ב”ה

 

 

ישוב ארץ ישראל, כיבוש הארץ וריבונות על הארץ^[1]

 

הקדמה:

דעת הרמב”ן בהוספות לספר המצות מצוה ד’ שיש מצות עשה של “וירשתם אותה וישבתם בה” וכן כתב בפירוש לתורה, שזו מצוה לדורות לכבוש ולהתיישב.

 

רמב”ן במדבר פרק לג פסוק נג

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר:

 

ובהוספות לספר המצוות כתב (לשונו המלא ראה בסוף):

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב  ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. …אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. …אם כן היא מצות עשה לדורות  מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה….

 

גדר המצוה:

האם מצות ישוב ארץ ישראל כוללת גם מצוה להחיל ריבונות ולרכוש ריבונות על הארץ, או שהכיבוש  הוא רק היכי תימצי לישוב הארץ?

 

(שאלה זו של מהות מצות ישוב ארץ ישראל נגעת גם לענין הקריעה על ערי יהודה בכלל וגם  באשר לשאלת קריעה על ערי ישראל, הרי בכל המקורות כתוב דוקא ערי יהודה ולא ערי ישראל: “הרואה ערי יהודה בחורבנן”, ורק הטור סימן תקס”א הביא שצריך לקרוע על ערי ישראל שנחרבו, וכתב על זה הבית יוסף:

הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר (ישעי’ סד ט) וקורע. מימרא דרבי אלעזר בפרק אלו מגלחין (מו”ק כו.) אלא ששם כתוב ערי יהודה וכך הם דברי כל הפוסקים וגם רבינו כתב כן בטור יורה דעה סימן ש”מ (רצב:) וערי ישראל דכתב הכא לאו דוקא וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דוקא (וקיימא לן) [וקשה לי] דכיון דבגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיה מא ה) ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון מגולחי זקן וקרועי בגדים הוה ליה למימר דעל כל ערי ישראל קורעין דהא הני עיירות ערי ישראל הם ולא ערי יהודה ושמא יש לומר דהני לא קרעו בגדיהם עד שראו המצפה שהיה מערי יהודה. והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל אבל אם יש בהן ישוב אע”פ שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע ואפשר דכל שהן בידי גויים אע”פ שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר:

 

אבל בשו”ע או”ח תקס”א סעיף א’ כתב:

הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים) (ב”י).

וכן בסעיף ג’ שם מוזכר רק ערי יהודה.

 

וכן ברמב”ם  הלכות תעניות פרק ה’ הלכה טז:

מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר (ישעיהו ס”ד) ערי קדשך היו מדבר וקורע, ראה ירושלם בחורבנה אומר ירושלם מדבר וגו’, בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו’ וקורע, ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים, וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר, ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלם.

ובהלכות אבל פרק ט’ הלכה י’:

ומנין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש שחרבו, שנאמר ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים.

 

והטעם שדוקא ערי יהודה, הוא משום קדושת ערי יהודה הקרובים לשכינה, ושכינה אינה בטלה, כמו שכתב הרמב”ם מטעם זה על קדושת ירושלים שלא בטלה וכן מצאנו בסנהדרין י”א ע”ב ובתוספתא שם:

תנו רבנן: אין מעברין את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל – מעוברת. העיד חנניה איש אונו: אם עיברוה בגליל אינה מעוברת. אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דחנניה איש אונו – אמר קרא (דברים י”ב) לשכנו תדרשו ובאת שמה, כל דרישה שאתה דורש – לא יהיו אלא בשכנו של מקום.)

 

ובשאלה זו גם נפ”מ לשאלה האם החיוב הוא על הרבים על היחיד ומה כשהרבים מחליטים שאינם יכולים לקיים מצוה זו, מה מוטל על היחיד.

פשוט לנו, שיש מצוה על הכלל לכבוש אבל גם חיוב על היחיד, וכן מבואר מדברי הרשב”ש בתשובה סימן ב’, בהביאו את דברי הרמב”ן:

אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה, אבל היא נמנעת מן הכלל (כן היא גירסת הגר”י שצפאנסקי בספרו “א”י בספרות התשובות” כרך א עמ’ קלג) כמו שאמרו ז”ל בגמרא כתובות פרק האחרון שהיא מכלל השבועות שהשביע הקב”ה את ישראל לא ימהרו את הקץ ושלא יעלו בחומה… אמנם מצוה היא על כל יחיד לעלות לדור שם…”

 

לכאורה ברור שיש מצות ישוב ארץ ישראל גם בלא כיבוש, שהרי כל הדורות קיימו מצוות ישוב ארץ ישראל^[2], והראשונים חפשו עצה מדוע לא לעלות וכתבו שזה משום אונס וכיו”ב. הרי שהמצוה נוהגת גם  בלא כבוש. וכן בזמן בית שני הרי היתה חזקה ואף שלא היה להם שלטון מדיני אלא היה שלטון מלכי פרס  וחז”ל הרי דורשים “אשר ירשו אבותך וירשת, שירושה שניה היא בימי בית שני, וזו ירושה אף שלא היתה ריבונות.

