יח. הסגרת עברין

ב"ה

 

הסגרת עברין למדינה זרה

 

 

(המקורות המרכזיים הם שלשה מאמרים בתחומין כרך ח', של פר' מנחם אלון, הרב ישראלי, שם ובחוות בנימין סימן כג, והרב יהודה דוד בלייך^[1])

 

היו מספר מקרים שעלתה שאלת ההסגרה על הפרק. במקרה של פולרד עמדה על הפרק נתינת מחסה כשביקש להכנס לשגרירות, וזה ממש כמו הגמרא בנדה שנדון להלן. שאלה זו עלתה בבג"ץ נקש^[2]. לאחרונה עלתה על הפרק הסגרת העבריין רוזנשטיין לשלטונות ארה"ב.

 

יש לחלק את השאלה לכמה גורמים:

1.      בעבירה שגם אצלינו היא אסורה, אך אנו לא מענישים עליה מחוסר סמכות כגון דיני נפשות.

2.      עבירה שהיא עבירה רק מצד השלטונות שתובעים את ההסגרה, ואצלינו זה אינו עבירה.

3.      כשאי ההסגרה מסכן את הציבור.

4.      בדיעבד כשכבר יש הסכם הסגרה, כיבוד ההסכם.

 

 

ביחס לאיסור לא תסגיר עבד אל אדוניו, כתב הרמב"ם^[3]:

 "ואמרו: לא תסגיר עבד אל אדוניו. הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצוה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המדה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו ונגן עליו ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שבקש חסותך אלא שעוד מוטלת עליך חובה והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו… וכנגד צווי זה, שאיש הזדון והרשע, אם ביקש חסותנו אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו ואין פורקים מעליו חובה כלל. ואפילו ביקש חסות האדם הגדול והנעלה ביותר. והוא אמרו: מעם מזבחי תקחנו למות. שהרי זה בקש חסות ה' יתעלה והחזיק בדבר שהוא מיוחס לשמו, ולא נתן לו חסותו אלא צווה למסרו בידי הממונה על הצדק אשר ברח מלפניו. כל שכן אם בקש חסות אחד מבני האדם שאין ראוי לתת לו חסות ולא לרחם עליו כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים, אכזריות על הבריות."

 

 

המקורות בש"ס:

 

ע' גמרא ב"מ פ"ג ע"ב על רבי אלעזר ברבי שמעון. האם ראב"ש היה אמנם צריך למסור? נראה לי שאין סוגיה זו קשורה לנדון דידן, משום ששם המדובר הוא על שלטון שלא מקפיד ולחקור אחר האמת. כפי שמסופר שם על ר"א בר"ש שמסר אדם, ונחה דעתו רק לאחר שנאמר עליו שהוא ואביו באו על נערה מאורסה ביום הכפורים. הרי ששם יש בעיה עם שלטון שלא דן לפי כללי הצדק.

 

אלא שמדברי הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף בסימן שפ"ח, שאמנם שם דן לגבי דין רודף, משמע שהבין את דברי הגמרא שהם דנים דין אמת:

…וגדולה מכל אלו בנדון שלפנינו שאנו לא דננו אלא נשאול נשאלנו מבית אדוננו המלך לראות בעונו ולהגיד לו עצתינו ולפי מה שעשה אמר שהוא יכול להמיתו לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בדיני סנהדרין מגזירת הכתוב אבל בדינא דמלכותא אין משגיחין בכל אלו שאין דינם אלא אחר ידיעת האמת ונהרג בדיני המלכות אפילו על פי קרובים ואפילו על פי עצמו ושלא בהתראה ושלא בעשרים ושלשה שאין דין המלכות אלא אחר ידיעת האמת שאם אי אתה אומר כן אלא שאתה מעמיד הכל על דין תורה כדין סנהדרין היה העולם שמם שירבו הרצחנין וחביריהם: עוד גדולה מזו שהרי רבי אלעזר ב"ר שמעון (ב"מ פג:) תפס גנבי בהרמנא דמלכא ועניש וקטיל להו וכן רבי ישמעאל ב"ר יוסי (שם פד.) ואף על גב דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' וכן אמר ליה אליהו לרבי ישמעאל ב"ר יוסי מכל מקום לא נשוי להו כטועין גמורים בדינים מפורשים אלא שמחמת חסידותן היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהגין בחסידות כאבותן ואלו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם. ועוד תדע לך מדאמר ליה רבי ישמעאל לאליהו מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא ואהדר ליה אליהו אבוך ברח לעסיא וכו' ואלו היה אסור גמור מאי קאמר הרמנא דמלכא הוא ה"ל ליהרג ואל יעבור ואליהו נמי לימא ליה (פסחים כה:) מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אלא ודאי כדאמרן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאלו במשפטי המלוכה כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ ע"כ קצרתי מתוך תשובת הרשב"א הנזכרת:

