יז. גיוס לצבא

ב”ה

 

גיוס לצבא

 

גיוס כהנים ולויים, גיוס נשים וגיוס ת”ח.

 

לפי הדין, “במלחמת מצווה הכל יוצאין [למלחמה], אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה” (משנה, סוטה ז, ח), ונראה מכאן שאיש אינו פטור ממלחמת מצווה. לעומת זה קיימים פטורים במלחמת רשות, והן כל החוזרין מעורכי המלחמה. וכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ז’ הלכה ד’:

ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה, במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

 

האם חתן מחדרו וכלה מחופתה כוללים את כל הפטורים שאלו לא ניתנים במלחמת מצוה?

החזון איש, (עבודה זרה סימן כג ס”ק ג’) רותב שהפטורים השונים אינם חלים במלחמת מצווה, אף כשיש לצבא די כוח אדם:

נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו, לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון במלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים, היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצווה. וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן. אבל אם יש צורך בהן, חייבין לבוא לעזרת אחיהם.    —– לבדוק את הציטטא, האם המשפט האחרון גם כן מחזון איש

 

 

גיוס לוויים וכהנים:

 

בראשית פרשת במדבר, ה’ מצווה את משה “שאו את ראש כל עדת בני ישראל”, תוך הדגשה שמדובר בראויים לשרת בצבא: “מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל” (במדבר א, ג). בהמשך נאמר כמה פעמים שבני לוי לא נמנו עמהם (א, מז, מט; ב, לג), בלא שנתפרש טעם הדבר. רש”י שם כותב שהטעם הוא משום “כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו” אך ממקומות אחרים נראה שיסוד שחרור הלויים מן הצבא היה נטל אחר שעמסו על שכמם, “עבודת הקודש”.

 

אלא שיש להעיר דבר נוסף בקשר לגיל הגיוס: האם ניתן ללמוד מפרשות אלו שגיל הגיוס הוא גיל עשרים? הרמב”ן שם הביא פירוש נוסף:

כל יוצא צבא בישראל – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל – כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, לשון רש”י. ואפשר שיהיה הטעם בזה, בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש “כל יוצא צבא”, כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא “צבא”.

ולפי פירוש זה לא מדובר כלל בפסוק זה על יציאה בצבא. ושכך סבור הרמב”ם שבהלכות מלכים השמיט את גיל הגיוס למלחמה, לא במלחמת מצוה ולא במלחמת רשות, משום שאין הפסוקים מוכרחים שהמדובר ביציאה לצבא ממש. וכן בש”ס לא מצאנו דיון על גיל הגיוס. (ע’ משיב מלחמה חלק ג’ ע’ שע”ח).

 

מסיבה זו, בני לוי אינם נוטלים חלק ונחלה בירושת הארץ, פרט לערים שהוקצו להם למגורים: “בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה’, לעמד לפני ה’ לשרתו, ולברך בשמו עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה’ הוא נחלתו” (דברים י, ח-ט). אף לא היה לבני לוי חלק בשלל שנלקח במלחמה (דברים יח, א).

 

אלא שבכמה מקומות משמע שהלווים אכן כן היו במלחמה, ע’ בהלכות שלהלן ברמב”ם שמקורן בסוגיה בסוטה:

רמב”ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ח’:

המחזיר את גרושתו, והמארס אשה האסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, אינו חוזר.

ומשמע מכך שכהנים היו במלחמה.  וכן כתב בפרק ח’ הלכה ד’:

הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.

 

הרמב”ם בהלכות מלכים לא הזכיר מזה שיש פטור לבני לוי. אבל ברמב”ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב משמע שהלויים לא הלכו למלחמה:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י”י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י”י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.

 

אבל ברש”י, במדבר פרק לא על הפסוק: “אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא” כתב רש”י: “לרבות שבט לוי”. מקורו של רש”י הוא בספרי (אמנם גרסת הגר”א שם במקום “להביא שבט לוי”, “להוציא…”. אלא שכתב הרב זוין, שלויים לא יוצאים למלחמה משום שאין להם חלק בארץ. אבל מלחמת מדין שהיתה מלחמה לנקום נקמם ה’ במדין ולא לכיבוש הארץ, לכן לויים השתתפו בה.

 

אלא שיכול להיות פתרון אחר למה שמצאנו שהם יוצאים למלחמה, משום שיתכן שהם יכולים להתנדב אף שפטורים.

