ב"ה
בית דין לערעורים
הקדמה:
התקנה החשובה ביותר שהותקנה עם הקמת הרבנות
הראשית היא יסודו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים
המקומיים. בהלכה לא מצאנו בית דין לערעורים. הסדר זה נתקבל על דעת הראי"ה קוק
ז"ל וחבריו במידה מסוימת בלחץ השלטון המנדטורי הבריטי, שהתנה הכרתו בבתי הדין
הרבניים והקניית תוקף משפטי לפסקי דיניהם להוצאה לפועל על-ידי זרועות השלטון.
הקמתו של בית-הדין לערעורין עוררה פולמוס חריף בין רבני הארץ. הרבנים, חברי משרד
הרבנות בירושלים, הביעו דעה חיובית, לעומת חברי משרד הרבנות שביפו שהביעו התנגדות
נחרצת. הפולמוס התרחב, ומתנגדי הרבנות הראשית, הרב ח' זוננפלד ז"ל ורבני העדה
החרדית ואגודת ישראל מצאו בהקמתו של בי"ד לערעורין עילה להחרפת מאבקם.
השאלה נוגעת לענין ערעורים על פסקי
דין של בתי הדין הרבניים בארץ, לגיורים שנעשו בבתי דינים שאין אנו בטוחים
שבדקו כהוגן את קבלת המצות של הגרים, האם ניתן לבדוק מחדש. שאלה זו יכולה להתעורר
גם לגבי כשרויות שנותנות רבנויות שונות, האם ניתן לבדוק מחדש, כיון שידוע
שיש תקלות בכשרות. קיימת בעיה עם צוי ירושה שהוצאו במקומות שונים, משום
שהרבה פעמים עם הוצאת צו הירושה בית הדין שולח לעשות קנין בחו"ל, ולעיתים יש
שאלה איזה קנין לעשות, ולא לכל דבר מועיל קנין סודר, כגון על חשבונות בנק, ובזה
צריך קנין אודיתא. האם בית דין שמקבלים צו ירושה יכולים לבדוק מחדש את הבדברים
הנ"ל או ש"בית דין בתר בית דין לא דייקי"? כמו כן היו פסקי דין של
בית הדין הרבני העליון בערעור שניתן על החלטות שאינם סופיות, כגון לפסול עו"ד
מסויים, וזה למעשה נעשה בנגוד לתקנות הרבנות (ע' על כל זה במאמרו של הרב שרמן,
מקור הסמכות של בית הדין הגדול ומסגרת סמכותו, שורת הדין כרך ג').
הבעיה ההלכתית:
בשני מקומות הגמרא דנה על הכלל: "בי
דינא בתר בי דינא לא דייקי" (ב"ב קלח
ע"ב). בגמ' ב"ב קל"ח ע"ב לגבי בית דין ששמע משכיב מרע שהוא
מצווה ליתן לשמעון סכוף כסף שראובן חייב לו, אין לבית דין לכתוב זאת כל זמן שלא
בררו שראובן חייב לאותו שכיב מרע שכן אם לא יבררו את הדבר ויכתבו, יבא אח"כ
בית דין אחר ויסמוך על כתם מתוך הנחה שודאי לא כתבו אלא לאחר בדיקה, ובית דין בתר
בית דין לא דייקי.
כמו כן דנה הגמרא ביבמות דף ק"ו
ע"ב, שכאשר בית דין כותבים שטר חליצה או שטר יבום, אינם כותבים שמכירים את
החולץ שהוא אומנם היבם, שודאי לא יעשו כן אלא לאחר בדיקה שהוא אחי הבעל שמת והוא
נמצא ראוי ליבם או לחלוץ, ובית דין לא יערערו כלל שמא בית הדין לא בדק את החולץ
והוא אינו היבם, משום שבית דין בתר בית דין לא דייקי.
ולכן כתב בית יוסף חושן משפט סימן יב אות טז
(א) ד"ה וכתב עוד
כתב בתשובות
שבסוף ספר חזה התנופה (סי' מ) ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר
בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו
וגם אין בית דין רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית דין הראשון.
והדברים הובאו בדרכי משה שם סי' כ' ובסמ"ע
סי"ט ס"ק ב'.