לא ברור לי מתשובת הרשב"א איך מיישב את מעשה דר"א ברבי שמעון, שהרי שם מדובר בגנב שבדיננו אינו חייב מיתה, ומדוע ניתן למסור אותו. אבל מכל מקום ברור שלדעתו שם מדובר בשלטון שדין כדין ואם כן על פי רשב"א יש ראיה שניתן למסור.

 

אולם יש לדון על פי הגמרא בנדה דף סא ע"א:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו – חזו יתייכו, אטמרינכו – הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי – מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

שם נחלקו רש"י ותוספות בטעם מה שלא רצה להציל אותם. רש"י אומר "ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם". היינו שאם אכן מגיע להם עונש אין להמנע מלהעניש אותם. אבל התוספות שם כתבו:

אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו' – פי' בקונטרס ושמא הרגתם ואסור להצילכם ובשאלתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך והיינו מיחש מיבעי ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים.

לדעת התוספות המדובר הוא במקום שנתינת מקלט להם גורמת לסיכון. וכאן אין חיוב להסגיר. ולפי התוספות אם אין חשש סכנה הרי אסור להסגיר. מה שאין כן לפי רש"י.

 

אבל גם לשיטת התוספות, כתב המהרש"ל בחכמת שלמה על דברי התוספות שם:

"אין ראיה מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות. מכל מקום אסור להציל, וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם. אלא להכי שרי להציל,דספק הוי, וספק נפשות להקל. ועוד, שמעמידים אדם על חזקת כשרותו, ואימור בודאי לא הרג."

 

הרי שלדעת מהרש"ל נראה לומר שהגדר הוא כפי שכתבנו בשעורים לעיל על סמכות המלך לדון את אלה שבית דין לא יכול לדון אותם. וז"ל הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה ד': "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו". הרי שבסמכות המלך לדון שלא בדין בית הדין משום תיקון העולם, ואם כן מדוע אכן לא נאמר שהוא הדין גם למסור למלכות שהיא תדון, ומשום תיקון העולם. אלא שכל זה במקום שאכן העבריין חייב גם בדיני ישראל, אף שאין אפשרות להעניש אותו. ולדעת מהרש"ל בדברים שהם תקנת העולם אפשר להסגיר.

 

מקור שלישי הוא התוספתא במסכת תרומות:

"סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים:  תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי, יתנו להן ואל יהרגו כולן… ר' שמעון אומר: כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה".

 

אמנם הרמב"ם פסק כירושלמי אליבא דריש לקיש שמותר למסור רק כשחייב מיתה כשבע בן בכרי. ע' רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ה':

נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

 

מה שכתב הרמב"ם שאין מורים כן לכתחילה הוא משום הירושלמי סוף תרומות, שמביא את המעשה של עולא בן קושב:

עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יושוע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבין ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מיתגלי עלוי ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזו משנת החסידים.

 

אלא שכן יש לדון מצד זה שהוא מסכן את כולם. ויש להוסיף כמה דברים לגבי שאלת רודף פסיבי, האם הוא נחשב לרודף. שהרי מותר למסור את העבריין אם הוא יחשב לרודף משום שבעצם המציאות שלו הוא מסכן את הציבור. בענין זה אומרת הגמרא בב"ק קי"ז ע"ב:

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל האי מעיקרא רודף הוה. רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם – פטור, שהרי מתחייב בנפשו; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף – פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם – חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם – פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.

לפי פירוש רש"י שם בגמרא, משמע שהחמור רצה להטביע את הספינה על ידי שהוא התנועע. ולפי זה אין ראיה משם לרודף פסיבי.

 

אבל הרמב"ם הביא את הגמרא שם באופן אחר, בסוף הלכות חובל ומזיק:

ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.

(השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל לים אע"פ שהטיל משל איש אחד מחשבין על כולם לפי משאם כדאיתא בגמרא).