ולכאורה יש להוכיח שאף אם פטורים יכולים להתנדב, ובזה מיושב הדין בגמרא בקידושין כא ע”ב שדנה בשאלה אם כהן מותר ביפת תואר או לא. ומשמע שכהן היה במלחמה, ואכן כתב הברכי יוסף באבן העזר סימן ו’ שהכהנים יכולים להנדב למלחמה ולכן בעית הגמרא (הובא אצל הרב זוין, לאור ההלכה עמ’ כח).

 

אם יכולים להתנדב, הרי יבוארו בזה דברי הרמב”ם בהלכה י והלכה יא שם:

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה, ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו.

יראה לי שאין הדברים אמורי’ אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות, ובביזתן ככל ישראל.

ואם כן משמע שבשאר הארצות יש במלחמה כהנים ולויים. ולכן יש להם ביזה ככל ישראל.

 

והרב משה גנץ כתב (ראה נספח):

גם על שבט לוי לא אמר הרמב”ם שאינם עורכים מלחמה, אלא שאינם עורכים מלחמה ככל ישראל. כי יש ראיות, שלויים וכהנים משתתפים במלחמה! יש להזכיר גם, שהרמב”ם בהלכות מלכים לא כתב, שבני לוי פטורים מן המלחמה. לכן נראה, שהרמב”ם אצלנו מכוון לנאמר במדרש על מלחמת מדין, “שנים עשר אלף חלוצי צבא – מלמד שלא היה שבט לוי עמהם” – כך גירסת הגר”א. הרי שלא יצאו למלחמה ככל ישראל. – אבל כמובן שאין ללמוד משם פטור כללי. שהרי שם לא הוציאו למלחמה את הכל, אלא רק שנים עשר אלף. ועוד, אפשר ששם השאלה כמה להוציא, ואת מי, נקבעה על פי הדבור.

 

 

גיוס נשים:

 

החינוך במכל המצות שיש להן קשר עם מלחמה מסיים תמיד: “ונוהגת מצוה זו בזכרים” (ראה מצוות תקכה, תקכ”ו, תקכ”ז, תר”ג, תר”ד, ובמצוה תכ”ה מסיים עוד “שהם הראויים למלחמה”). לעומת זה במלחמת שבעת עממים (מצוה תכה): “החרם תחרימם” כתב “נוהגת בזכרים ובנקבות”.

 

והבין המנחת חינוך אות ג: “ונוהגת מצוה זו בכל איש מישראל, הן אנשים והן נשים כמבואר בש”ס סוטה מ”ד ע”ב דמלחמות מצוה אפילו כלה מחופתה”. אבל אם כן קשה מדוע בשאר המצות כתב רק שנוהג בזכרים.

 

ובמנחת חינוך – מצוה תקכה – אות א, כתב:

ומה שכתב הרב המחבר דנוהג בזכרים כי להם וכו’, בש”ס דסוטה מ”ד ע”ב ובר”מ כאן ה”ד מבואר דבמלחמת מצוה אפילו כלה מחופתה א”כ נוהג בנשים.

וכן כתב במצוה תקכז – אות ח וכן העיר בשאר המצות הנ”ל של המלחמה.

 

אלא שיש ליישב משום שמצות החרם תחרימם נראה שהחינוך למד שזה לא רק במלחמה של הציבור אלא זה חיוב על כל יחיד כשיכול. ולכן מסיים החינוך:

ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה.

ועל זה הקשה המנחת חינוך:

וצ”ע, דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ”מ מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב”ן [במדבר ה’, כ’], ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א”כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, וא”כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ”ע:

 

כבר כתבו כמה אחרונים שאין מקום לתמיהתו שהרי החינוך מדבר על יחיד שצריך להרוג משבעת עממין ואין זה בגדר מלחמה ולכן התנאי הוא שאינו מסתכן. ברור שבמלחמה אין חוששים לפקוח נפש (עד רמה מסויימת המבוארת בגמ’) אך לגבי יחיד שאין זה מלחמה, המצוה עליו היא בלא שיסתכן.^[1] ואם כן עולה שאכן בכל גיוס למלחמה נשים פטורות.

 

וע’ מ”ש הרב זוין, לאור ההלכה, המלחמה סימן ג’ בשם מרחשת ח”א סימן כב ובשם הגרי”ד סולביצ’יק. וכתב בשם הגרי”ד שיש שני דינים במלחמת החרם תחרימם. יש דין לציבור ויש גם דין ליחיד, ועל זה כתב החינוך שנשים חייבות, וכמ”ש.

