דינא דמלכותא דינא

 

 

ב”ה

 

דינא דמלכותא דינא

 

דינא דמלכותא דינא, מקביל למשפט המלך במלך ישראל, אלא שזה כלפי אומות העולם. ע’ להלן ראיות לכך.

 

מקור ההלכה דינא דמלכותא דינא הוא בדברי שמואל בגמרא ב”ק קי”ג ע”ב:

גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.

 

מקור ההלכה של דינא דמלכותא דינא לא נתבאר בגמרא. ובראשונים יש כמה אפשרויות כפי הנראה. וראה באנצקלופדיה תלמודית שביא בקיצור את השיטות:

בטעמו של דבר יש מהראשונים כתבו שהוא [טור רצו] מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, ולפיכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חברו על פי חוקי המלך הנהוגים משום גזל, ואפילו אם לא קיבלו עליהם בפירוש, כיון שהמלכות רגילה בזה הרי על דעת כן אנו קובעים דירה תחתיה ומקבלים עלינו את עולה ומשאה. ויש שכתבו לפי שכל הארץ של המלך הוא, והוא יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ. ויש מפרשים שהוא מגדר דין של כיבוש מלחמה וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף, שנאמר: וישב ממנו שבי, ועל מנת כן באים לגור בארצו. ויש שכתבו שלמדים הדין ממשפטי המלוכה הכתובים בספר שמואל בנוגע למלך ישראל, והוא הדין למלכי אומות העולם, כי כמו שיש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר שמואל לישראל, כך בשאר הגוים דינים ידועים יש למלכות, ועליהם אמרו דיניהם דין. אבל יש חולקים וסוברים שממשפטי המלוכה אין ללמוד לדינא דמלכותא, שכן כל האמור בפרשת מלך, מלך אסור בו, ולא אמרה תורה אלא לאיים עליהם שלא ישאלו להם מלך. ויש מדקדקים מראשונים בטעם הדבר שהוא מפני שבני נח נצטוו על הדינים

 

ההקבלה למשפט המלך:

מבואר ברמב”ן מסכת בב”ב דף נ”ה, שגם דינא דמלכותא דינא מבוסס על משפט המלך.

ודייקנא לה מדאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו (סנהדרין כ’ ב’) כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו.

 

וכן בקרית ספר למבי”ט בהלכות גזילה פרק ה’:

וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל, דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכלות מלכים בס”ד ואפילו מלך גוי.

 

ולכאורה יש לבסס את זה, שהרי שמואל הוא זה שאומר בגמרא בב”ק קי”ג ע”ב דינא דמלכותא דינא:

גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. 

 

ושמואל הוא זה שאומר בגמרא בסנהדרין דף כ’ ע”ב:

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר (דברים י”ז) שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך.

 

 

 

טעם הקבלה:

כתב הרשב”ם בב”ב דף נ”ה ע”ב (והובא ברמב”ן שם):

והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא – כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע”פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.

וכן משמע ברמב”ם סוף פרק ה’ הלכות גזילה כתב:

במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.

וממילא מבואר בהלכה זו שדינא דמלכותא דינא נוהג רק במלכות מוכרת.

 

ספר אור זרוע ח”א – הלכות גיטין סימן תשה ד”ה ואשר כתבת

דהואיל וגזירתא דמלכותא היא הכי קיבלו עלייהו כדפי’ רבי’ שמואל זצ”ל בפרק חזקת הבתים דינא דמלכותא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם. דינא שכל בני מלכות מקבלים עליהם ברצונם חוקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא.

 

ולשיטה זו כתב בשו”ת חתם סופר חלק ה (חו”מ) סימן מד שאין לחלק בין מלך ישראל ובין מלך מאומות העולם ובשניהם דינא דמלכותא דינא:

והנה בהא דדינא דמלכותא דינא כ’ רשב”ם בב”ב נ”ד ע”ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו וז”ל כל מסים וארנוני’ ומנהגי של משפטי מלכים שרגילי’ להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלי’ עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והילכך דין גמור ואין למחזיק בממון חברו עפ”י חק המלכות הנהוג בעיר משום גזל עכ”ל. ולפ”ז אין לחלק בין מלך או”ה למלך ישראל שאפי’ מלך ישראל שאין הארץ שלו כ”א לשבטי’ נתחלקה מ”מ כל נימוסיו וחקיו מקבלי’ עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא ומ”מ כל זה כשאינו מתנגד למ”ש תורה בהדי’ אבל כשמתנגד למ”ש תורה בהדי’ אזי אפי’ למלך או”ה אין שומעי’ ק”ו למלך ישראל

 

באיזה פעולות דינא דמלכותא דינא?

צריך להיות בדינים שחקק, כמו שכותב הרמב”ם הלכות גזילה פרק ה’ הלכה יג:

וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה. אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו.

ובהלכה יד הוסיף:

כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל.