 

הרי שלדעת הרמב"ם גם זה נחשב לרודף. ולפי זה אם אי ההסגרה מסכן את המדינה הרי שאפשר להסגיר מצד זה. 

 

אלא שיש לדון האם לכתחילה אין להסגיר משום שאין זו משנת חסידים? כאן יש להוסיף את ענין ההסכם שקיים בין ארה"ב לישראל בענין הסגרה. וככל הסכם אי עמידה בהסכם עלולה במקרים אחרים לסכן את אפשרותנו להלחם בעבריינות. אלא שזה צריך עיון האם העבריין הנדון צריך לשלם עבור זה שאנו חוששים למקרים אחרים. אמנם יש אומרים שהרתעת עבריינים אחרים היא אחד מטיעונים לעונש, וגם ברמב"ם אנו מוצאים טעם זה בהלכות רוצח ב, ה:

וכל אילו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחויבים מיתת בי"ד… וכן אם ראו בי"ד להרגם בהוראת שעה, אם השעה היתה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו… הרי בי"ד חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערם בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים.

 

אבל שאלת הסכם ההסגרה דומה שהיא עצמה מחייבת. ומצאנו שקיום הברית יש לו משמעות. וכן בפרשת השבוע וישלח, כתב הרמב"ן במעשה של אנשי שכם:

ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה).

וכיוצא בזה הברית עם הגבעונים, ע' יהושע (פרק ט', ג' ואילך), ובשמואל ב' כא' מסופר שדוד מסר לגבעונים שבעה מבניו של שאול, והטעם:

"ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים", "אל שאול" – שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים" – על אשר המית הגבעונים. וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן."

 

הגמרא ביבמות אומרת שהברית בין עם ישראל לגבעונים, ברית בה נגזר על הגבעונים להיות חוטבי עצים ושואבי מים חייב את שאול ולכן שאול בהורגו את כוהני נוב פגע במקור מחייתם של הגבעונים ונחשב הדבר כאילו הרגם. על פי הכתוב דוד מסכים לדרישת הגבעונים ומוציא להורג את בני שאול ! למרות שבמעשיהו שה עובר דוד על הנאמר בתורה (דברים כד') "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות.  הגמרא אומרת שדוד ניסה לשכנע את הגבעונים להמר את עונש המוות בכסף אך ללא הועיל. יתרה על כך אומרת הגמרא (יבמות עט' ע"א) :

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו (בני שאול התלויים )? הללו בני מלכים הם, ומה עשו (מדוע נענשו בתלייה)? פשטו ידיהם בגרים גרורים (פגעו בגבעונים), אמרו (עוברים ושבים מאומות העולם) : אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף.

 

אמנם יש לדון האם במקרים הנ"ל המדובר הוא בברית שלא לפגוע בהם דוקא, אבל הסכמים מסוג אחר יהיה הדין אחרת, אבל לא נראה כן.

 

 

המסירה בשו"ע:

הדעה הראשונה סוכמה בצורה ברורה בדבריהם של רבי יוסף קארו והרמ"א, וכך נפסק בשו"ע חו"מ סימן שפ"ח סעי ט':

 אסור למסור ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מצר לו ומצערו.

 

לא כן הדין במי שמיצר במעשיו לרבים. וכך נאמר בסעיף יב, בהמשכו של אותו סימן:

 כל המיצר הציבור ומצערן, מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו; אבל מפני צער יחיד אסור למסרו.

 

והרמ"א מוסיף בהגהותיו:

 מי שעוסק בזיופים וכדומה, ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה. ואם אינו משגיח יכולין למסרו לומר: שאין אחר מתעסק בו אלא זה בלבד.

 

הגהת הרמ"א מצויה הפניה לענין דין זה ל"דין רודף" הידוע  בשו"ע סימן תכה סעיף א':

 הרודף אחר חבירו להרגו, והזהירוהו והרי הוא רודף אחריו… הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאיברי הרודף. ואם אינם יכולין לכוין ולא להצילו, אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג.

 

על סמך עקרון של הצלת הנרדף ממי שרודפו להרגו, נאמר בהמשכם של דברים, מפי הרמ"א:

 

מי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות, דינו כרודף ומותר למסרו למלכות.

