ב"ה

 

סמכות רשות מקומית

 

מנהיגי הציבור:

 

כתב הרשב"א בתשובה ח"ג תי"א.

וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה, שכון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכיון/ שעשו כן הרוב, אפי*לו בעל כרחם של יחידים, מה שעשו, עשוי. ודוקא שעשו הרוב, ובדבר שרוב הצבור יכולין לעמוד בו, כדאיתא בפרק אין מעמידין. לפי שכל צבור וצבור היחידי*ם כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו. ואפילו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה. ואפילו נהגו האבות מנהג קבוע לנדר בלי קבלה, צריכין הבנים לנהוג אחריהם.

 

וכן כתב הרמ"א בשו"ע סימן ב' סעיף א':

וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם

 

 

וכתב חכמת אדם סימן קב סעיף א':

כל בית דין שבעירו וכן שבעה טובי העיר הנבחר על פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם יש להם דין כבית דין הגדול שיכולים לתקן תקנות ולהחרים ולהשביע וכל תקנה שתיקנו בחרם יש לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תיקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמא הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא (עיין סימן רי"ח ובש"ך ס"ק ג' ובסימן רכ"ח ט"ז ס"ק מ"ב) כללו של דבר כמו שמחויבין לקיים תקנת חכמים שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ותנאים ואמוראים כך מחויבים לקיים כל תקנות הקהל שתיקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו (סוף סימן רכ"ח) דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס, ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (סימן רכ"ח סעיף ל"ג):

 

יתר על כן מצאנו שלענינים שונים הציבור יכול להחשב לשותפים ממש:

ע' רמב"ם הלכות נדרים פרק ז' הלכות א-ב:

שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חבירו… ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

ויש לזה השלכה גם בדיני מיסים, בשו"ע חו"מ סימן קס"ג סעיף ג' ברמ"א:

אם היו רגילין תחילה לתת ע"פ הערכה יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה, דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (נ"י בשם רשב"א ות"ה סי' שמב), ואם כולן נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו, יש אומרים דאין שומעין לו (ת"ה הנ"ל),

 

בדבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי:

כתב הרמ"א בשו"ע סימן ב'

וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא)

 

בענין דעת החולקים וסוברים שצריך דעת כולם כדי לתקן, נדון בשעור בפני עצמו (עם שאלות של עצם הבחירה של טובי העיר וצורת קבלת ההחלטות), עיין מרדכי ב"ב סימן ת"פ:

והר"ר מרדכי מצא בשם ר"ת רשאין בני העיר להסיע על קיצתן האי אשאין אלהסיע קאי פירוש היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם אלא התנו מתחלה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו. ודקאמר הפקר בית דין הפקר כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי הוו לאפוקי ממונא כדאיתא פרק השולח הוא דאמרינן ובאת אל הכהנים וכי תעלה על דעתך וכו' היינו שבכל זמן שבדורם אין גדול כמותו אבל אם יש בדורם גדול כמותו אין בידינו להפקיע ממון.

ובהמשך מביא בשם ראבי"ה שחולק על זה. ועוד נדון בזה.

 

לסיכום קצר ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך טובי העיר ולאחר שהביאו את הדעה שיש בידם לתקן גם במקום שיש הפסד לאחד, כתוב שם:

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שמה שאמרו שיכולים לתקן ולקנוס, הדברים אמורים כשכבר נהגו כן בעיר מימי קדם¹⁰³, או שכבר תיקנו ביניהם תקנה ידועה מרצון כולם, ואחר כך עבר אחד מהם על התקנה, שאז יכולים לקנסו ולהענישו, כדרך שאמרו כן בבעלי אומניות, שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביומו של חבירו וכדומה, ומי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך¹⁰⁴, שבהנאה זו שכל אחד עושה [טור פ] רצון חבירו בדבר שיש ריוח לזה ולזה, גומרים ומשעבדים את עצמם¹⁰⁵, אבל אם לא התנו בתחילה אין כח בבני העיר – ולא בטובי העיר – להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, אם יש בתקנה זו ריוח לאחד והפסד לשני¹⁰⁶, ולא אמרו בכל מקום הפקר בית דין הפקר¹⁰⁷ אלא כגון בית דין של רב אמי ורב אסי, שכחם יפה להפקיע ממון¹⁰⁸. וכן אותה שאמרו: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם¹⁰⁹, אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך¹¹⁰, היינו שאין בדורו גדול כמותו, אבל אם יש בדורו גדול כמותו אין בידו להפקיע ממון¹¹¹. ולדעתם אף אם הרוב הסכימו, אין תקנתם תקנה עד שתהא מדעת כולם¹¹², ואף על פי שבכל מקום הולכים אחר הרוב¹¹³, לא אמרו כן אלא בדבר הנוגע לקיום תורה או מצוה, שאם לא כן אין קיום לתורה אם כל אחד יבחר דרך לעצמו, אבל בדבר הרשות למה יפסיד היחיד בשביל המרובים¹¹⁴.

