ב"ה שעור יד
הגדרת פעילות בטחונית וגדר מלחמה בזמן הזה
הקדמה:
חשיבות ההגדרה אם פעילות בטחון שוטפת נחשבת למלחמה או לפעולת הצלה של פקוח נפש. לגבי כמה שאלות, לגבי השאלה האם מותר להסתכן. אם זה גדר של פקוח נפש הרי כתב הבית יוסף בסוף חו"מ שזו מידת חסידות להתסכן כדי להציל. ואם זו מלחמה הרי הרמב"ם כתב גם לגבי מלחמת רשות, בסוף פרק ז' הלכות מלכים שימסור נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד וכו'. האם זה אמור בכל פעילות, הגנתית, פעילות של מסתערבים, פעולות תגמול וכל מיני פעילויות בטחון.
כמו כן נפ"מ למה שפסק הרב גורן שבמלחמה גדר שבת היא הותרה, אם אם פקוח נפש הותר ולא דחוי (ובעל פה אמר לי הרב עובדיה יוסף לגבי פעילויות בטחון, שגם כאשכנזי אני יכול לסמוך על כך ששבת הותרה). וכן לגבי דברי הנצי"ב שהובאו באחד השעורים הקודמים לגבי סירוב פקודה.
וע' תוספות עירובין מ"ה ע"א ד"ה אי מצלח, שיידון להלן, שמקעילה לומדים שמותר בשבת לצאת על עסקי תבן וקש: "דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה אע"פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש".
אם כן יש כאן נפ"מ למסירות נפש על עסקי תבן וקש, ורק אם זה מלחמה מותר להסתכן.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א':
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
הרמב"ן בהוספות לספר המצות מצוה ד' הוסיף את מצות כיבוש ארץ ישראל והאחרונים דנו כאן מדוע לא התייחס הרמב"ם למלחמה לכיבוש ארץ ישראל, (וע' אבני נזר חלק יו"ד סימן תנד, וע' תורת השבת והמועד, הרב גורן, עמ' 348). וז"ל אבני נזר:
אך התירוץ הנכון מ"ש בס' מעיין החכמה סי' ע"ד משום שעיקר תכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת כדכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכבר אמרו מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. ולסבת זה ארון תשעה וכפורת טפח וכתיב ונועדתי לך וגו'. ועוד הביא פסוקים מדברי קבלה המורים שתכלית ביהמ"ק לצורך ארון וכפורת ע"כ אין למנותם לשתי מצוות. ומנה ביהמ"ק שהיא מצוה לעצמה והוא לצורך ארון וכפורת ע"ש דבריו כי נעמו. וזה עצמו נ"ל הטעם בענין ישיבת א"י דמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ שהרי יהושע שלח פרגמטוטין מי שרוצה לפנות יפנה הגרגשי עמד ופנה ולא עשה לו כלום ע"כ לא נמנה החרם תחרימם וישיבת א"י לשתים. ומנה רק מצוות החרם תחרימם. והרמב"ן לטעמי' שמנה עשיית ארון וכפורת [הגם שבמנין ששכח הרמב"ם לא מנה. היינו דלא ברירא לי' אולי הוא בכלל משכן] ע"כ מנה גם ישיבת א"י וזה פשוט:
מלחמת רשות:
מלחמת רשות אינה נוהגת בזמן הזה, כפי שעולה ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה:
מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ואם צריך בית דין כדי לצאת למלחמת מצוה, הרי ברור שמצוה זו אינה שייכת בזמן הזה .
אמנם מרש"י ברכות ג' ע"ב לכאורה משמע שגם מלחמת רשות אין צורך לרשות סנהדרין. בגמ' שם:
דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה. אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.
וכתב רש"י "נמלכים בסנהדרין: נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם" (רש"י ברכות ג' ע"ב), ולא נראה שצריך רשות. וע' מ"ש הרב ישראלי בעמוד הימיני סימן יד על זה.
