מהו המשטר האידיאלי על פי התורה?
בשני דברים הקשורים להנהגת ציבור, לא כתובים בתורה דברים ברורים: מהו השלטון האידיאלי אם מלוכני או צורה כל שהיא של דמוקרטיה, ומהי שיטת הכלכלה האידיאלית, אם ליברלית או סוציאליסטית, או מה שביניהם. נראה שהתורה תולה את הדבר ברצון העם. לגבי שלטון: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי", תלוי ברצון. רק אחר כך היא מצווה ואומרת: שום תשים עליך מלך. האם יש מצוה למנות מלך דוקא?
הסיבה שהתורה לא צוותה בפירוש, נראה כמו שכתב הירושלמי לגבי כל תורה שבעל פה: "אלמלא ניתנה תורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה", כלומר אם כל דבר היה כתוב, ולא היו לנו דרכי לימוד בי"ג מידות, הרי התורה לא היתה יכולה להיות מתאימה לדור שחי שלשת אלפים שנה לאחר מתן תורה. רק הגמישות שנובעת מכך שהרבה דברים טעונים השלמה על ידי תורה שבעל פה, היא הגורמת שהתורה תשאר אקטואלית. כיוצא בזה לגבי השלטון, שלטון מלוכני לא מתאים לכל דור.
אמנם התורה מצוה על מינוי מלך, אך מדברי התורה הדברים לא ברורים אם זה מה שעדיף. באשר לשיטת השלטון, האם שלטון דמוקרטי נבחר באחת הצורות שלו, או שלטון מלוכני. יש כל אחת יש יתרונות ויש חסרונות. אין צורך להאריך בחסרונות של דמוקרטיה שאותם אנו מכירים היטב: התלות שלו בהסכמים קואליציוניים, העובדה שיש כיום ציבור גדול שמדגיש את זכויות הפרט על פני טובת הכלל – ואנו צריכים לתת להם זכות בחירה, ציבור שנוהה אחר כוכבים ו"מפורסמים", כך שקריין חדשות יכול להיות ראש מפלגה גדולה גם אם הוא חסר נסיון. ובנוסף כיון שתקופת השלטון קצרה, ובדרך כלל פחות מהקבוע בחוק, אין המשכיות למדיניות, ואפילו התכנון לשנים ארוכות נפגע מחוסר המשכיות.
מאידך גם מלכות עלולה להיות מושחתת שטובת הכלל אינה משאת נפשה. בהרבה תקופות מה שאפיין את המלכויות בעולם היה העושר הגדול, שמקורו משוד עניים ומאנקת אביונים. לא לחינם אומרת התורה אומרת דברים פרק יז פסוק יז (פרשת שופטים)
וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד
מאידך, כבר הפסוק אומר, שמואל א פרק ח פסוק יא – יח
(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ:
(יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ:
(יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת:
(יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:
(טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:
(טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:
(יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:
(יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא:
ונחלקו רב ושמואל בסנהדרין ע' ע"ב אם כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו או אסור. והלכה כשמואל שמלך מותר בו, ע' רמב"ם הלכות מלכים פרק ד'.
היתרון העיקרי של משטר מלכותי הוא בכך שהוא מבטיח משילות ויעילות. המלך, שהוא ראש הרשות המבצעת, רשאי למנות שרים שהם אנשי אמונו, ואם הוא אדם הגון וירא שמים, כפי שמלך צריך להיות, הוא ימנה את האנשים המתאימים ביותר מבחינת כישוריהם האישיים והידע המקצועי הנדרש לתפקידיהם. לתוכניות יש המשכיות, דברים שחסרים בדמוקרטיה כשלנו.
מלך כפי שהרמב"ם מתאר אותו יהיה רצוי, אלא שכנראה יהיה רק מלך המשיח, רמב"ם מלכים ד, י כותב על כל מלך:
ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
ובכלל, מלך ישראל מתמנה רק על ידי בית דין ועל ידי סנהדרין וכפי שכותב הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים,
"כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".
מאידך גם כשאנו מעיינים ברמב"ם אנו רואים שמלך ישראל גם הוא מוגבל ואינו כל יכול, רמב"ם גזלה ואבדה ה, יד:
כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל.
דין וחוק המלך צריך להיות חוק צודק ושיוויוני, ואם לא הרי זה גזל.
לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים.
התורה לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסוים, לא כלכלי ולא מדיני, והשאירה את הבחירה לרצונו החופשי בשטחים אלה.