 

לעומת זה אנו מוצאים שנשים יוצאות למלחמת מצוה במשנה מפורשת בסוטה דף מד ע”ב בענין החוזרים מעורכי המלחמה:

בד”א – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה; אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים – במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפי’ חתן מחדרו וכלה מחופתה.

פשטות המשנה היא שגם נשים יוצאות. הרש”ש שם, וכן התפארת ישראל על המשניות מעירים על כך, וכתב הרש”ש: “וכלה מחופתה, משמע דגם נשים יוצאות למלחמה, וחידוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה” וכן כתב גם התפארת ישראל: “אשה לאו בת מלחמה רק לספק מזון ולתקן הדרכים אף היא יוצאת”.

 

אבל הרדב”ז על הרמב”ם הלכות מלכים פרק ז’ הלכה ד’ כתב:

אלא דקשה וכי דרך הנשים לעשות מלחמה דקתני וכלה מחופתה והא כתיב כל כבודה בת מלך פנימה. וי”ל דה”ק כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה. ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות.

אלא שתירוץ הראשון של הרדב”ז הוא מנוגד לפשט ומנוגד לדברי החינוך שמצות הכרתת שבעה עממים נוהגת באנשים ונשים.

מתירוץ האחרונים שנשים יוצאות במלחמת מצוה לספק מים ומזון, עולה שבמלחמת רשות הנשים אינן יוצאות כלל.

 

ויתכן שיש אופן של קולא לחתן גם במלחמת מצוה:

ע’ בחזון יחזקאל סוף פרק ז’ של סוטה שדן על מה שכתוב במשנה חתן מחדרו וכלה מחופתה ולא איפכא, חתן מחופתו וכלה מחדרה, וכתב שחתן מחדרו, היינו לאחר שבעל בעילת מצוה אבל קודם לכן הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה כמבואר בגמ’ סוכה וכתובות. אבל הכלה אפילו קודם שנבעלה בעילת מצוה אינה בדין עוסק במצוה, לפיכך הולכת ישר מהחופה להספיק מים ומזון. שיש לפעמים בין החופה ובין כניסתה לבעילת המצוה גם שלשה ימים כמבואר בגמרא ברכות דף טז.

 

אלא שיש לברר: אם נשים אמנם פטורות, האם יכולות להתנדב? על זה מצאנו בעיה אחרת, של לא ילבש, נזיר דף נט עמוד א:

לא יהיה כלי גבר על אשה – מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת”ל: לא יהיה כלי גבר על אשה

 

ועל כך נשאל בשו”ת אגרות משה, מאלון שבות, חלק או”ח ד סימן עה ד”ה ג’ ובהא

ובהא דבישוב גוש עציון ובעוד ישובים כאלה שהם סמוכים לערבים שיש בהם הרבה שונאי ישראל ורוצחים ימ”ש שנחוץ לכל אחד מישראל כשיוצא לדרך לשאת עמו נשק, אם יש להתיר גם להנשים שמצד איסור הלאו דכלי גבר על אשה אסור להם לישא כלי נשק כדאר”א בן יעקב בנזיר דף נ”ט, במצב כזה לישא כלי נשק קטן הנקרא אקדח, ומפרש כת”ר נכדי דבמקום דאיכא חשש פקו”נ פשיטא שמותר, אבל שהאינשי חשבי שאין בזה סכנה מטעם שעכ”פ יד ישראל תקיפה, וגם אפשר להם שלא לצאת ממקום הישוב ואם נחוץ לנסוע לאיזה מקום יסעו רק עם אנשים הנושאים נשק, אבל מאחר שהוא דבר קשה לפניהן להתנהג שלא כדהורגלו אם יש להתיר להם באופן זה, וכתב טעמים להתיר מזה שבט”ז סימן קפ”ב סק”ד כתב דרך נוי וקשוט אסור אבל אם עושה כן מפני החמה והצנה וגשמים ליכא איסור וכן כתב הש”ך בשם הב”ח וכלי נשק זה אינו כלל דרך קשוט ונוי אלא להגן על עצמן, וגם שאין בזה ענין יציאה למלחמה דאין כאן ענין מלחמה שהוא בצבור אלא שעושות למקרה בעלמא כשנוסעות בדרך, וגם שאין דרך הצבא במלחמה בכלי נשק קטן כזה אלא בכלי נשק גדולים, הנה מצד טעם הט”ז והש”ך בשם הב”ח דדרך נוי וקשוט אסור, הוא רק בבגדים וקשוטים והעברת שער, אבל הלאו דאיכא ללבוש כלי זיין ולצאת למלחמה אין זה כלל ענין נוי וקשוט אלא שהוא איסור אחר שאיכא ג”כ בכלל לאו זה משום דגם לבישת כלי זין ויציאה למלחמה הוא ג”כ רק כלי גבר הן שאיסור זה אינו נוגע ליפוי כלל אבל לבישה זו ויציאה זו היא רק כלי גבר ואסור לאשה ללובשם, ובתרגום יונתן על החומש תרגם שאסור לאשה ללבוש ציצית ותפילין משום שהם תיקוני גבר אף שג”כ לא שייך לנוי וקשוט משום דכל ענין כלי גבר אסורין על אשה, אך באלו שהם מצד לבישה על הגוף למטרת לבישה הוא שייך לנוי וקשוט ושייך לחלק בהן שבאופן מקרה שחם ביותר או קר ביותר אין זה סתם לבישה הנאסר דרך נוי וקשוט, אבל בהא דכלי נשק ובגדי מצוה כציצית ותפילין אף שלא שייכי לנוי וקשוט אסירי.