וכן בפסקי דין – ירושלים דיני ממונות
ובירורי יוחסין ח פס"ד בעמוד שעט, בנדון בית דין שפסק שבנה של אשה הוא ממזר,
ודיין אחד אחר כך התיר אותו:
נראה דודאי היה
אסור לו לבטל את פסק הדין שניתן מכבר, מהא דאמרינן בב"ב קלח ב בי דינא בתר בי
דינא לא דייקי. וכן פסק הרמב"ם עדות פ"ו ה"ה וז"ל: ולעולם אין
בי"ד בודקין אחר בי"ד אחר אלא מחזיקין שהן בקיאין ולא טעו אבל בודקין
אחר עדים, עי' כ"מ שם. וכ"כ בשו"ת הרא"ש כלל פה סי' ה הובא
בב"י סי' יב ס"ק ג וז"ל: למה ששאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר,
בית דין בתר בית דין לא דייקי וכו', ולא יתכן לכתוב פסק דין אחר על דין שפסקו כבר
אנשים גדולים ונכבדים. ע"כ. ודברי הרא"ש הובאו בד"מ סי' כה
ס"ק ו. ועי' סמ"ע סי' יט ס"ק ב שהביא בשם תשובה בסוף ספר חזה
התנופה, וז"ל: ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו
בפני בי"ד אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו, וגם אין
בי"ד רשאין לשמוע דבריו כלל אחר שיצא זכאי מבי"ד הראשון. ע"כ. הובא
גם בד"מ סו"ס כ. מבואר דלאחר שניתן פסק דין בבי"ד אין שום זכות
תביעה בבי"ד, וע"כ אינו צריך לדון עמו ולא להשיב על טענויו בבי"ד
אחר שהרי כבר הוחלט הדבר ואין מקום לדון כלל. ועוד דין הוא על הבי"ד שאין
רשאין לדון ולשמוע דבריו כלל. וכל זה הוא מהא דאמרינן בב"ב קלח בי דינא בתר
בי דינא לא דייקי, שאין רשאין לשמוע כלל דבריו.
(אלא שהיה מקום לדון כאן מבחינת כלל אחר: חכם
שאסר אין חברו רשאי להתיר. וברור סוגיה זו יש אצל הרב גורן בפסק הדין המפוסם שבו
התיר אח ואחות ממזרים לאחר שבית דין ראשון קבע שהם ממזרים, והוא טען שהקידושין
הראשונים של האשה לא היות תקפים מחמת שהיו בפני לא כשרים.אלא שיש לברר
בכלל "בית דין בתר בית דין לא
דייקי", האם המדובר כאן בקביעת עובדה, שבית דין לא דייקי בתר בית דין משום
שמסתמא הראשונים דייקו, אבל אם טוענים שיש צורך לברר שוב, בית דין אחר יכול לברר
או שזוהי הלכה שבית דין לא יכול לעשות כן משום כבוד הראשונים? נפ"מ האם הסכמת
בית הדין או הסכמת הדיינים שאפשר יהיה לערער, או עצם הדין שמבחינת תקנות הרבנות
ניתן לערער על פסק הדין, האם זה מתיר את אפשרות הערעור על פסק הדין.(מתוך תחומין
טו, זרח ורהפטיג, תקנות הרבנות הראשית): הרב בן-ציון חי עוזיאל פרסם בשנת
תר"פ, כאשר התעוררה בארץ ישראל שאלת יסוד בית-דין לערעורין, בקובץ
"הדביר" בירושלים קונטרס בנדון בית דין של ערעורין, והסיק כי המימרא
"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" (ב"ב קלח, ב) לא נאמר בדרך אזהרה וצווי, אלא כקביעת עובדה שאין בי"ד רגיל
לדקדק בפסק דין של בי"ד אחר מתוך חשד שמא טעו בדין. אבל כשצד לדין טוען נגד
פסק הדין ומטיל בו ספק – חייבים אנו משום האמת לחוות דעתנו ולהעמיד את הדין הראשון
על טעותו… והרי חזינן כמה עובדות בתלמוד דאהדרוהו לדינא, וכדאיתא "הוה
עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא, הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא.