 

ובפרשת דרכים למשנה למלך הוסיף שצריך להיות שוויון בגזירות של המלך: בספר פרשת דרכים (דרך הערבה) כ’ בשם הרא”ש ז”ל בשם ר”ת, דלא אמרינן דד”ד אלא כשהמלך משווה גזירותיו על כל בני מלכותו, אבל אם הוא משווה במדינה א’ לאו דינא הוא, והביא ראיה מהא דתנן בגיטין: לא היה סקריקון ביהודה וכו’. ואף שהרא”ש שם דחה ראיה זו, מ”מ לענין דינא ס”ל כר”ת וכו’, וכמו שנראה מדברי הטור בסי’ שסט ע”ש, והנה ודאי דגם התוס’ ז”ל אזלי בשיטת ר”ת הנ”ל, דאפושי פלוגתא לא מפשינן.  (עיי”ש הציטוט מתוך תשובתו של הרב הדאיה בישכיל עבדי חלק ו’)

 

בניגוד לדין תורה:

 

ע’ שו”ת הרשב”א ח”ו סימן רנד (הובאה גם בב”י ח”מ סי’ כ”ו):

שאלת מעשה היה בפירפינייאן בראובן שהשיא את בתו לאה לשמעון והכניס לו עמה סך ממון בנידוניא וילדה לו בת ואח”כ מתה לאה ואחר זמן מתה ג”כ הבת שילדה לו ועכשיו עמד ראובן ותבע בדיני הגויים שיחזיר לו אותו ממון הנדוניא שהכניס לו עם לאה בתו. ואעפ”י שהבעל יורש את אשתו והאב את בתו בדיני ישראל טוען ואומר שאין לחוש לירושת הבעל כיון שהכל יודעי’ שהם הולכים בדיני הגויים והרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן.

… ומ”מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ”ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואע”פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפי’ לעמוד לפניהם לדין אפי’ בדבר שדיניהם כדין ישראל. ע”כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו. ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו

…אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח”ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכ”ש אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה דאפי’ גזלה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפ’ הכונס (דף ס’ ע”ב). ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח”ו שמא תחגור התורה עליה שק.

ובמ”ש דינא דמלכותא דינא יגעתי הרבה שאמרתי אפשר דשמואל אמר כן כשהמלך רוצה שידינו בארצו חכמי הגויים וע”ז הספרים שנתחברו להם… וכך ראיתי שאין הדברים אמורים אלא במה שהוא נעשה בדיני המלכות שכל עם ועם יש לו חקים ידועים בדיני המלכות ודינא דמלכותא אמרו דינא דמלכא לא אמרו וכל מה שאינו מחקי המלוכה אעפ”י שיאמר עכשיו המלך כן אינו דין וכן הסכימו הראשונים ז”ל. וכן אינו דין אלא במה שיש לו למלך תועלת כאותה שאמרו בפ’ הגוזל בתרא (ד’ קי”ג ע”ב) אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשרי ועברי’ עליהו…

כלומר, דין המלך קובע הלכות רק בענינים הקשורים להנהגת המלכות, אבל בענינים שאינם קשורים למלך עצמו לדעת רשב”א אין כלל של דינא דמלכותא.

 

בדברים שבין אדם לחברו:

 

הש”ך חושן משפט סימן עג ס”ק לט הביא מחלוקת בין הפוסקים אם דינא דמלכותא דינא נאמר רק בדברים שהם להנאת המלך או גם בדברים שהם בין אדם לחברו. אך גם לסוברים שדינא דמלכותא מועיל גם בדברים שבין אדם לחברו, אינו מועיל נגד דין תורה. שכתב על דברי הרמ”א בסימן ע”ג סעיף יד, שכתב הרמ”א שבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו”ם לא יוכל למוכרו בפחות משנה דנין כן גם בישראל:

אך לפי ע”ד דברי הר”ב צל”ע בעיקר הדין שכתב הר”ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל’ יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח”ו לא תהא כזאת בישראל. ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים סוף דף קפ”ט [הובא פסקי ריא”ז ה”י סי’ ל”ו] וז”ל, ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו, כמבואר בקונטרס הראיות ובפ”ק דגיטין [פסקי ריא”ז ה”ב סי’ ז’] ובפרק גט פשוט [שם ה”ה סי’ כ’], עכ”ל. אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל.

 

ומה שמצאנו בגמרא ב”ב נ”ד ע”ב:

אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן; מ”ט? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. א”ל אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא!

כתבו על זה הרשב”א והר”ן (הובאו בא”ת הערה 48) שגם זה מהנאת המלך שיקח את חוקו מקיום השטר.

 

האם במלכי ישראל יש דינא דמלכותא?

