין פלוגתא דטלטול שופר וחצוצרות בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון התם הוא במטלטל לצורך גופן וטעמא משום דשייך בהו מוקצה לפי שחצוצרות אדם מיחד אותן למלאכתן ואין דרך להשתמש בהן לגמע בהן את המים ולהכי אית בה משום מוקצה לר' יהודה, וכן בכל כלים שמיוחדין למלאכתן ואין אדם רוצה להשתמש בהן למלאכה אחרת כלומר שאין דרכו להשתמש לאותה מלאכה אחרת ובהני הוא דשייך מוקצה למאן דאית לי' מוקצה וכגון מטה שיחדה למעות וקנה של תרנגולין כדאיתא בפר' כירה אבל לית בהו טעמא דמוקצה מחמת חסרון כיס וכן כתב הרא"ה ז"ל.
[4] וע' באגלי טל טוחן אות מ' שכתב שאיסור הטלטול הוא משום שאסור משום הכנה, ולכן להאכיל לקטן מוקצה מותר: אגלי טל באורים מלאכת טוחן אות מ: "ומה שאסור דבר שלא הוכן מבעוד יום אף דעכשיו ראוי. היינו משום דאסור לאוכלו ואפילו להשתמש בו מקרא דוהכינו ושוב הוי כאבנים דאסור משום לתא דהוצאה. אבל אין מה שלא הוכן מבעו"י אסרתו בטלטול בעצם. מעתה זה שאיסור מוקצה אינו מונעו מלהאכילו לקטן שאין לו מה לאכול וראוי הוא להאכילו לקטן שוב מותר בטלטול. כמו שמותר לטלטל אוכלין ביוה"כ משום שמותרים להאכילם לקטן. ומה שלא הוכן אינו אוסרו בטלטול בעצם רק משום שאינו ראוי וזה ראוי הוא"
[5] מקור דבריו במלחמת ה' ביצה יג ע"ב: "מ"מ דברי רש"י ז"ל בטעם המוקצה צריכין לנו לפי שהדבר ידוע בנכרי שתלש פירות לעצמו ביום טוב שהן אסורין לישראל ביומן וכדאיתא נמי בפרק כיצד מערבין בההוא ליפתא דאתאי למחוזא ואם מפני מלאכה כיון שבשביל עצמו עשאה אף בשבת מותרת לישראל והכי נמי איתא בפרק כל כתבי הקדש בנכרי שלקט עשבים בשבת לעצמו שמותרין משום מלאכת שבת ואסורין כדין מוקצה אלא בין ביום טוב בין בשבת אסורין משום מוקצה לדעת הרב או שהם בכלל גזירה של פירות הנושרין דהוא משום שמא יעלה ויתלוש ולמעלה מפורש"ץ
[6] מגן אברהם סימן תקטו ס"ק ב: "לטלטלן אסור. דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי דכיון דאסורין באכילה מחמת איסור היום אסורין בטלטול (הרי"ף והרא"ש) וביש"ש חולק ע"ז והאריך וכ' דטעם איסור טלטול משום שהוא מוקצה ולכן מליל שני ואילך מותר בטלטול אף על פי שאסור באכילה עכ"ל…".
[7] היש"ש הובא במגן אברהם סימן תקטו ס"ק ב.
[8] כסברא זו כתב רבי עקיבא איגר שבת מב ע"ב בתד"ה ואין נאותין: "דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש. וכיון דאינו ראוי לאכלו ממש באותה שעה הוי מוקצה בעצמותו כדין כל מאכל שאינו חזי לכלום. עיין מג"א ריש סימן תקט"ו. ורק בטלטול הנר בשעה שהוא דולק להאיר זהו מדינא מותר אלולי טעמא דבסיס. ולק"מ קושית המהרש"א."V