 

כיבוש, האם הוא היכי תימצי לישיבה?

מאידך, הרי כיבוש הארץ ודאי שאינו רק היכי תמצי לישוב הארץ, שהרי הכיבוש הוא מקדש את ארץ  ישראל. שהרי כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הרי שהכיבוש הוא משמעותי.  כתב הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א’ הלכה ב:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב  ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן  מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד,  כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

 אלא שאדרבה, אם כן הרי בכיבוש היה צורך רק בכיבוש ראשון שהיה צורך בקדוש. אבל מאז אין שום  ענין בכיבוש, אלא בתור היכי תמצי לישוב הארץ.

 

אבל קצת קשה על זה משום שהרמב”ם רואה גם במלחמת יהושע רק מלחמה כנגד שבעת עממין ולא מלחמה לכיבוש ארץ ישראל לכשעצמה ע’ הלכות מלכים פרק ה’ הלכה א’:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

 

ואכן זו שיטת רש”י בכמה מקומות שרק מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה: ע’ רש”י תחילת סנהדרין  ד”ה במלחמת רשות “כל מלחמה קרי לה רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל” ולכאורה המשמעות היא שמאז אין מלחמת מצוה לכיבוש. וביתר בירור ברש”י עירובין יז, א, שכתב  “סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה”. (עמד ע”ז הרב גורן בתורת  השבת והמועד עמוד 347)

 

ואכן כך כתב רש”י מפורש שהכיבוש הוא רק היכי תמצי לישוב. רשי מסעי לג, נג על הפסוק “והורשתם  את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה”:

והורשתם את הארץ – והורשתם אותה  מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה:

אבל דעת הרמב”ן היא שיש מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל כמו שמפורש גם ברמב”ן על התורה וגם  בספר המצות. ודעת הרמב”ם, גם אם נאמר שלשיטתו יש מצוות ישוב ארץ ישראל אבל ודאי שאין מצות  כיבוש, וכמ”ש הרב גורן ז”ל. ולהלן נברר שיטת הרמב”ן. 

 

ולכאורה השאלה האם יש מצוה גם להחיל ריבונות, תלויה בשאלה האם יש מצות כיבוש גרידא, ובלא  ישוב. ויש להוכיח מהרמב”ן שיש מצוה בעצם הכיבוש גם בלא יישוב: רמב”ן במדבר פרק כא פסוק כא:

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו’, אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו  להם בשלום, לשון רש”י. ועוד אבאר בע”ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם  לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך  פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו  להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל  עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ  הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם  אדם אלא שתהיה לחרבה. 

 

הרי שבתחילה רצו להשאיר חרבה ולא להתיישב. ואף על פי כן קורא הרמב”ן למלחמה זו לכבוש  מלחמת מצוה עין רמב”ן במדבר פרק לא פסוק כג:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו  גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון  ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו  יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל  מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג  האיסור בכליהם.

הרי שזו היתה מלחמת מצוה ואף שלא היתה כוונתם להתיישב שם, על כורחך שזו מלחמת מצוה משום  שיש מצוה גם בהחלת הריבונות לבד.

 

ושאלה זו נפ”מ גדולה, האם יש מצות כיבוש גם במקום שלא נוכל לשבת שם, למשל העיר עזה ושכם.

השאלה האחרונה נוגעת גם לשאלת קריעה על ערי יהודה, האם כל זמן שהיו בשליטתנו היה חיוב  קריעה, או כיון שהשלטון היה שלנו אין חיוב קריעה? אם נאמר שיש מצוה בכיבוש ללא התיישבות, יתכן שיש מעלה במצב זה ואם כן יתכן שגם לענין קריעה  הדין הוא כך, וע’ בית יוסף סימן תקס”א:

והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על  פי שהם בידי עו”ג היה נראה לכאורה דא”צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו”ג אע”פ שיש בהם יישובה  בחורבנן מיקרי וכן עיקר.