אמר להו רב נחמן: זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו (ב"ק יב, א). והרב עוזיאל
מסכם: אם העם דורש… אין אנו רשאים לאטום את אזנינו… ואם עדיין ימצא מי שלבו
נוקפו… שאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש… אף אני אשיב ואומר, שבמקום
שהציבור מתקנים תקנה זו באופן כללי, וכל העומדין לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד
מהם יכול לערער בפני
בית דין לערעורים… אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקי דינם באופן
ברור ומנומק כדי שתהיה עליו אפשרות הבקרת (ע"כ ז"ו).בדומה לזה הראשונים
דנים בסוגית חכם שאסר אם חברו רשאי להתיר:גמ' ע"ז ע"א: תנו רבנן הנשאל
לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד
מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין
הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך
אחר המיקל. אמר רב יוסף הלכתא כרבי יהושע
בן קרחה. שני טעמים נאמרו בראשונים לדין זה של חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר:
רש"י בנדה כ' ע"ב ד"ה מעיקרא טמויי מטמי לה כתב שהטעם הוא משום
כבוד. שיטת הראב"ד, הובאה בר"ן ע"ז שם: שויא חתיכה דאיסורא. וע'
בר"ן בסופו אחר שהקשה על הראב"ד
וכתב את טעמו שהוא משום כבודו של ראשון: "אלא שאין בי כח לחלוק על אבות העולם". כתב השלטי גיבורים
בע"ז א' ע"ב באלפס, בשלטי הגבורים אות ג' שנפ"מ בין הטעמים אם ניתן להתיר את החתיכה כשהראשון הוא מודה
לשני שטעה. לטעם של שויא, הרי יצא שם
איסור ואין להתיר. ולטעם כבוד הרי הראשון מסכים. נפ"מ נוספת כתב בשלטי
הגבורים אם השני יכול לאסור מה שהתיר הראשון. אם הטעם הוא משום כבוד, אין השני יכול להתיר. אבל אם
הטעם הוא משום שויא חתיכה דאיסורא, השני
יוכל להתיר שהרי הראשון לא גרם לשום חלות. ולפי זה אנו רואים שדבר שנאסר משום כבוד
ראשונים כשהראשון מסכים אפשר לשנות.
אלא
שלכאורה שתי הסוגיות: חכם שאסר ובית דין בתר בית דין לא דייקי, עוסקות בשני
עניינים: בית דין בתר בית דין לא דייקי, ע' לעיל המקור, ופרושו שאין בית דין נוסף
חושש לעובדות שנתבררו אצל הראשונים. אבל חכם שאסר המדובר הוא בהוראה כשהחכם השני
חולק בשיקול הדעת על הראשון.סנהדרין דף לא עמוד ב אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן):
שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר: נלך למקום הוועד – כופין אותו
ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין. ואם אמר: כתבו ותנו לי מאיזה טעם
דנתוני – כותבין ונותנין לו.לשם מה כותבין? לכאורה לשם אפשרות לדרוש מבית דין גדול
יותר כדי לדון שוב.כתב ערוך השלחן סימן יב סעיף ג':אין לדיין להזדקק לשום דין
שנעשה עליו פסק הן דין הן פשר אע"פ שבע"ד אחד נתן אמתלא לדבריו שאומר
שכפוהו לדין או שאר אמתלא אין להזדקק לזה דבי דינא בתר בי דינא לא דייא דאל"כ
אין לדבר סוף מלבד שזה גורם שנאה ומחלוקת ואין שלום יוצא מענין כזה (לבוש)
אא"כ הוא בענין שיתבאר בסי' י"ד סעיף ח' כבע"ד אומר כתבו לי מאיזה
טעם דנתוני כמ"ש שם.ושם כתב ערוך השלחן: אם אחד מהבע"ד אמר להדינים כתבו
לי מאיזה טעם דנתוני אם כפו אותו לדין כתבין ונותנים לו תיכף מתי שמבקש ואין
צריכין לכתוב הטעמים של הדין דגם החכמים האחרים יבינו הטעמים דתורה אחת לכולנו אלא
כותבין פלוני טען כך ופלוני טען כך ופסקנו כך וכך הבע"ד מחוייב תיכף לקיים
הפס"ד. ואם יביא מהגדלים מהם בחכמה שטעו אז יסתרו הפס"ד ויראה לי
שהדיינים צריכים לכתוב נותנים רשות לעיין בהפס"ד דאל"כ הא נתבאר בסימן
יב סעיף ג' דאסור לדון בפסק שפסקו אחרים. ודוקא ב"ד קטן צריכים לעשות כן אבל
בית דין הגדול בחכמה א"צ ליתן ולא חיישינן שטעו דאל"כ אין לדבר סוף .