מזה נראה לכאורה, שאין הסכמתם נצרכת לעיכובא, והיא רק בחינת הידור בעלמא שעי"ז יתפללו עליהם שיצליחו. ומזה נראה שגם אם לא נמלכו בהם אין ע"ז דין מלחמה שלא ברשות. והוא תמוה שמנין לו לרש"י לפרש טעם זה, שממנו תוצאות ונפ"מ לדינא וכנ"ל, מה שהוא נגד פשטות המשנה.
ועוד: אין יוצאים למלחמת הרשות אלא על פי אורים ותומים (סנהדרין טז א. ועי' תוס' שבועות טו א), שנאמר: ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר צבא למלך יואב (דהי"א כז לד), ואביתר – אלו אורים ותומים, ואחר כך שר צבא למלך יואב (סנהדרין טז ע"ב).
אמנם לדעת הרמב"ן בהשגות לספר המצות (שכחת הלאוין יז ד"ה ואתה אם) גם במלחמת מצוה צריך אורים ותומים:
ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם וכן בכל השופטים והמלכים לדורות.
אבל כבר הוכיח הרב ישראלי שאורים ותומים הם לא לעיכובא, ע' חוות בנימין סימן יג, והרמב"ם לא הזכיר בכלל את ענין אורים ותומים בקשר למלחמה.
ענין מלחמת רשות בכלל:
דבר זה מתבאר יותר כשהרמב"ם מדבר על מלחמת רשות: תכלית מינוי מלך לרמב"ם למלא את העולם צדק ומלחמות, ע' הלכות מלכים פרק ד' הלכה י:
ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשת משפט ומלחמות שאהמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
ובפרק ז' הלכה טו כתב הרמב"ם:
מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד…
ויש לשאול, מדוע מלחמת רשות היא מלחמה על יחוד השם? הרי לצורך המלך להרבות גודלו ושמעו? ואין לומר שזה מיירי גם במלחמת מצוה, ע' בספר המצות מצ"ע קצ"א מפורש שבמלחמת מצוה אין שום הכרזה של כהן המשוח.
אלא שבפרק ח' הלכה י' מבואר שיש ענין בביעור עבודה זרה בכל העולם, וכתב הרמב"ם:
משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום.
הרי שיש אידאל של ביעור ע"ז מן העולם, וכל ענין המלחמות לדעת הרמב"ם הן מלחמות לביעור ע"ז, ולכן יש מלחמה שהיא מלחמת רשות, שהיא כדי לפתוח בשלום כדי שיקבלו שבע מצות, וזוהי מלחמה על יחוד השם כפי שכתב הרמב"ם הלכות מלכים פרק ו' הלכה א':
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך,
ועל פי דברים אלו מובן שגם מלחמת יהושע לדעת הרמב"ם היא בעיקרה מלחמה לביעור ע"ז מארץ ישראל, ולא מלחמה לכיבוש הארץ (וע' מאמר של א"מ על מלחמות ישראל לדעת הרמב"ם, תחומין ח'). אף שברור שלדעת הרמב"ם יש ענין ואולי גם מצוה בישוב ארץ ישראל כפי שמבואר ברמב"ם בהרבה מקומות.
מהי הגדרת המלחמה בימינו, "עזרת ישראל מיד צר", והאם יש הבדל בין מלחמת מנע, לבין מלחמה לאחר שהאוייב פתח בה? והאם יש הבדל בין החובה להלחם ובין חובת הצלה?
מה מקור "עזרת ישראל מיד צר" לדעת הרמב"ם?
ע' סוגיה סוטה מ"ד ע"ב במשנה:
במה דברים אמורים במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמות מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ובגמ' שם:
במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו': אמר רבי יוחנן רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה:
מה מקורו של הרמב"ם שיש מלחמת עזרת ישראל מיד צר? וכן צריך עיון האם מלחמת מנע היא מלחמת מצוה? לכאורה לפי הגמרא בסוטה מלחמת מנע אינה מלחמת מצוה!