 

וראה בענין זה באריכות במשא מלך חלק חמישי שער ראשון: "חקירה זאת גדולה ועצומה גדולים וטובים ממני הגדילו תושיה ברוב חכמתם ומי אני כי אבא אחרי המלכים האדירים". 

 

סמכות לגבי מיסים:

בשו"ע חו"מ סימן קס"ג מבוארים הדברים שבני העיר משועבדים לעשות ביחד. חומה דלתות ובריח לעיר, בית כנסת, ומוסיף הרמ"א "וה"ה לכל צרכי העיר".

 

ובעיניני מיסים ראה בספר משא מלך. לר' יוסף אבן עזרא שהיה מגדולי תלמידיו של רשד"ם דור לאחר גירוש ספרד. ספרו שמש בסיס לפרי חדש בעניני מנהגים.

 

ובאופן כללי כתב הרמ"א בסימן קס"ג סעיף ג: "וכל עיניני מיסים הולכים בהם אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקין בעיניני מיסים".

וע' דרכי משה סימן קס"ג

 

אבל יש לדון בשאלה שעולה מידי פעם בקהילה: מה סמכות הועד לחייב מס כשיש חלק מן הציבור שאינו זקוק לאותו דבר? למשל, מיסים עבור בית הספר (כשהחלוקה בין הבנים והבנות אינה חלוקה שווה, או כשהוועד נותן דבר מתקציבו, ויוצא שמשתתפים בו גם אלה שאין להם ילדים). מיסים עובר בית כנסת, כשחלק מן האנשים מתפללים במנין נפרד, גבית כסף למקוה גם ממי שכבר לא זקוק למקוה, וכו' וכו'.

 

רמ"א בשו"ע חושן משפט סימן קסג

כל צרכי העיר, אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפ"ה צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ).

 

לעומת זה בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרנח סעיף ט' נפסק:

מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות, הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם. הגה: וגובין מעות אתרוג לפי ממון, דהדור מצוה מונח טפי על עשירים מעל עניים, ואשה פטורה מליתן למעות אתרוג הואיל ואינה חייבת בו (תשובת מהרי"ל סימן קי"ד /ק"ז/)

 

וע' סמ"ע ס"ק לב שכתב שמדובר רק בדברים שכל ישראל צריכים להם כמו בית חתנות או מקוה, אבל אם הוציאו הוצאה כדי שהשר יעזור להם בענין שטר חוב שאינו ענין כללי, לא. וכיוצא בזה כתב הרמ"א בסעיף ו' שם:

יש אומרים שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותן שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה (הרא"ש כלל ו סי' ט)

 

וכתב בתשובות חתם סופר חלק או"ח סימן קצ"ג, שם נשאל לגבי מי שגר בקהילה רק ימים מועטים בשנה, האם צריך להשתתף ולשלם על כל השרותים שלמעשה הוא אינו נהנה מהם.

וכתב בחתם סופר לאחר שהביא את הסתירה שבדברי הרמ"א:

שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קצג

והנה בתשובת מהר"י מינץ סי' ז' יהיב טעמא דאפילו זקנות צריכים מקוה עכ"פ בר"ה ויה"כ דטובלים לתשובה, ואפילו אנשים נמי לפעמים יהיה ער"ה ועי"כ ביום איד ולא יכולים לטבול בנהר וצריכים למקוה, וכן צ"ל בבית חתנות אולי ימצא לו נין ונכד ושאר וכל כיוצא בזה. ובתשו' מהר"מ מינץ סי' ס"ז למד עוד מזה, בעיר שהיה בית הכסא סמוך לבהכ"נ לצורך אנשים הצריכים לכך בשעת תפלה, והיו צריכים להוציא הוצאות על כך לתקן, וביקשו מהשכנים הסמוכים לבהכ"נ והם נפנים תמיד בבה"כ ההוא שהם יתנו יותר לצורך תיקון, ופסק דכל אפין שוין ויתוקן מקופת הקהל:

ובתשובת מהר"ם אלשי"ך סי' נ"ב פסק בת"ח אחד שדר בקהלה ולא רצה לתת חלקו להספקת מורה הוראה, ופסק מהר"ם אלשי"ך דהדין עמו כיון שהוא אינו צריך למורה הוראה, ואפילו מי שאינו ת"ח ואינו צריך לאותו דבר שהוציאו עליו הוצאות א"צ ליתן, וראי' מתשו' הרא"ש הנ"ל שברמ"א סס"י קס"ג הנ"ל:

ובכה"ג לח"מ סימן קס"ג כתב, דמי שיש לו לולב ואתרוג לעצמו אפ"ה צריך ליתן לקהל לקנות אתרוג לציבור, וכתב הטעם כיון שאם יארע פסול בד' מינים שלו הרי הוא חוזר על אתרוג הקהל על כן לעולם צריך ליתן חלקו, ולמד כן מתשו' מהר"ם ומהר"י מינץ הנ"ל ע"ש, ושום א' לא הראה מוצא מקום דינו הנ"ל:

והחתם סופר חילק בין שני פסקי הרמ"א, וכתב:

והנה בב"ב קע"ב ע"א במתני' ב' אחין א' עני וא' עשיר וכו' העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ וקח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד, ופסקו בש"ע ח"מ סי' קע"א סוף סעי' וי"ו…

והנה לפ"ז כיון שבני הקהלה דין שותפים יש להם, ואפילו כל נשיהם זקנות אי אפשר להם בלא מקוה לפ"א בשנה או בשמטה וכן בית חתנות וכל כיוצא בזה וע"כ כופין זה את זה לבנותו, ומכיון שנבנה מן השותפים אפילו כל הנשים ילדות וצריכים למקוה תמיד וא' זקן ואינו צריך, לא יכול לומר אתם משתמשים בשלי בחנם, זה אינו כיון שהמקוה בשותפות והרי המקוה לפניו לטבול בו אלא שאין אשתו צריכה אומרים לו כמו קח לך עבדים ועשה במרחץ וקח לך זתים ועשה בבית הבד. וכן בבית הכסא, כיון שע"כ צריך הוא לצורך אנשי בית הכנסת, ואפילו לא ידור שם א' קרוב לשם נמי יצטרכו השותפים הללו לבנות בית הכסא, א"כ שוב יאמרו הקרובים הנה הפתח פתוח לפניכם ואם אתם רחוקים ולא תוכלו לבא לכאן מה לנו בכך קחו זיתים ועשו בבית הבד. אמנם בתשובת הרא"ש [כלל ו' סי' ט' – י'] היו צריכים להוצאות שיעזרו השרים לגבות שטרי חוב מהנכרים למלוים יהודים וטענו האומנים הצבעים אין לנו דבר עמם ולעולם אין לנו מלוה אצל נכרי לא נכנס בשותפות הזה כלל, ואילו הייתם אתם אומנים כמונו גם אתם לא היו צריכים לכך. ומזה שפיר למד מהר"ם אלשי"ך שאין הת"ח צריך ליתן לצורך הספקת הרב כי אילו הייתם כולכם חכמים לא הייתם צריכים לרב ומורה. ומ"מ מסיים המהר"ם אלשי"ך הנ"ל אי עיקור מלאכתו של הרב לשפוט בין איש לחברו, אז גם הת"ח צריך לשלם לזה, כי אולי אחר שנה או שנתיים יהי' לו דבר עם אדם, אע"ג דלא שכיחי, ע"ש וא"ש הכל בע"ה:

 

וע' בדיני ישראל ו' עמ' 18 שכתב שיש מחלוקת בין הסמ"ע לבין החתם סופר. וע' פתחי תשובה ס"ק כח.

 

קנסות:

בני העיר יכולים "להתנות על מדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן" כמבואר במסכת בבא בתרא דף ח' ע"ב. וכן בשו"ע סימן רל"א, ובסימן ב' בשו"ע שובי העיר בעיקן כבית דין הגדול ומכין ועונשין והפקירן הפקר.

 

תקנות:

ראה תשובת מהר"ם אל אשקר סימן סח מובאת בשו"ע אה"ע סימן כח סעיף כא על הסכמת קהל שלא יחולו הקידושין אם יקדש בלא עשרה.

 

הסכמת אדם חשוב:

נפסק בשו"ע שצריך אדם חשוב לתקנות הקהל.

רמב"ם יד החזקה – הלכות מכירה פרק יד הלכות י-יא:

רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך. במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם:

 

ע' משפטי עוזיאל חו"מ סימן ג', פסקי עוזיאל עמ' קכ-קכא:

נבחרי הציבור שנבחרו על ידי הציבור כולו, בבחירות חוקיות וישרות מוסכמות ומקובלות לציבור הבוחרים, כוחם יפה לנהל את כל צרכי ועינייני העיר והציבור, ולתקן כטוב בעיניהם לטובת הקהילה ושלימותה., אחר הסכמת החכם הממונה. ותקנותיהם הם בעלות תוקף חוקי כתקנות הנעשות על ידי גין ומחייבות ת כל הקהל להישמע ולקיים אותן.