ראה בקיצור באנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דינא דמלכותא דינא [טור רצה]

דינא דמלכותא יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ¹³⁹ – אבל במלכי ישראל – שבארץ ישראל – לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה¹⁴⁰, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך¹⁴¹, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך¹⁴²

 

¹⁹³. שו”ת רשב”א ח”א סימן תרל”ז

¹⁴⁰. ר”ן נדרים כח א בשם תוס’; נמוק”י שם; רשב”א שם בשם הר”א (ממיץ) ובתשובותיו שם בשם רבותינו הצרפתים ובח”ב סי’ קלד בשמם; או”ז ב”ק סי’ תמז.

¹⁴¹. שו”ת הרשב”א ח”ב שם.

¹⁴². או”ז ב”ק שם. ועי’ או”ז שם בראייתו מסקריקון ביהודה לענין כשאינו משוה גזרותיו, והובא לעיל ציון 85, משמע שסובר במלכי אומות העולם אף בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא, ועי’ ס’ עבודת עבודה על ע”ז למהרש”ק כא א שבא”י אף במלכי אוה”ע אין דיניהם דין. וע”ע אין קנין לנכרי בא”י מחלוקת אם יש להם קנין בגוף הקרקע, וע”ע כבוש.

 

ואם כן דעת הר”ן שבארץ ישראל לא יתכן לומר דינא דמלכותא דינא, וכן הביא בד”מ בחו”מ (סי’ שסט אות ג), כ’ בשם הר”ן ז”ל בנדרים (כח,ע”א) ד”ה במוכס וכו’, שכ’ בשם התוס’: “דוקא במלכי העכו”ם אמרינן דד”ד, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפים בה”.

 

אלא שברור שמה שכתב הר”ן בנדרים שאין דינא דמלכותא דינא במלכי ישראל, צריך עיון, דאם כן הרי בארץ ישראל היאך קטלינן דיקלי ועברינן עלייהו כו’ וכמו שאומרת הגמרא בב”ק הנ”ל?

 

וכתב על זה החתם סופר שם:

אך הר”ן בנדרים כ”ח ע”א כ’ וז”ל וכ’ תוס’ דוקא במלך או”ה אומר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפים בה וכו’ עכ”ל ע”ש. ומ”מ נ”ל דלא פליג אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם ס”ל לא שייך לומר בני מדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ וא”כ יש לחלק בין מלכי ישראל למלכי או”ה אבל במנהגי ונימוסי’ כמו ב”ב נ”ד ע”ב מודה ר”ן דהטעם משום דניחא להו ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו”ה ויבואר לקמן אי”ה.

וכתב הרב יעקב אריאל בשו”ת באהלה של תורה ח”ד סימן טז שדברי החתם סופר קשים. שהרי אם בארץ ישראל אין סמכות לגבות מיסים, אין לו כל סמכות ויכולת לתפקד!

 

ולכן כתב לחלק שכוונת החתם סופר אינה למיסים שהם לצורך הציבור אלא למיסים שהם לצורך כמלך עצמו ולפאר והדר של הארמון וכיוצא בזה. ובזה בארץ ישראל אין לו סמכות. וחילוק כיוצא בזה עולה מתוך דברי הרמב”ם בענין מיסים שמשלם תלמיד חכם. בגמרא בב”ב דף ח’ ע”א מבואר: “הכל לכריא פתיא אפילו מרבנן”. והרמב”ם בהלכות שכנים פרק ו’ הלכה ו’ כתב:

כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת”ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי’ מן החכמים.

ומאידך כתב בהלכות תלמוד תורה פרק ו’ הלכה י’:

תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. 

הרי שיש מס שלוקחים מת”ח שזה לצורכם. אבל תשורת המלך לא לוקחים. וכעין זה צריך לחלק בנדון דינא דמלכותא לפי חתם סופר: רק מה שהמלך לוקח לצרכי העם, על זה נאמר דינא דמלכותא דינא.

 

וכן בשו”ת ישכיל עבדי חלק ו’ עמ’ רפ”ה דן בשאלת הפירוש שבדברי הר”ן האומר שבארץ ישראל אין דינא דמלכותא.

 

ברור שגם אם יבא אדם ויאמר שבארץ ישראל לא שייך דינא דמלכותא, הרי לא יתכן שגם יתבע מהשלטון להשתתף בהוצאותיו. דבר זה ודאי לא יתכן.

 

 

הוספות:

ראה תשובת הרשב”א ח”ב סימן קל”ד, שהביא את הדעה שבארץ ישראל לא אומרים דינא דמלכותא, לגבי מקרה שהציבור רוצים לעשות באמצע המבוי דלתיים ובריח.

ראה “כתר” מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, כרך א’. ראה שעור בספרית דברים פרשת שופטים

 

ראה פתחי החושן הלכות שכירות פרק ז’ הערה יז, שבמננו נהגו בתי דינים לדון בקצת דיני ממונות על פי חוקי המדינה. וכתב שזה משום מנהג גם אם לא שייך בזה דינא דמלכותא. וכתב שלכן על דברים שאינם שכיחים צריך לדון דוקא על פי דין תורה.