ולפירוש רש"י הרי במלחמת מנע יש מחלוקת בין ר' יהודה ורבנן, ור' יהודה זו מצוה ולרבנן רשות. וקשה, היכן ברמב"ם מלחמה לעכו"ם דלא לייתי עליהו? והרי הלכה כרבנן, ואם כן הרי זו מלחמת רשות?
אלא שבמאירי סוטה מג ע"א פירש הסוגיה הפוך מרש"י, ולרבנן מלחמת מנע היא מצוה ולר' יהודה היא רשות:
ואמר אח"כ שדברים אלו כלם הן על אלו שרשאין לילך ושבידם לחזור הן על אלו שאין זזין ממקומם ואין רשאין לילך דוקא במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה כלם יוצאין אפי' חתן מחדרו וכו' ורבי יהודה אומר במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין ופרשו בגמ' שמלחמת שבעה עממין ועמלק לדברי הכל חובה מלחמת האויבים שאינה מצד יראה אלא כדי להרחיב המלך את גבולו ולפרסם את שמו לדברי הכל רשות לא נמלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה ואין צריך לומר אם כבר באו ולדעת ר' יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה והלכה כרבנן:
ואם כן נאמר שגם הרמב"ם יסבור כן, ולכן עזרת ישראל מיד צר תהיה מלחמה דלא ליתי עלייהו שזה מצוה כפירוש המאירי. (ע' תורת השבת והמועד (עמוד 339) אלא שפירוש זה קשה בפשט דברי ר' יהודה, שהרי אם כן יש לו חובה ורשות, ואילו במשנה הוא מחלק בין מצוה לחובה.
יתר על כן: הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות בסוטה פירש כרש"י (וע' תורת השבת, עמוד 344):
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוטה פרק ח משנה ו':
אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור' יהודה קורא למלחמה זו מצוה. ולדעת ר' יהודה מי שהיה עוסק במלחמה זו או בצרכיה פטור מן המצות לפי שכלל הוא אצלינו כמו שידעת העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולדעת תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר' יהודה.
וע' לחם משנה שכתב שמלחמה זו "דלא לייתי עלייהו" היא במה שכתב הרמב"ם להרבות בגודלו ושמעו, "והכוונה שייראו ממנו ולא יבואו עליו והיינו לעוטי גויים דלא ליתו עלייהו". לפי זה כתב הרמב"ם כאן שתי מלחמות רשות, להרחיב גבול ישראל או להרבות גודלו ושמעו.
ועדיין לא מצאנו מקור למלחמה שהיא "עזרת ישראל מיד צר". אלא שיש להוכיח שעזרת ישראל מיד צר זוהי מלחמה ולא רק גדר של הצלה מגמ' עירובין מה ע"א:
אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא נהרדעא. דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב (שמואל א כג) ויגידו לדוד לאמר הנה פלישתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב (שמואל א כג) וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה שמע מינה.
וכתבו התוס' שם ד"ה אי מצלח שאף שלא כתוב שהיה זה בשבת, אבל מדקרי ליה מלחמה שמע מינה שמחללין שבת עליה. אם כן מוכח שעזרת ישראל מיד צר הרי זו מלחמה.
ושם אין ענין של כיבוש, שהרי מיירי בבבל. על כורחך שיש גדר של מלחמה שהיא מלחמה להצלה שדוחה שבת. (ומ"ש רש"י שתהיה הארץ נוחה ליכבש, היינו מחשש פיקו"נ כמובן שהרי לא יתכן לומר אחרת אם מיירי גם בחו"ל).
ועדייין על פי הסוגיה בסוטה צריך להיות הבדל בין מלחמת הגנה למלחמת התקפה. אלא שבאור זרוע משמע לכאורה שאין הבדל (ספר אור זרוע ח"ב – הלכות שבת סימן פד ד"ה [יג] מתני'):
ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש
והדברים הובאו בשו"ע או"ח סימן שכ"ט סעיף ו' ובמשנה ברורה שם:
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז).