לפי התירוץ הראשון הרי תלוי בישוב יהודי ולא בשלטון, ולפי תירוץ שני זה תלוי בשלטון. (כתב הרב זוין  ב”המועדים בהלכה עמוד שע”א בסוף הפרק על הצומות, שמסתבר שעם שחרוררן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל בטל דין הקריעה על אותן הערים. ולאחר מלחמת ששת הימים פסקו הרבה פוסקים שאין צורך לקרוע על ערי יהודה). אבל לשני התרוצים בבית יוסף, אין מצב של שלטון ישראל וישוב גוי שבו נדון אם חייב קריעה. ושאלתנו  היא במצב כזה, שיש שלטון יהודי בלא ישוב.

 

 

אם אמנם מצות ירושת הארץ היא המצוה והכיבוש אינו אלא הכשר מצוה ואין מצוה בכיבוש גרידא,  ונאמר כן גם בדעת הרמב”ם, ע’ להלן, יש להבין את הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז שמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה: 

 

ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל  לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא–לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני  השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים,  אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא  כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן  השביעית–שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה  שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש  היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

 

והקשה הכסף משנה שם:

איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן  משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה, ותו בראשונה משנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי  עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל”ע.

 

על פי האמור שעל ידי שלטון לחוד לא מקיימים מצות ישוב הארץ, יש לפרש שגם לרמב”ם יש מצות  ישוב הארץ ולכן קדושה שבאה מחמת הכיבוש, כיון שאין קיום של מצות ישוב הארץ על ידי הכיבוש,  הרי שזה אינו מקדש עולמית אלא על תנאי שתתקיים ירושה. אבל קדושה שהתקדשה הארץ על ידי  חזקה, מלכתחילה לא התקדשה על מנת שיחול תנאי נוסף אחר כן ולכן מיד חלה קדושה עולמית.

 

לכאורה הרי שאלה זו, האם יש שתי מצות, מצות חיוב כיבוש וחיוב בישיבה בארץ, היא מחלוקת בין  רש”י לרמב”ן בפרשת מסעי, לג,נג:

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא,  יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם  ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו  (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה  לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה.  ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש, והורשתם את  הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים  בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.

ולכאורה לרמב”ן יש מצוה לכבוש, ולפי מה שאמרנו הרי זה מטעם שזה כשלעצמו ריבונות ומצות ישוב  ארץ ישראל, ולא רק היכי תמצי כדי לישב את הארץ. 

 

אלא שלכאורה שאלה זו של גדר המצוה אם גם עצם הכיבוש הוא מצוה או כיבוש לשם התיישבות, תלויה בהבנה בדברי הרמב”ן בהוספות לספר המצות, דעת הרמב”ן שיש מצוה  בישוב הארץ, ע’ מה שכתב בהוספות לספר המצות מ”ע ד’:

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב  ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את  הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. …וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ”ח מ”ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב  יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי’ יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה  במלחמת שבע’ עממים שנצטוו לאבדם שנ’ (ס”פ שופטי’) החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו  להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב”ר שופטי’) הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם  הקב”ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. …ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת”כ בהר פ”ה ה”ד  וכעי”ז כתובו’ קי ב, וש”נ, מלכים ספ”ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה  זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י”י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות  שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות  מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה….

 

וע’ ארץ חמדה שער א’ א’, אות ד’ שכתב שאין זה הפשט ברמב”ן, עיי”ש. וכתב שכיבוש פירושו כמו כיבוש השממה ולא מלחמה, שהרי אמרו חז”ל “הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל…” והרי עולי בבל לא כבשום בכלל, אלא שהכוונה להתיישבות. וכן הרמב”ן עצמו כתב כאן שגם אם ברחו נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולשהושיב בה שבטינו, וודאי שאין מה לכבוש כבוש צבאי אם כבר ברחו.

 

וחזר על זה הרב ישראלי בעוד  שני מקומות: בחוות בנימין ח”א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח  נפש, כתב (שער ב’ סימן יג אות ז):  “במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה… וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ”ד, וכמ”ש במק”א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע”י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם  חבלי ארץ שנפלו לידינו… תורת כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע”י עצמם,  חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה”.

 

הרי שאת איסור חזרת שטחים בסס על החיוב לצאת להגנת המקומות שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו.  אבל אין חיוב לכבוש. וזה בניגוד לדעת הרצ”י קוק זצ”ל שכתב שאסור להחזיר כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הרי  שפקוח נפש לא דוחה. ע’ חוברת “פרקים במשנת הציונות הדתית”, י.י. אלישיב, כולל בני אלישע שדמות  מחולה, עמוד 22.