 

 

גיוס ת”ח:

 

רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פרק יג

הלכה יג: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר י”י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.^[2]

 

רמב”ם זה משמש הרבה את התומכים בשחרור בני ישיבות מהצבא, ומכך שכותב הרמב”ם שכל מי שהבינו מדעו וכו’ יכול לעשות ולפרוק מעל צוארו עול החשבונות הרבים.

 

אם הדברים תלויים בירושת הארץ, כמו שמשמע בהלכה יב, שאינן עורכין מלחמה ולא נוחלין, אם כן אין סיבה שתלמידי חכמים יהיו פטורים שהרי ודאי מקבלים חלק בארץ. ועוד, הרי הרמב”ם מיירי בכל אחד מבאי עולם, היינו שמיירי גם על גויים.

 

ויש להביא ראיה לענין תלמידי חכמים ממסכת סוטה דף י עמוד א

דרש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: (מלכים א’ טו) והמלך אסא השמיע את כל יהודה. אין נקי – מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

ע’ בערוך ערך אנגריא שכתב שחתן מחדרו וכ”ש תלמידי חכמים, והובא על הגליון בש”ס. ואם כן כל מקום שנאמר חתן מחדרו, כגון במלחמת מצוה, הרי כל שכן תלמידי חכמים.  (ע’ נדב שנרב, “לעזרת ה’ בגבורים”, שהביא בסוגריים שהיה מי שניסה לטעון כי אסא הוא שדרש את הדרשה של “וכ”ש ת”ח” וזו היתה טעותו,כי באמת כאשר חתן וכלה יוצאים עדיין תלמידי חכמים פטורים. אך התעלם מכך שדרשת הגמרא היא מהפסוקים שמספרים מה עשה אסא ולא יתכן שאסא עצמו דרש את הפסוק שמספר על מעשיו שלו…)

 

יש המביאים את הגמרא בב”ב ז’ ע”ב “רבנן לא בעו נטירותא”, ולכן ת”ח אינם משתתפים בהוצאות להחזקת החומה ולצורך הגנה. אלא שפשוט בעיני, שכל זה כשגם החכמים עצמם אומרים שאינם צריכים נטירותא. אבל אם החכמים עצמם רוצים שמירה, אלא שלא הם ישמרו, על זה לא שייך הכלל “רבנן לא בעו נטירותא”. וע’ רדב”ז (כרך א’ חלק ב’ תשובה אלף תשנ”ב):

ואע”פ שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור ומכל מקום מה שכתבתי נראה לי ברור בלי חולק ומכל מקום אם הדבר ברור שגם הבעלי בתים צריכין שמירה ואין טוענים כך אלא כדי שיסייעו החכמים עמהם בזה הדבר ברור שאם החכמים טוענים לא בעיא נטירותא א”נ דשתקו אינם חייבים לסייע אותם אבל אם הם מודים דבעו נטירותא וצועקים לאמר תעמידו שומרים הדבר ברור אצלי דחייבים לסייע עמהם דהודאת בעל דין כמאה עדים והא אמרו דבעי נטירותא.

 

דברים חריפים בעניין זה כתב הרב ש”י זוין, במכתב שכתב בעיצומם של ימי מלחמת השחרור:

 רבונו של עולם! כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש, ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ”ט (לא תקום פעמיים צרה) תוכיח! כלום לא נפלו לפני בני עוולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה?!… ולמה עזבו תלמידי החכמים יחד עם שאר אחינו בני ישראל את שכונות הספר הנפגעות מירי הצלפים, ולא השתמשו בסגולה זו של “רבנן לא צריכי נטירותא”?… וכי זוהי דעת התורה?!