חכם זה הוא מעין יועץ משפטי.

 

ועיין על זה בספר הקיבוץ בהלכה.

 

 

מקורות:

ספר דיני ממונות, הוצאת המכון ללימוד והפצת דיני ממונות ואבן העזר, תשנב, סימן א'. שם סימן כט בגדרי רוב בהחלטות הרשות המקומית.

תחומין כרך ו'

תחומין כרך א' מאמר מהרב נפתלי בר אילן, הקיבוץ כשותפות וכקהילה בהלכה, ע' 414.

דיני ישראל כרך ו', הרב יעקב שטיגליץ, המשפט הצבורי במושב הדתי, ע' 7-30

 

לדיון נוסף בשעורים נוספים:

כוחם להפקיע קרקעות

בגדרי הרוב בקהילה, כשטובי העיר מחליטים בניגוד לדעת הרוב. צורת הבחירות ועוד.

 

הערות לקטע הנ"ל מאנצקלופדיה תלמודית:

¹⁰³. מרדכי בבא בתרא סי' תפא בשם מהר"ם.

¹⁰⁴. עי' בבא בתרא ט א, וע"ע בני העיר, כרך ג עמ' שעז.

¹⁰⁵. מרדכי שם, שהוא כמו שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל וכדומה, ושמטעם זה אין צריך קנין. וע"ע התחייבות, כרך יא עמ' רנ.

¹⁰⁶. ר"ת במרדכי בבא קמא סי' קעט ובבא בתרא סי' תפ, ושם סי' תפא בשם מהר"ם, וסי' תפב בשם הר"א ממיץ ור"י ב"ר קלונימוס ור"מ ב"ר מרדכי, וסי' תצ בשם ר' שמעיה שכ"כ בשם ר"י טוב עלם, בפי' מה שאמרו בבבא בתרא שם להסיע על קיצתם, היינו על הקצבה שקצבו והתנו ביניהם לדעת כולם. ועי' שו"ת רבנו אליהו מזרחי סי' יד, ושם סי' נז שהאריך להוכיח שכ"ד הרמב"ם והרא"ש והטור. ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רלז, ושו"ת מהר"ם אלשיך סי' נט ושו"ת מהריב"ל סי' קטו ושו"ת בית יהודה (עייאש) חחו"מ סי' א ושו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' סב, בבאור ד' ר"ת במרדכי בבא בתרא סי' תפ, שנראים כסותרים. ועי' כנסת הגדולה חו"מ רלא הגה"ט אות יב ובשו"ת בעי חיי חיו"ד סי' יד, שהביא הרבה מקורות מד' הפוסקים לשתי השיטות, ועי' בארוכה בבאור השיטות בשו"ת מהר"א ששון סי' סח ושו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' נד ושו"ת דרכי נועם חחו"מ סי' לח ובקונ' תקון עולם בס' משפט שלום סי' רלא.

¹⁰⁷. עי' לעיל ציון 98.

¹⁰⁸. ר"ת במרדכי בבא בתרא סי' תפ, ע"פ גיטין לו ב. וע"ע הפקר בית דין, כרך י עמ' קה, מחלוקת בדבר.

¹⁰⁹. דברים יז ט.

¹¹⁰. עי' ראש השנה כה ב ורש"י שם ד"ה הא.

¹¹¹. ר"ת במרדכי בבא בתרא שם.

¹¹². שו"ת מהרי"ק שורש קפ.

¹¹³. עי' לעיל ציונים 89 – 95.

¹¹⁴. שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קיז בבאור שיטה זו.

 

 

מקורות נוספים:

בתקנות קהל האם הולכים אחר לשון התקנה או אחר כוונת המתקנים: ע' שו"ת צמח צדק סימן לז ד"ה ואפילו לרבי דוד  ושם תשובה מד.

 

שנתון המשפט העברי א' ע' ,142

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אהרון נחלון, סמכות הציבור להתקין תקנות לפי התשב"ץ – הגוף המתקין תקנות.סמכות אסיפה כללית כשלא באו כולם, ע' חתם סופר חו"מ סימן קטז.

הרב יהודה שביב, "מסים במועצה אזורית", בתחומין כרך ו', עמ' 270 ואילך.  יהודה שביב "זכויות  אזרח – כפייה וחלוקת נטל", בתחומין כרך ג', עמ' 298 ואילך.