 

ועוד חזר על זה הרב ישראלי בנספח ב’ שם בחוות בנימין עמוד קה:

אך מצות כיבוש, שראש המדברים בזה הוא הרמב”ן, והוא שדיבר בהרחבה שמצוה זו קיימת בכל  הדורות ומחייבת כל יחיד, אינה מצות כיבוש מלחמה אלא מצות התנחלות והאחזות בארץ, כפי  שביארתי בספר ארץ חמדה,. שכן הרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה”. ובהמשך כתב  “גם אם נראה את מצות כיבוש הארץ כמצוה הקיימת גם בזמננו וגם ע”י מלחמה, ברור שזו היא מצוה  המוטלת על העם כולו… ומאחר שרובו של העם עדיין בחו”ל, ברור שאין לחייב את החלק הנמצא בארץ  לקבל עליו את כל העול ואת כל הסיכון שכרוך בזה פשוט איפא שאין כאן מצוה של כיבוש מלחמה.

 

(ובשנת תשל”ז אמר הרב ישראלי שעור זה במרכז הרב, ולאחר מכן לא היה יכול לתת שעורים בישיבה  באותו קיץ)

 

וכדעת הרב ישראלי ביסס את הדברים, בלא להזכירו, הרב רבינוביץ, דעת הרמב”ן בכיבוש הארץ,  תחומין ד’ (ויש להעיר שברמב”ן שכתב נשמטו כמה שורות) ובין השאר כתב:

“כבש” פרושו להשתלט. כך כתב הרמב”ן ז”ל בביאור הפסוק “וכבשוה” (בראשית א, כח) וז”ל: “נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת וכיו”ב.” זה אינו דווקא במלחמה שהרי אצל אדם הראשון ודאי לא משמע מלחמה, וכן יש עוד הרבה מקראות שהוזכר בהם לשון כיבוש וברור שאין המדובר במלחמה. כפירושו של הרמב”ן ז”ל יוצא מן התרגום למשלי טז, לב: ומושל ברוחו – ודמכביש נפשיה. גם בלשון חז”ל מופיע פועל זה – כבש – במשמעות זו, ובמשמעויות המסתעפות ממנה. ראה על כל זה באורך בערוך השלם. כל המשמעויות הללו והשימושים בלשון “כבש” אינן ענין למלחמה, אף שיתכן כיבוש גם על ידי מלחמה. ראה גם ברמב”ם הלכות תרומות א, י שמוכח שהלשון “כיבוש יחיד” מוסב על קניין כסף ומקח.

 

ובכרך ה’ ענה לו הרב יעקב אריאל, ונעלם  מעינו שגם הרב ישראלי כתב אותם דברים. אבל לפי מה שכתבנו לעיל מרמב”ן להוכיח שיש מצוה לכבוש גם שלא על מנת להתיישב (דרום לבנון  למשל…), הרי שיש מצוה בעצם הכיבוש, ושלא כדברי הרב ישראלי, שהרי לדבריו אין זו מצוה. ולפי הרמב”ן הנ”ל על התורה מוכח שיש מצוה בכיבוש, ואפילו שלא על מנת להתיישב, אלא יש מצות  ריבונות, ובזה מיושבת קושית הרב ישראלי על הבנה זו ברמב”ן, ששאל אם יש מצוה לכבוש, הרי אם כן כל היישבות בלא כיבוש אין זו מצוה, שהרי צריך לכבוש. ולדברינו יוצא שמצות הכיבוש היא אפילו אם  לא יוכלו להתיישב, אלא עצם הריבונות היא מצוה, ומלבד זה גם ישוב לבד הוא מצוה. משום שאת  מצות ישוב ארץ ישראל לדעת הרמב”ן אפשר לקיים או על ידי ישוב או על ידי ריבונות.

 

 

לבירורים נוספים:

האם כיבוש וריבונות הוא מצוה על הכלל או מצוה על הפרט?

 

ישועות מלכו יו”ד סימן סה, שמצות ישיבת הארץ מתקיימת רק במצב של שלטון וריבונות. ע’ התורה והארץ שם עמ’ 187 לשונו שם. שו”ת באהלה של תורה חלק א’ עמ’ 77. ציץ אליעזר חלק ז’ סימן מח עמ’ רכד. וע’ הרב זוין בתחומין י’ ע’ 25. הרב יהודה ברנדיס תחומין יז עמ’ 96-106 “ההתיישבות בחבלי הארץ שבריבונות נכרית”. התורה והארץ חלק ז’, “ההתיישבות בגוש קטיף בריבונות ישראל” הרב יעקב זיסברג.