 

 

ראה עוד משיב מלחמה, הרב גורן, חלק ב’ וחלק ג’ עמ’ שע”ז והלאה.

 

בענין הפטור של “נקי יהיה לביתו שנה אחת (דברים כד,ה) מתוך משיב מלחמה ח”ב סימן קנ”ח:

דין הנישואין לאחר הגיוס: יש להביא ראיה מהמשנה סוטה מג ע”א שגם שומרת יבם ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. ואם כן מפורש במשנה שגם כאשר הוא כבר מגוייס ואירס אשה חוזר. ואם כן הוא הדין לנושא אשה כשהוא כבר במלחמה שהוא חוזר לגמרי ואף אינו מספק מים ומזון כדין הנושא את ארוסתו לפני היציאה למלחמה. 

ומי האיש אשר ארש אשה וגו’ – אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה, אפי’ שומרת יבם, ואפי’ שמע שמת אחיו במלחמה – חוזר ובא לו. כל אלו ואלו שומעיןדברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין, ומספקין מים ומזון, ומתקנין את הדרכים. הנושא את ארוסתו, הכונס את יבמתו, שנא’: (דברים כד) נקי יהיה לביתו שנה אחת, לביתו – זה ביתו, יהיה – זה כרמו, ושמח את אשתו – זו אשתו, אשר לקח – להביא את יבמתו, אין מספיקין (להם) מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.

אבל יתכן שרק שומרת יבם שנפלה לו מן השמים אינו חזור גם לא לתקן את הדרכים כיון שמשמים הקנו לו אבל אם הוא נושא אשה תוך המלחמה, אולי אין לו פטור.

 

וברמב”ם פרק ז’ הלכות י-יא מוכח שהנושא אשה פטור גם מצרכים אזרחיים, ויתכן שאף שאינם קשורים לבטחון:

ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר, ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם, הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו או שייבם, ומי שחלל כרמו, אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח, מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו.

כל השנה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור בשני לאוין, לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד.

ושם דן במשיב מלחמה על מה הוא פטור מהחובות האזרחיות.

 

לגבי שרות בצבא הקבע, ע’ שו”ת רדב”ז חלק א סימן רלח

שאלת ממני אודיעך דעתי בחתן בתוך שנתו אם מותר לצאת בסחורה למדינה אחרת או לא לפי שראית מחמירים בזה אם יש לחוש.

תשובה מלשון הגמרא פרק משוח מלחמה משמע דלאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהיה לביתו שנה א’ וגו’ לא איירי אלא שלא יצא למלחמה ולא יספק צורכי המלחמה כאשר עושים האיש הירא ורך הלבב והחתן פטור מכל זה אבל שלא ילך בסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים… ואפשר שהטעה את המחמירים לשון הרב ז”ל בספר המצות שכתב וז”ל ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו ע”כ. ושיבוש הוא שנפל בספרים איפשר מן המעתיק בלשון עכו”ם או ממעתיק הספר.

ולפי זה צבא קבע שזה פרנסתו, לפי הסברא של הרדב”ז יהיה מותר שהרי לא יתכן שימות מרעב.

 

 

 

 

נספח, מהרב משה גנץ בענין פשט הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

 

רמבם –  סוף  הלכות  שמיטה  ויובל

האם ללמוד מכאן לענין גיוס בני ישיבות לצבא?

 

להבנת ההלכה  הזאת של הרמבם יש לשים לב לשלשה דברים:     א. הסתכלות כללית על ההלכה הזאת. ב. על מי היא נאמרה. ג. מה נאמר בה עליו.

א. ההלכה  לא נאמרה בהלכות מלכים, וגם לא בהלכות תלמוד תורה. וזה אומר דרשני! – ה”הלכה” הזאת היא מסוג הפסקאות בעניני אגדה ומוסר המצויות בסוף כל ספרי היד החזקה. ומקומה מלמד עליה, שלא באה לחדש הלכה.