אך לעומת זאת נתנה תורה מצוות, שבהן בחינת עקרונות ויסודות, אשר יכולים להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי (הרב חיים דוד הלוי, 'דעת תורה בעניינים מדיניים', תחומין ח', עמ' 365-366).
התורה בפרשת שופטים דנה במינויו של מלך לישראל[1]:
"כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, יד-טו).
בפסוק ישנו חוסר בהירות מסוים: האם מדובר בחיוב או בהצעה? הפתיחה – "כי תבוא… ואמרת…" מלמדת לכאורה על יוזמה של העם; אך לאחריה מופיע הציווי "שום תשים", הנשמע כציווי מוחלט. ואכן, נחלקו בזה המפרשים והפוסקים. המחלוקת מופיעה כבר בגמרא סנהדרין כ:.:
רבי יהודה אומר: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ – להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך' וגו'
גם הראשונים נחלקו בדבר זה, הרמב"ם הבין שמדובר במצווה מוחלטת, ספר המצוות לרמב"ם, עשה קעג:
שציוונו למנות עלינו מלך, יקבץ כל אומתנו וינהיגנו, והוא אמרו יתברך 'שום תשים עליך מלך'
גם בדורנו ישנם הטוענים שאכן מלוכה היא השלטון האידיאלי. כך, למשל, כתב הרב ישראלי[2]:
לפי פסקו של הרמב"ם, העמדת מלך היא מצוות עשה… מחשבת בן דורנו מתקוממת מיד כנגד קביעה זו: הכיצד? והרי משטר המלוכה מסמל היום את הסדר החברתי הנחשל ביותר! הן ברוב-רובן של מדינות אירופה הורדו המלכים מכסאותיהם, וגם במקום שנשארו אינם משמשים אלא תפאורה בלבד. הייתכן, אפוא, שנשאף במדינתנו לחידוש הממלכה?
אכן, כל זה נכון, אם אנו מציירים לנו את המלך כדוגמת מלכי הגויים. אולם בראותנו את דמות המלך שמשרטט לנו הרמב"ם בהלכות מלכים על פי חז"ל, כאשר תפקיד המלך לבצע ולהגשים את משפטי התורה, וכל חוק וציווי שלו שהם בניגוד לזה אין להם תוקף – נבין שיש לתורה היגיון משלה בעומדה על ריכוז הכוח השלטוני ביד אחת"
לעומת זה הספורנו דברים י"ז, יד, על פרשת המלך כותב שלא כדברי הרמב"ם:
" 'אשימה עלי מלך ככל הגוים' – שתהיה המלכות לו ולזרעו, לא כעניין השופטים, שהיה השופט מולך הוא בלבד, אבל לא זרעו אחריו. ועל מינוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ, כאמרו 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'. אמנם, שיהיה מלך כמלכי הגויים, מחזיק במלכות הוא וזרעו, נמאס אצל האל יתברך. אבל ציווה שכאשר יקשו עורפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה'… והיה הרשות במינוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר"
הספורנו טוען שה' חפץ במינוי מנהיג לשעה, שאינו מוריש את כסאו לצאצאיו. שושלת מלכותית היא נמאסת בעיניו. הספורנו אינו מבאר מדוע מלוכה שושלתית היא מאוסה בעיני ה'. ייתכן שנוכל להיעזר כאן בדבריו של אברבנאל. לדעת אברבנאל. אין מדובר כאן במצווה הכרחית, אלא בהנחיה מותנית:
אברבנאל פרשת שופטים, יז:
…שאינו מהבטל שיהיו בעם מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת, ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט… ולמה לא תהיינה הנהגותיהם משנה לשנה או לג' שנים כשני שכיר או פחות מזה, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויחקרו את פשעי הראשונים באמונתם, ואשר ירשיעון ישלם כל אשר הרשיע לעשות… ולמה לא יהיה גם כן יכולתם מוגבל ומסודר כפי הדתות והנימוסים…
ומה לנו להביא על זה טענות שכליות והנה הנסיון גובר על ההקש, הביטו וראו הארצות שהנהגתם על ידי המלכים, והיום הזה ראינו כמה ארצות שהנהגותיהם ע"י השופטים ומושלים זמניים נבחרים ביניהם ומלך אלקים עמהם, משפט נבחרה להם בסדור מוגבל, והם הרודים בעם העושים בעניני המלחמות לא יעמוד אם לשבט אם לארצו הלא ידעת אם לא שמעת כי ארץ רבה שהיתה מושלת בכל העולם אכלה כל ארעא תדושינה ותדוקינה בהיות הנהגתה ע"י הקונשולי"ש שלמים וכן רבים ובהנהגות זמניות, אמנם אחר כך היתה למס, ועוד היום שררת ויניציא"ה הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות, ומלכות פלורי"נציאה צבי היא לכל הארצות ומלכיות אחרות גדולות וקטנות אין מלך בהם, והם מתנהגים על פי מנהגים נבחרים לימים קצובים, והנה המלכיות הנבחרות אשר אין בהם נפתל ועקש לא ירים איש את ידו ואת רגלו על כל דבר פשע, והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת, וזה כלו ממה שיורה שמציאות המלך בעם אינו הכרחי.