אלא שדברי האור זרוע הם אמורים להכניס גם את זה בהיתר פקוח נפש, שאפילו שמעו שרוצים לבא. אבל ודאי אין זה גדר מלחמה. (ונפ"מ אם נאמר שיש גדר של הותרה במלחמה כזו, למשל דעת הריב"ש בתשובה קא, ("וההיא דאין צרין, אין מקום להזכיר בה דבר מצוה, ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים, ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עממין? אבל יש בה התר א' מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקין, ומחללין את השבת לכל צרכי המצור, ואפילו שלא מפני הסכנה; כמו שבא הקבלה: עד רדתה, ואפילו בשבת.").
ואמנם הוכחנו מגמ' עירובין שעסקי תבן וקש נחשבים למלחמה, אבל כל זה יתכן שרק כשהם באים, וכפשט הגמ' שם, אבל אם אינם באים אלא שאנו באים עליהם, אפילו יצא קול מחללים שבת ומדין פקוח נפש. משום שבגדרי מלחמה זה היה נחשב למלחמת רשות, כמו גויים דלא ליתו עלייהו.
מכל מקום ודאי שעל פי הרמב"ם ודאי ששיך כיום רק מלחמה שהיא עזרת ישראל מיד צר. ולפי מה שכתבנו הרי בלא פתחו הם במלחמה, יש למלחמה נגדם גדרי פיקוח נפש שדוחה שבת, אבל בגדר מלחמה זו מלחמת רשות.
ויתכן לומר דבר נוסף במקור הדין של "עזרת ישראל מיד צר":
יש לומר פשט אחר בסוגיה שם. שהרי לכאורה מדוע אומרת הגמרא רק נפ"מ לעוסק במצוה, הרי נפ"מ אם חוזרים מעורכי המלחמה והאם צריך בית דין לצאת למלחמה של עכו"ם דלא לייתי? לכן הסיק ברמב"ם שודאי שמלחמה כזו היא מלחמת מצוה, אבל רק לענין עוסק במצוה, בזה נחלקו ר' יהודה וחכמים. ואם כן הרי יש מקור נוסף לכך שיש מלחמה של עזרת ישראל מיד צר.
גדר חדש ברמב"ם להבין "עזרת ישראל מיד צר, כתב הגרי"ד סולביצ'יק לגבי מלחמת עמלק, ע' בסוד היחיד והיחד עמ' 392 במאמר קול דודי דופק.
מלחמת עמלק:
האם שייכת בזמן הזה?
בהלכות מלכים פרק ה' הלכות ד-ה' כתב הרמב"ם:
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
ומדוע לא כתב גם על עמלק "וכבר אבד זכרם"? וע' הגרי"ד סולביצ'יק במאמר קול דודי דופק בפרק "הרהורי וידוי נוגים", בספר "בסוד היחיד והיחד" עמ' 392. ושם כתב שכל מי שנלחם היום נגד ישראל יש לו גדר עמלק, אלא שכתב שלגבי יחידים שחייבים, חובתם היא רק נגד זרע עמלק ממש. ושם כתב שזה מקורו של הרמב"ם למלחמה של "עזרת ישראל מיד צר".