ואם לא כפוה לדין אלא שבא ברצונו אף ב"ד קטן א"צ ליתן לו אפילו להראות
לבית דין הגדול מהם.העולה מדברי ערוך השלחן, שיש אפשרות של ערעור, ויכול הבעל דין
לבקש את הטעמים בשביל כך. אלא שבכה"ג צריכים בית הדין להסכים שאחרים יעיינו
בטעמים.וכן כתב הסמ"ע בסימן יט ס"ק ב' שדברי השו"ע בסימן יד איירי
כשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ורוצה לילך עם הפסק לבית דין הגדול מהן ולסותרו
וכותבין בו טעונתיהן ושעל פיהן פסוקו מה שפסקו.וכל זה נכון אם הטעם שבית דין בתר
בית דין לא דייקי הוא משום זילותא, ובזה מועילה רשות. אבל אם הטעם הוא משום שאנו
סומכים שבית הדין עשה כהוגן, ולא משום זילותא של בית הדין, הרי שלא תועיל רשות.
ואם כן מעצם הדין שיכול לבקש שיכתבו הטעמים, אם זה בשביל שיוכל להראות לבית אחר,
מוכח שהטעם הוא משום זילותא ובכה"ג לא ש
ייך דבית דינא בתר בית דינא לא דייקי.
ובפסקי דין רבניים חלק י עמוד 180 כתב הגר"א שפירא:ולכאורה לפי"ז יש
מקום לעיין אם יש מקום לערעור על היתר שבועה של ביד אזורי, דבכל פסד יש שני יסודות
שעל פיהן ביד לערעורים מבטל פסק – דין של ביהד האזורי, חדא מכח תקנות הדיון ואדעתא
דהכי הצדדים מתדיינים, שביהד לערעורים יבדוק מחדש את הבעיה אם יש כאן פסד בטעות,
ואין כאן דין של ביד בתר ביד לא דייקי, ומכיון שנשפטים מחדש ניתן פסד מחדש, ושנית
שמכיון דכך נתקנו תקנות הדיון לכתחילה, יל דביהד פסק אדעתא דהכי שלא יעורער בבית
הדין הגדול. אם זה מכח ההסכמה ותקנות בית הדין, יש להעיר שלפי זה לא יהיה ניתן
לדון בארץ על מה שנעשה בחול כיון שאין הם מחוייבים לתקנות הדיון של בית הדין
הרבני. ולכאורה נצטרך לומר כך גם לגבי גיורים שנעשים בחול, ומה ההיתר לערער על
דברים שנעשו בחול?אלא שמתוך דברי הרמבם משמע לכאורה שאין הטעם הוא משום זילותא אלא
משום שאנו סומכים על בית הדין הראשון. כתב הרמבם בהלכות עדות פרק ו':הלכה דבית דין
שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זה מקויים אעפ שלא פירשו באי זה
דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דין שמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין
שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם. הלכה הולעולם אין בית דין בודקין
אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים.
ופשטות לשונו של הרמבם משמע שאין בודקין אחר בית הדין משום שמחזיקין אותם שהם
בקיאין. ואם כן לא תלוי משום זילותא, ולפי זה צריך עיון אם יועיל מה שנותנים רשות.