האברבנאל בהמשך, בדומה לספורנו, משווה את דין מלך למצוות אשת יפת תואר, שלגביה ביארו חז"ל שהתורה דיברה רק כנגד יצר הרע, כלומר – כדי למעט את הנזק. לדעתו מלוכה איננה המשטר הראוי, והמצווה היא רק שכאשר בכל אופן מתעקשים להמליך מלך, חייבים לבחור את האיש שבו חפץ ה'. אבל עדיף מכל – לא לבחור מלך כלל. מדוע, לדעת אברבנאל, המלכת מלך אינה רצויה?
האברבנאל, כמובן, מפריז בחסד ובשלווה שהוא מייחס לונציה ולפירנצה, אך ניכר שהוא מדבר מתוך ניסיונו המדיני הרב, ואכן בימינו דעתו, כמובן, מקובלת יותר.
נראה שההסתייגות שיש ממינוי מלך אינה רק מטעמים של יעילות שלטונית ומניעת עריצות, אלא גם הסתייגות אלוקית ממינוי מלך בשר ודם שופטים ח', כג:
ויאמר אליהם גדעון: לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם; ה' ימשול בכם.
ובשמואל א, ח', ז.
ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
שמ"א י"ב, יב:
"ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי: לא כי מלך ימלוך עלינו; וה' אלוהיכם מלככם"
בכל המקורות הללו מלכות בשר ודם מוצגת כתחליף או כתחרות למלכות שמים. "אין עבדים לעבדים", ושעבוד לבשר ודם פוגע בשעבוד למלך מלכי המלכים. גם מסיבה זו עדיף ממשל דמוקרטי, שבו אין שעבוד לאדם אחד, הפוגע בשעבוד לקב"ה, אלא מחויבות אזרחית נייטרלית מבחינה רגשית. זהו נימוק נוסף לדעתם של ר' נהוראי והאברבנאל, ששוללים את המשטר המלוכני. הרב יהודה שביב כותב ('דמוקרטיה ויהדות', בתוך: ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עמ' 291-292) שמצות מינוי מלך נובעת מחולשת הדור ומתחשבת בנורמות של התקופה; והמשטר האידיאלי של התורה הוא דמוקרטיה:
כל צורת שלטון שהיא יש בה משום קריאת תגר, אם לא מרידה, כנגד שלטונו האבסולוטי של ה'. מעתה יעלה לנו – באורח פרדוקסלי – כי ככל שנצמצמם סמכויות שלטון, ככל שנפריד רשויות, ככל שנהיה דמוקרטיים יותר (במשמע המקובל היום למושג זה) כן נצמצם המרידה במלכות שמים. שכן יותר שיש לבן אנוש סמכות שלטונית, יותר נגרע כביכול מכוח שלטון של מעלה.
וכותב הרב יואל בן-נון, ('משטר דמוקרטי על פי התורה', בתוך: דרך ארץ דת ומדינה, עמ' 320-321):
על פי עמדה זו יש בעיה עקרונית בתורה, שהיא מתנגדת לכל 'מלכות אדם', שהרי רק 'ה' אלהיכם מלככם' (שמ"א י', ב)… לפיכך, רק שלטון שאיננו מונרכיה, ואין בו שלטון טוטלי של בני אדם, הוא רצוי וראוי לפי התורה והנבואה. דווקא השלטון המונרכי והטוטלי פסול עקרונית והוסכם 'בדיעבד', רק מפני רצון העם… לפי תפיסה זו, דווקא האמונה ב'מלכות שמים' שוללת שלטון אבסולוטי, בלתי דמוקרטי, ומחייבת את חירות האדם, ובמיוחד את בני ישראל על נחלתם בארץ ישראל.