 

מטעם נימוק זה של רודף אחר הרבים, נפסק במאה השלוש עשרה, ע"י האור זרוע (שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קמב; וראה שם סימן כה.) כי מי –

 שהולך להכות את חבירו, ואין אדם מעמיד על גופו, ומתוך כך שמא יבואו לידי שפיכות דמים… מותר לכל אדם להגיד לשופט ולצוות ולתופסו… ומתוך מעשיו ניכרים מחשבותיו, ברור שיכה את מי שלא יעשה רצונו. מצוה מן המובחר לכל בן ישראל להגיד לשופטים ולמושלים ולבקשם שימחו בידו, שיכול לבוא מזה פשיעה לקהל, אם הקהל התרו בו שלא לעשות ולא השגיח, יכולים להגיד לגויים: פלוני עוסק באלו ענינים מכוערים. ואם לא עשה כן רק פעם אחת וחדל – אז ודאי אסור להגיד.

 

 

תשובות האחרונים:

 

פר' מנחם אלון מביא מתשובות האחרונים בענין זה, והם שמשו גם מקור להשגות עליו מצד הרב ישראלי והרב בלייך.

 

קהילת קאליש פנתה לרבנו יואל סירקיס  בשאלה הבאה: המקרה אירע בשנת הש"פ (1620). יהודי אחד הוצא להורג – "קידש את השם" – בתואנה שהוא גנב את הצלב ועליו פסל ישו. לפי טענת השלטונות הכלליים, כאשר היהודי נתפס והובל בין הצבור שהיה במקום, מסר את "הכיס עם הגואל", הוא הצלב, בידי חמיו, שהיה מפקידי הקהילה היהודית (=שמש של הקהל). השמש ברח והסתתר אצל אחד מתושבי הקהילה והשלטונות דרשו מהקהילה להסגיר אותו כדי לעמוד לדין בפני בית המשפט הכללי.  וזו לשון השאלה (שו"ת הב"ח הישנות סימן מג):

 על דבר עלילות שקר שהעלילו בעיר קאליש על יהודי אחד בדבר גואל שלהם, ותפסוהו. ובשעה שהוליכוהו לקח כיסו ומסרוהו לבני ברית שהיה בתוך אסיפת הגויים רבים בשעת הולכתו. והיו שם חמיו וגיסו. ועתה, לאחר שקידש את השם חזרו המעלילים לתבוע את הקהל בטענה שחמיו, שהוא שמש של הקהל,   לקח הכיס מיד הנתפס, ובכיס היה הגואל,   ופסקו השרים בחצר המלך שהראשים מחוייבים להעמיד את השמש למשפט בפני הוואייוודאי, ואם לא יעמידוהו למשפט, יכנסו המה תחתיו לכל עונשים שיצאו מפי המלך.

ושמש זה כבר ברח ומלט ונטמן אצל יהודי אחד, ובאם יעמידוהו לפניהם למשפט יש לחוש שמא חס ושלום יביאוהו לידי עינויים שלא כפי הדין של נימוסיהם, וכאשר עשו בפסק זה שפסקו על הקהל, כי לפי דתיהם ונימוסיהם לא התחייבו הקהל משפט. וכיון דראינו שעושין כפי רצונם שלא כדת איכא סכנת נפשות כשיעמידוהו למשפט. מה הדין האיש הלז, אם יש היתר להעמידהו למשפט, אם לאו?".

הב"ח, לאחר שהוא עומד על פרטי המקרה הקונקרטי שבפניו, קובע את אחריותו וחובתו של אותו אדם שחשוד על לקיחת הצלב, לעמוד לדין בפני בית המשפט של השלטון הכללי על העבירה המיוחסת לו, משום שהוא גרם לעצמו להעלות חשד כזה נגדו. וכך נאמר בתשובה לשאלה האמורה, בין היתר:

ועתה נבוא לנדון דידן, והוא, כי נראה מבואר כי כל מה שמבקשים המעללים מן הקהל כשמייחדים לפלוני ואומרים, תן לנו אותו ונעשה בו כך וכך או אתם תכנסו לעונש זה תחתיו, בין שאותה שאלה היא שאלת הריגה, בין שאלת ייסורים ועונשים שאינה של מיתה או שאלת ממון בלבדה. הנה אם אותו יהודי חייב בכך על ידי מעשיו שעשה כנגד הגויים יכולין למוסרו אותו בידי גויים, וכסברת הרמב"ם אליבא דריש לקיש, דמאחר דאיהו גרם לנפשיה על ידי מעשיו, אין אנו נתפסים עליו.