וע' בשעור על בא סנחריב ובלבל (ספרית קידושין על שו"ע סימן ד סעיף י')האם יש מצות כיבוש בזמן הזה?השאלה אם יש מצות כיבוש בזמן הזה, לכאורה תלויה במחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בהוספות לספר המצות (מצוה ד'), אם יש למנות את מצות ירושת הארץ במנין המצות. מלשונו של הרמב"ן שם משמע שלדעתו יש לא רק מצות ישוב ארץ ישראל אלא גם מצות כיבוש: "…וזו שחכמים קוראים אותה מלחמת מצוה", "הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות", ועוד משמעויות בקטע זה. וע' בשעור שניתן ביום העצמאות, על פשט הרב ישראלי ברמב"ן, ומה שנראה לי לדחות אותו. לעומת זה הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א מנה רק שלש מלחמות מצוה: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". הרי שלרמב"ם יש רק שלש מלחמות ואין מלחמה על כיבוש ארץ ישראל. וזאת אף אם נאמר שיש ציווי לירושת הארץ גם לרמב"ם. מתוך השעור:כתב הרב ישראלי שפירוש המילה כיבוש ברמב"ן אין כוונתו לכיבוש על ידי מלחמה דוקא, אלא לכיבוש במובן של שליטה במקום על ידי התנחלות. וכן מצינו "הרבה כרכים כבשו עולי בבל" והרי הם לא כבשו אלא קנו בחזקה כידוע. וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ן עצמו שכתב "וכן אם ברחו באומות ההם מפנינו והלכו להם כמאמרם הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש…" הרי שרמב"ן מדבר על כיבוש לאחר שברחו. וודאי כוונתו כיבוש היינו השתלטות ולאו דוקא מלחמה. ובזה ישב הרב ישראלי מה שכתב הרמב"ן שיש מצות כיבוש בכל הדורות, שהרי יש איסור שבועה שלא לעלות בחומה, ואיך כתב הרמב"ן שזה בכל הדורות. ובסיום סימן א' נראה שם בארץ חמדה שיש גם אפשרות לומר שלרמב"ן כיבוש כולל את שני הדברים, כיבוש מלחמה כשכל ישראל נמצאים בארץ, או השתלטות ל הארץ וזה חיוב על כל אחד. וחזר על זה הרב ישראלי בעוד שני מקומות: בחוות בנימין ח"א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח נפש, כתב (שער ב' סימן יג אות ז): "במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה… וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמ"ש במק"א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו… תורת כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה". אבל נראה לדחות את הפשט של הרב ישראלי, ולהוכיח שיש מצוה בכיבוש מלחמה:בהגעלת כלים נצטוו במלחמת מדין (פרשת מטות). מדוע לא נצטוו על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיתה קודם (ע' פרשת חוקת)? ע' רמב"ן עה"ת פרשת מטות לא כג: "ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו (דברים ב לה) והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (שם ו יא) ואמר רבותינו קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום קמתם הרגו אותם ולחו שללם ולכן נהג האיסור בכליהם". עפ"ז נדחה מ"ש מהר"ל בריש פרשת ואתחנן. ועל פי זה יוצא שמשה רבינו היה בארץ ישראל, וכ"כ משך חכמה בפרשת ראה, אלא שנגזרה עליו גזירה שלא יעבור את הירדן לארץ זבת חלב ודבש. וע' רמב"ן פרשת חוקת כ"א כ"א. שמשה היה משאיר חרבה את עבר הירדן אם לא היו מבקשים. ואכ"מ. ומכל מקום מוכח שמשה רבינו ראה את מלחמת מדין כמלחמה לכיבוש ארץ ישראל וכמלחמת מצוה שבה הותרו האיסורים.דין פתיחה לשלום בזמן הזה:מס ועבדות, האם זה דין בשלום של מלחמה או בכל הסכם, ע' תחומין ח' במאמרו של הרב אלישע אבינר על מעמד הישמעאלים, עמ' 361.נספח:שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן עח ד"ה הנה כמדומני וכל תשובותי אף להשואלים אותי היו רק בענינים פרטיים שנוגע להיחיד ששאל אותי ודוקא כשלא היתה פגיעה לאיזה רב, ושאלה כללית לא השבתי מעולם לא בכתב ולא בעל פה, ואולי שמעו ממני מה שאמרתי לתלמידי מה שאני סובר שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני, ולא דנתי כלום אף לא במחשבה איך להכריע כי לא שייך שישאלו ממני מי שבידם במלכות השולטת בא"י ענינים אלו.לסיכום: עזרת ישראל מיד צר, יתכן שמקורו של הרמב"ם מגמ' עירובין שגם בחו"ל על עסקי תבן וקש זה נחשב למלחמה.