ב. 1. הרמבם כתב, “כל איש ואיש מכל באי העולם”. – לשון זאת בודאי כוללת גם גויים! לגביהם בודאי “לדעת את ה'” איננו ללמוד תורה, אלא מן הסתם ללמוד אמונה-פילוסופיה. – אותם הדברים, שהרמבם במורה נבוכים מרבה להסביר שיש חובה ללמוד אותם כדי ליחד את ה’ יחוד אמיתי. אם צדקנו בזה, מסתבר, שגם לגבי ישראל זהו פירוש הבטוי “לדעת את ה'”. ולא הזכיר כאן הרמבם מלה על תלמוד תורה דוקא! – ו”לשרת את ה’ ולעבדו” אפשר גם בתפלה ובגמילות חסדים!

   2. ההגדרה “והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם”, בודאי אינה מתאימה לכל בן ישיבה, אלא רק למיוחדים.

ג. – וזה העיקר –

   1. גם על שבט לוי לא אמר הרמבם שאינם עורכים מלחמה,  אלא שאינם עורכים מלחמה ככל ישראל. כי יש ראיות, שלויים וכהנים משתתפים במלחמה^[3]! יש להזכיר גם, שהרמבם בהלכות מלכים לא כתב, שבני לוי פטורים מן המלחמה. לכן נראה, שהרמבם אצלנו מכוון לנאמר במדרש על מלחמת מדין, “שנים עשר אלף חלוצי צבא – מלמד שלא היה שבט לוי עמהם” – כך גירסת הגר”א. הרי שלא יצאו למלחמה ככל ישראל. – אבל כמובן שאין ללמוד משם פטור כללי. שהרי שם לא הוציאו למלחמה את הכל, אלא רק שנים עשר אלף. ועוד, אפשר ששם השאלה כמה להוציא, ואת מי, נקבעה על פי הדבור.

   2. גם אם נניח – שלא כמו שכתבנו – שלויים פטורים ממלחמה: – הרי ברור שלענין “ואין נוחלין” האמור כאן על שבט לוי, אין הרמבם משוה תלמידי חכמים לשבט לוי. אם כן מנין שהוא משוה אותם לענין מלחמה?

   3. גם הנאמר על הלויים בהמשך – “ולא זוכין בכח גופן” – בודאי אינו מתיחס לדעת הרמבם לתלמידי חכמים. שהרי הם, לדעת הרמבם , אינם רשאים להטיל עצמם על הצבור, כמו שפרש הרמבם במקומות אחדים. ואם כן הם זוכים בכח גופם! – אלא אם כן נפרש, כדברי הרדב”ז בהמשך, שה’ ישלח ברכה במעשי ידיהם, וזה יקרא “לא זוכין בכח גופן”. ועל כל פנים – אין הם דומים בזה ללויים!

   4. על האיש “אשר נדבה רוחו אותו” לא  אמר הרמבם אלא שלשה דברים, ולא יותר:

      א. “נתקדש קדש קדשים”.

      ב. “יהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים”. – וזו זכות רוחנית העומדת לעד. ולא כמו אצל הכהנים, ששם פרוש “אני חלקך ונחלתך” הוא, שיקבלו מתנות כהונה בעולם הזה^[4].

      ג. “ויזכה לו בעולם הזה דבר  המספיק לו, כמו שזכה לכהנים וללויים” – ועל זה כתב הרדב”ז, שהכוונה היא, על ידי עבודה.

   5. לפי הנאמר למעלה, ש”כל באי עולם” שכתב הרמבם כולל גם גויים, ברור שאין כוונתו לפטרם מן המלחמה! אם הם נמצאים אצל מלך גוי – המלך אינו שומע לדברי הרמבם. ואצל מלך ישראל, בלאו הכי אין גויים יוצאים למלחמה!

   6. ועוד הערה: התאור של הרמבם ל”איש אשר נדבה רוחו אותו” הוא תאור מוסרי-רוחני, וספק אם הוא ניתן להגדרה על ידי אנשים מבחוץ. לענין “יהיה ה’ עמו ולחלקו”, ה’ הבוחן כליות מכיר, האם האדם באמת פרק מעליו עול וכו’. אבל כדי לפטור מן הצבא – אילו היה פטור כזה – צריך היה שבית דין יפסוק מי מתאים לתאור הרוחני המיוחד הזה ומי לא. האם זה אפשרי? – הערה זו ניתנת לדחיה.

7. סוף דבר, נראה שסיום של הלכות שמיטה ויובל לא בא אלא לומר, שכשם שהלויים שנבחרו ע”י ה’ לעבודתו קבלו ממנו את התנאים הראויים והמתאימים למלא את תפקידם, כך גם כל מי שיבחר בעצמו להתקרב אל ה’ באמת, יזכה לסייעתא דשמיא, אבל אין הכונה להשוואה ממשית בין הרישא לסיפא.