הנצי"ב מציע עמדת ביניים בין דעותיהם של רב יהודה והרמב"ם, וכנגדם רב נהוראי והאברבנאל, העמק דבר, דברים י"ז, יד:
אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו 'ואמרת אוכלה בשר'; והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'
שיטת הנצי"ב היא שאמנם המלך הוא המלכות האידיאלית ויש מצוה למנות מלך, אלא שאם העם אינו מוכן מבחינה נפשית ומעשית למינוי מלך, אין למנות משום שזה כרוך בפיקוח נפש: להעמיד שלטון שהוא לא לגטימי זו תמיד סכנה.
מדובר אכן בעמדת ביניים: מצד אחד, הנצי"ב טוען שאכן יש כאן מצווה מותנית ולא מוחלטת למנות מלך; מצד שני, הוא אינו טוען שמלוכה היא דבר שלילי באופן כללי, ושהמצווה נועדה רק לצמצם את הנזק. הנצי"ב טען שלכל מדינה – ומן הסתם, לכל תקופה – יש צורת שלטון אחרת שמתאימה לה, ולכן אי אפשר לצוות בהחלטיות על צורת שלטון אחת הכרחית ומחויבת. המצווה היא למנות מלך – רק כאשר העם מגיע למסקנה שמלוכה היא צורת השלטון הנכונה, על פי השוואה למדינות אחרות. לדעת הנצי"ב, יש כאן מצב מעניין ואולי חסר תקדים: ישנה מצווה להעמיד מלך – כאשר העם רוצה מלך. זהו מקרה יחידאי, שבו המצווה מותנית בכך שהיא מוצאת חן בעיני העם. אפשר לגזור מכאן עמדה עקרונית, שלפיה בענייני ציבור ההלכה אינה ששה להתערב, ובדרך כלל היא נותנת לציבור לנהוג בדרך הנכונה והמוצלחת ביותר לפי הנסיבות.
עמדה דומה העלה בתקופתנו הרב חיים דוד הלוי זצ"ל:
"אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה כה סתומה עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא מצווה או רשות. ואף שהרמב"ם פסק שהיא מצווה, הרי שאין אנו יודעים דעתם של גדולים הראשונים שלא דנו בנושא ולא פסקו כלל. וגדולי הפרשנים וההוגים דיברו בחריפות נגד המלכות כשיטת ממשל. ומצווה זאת הלא באה להסדיר את המשטר המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה? ונִשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה. זה כוחה וגדולתה של תורה, שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
עד כאן ראינו הצעות שלפיהן כאשר העם אינו רוצה למנות מלך אין חובה למנותו, ואולי אפילו רצוי להימנע מכך. בשיעורים הבאים נדון בשיטת הרב קוק (משפט כהן, קמ"ד, אות טו), הטוען שגם למוסדות ממשל אחרים יש דין מלך:
נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה… לְמה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם… דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים"
הרב קוק טוען שגם למוסדות ממשל אלטרנטיביים, שאינם מלוכה, ישנן הסמכויות של מלך. ייתכן אולי להרחיק לכת עוד צעד אחד, ולטעון שגם במינוי מוסדות כאלו אנו מקיימים בפועל את המצווה של המלכת מלך. כך טוען הרב יהודה שביב (הרב יהודה שביב, 'דמוקרטיה ויהדות', בתוך: ממלכת כוהנים וגוי קדוש, עמ' 291-292) הצועד בעקבות גישתו של הנצי"ב:
"כיוון שכך, ניתן לילך צעד נוסף ולפרש הכתוב 'אשימה עלי מלך ככל הגויים' במשמע של כל שלטון שהוא. לאמר; אם רצונו של העם לסגל לעצמו מערכת שלטונית מוסדית, כמקובל בעמים אחרים, רשאי הוא, ורשות זאת מקבלת גושפנקה של מעלה והופכת מצווה. בימים קדמונית שהייתה מלכות משמשת, הייתה המצווה למנות מלך. בימים מאוחרים, כשסוברים בני אדם שהדרך היותר ראויה היא שלטון נבחרי העם ישירות, כי אז תהיה זו המצווה"
[1] מעובד בעיקר על פי שיעור של הרב חיים נבון באתר ישיבת הר עציון.
[2] הרב שאול ישראלי, 'המשטר המדיני לפי התורה', בתוך: הציונות הדתית והמדינה, עמ' 203-204.