וא"כ בנידון דידן נמי אם היהודי שהוא שמש הקהל קיבל לידו הכיס בפני הגויים בין שקיבל אותו מיד היהודי עצמו שהיה הכיס שלו, בין שקיבל אותו על ידי אחר, אין חילוק, בכל ענין אמרינן מאחר דאיהו גרם לנפשיה לקבל הכוס בפני הגויים מאותו היהודי שנתעללו עליו, ולא חשש שמא גם עליו יעלילו, אם כן הוא גופיה מסר עצמו לסכנה זו שיגזרו עליו שיעמוד למשפט בידיהם על דבר הכיס שקיבל, ולכן רשאין אנחנו למוסרו אותו בידיהם למשפט. ואעפ"י דאיכא ספק סכנת נפשות, דכיון שייחדוהו והוא חייב כך בדיניהם אין אנחנו חייבים בדמיו, אלא דמו בראשו דגרם לנפשיה.

הב"ח פוסק שבענין שבפניו מותר להורות לכתחילה, ובמפורש, כי יש למסור את החשוד בעבירה לידי השלטון הכללי.

וזהו  נימוקו:

"דדוקא התם (=בירושלמי), דשאלוה להרגו בפירוש הוא דאין מורין כן. אבל בסתם שאלה, דאפשר דלא באו להרגו (=מורין כן), ובנידון דידן דאפשר שדעת השרים לברר וללבן האמת. ועל כן גזרו על היהודי שקיבל הכיס לבוא למשפט כדי לבדוק את היהודי בשאלותיהם ולחקור אותו אם יכולין לתפוס אותו בשום דיבור. אי נמי, שדעת השרים הוא, כי בזאת יבחן הדבר. כי אם היהודי חייב, לא יבא למשפט פן יאשם; ואם זכאי הוא, לא יירא לבו ויבא למשפט. ולפי זה, כיון דליכא ודאי שאלת הריגה, שפיר יכולין למוסרו ואין עובר בזה על משנה חסידים."

 

וכך מסכם הב"ח את פסק דינו:

ונמצא לפי זה ששלושה חלוקים הם: אחד – אם חייב מיתה בדין תורה כשבע בן בכרי שרי לכתחילה (=להסגירו).

 ב- אם אינו חייב מיתה בדין תורה, אלא בדיניהם, ושאלוהו להורגו, לאו משנת חסידים היא, ואין מורין כך לכתחילה.

ג- אם שאלוהו בסתם שימסרוהו להם, ולא נודע דעתם אם להרגו אם לאו, אם בדיניהם שימסרו להם, יכולין למוסרו להן ומורין כך לכתחילה. 

 

כללי הסגרה אלה אינם חלים אלא כאשר מצויות ראיות לכאורה בדבר ביצוע המעשה המיוחס למי שהשלטון הכללי מבקש להסגירו, כפי שכך מסיים הב"ח את תשובתו:

כלל העולה בנידון דידן, דאם השמש קיבל הכיס בפני הגוים, איהו גרם לנפשיה דלחייב לעמוד לדין במשפטיהם ויכולין למסרו להם.

אבל אם לא קיבל השמש, אלא איש אחר קיבלו, אסור לנו כלל לפייס לשמש ולהזקיקו לבוא למשפט, מאחר דלא גרם מידי לנפשיה, דלהוי מתחייב לעמוד בפניהם למשפט."

 

מסקנה: לפי הב"ח ההסגרה מותרת כאשר יש להניח שבבית המשפט הכללי יבקשו לברר את האמת, אם אכן עבר החשוד את העבירה המיוחסת לו. כמו כן ההסגרה מותרת לכתחילה, רק אם אין ודאות שהנאשם צפוי לעונש מיתה, אף אם יש ספק שייתכן שזה יהיה העונש שיושת עליו. וכן אסור להסגיר את החשוד, אלא אם קיימות ראיות לכאורה, שאכן ביצע את העבירה המיוחסת לו.

 

אלא שהרב ישראלי במאמר נוסף בתחומין שם טוען על הראיה מהב"ח (ע' 294) ששם הוא סיכן את הקהל "ופסקו השרים בחצר המלך שהראשים מחוייבים להעמיד את השמש בפני הואייבודה ואם לא יעמידוהו למשפט יכנסו המה תחתיו לכל העונשיםשיצאו מפי המלך".