וכן הבין הרב שרמן במאמר שם את דברי הרמבם.ולגבי רשות של הבעלי דינים, גם זה צריך
עיון, שהרי בשלמא אם מדובר בדיני ממונות, הרי בזה מועילה התחייבות וכן מועיל מה
שידוע להם שנכנסו לדין על מנת כן. אבל אם המדובר לא בדיני ממונות, אלא בענייני
גירושין או גירות, בזה ודאי לא שייכת הקבלה של בעלי הדין. ואם כן אם נאמר כרמבם
הרי צריך עיון איך מועילה קבלה של בעלי הדינים?אלא שכתב הרדבז והובא באבקת רוכל,
וכן בשות המביט על פי תשובת הרשבא שבזמן הזה כבר בזמנו של הרשבא) יש רעותא בנאמנות
של בתי הדין ולכן ניתן לבדוק ולא שייך הכלל של בית דין בתר בית דין לא דייקי.שות
אבקת רוכל סימן כא בשם הרדבז:עמדתי על שני הקונדריסים דברי המחייב ודברי הפוטרים
גם עמדתי על מה שהשיב הח' המחייב על התשובות שהשיב החכ' הפוטר ואחר שדקדקתי
בדבריהם ובכל ראיותיהם אני אומר שהפסק שפס' הראשונים קיים וישר כאשר הסכימו החכמים
הפוטרים כאשר כתוב בקונדריסים שלהם ואעג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לבד טועים וכי
דיינא בתר דיינא לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב
רבינו ירוחם בשם הרשבא בתשובה אמר יוסף קארו לא דק דלא אמ' כן הרשבא אלא בדין ההוא
שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוט בתשובת הרשבא
שכתבתי בבית יוסף ומה שטען שהדיינים היו יחידים מאחר שקבלום עליהם שם בבד לא
דייקינן בתרייהו כו'- מתוך מהדורת שלוניקי) דהאידנא דלא בקיאי ככ בדינין הילכך
דייקינן בתר בית דינא ואם בזמנו של הרשבא ככה כש בזמני' וכש בנד שהדיינים היו הם
יחידים. והנה החכם המחייב בדק עד היכא שידו מגעת בכל מה שאפשר לדקדק ולא ראיתי בכל
דבריו טעם מספיק לבטל פס' הראשוניםולפי דברים אלו, כבר היום ודאי שניתן לערער על
פסק הדין, ולא רק בענינים שמועילה קבלה לגביהם, אלא גם לגבי שאלות בעניני גרות
ואישות ניתן לערער על פסקי הדין.וכדברי הרדבז כתב גם שות מביט חלק ב סימן קעב ואחר שדקדקתי בדבריהם ובכל ראיותיה' אני אומר
שהפסק שפסקו הראשוני' קיים וישר כאשר הסכימו החכמים הפוטרי' כאשר כתוב בקונדריס
שלהם ואעג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לבד טועים ובד בתר בד לא דייקי המ בזמניה' אבל
האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רב' ירוחם בשם הרשבא בתשוב' דהאידנא לא בקיאי כל
כך בדינין הילכך דייקינן בתר בד ואם בזמנו של הרשבא ככה כל שכן בזמננו זה.ובשות
יביע אומר חלק ב – חומ סימן ב כתב: ח) והנה כבר פשט המנהג במדינות אלו להעמיד בד
לערעורים. ואעפ שאין דבר זה נקי מערעורים, וכידוע שדנו בזה גדולי דורנו עם הגראי
קוק זל ביסדו את משרדי הרבנות הראשית באי. וכמה מהם טענו עז ממש בבב קלח:) בי דינא
בתר בי דינא לא דייקי. אולם פשוט שרל דבד אינם נוהגים לדייק אחר בד חבריהם. כיעוש.
אבל אין בזה איסור מן הדין. ומש בבי סי' יב) בשם חזה התנופה, ראובן ושמעון באו
לדין ונתחייב שמעון, וחזר שמעון לפני בד אחר, אין ראובן זקוק לרדת עמו ואין בד רשאי
לשמוע דבריו כלל. וכה בסמע סי' יט סקב), ומשום דבד בתר בד לא דייקי. עש. היינו
בסידור טענות מחדש, דקיל שאינו טוען וחוזר וטוען. בב לא). אבל לעיין בטענות בפסק –
דין מנומק אם פסקו כדין שפיר דמי. וכדקיל בסנהדרין לא:) ובחומ סי' יד סא), שנים
שנתעצמו בדין וכו', ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים
ונותנים לו אחכ מוציאים ממנו.החידוש שבדברי הרב עובדיה יוסף, שהכלל בית דין בתר
בית דין לא דייקי הוא שכך המנהג, ואם כן אין זו הלכה מחייבת בכלל. אבל ברמבם לא
משמע כך, ע' לשונו לעיל. ולמעשה כתב הרב עובדיה יוסף:וכן ידוע שכמה מגדולי הדור
עבדי עובדא בנפשייהו באה"ק והיו יושבים ודנים בב"ד הגדול לערעורים,
ופעמים רבות היו מוצאים שהב"ד הראשון טעו בפסק – דינם, כי בדורות הללו
בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד
. ולכן
כתב שבזמננו אפשר שגם מרן יודה לרדב"ז כי דלונו מאד.אף אם אם המתדיינים לא
קבלו עליהם מראש שניתן יהיה לערער על פסק הדין, למעשה ניתן לפנות לבית הדין הגדול.