 

ואם כן הרי זה חוזר לדין הרמב"ם במי שיחדוהו כשבע בן בכרי. ועל זה כתב הב"ח שכיון שלא רוצים להורגו, הרי אין כאן גם משום מידת חסידות. ומכל מקום טוען הרב ישראלי שאין מקור בב"ח להתיר הסגרה.

 

שתי תשובות נוספות מביא פרו' מנחם אלון, משו"ת חוות יאיר ושו"ת היעב"ץ:

בשו"ת חוות יאיר סימן קמ"ו כותב:

שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה, ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותתבו בלב חבירו ומת. וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין. ובתחילה נתעורר לעשות תשובה, וכאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו, פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים ונתפס על גניבה בקהילה גדולה.

 ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה, ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו. וקרא אחד מחשובי עיר ולומדיה תגר, ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג. ואדרבא אם היה אחד מקרובי הנרצח שם, היה יכול למסרו למלכות כדין גואל הדם, ואיך נשתדל להצילו.

… מאמר אותו חכם שאסור להשתדל עבורו ולהצילו, לכאורה לא דבר ריק הוא.דגרסינן במסכת נדה (סא,א): הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלי דקטלה נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון… פירש רש"י: שמא הרגתם ואסור להציל אתכם. ועיין תוס' שכתבו בשם השאלתות פירוש אחר, מכל מקום לא חלקו ולא תמהו על פירוש רש"י… ועוד אפשר לומר, דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל, שאילו היה סנהדרין היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין לקיים ובערת הרע מקרבך, ובזמן הזה שאין בידינו, על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים: אף הם מרבים שופכי דמים בישראל (מכות ז,א).

אלא שטוען הרב ישראלי על הראיה מתשובת חוות יאיר, ששם המדובר רק על אפשרות הצלה מהדין ואין שום ראיה להסגרה מתשובה זו.

 

תשובה נוספת מביא מהיעב"ץ, שאילת יעב"ץ ח"ב סימן ט':

אירע מקרה בלתי טהור בק"ק פלונית, בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל אחד סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו. ועל זה נתפס בדיני אומות העולם. ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח, אלא איש אחר היה שהמיתו לזה, וברח לו. והורה לו המורה לעשות כן, להציל עצמו מן המיתה על ידי שבועת שקר.

…ואמרתי שטעות בידו… הלוא ודאי חייב מיתה הוא. ואף על פי שאין דינו מסור בידינו, הרי אמרו שדין ד' מיתות לא בטלו… דאף במי שאינו חייב מיתה על פי בית דין אף אם היה נדון בבית דין, מכל מקום נקה לא ינקה מהעונש… ואיך נחוש להצלתו ונתיר להוסיף חטא חמור על פשעו להציל עצמו על ידי שבועת שקר?… ולדעתי אסור להצילו מהמות בשום אופן, אפילו בדרך היתר. וגמרא ערוכה היא בנדה סא ע"א, עיין שם פירוש רש"י. אף על פי שלדעת התוספות אינה מוכרח, מכל מקום לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל. והרי קל וחומר בן קל וחומר, דהתם קלא בעלמא הוא דנפק עלייהו בלבד, ומן הספק היה אסור להצילם אף באופן המותר. 

וגם על זה טוען הרב ישראלי שלא מדובר על הסגרה אלא על הצלה.

וע' עוד בתחומין שם שהביא פר' מנחם אלון את דברי ערוך השלחן, עמ' 279, ותשובת הרב ישראלי על זה בעמ' 290: "כמה מביא לידי גיחוך לראות בדברים…." ודברי הרב בלייך עמ' 301 בענין זה. וע' ג"כ בשאילת שלמה חלק ה' סימן ק"י במ"ש הרב אבינר, שהתפרסם במעריב. וע' תגובתו של אלון לכל הנ"ל.

 

סיכום: לפי מה שכתבנו, הרי מתשובת הרשב"א משמע שמעיקר הדין מותר, אלא שאין זה מידת חסידות. ולפי מה שכתבנו על קיום הסכמים בין מדינות, יש לומר שגם אין כאן משום מידת חסידות. וע' בהגבלות על הדין שנמצאות אצל פר' אלון.

אבל מסקנת הרב ישראלי היא שאסור למסור אף יהודי לערכאות של גויים, והחובה לערוך לו משפט צדק במדינת ישראל.