פסק כזה נפסק בבית הדין בתל אביב (מתחומין טו):בדיון בערעור על פסק דין של בית
הדין למחוז יפו ותל-אביב מיום י"ב בתמוז תש"ד, ביקש המשיב לדחות את הערעור
על הסף, בהסתמכו בעיקר על הטענה שהסמכות החוקית של בית-הדין הרבני לדון בעניין זה
נובעת משטר הבירורין שעשו הצדדים, ובשטר בירורין זה לא הוסכמה שום זכות ערעור על
פסה"ד שיוציא בית-הדין המקומי. בית-הדין הגדול לערעורין דחה טענת המשיב, וקבע
כי סמכותו חלה על כל ערעור מפסק דין רבני מקומי, "מכיוון שדבר הערעורים נתקבל
לתקנת חכמים, שדינה כדין תורתנו הקדושה, וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא
דהכי".בחתם סופר למדנו חילוק נוסף, בין אם יש ערעור מנומק עם טעם לדחות את
דברי הראשונים או שמדובר רק לבדוק את דברי הראשונים. וזה בגלל סתירה מגמרא
ר"ה דף כ"ה ע"א במעשה של רבנן גמלאל שאמר לר' יהושע שיבא אליו עם
מקלו ומעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ומזה משמע שאין לערער על פסק של בית
הדין. אבל לעומת זה אומרת הגמרא בבבא בתרא דף ק"ל ע"ב: "אמר להו
רבא לרב פפא ולרב הונא בירה דרב יהושע כי אתא פסקא דדינא דידי לקמיכו וחזיתו ביה
פירכא לא תקרעוהו" ובסוף אמר שם שאי
ן לדין אלא מה
שעינין רואות ומשמע שהדיין יכול לבטל פסק דין כאשר בעיניו נראה לדחות את פסק הדין.
וכתב שו"ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן נ: ראשון תחילה אני אומר דאני תמה
מאוד על הרב המאה"ג אבדק"ק באיי מי ומה הכניסו לכנס בעובי הקורה להרהר
אחרי הרב דלמא שלא כדין עשה גרסי' ספ"ב דר"ה במעש' דר"ג ור' יהושע
אם באנו לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכי' אנו לדון אחרי כל ב"ד וכו'
מפני מה לא נתפרשו שמותם של זקנים וכו' משמע מזה שאין להרהר אחר הוראת דיין
ולכאורה סותר למ"ש רבא במס' ב"ב ק"ל ע"ב אי אתא פסקא דדינא
דידי לקמייכו לא מיקרע תיקרעוני' וכו' דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והנה נראה
כסותרים זא"ז אבל האמת יורה דרכנו אי אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לי
עליו פרכא בזה מיירי בב"ב אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה
בטעמו ושגיאות מי יבין ומ"מ לא תקרעוני' אולי עוד תמצא פירוקא לקושי'
כמ"ש רשב"ם אבל מ"מ לא תעבוד עובדא עפ"י אותו הפסק. אך
בר"ה לא ידעו טעמו של ר"ג ולא מקום טעותו שהרי א"א לאשה שילדה
וכריסה בין שיניה ואלו הי' שואל אותו ואומר להם טעם שאינו הגון הדרן לכללא אין
לדיין אלא מה שעיניו רואות אך לא עמדו לפניו והוא קיבל העדים וקידש החודש בזה אין
להם להרהר דודאי כדין עשה וכאשר הי' באמת שהי' לו קבלה פעמים באה בארוכה פעמים בא
בקצרה. ולמדנו מכאן דין נוסף, שניתן לקבל רק ערעור מנומק, אבל אין לערער מחמת שמא
בית הדין לא פסק נכון. אלא שבתוספת מה שלמד הרדב"ז שבזמן הזה לא בקיאים
כ"כ בדינים, מותר לבית דין לחשוש גם על פסקים של אישות וגרות, וודאי כשבאין
מחו"ל שיש חשש שאין בקיאים.